ב"ה
ספר המצות לרמב"ם, מ"ע כו– ברכת כהנים
רמב"ם:
והמצוה הכ"ו היא שנצטוו הכהנים לברך את ישראל בכל יום והוא אמרו יתעלה (נשא ו) כה תברכו את בני ישראל אמור להם. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק אחרון ממגילה (כג ב, כד א) ותענית (כו א – כז א) ובשביעי ממסכת סוטה (לב א, לז ב – מ א):
דברים פרק ו':
(כב) וַיְדַבֵּר ד’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (כג) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם:
(כד) יְבָרֶכְךָ ד’ וְיִשְׁמְרֶךָ: (כה) יָאֵר ד’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: (כו) יִשָּׂא ד’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם: (כז) וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם:
בגמרא סוטה דף לח ע"ב נאמר:
ואמר ר' יהושע בן לוי: כל כהן שאינו עולה לדוכן, עובר בשלשה עשה: כה תברכו, אמור להם, ושמו את שמי.
ולשון הרמב"ם הלכות תפילה פרק טו הלכה יב:
כל כהן שאינו עולה לדוכן אף על פי שבטל מצות עשה אחת הרי זה כעובר על שלש עשה שנאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם ושמו את שמי, וכל כהן שאינו מברך אינו מתברך וכל כהן המברך מתברך שנא' ואברכה מברכיך.
הרמב"ם כתב הרי זה "כעובר". ולשון ערוך השלחן סימן קכח סעיף ד':
וכל כהן שאינו עולה לדוכן אם אין בו א' מהדברים המעכבים שיתבאר לפנינו עובר בג' עשה כה תברכו אמור להם ושמו את שמי [שם] ולאו דוקא הוא כמ"ש הרמב"ם סוף הל' תפלה וז"ל אע"פ שביטל מצות עשה אחת ה"ז כעובר על ג' עשה ע"ש וכ"כ רבינו הב"י בסעיף ב' ע"ש.
ודע שיש מי שכתב שגם על הישראל יש מצות עשה שיתברך [ש"ת בשם חרדים] ולאו דוקא הוא דהיכן מצינו מ"ע זו אלא כלומר חיוב יש עליו להתברך מכהנים ואם אינו חושש לזה הוה כבועט בברכותיו של הקב"ה וראוי לעונש.[1]
אלא שבשאלה זו, האם יש מצוה על הישראל להתברך, מצאנו בריטב"א סוכה לא ע"ב:
דליכא משום בל תוסיף אלא שמוסיף חלק אחד במצוה, שמוסיף במנינן או בשיעורן, שנתנה תורה והקפידה בו בין למטה בין למעלה כשמוסיף בסימן תרועה או תקיעה או שמוסיף (בסימנין) [במינין], אבל כל שהוא עושה מצותו כדרך שאמרה תורה וחוזר וכופל את הכל מפני הדור מצוה וכדי לערבב את השטן אין בזה משום בל תוסיף אלא אם כן הקפיד הכתוב בפירוש שלא לכפלו, וכענין שמצינו בכהן שעולה לדוכן שאינו מצווה אלא לברך פעם אחת כדאמרינן התם בפרק ראוהו דאי בעי מצלי ואי לא בעי לא מצלי לומר שאין הכהנים מצווין לברך את ישראל בעשה אלא פעם אחת, ואף על פי כן אי בעי הדר ומצלי אין בזה משום בל תוסיף, וליכא למימר שעושה להוציא לאחרים, דליכא חיובא אישראל להתברך, מצוה דכהן הוא, אלא ודאי כדאמרן.[2]
מצווה דאורייתא של ברכת כהנים נוהגת במקדש – בסוף סדר עבודת התמיד, ובמדינה, בתפילה. המשנה בסוטה (דף לז ע"ב) מונה את ההבדלים שיש בין ברכת כהנים במקדש ובמדינה:
מתני' ברכת כהנים כיצד במדינה אומר אותה שלש ברכות ובמקדש ברכה אחת במקדש אומר את השם ככתבו[3] ובמדינה בכינויו במדינה כהנים נושאים את ידיהן כנגד כתפיהן ובמקדש על גבי ראשיהן חוץ מכהן גדול שאינו מגביה את ידיו למעלה מן הציץ ר' יהודה אומר אף כהן גדול מגביה ידיו למעלה מן הציץ שנאמר (ויקרא ט) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם.[4]
נשיאת כפים במקדש מבוארת ברמב"ם הלכות תמידים ומוספים פרק ו' הלכה ה':
…ואחר שמעלין את האיברים, מתחילין אלו שעל מעלות האולם ומברכין ברכת כהנים ברכה אחת בשם המפורש כמו שביארנו במקומה.
"במקומה", היינו בהלכות תפילה, ומשמע שעיקר מצות נשיאת כפים היא לא במקדש. וע' הלכות תפילה פרק יד הלכות ט-י שם באר הרמב"ם את נשיאת כפים במקדש. וע' להלן שהבאנו את הראב"ד בפירושו למסכת תמיד בשם ספר המקצועות שעיקר המצוה היא במקדש.
בפרשת שמיני (ויקרא ט,כב):
(כב) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת ידו יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים:
וכתוב בירושלמי בתענית (פרק ד' הלכה א'):
מנין לנשיאות כפיים? 'כה תברכו את בני ישראל'; עד כאן בשחרית, במוסף? 'וישא אהרן את ידיו ויברכם', מלמד שבירידתו למזבח היה נושא את כפיו ומברך את העם.
ויש לברר, האם אלו שני ענינים שונים, ברכת כהנים במקדש שזוהי עבודה וברכת כהנים בתפילה שהיא אינה בגדר עבודה אלא זו מצוה בפני עצמה, או שגם בתפילה יש לזה גדר של עבודה.
ונפ"מ להרבה ענינים: האם בעל מום פסול לברכת כהנים, אם יכולים לומר בלילה ברכת כהנים (כגון בנעילה ביום הכפורים כשהתפילה מתאחרת), אם דין שתויי יין לגבי ברכת כהנים הוא כמו לגבי עבודה, ועוד.
בכמה מקומות אנו מוצאים הקבלה בין נשיאת כפים לעבודה:
בגמרא סוטה דף לח ע"א לומדת הגמרא שברכת כהנים היא בעמידה ממה שכתוב "לשרתו ולברך בשמו, מה משרת בעמידה אף מברך בעמידה". הרי שיש היקש בין ברכת כהנים לבין שרות.
וכן בגמרא מנחות דף יח ע"ב, משמע שנשיאות כפים מוגדרת כעבודה:
רבי שמעון אומר: כל כהן שאינו מודה בעבודה – אין לו חלק בכהונה, שנאמר: (ויקרא ז') המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה, מודה בעבודה יש לו חלק בכהונה, שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה; ואין לי אלא זו בלבד, מנין לרבות ט"ו עבודות: היציקות… ונשיאות כפים בין מבפנים בין מבחוץ,[5] מנין? ת"ל: מבני אהרן, עבודה המסורה לבני אהרן כל כהן שאינו מודה בה – אין לו חלק בכהונה.
דין זה של כל כהן שאינו מודה בעבודה נפסק ברמב"ם בפרק א' הלכות בכורים הלכה א', שכל כהן שאינו מודה בעשרים וארבע מתנות כהונה לא נותנים לו חלק במתנות. ויש להעיר, שמה שמשמע כאן שנשיאות כפים היא עבודה, הרי אומרת הגמרא "בין מבפנים בין מבחוץ" ואם כן משמע שגם נשיאת כפים מחוץ למקדש יש בה גדר עבודה.
ובגמרא בתענית דף כו ע"א:
דכולי עלמא מיהת שכור אסור בנשיאת כפים מנהני מילי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא למה נסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר לומר מה נזיר אסור ביין אף כהן מברך אסור ביין מתקיף לה אבוה דרבי זירא ואמרי לה אושעיא בר זבדא אי מה נזיר אסור בחרצן אף כהן מברך אסור בחרצן אמר רבי יצחק אמר קרא לשרתו ולברך בשמו מה משרת מותר בחרצן אף כהן מברך מותר בחרצן אי מה משרת בעל מום לא אף כהן מברך בעל מום לא הא איתקש לנזיר ומאי חזית דמקשת לקולא אקיש לחומרא אסמכתא נינהו מדרבנן ולקולא.
וברש"י בתענית דף כו ע"ב, לגבי הא שאין נשיאות כפים במנחה משום שכרות: "וכהן שתוי יין אסור לישא את כפיו, שנאמר יין ושכר אל תשת בבואכם וגו' (ויקרא י) ונשיאת כפים מעין עבודה, כדלקמן". אלא שהגמרא שם אומרת שהלימוד מעבודה הוא רק בגדר של אסמכתא ואדרבא מהאסמכתא לומדים שמותר בחרצן ואיסור שיכור נלמד מסמיכות ברכת כהנים לפרשת נזיר. וע' רמב"ם פרק טו הלכה ד' שכתב שמי ששתה רביעית לא ישא כפיו משום שהוקשה ברכה לעבודה.
וברמב"ם בהלכות תפילה פרק טו שכתב שכהן ששתה יין לא ישא כפיו, כתב בהלכה ד':
… והיין כיצד מי ששתה רביעית יין בבת אחת אינו נושא את כפיו עד שיסיר את יינו מעליו לפי שהוקשה ברכה לעבודה…
ובשלחן ערוך סימן קכח סעיף מג, דעת המחבר שלאחר ז' ימי אבלות נושא את כפיו, ולא בתוך שבעה. ומביא הרמ"א מנהג שכהן אבל לא נושא את כפיו כל יב חודש, כתב המגן אברהם:
וכ"ש אונן שמתו מוטל לפניו דהא אסור בעבודה ונ"כ עבודה הי' וכן בא מעשה לידי והסכימו עמי בעלי הורא' (ש"כ) וכ"פ מהר"מ טיקטין במגיל'.
ובהמשך כתב המג"א אם זה דמי לעבודה צריך להיות דוקא ביום. אבל כתב המ"א שלא לגמרי דמי לעבודה. ודברים אלו כתב המ"א באותו סימן בס"ק נד:
כתב ב"ח ערל שמתו אחיו מחמת מילה פסול לעבודה וצ"ע דלא כתבו הפוסקים שפסול לנשיאת כפים דאיתקש לעבודה עכ"ל, ודבריו צ"ע דבהדיא אמרינן פ' בתרא דתענית דלא איתקש אלא לקולא דמותר בחרצן אבל לחומרא לא דהא בעל מום כשר לנשיאת כפים וגם הרב' פסולים שנמנו פ"ב דזבחים שכשרים לנשיא' כפים.
ואותה שאלה גם לגבי כהן בעל מום, שמעיקר הדין כשר ורק משום שלא יסתכלו בו ולכן אם דש בעירו מותר. וכתב הט"ז בס"ק כ"ז:
ותימה לי אמאי לא יהיה פסול משום דאיתקש לעבוד' כדאי' בפ' א"נ [אלו נאמרין] הבאתי בסי"ד דכתיב לשרתו ולברך בשמו דמטע' זה פסול ביושב כמ"ש התוס' פ' א"נ דף ל"ח נראה לר"י כהן שבירך ב"כ בישיבה לא עשה ולא כלום הואיל ואיתקש ברכה לשירות וגבי שירות אמר בפ"ב דזבחים דיושב מחלל עבוד' הלכך אף כאן צריך לחזור ולברך מעומד עכ"ל
וכן אית' בסל"ח בשתוי יין דפסול לדוכן וכ' הרמב"ם דאיתקש לעבודה וא"כ ה"נ בעל מום פסול לעבודה ה"נ יהיה פסול לדוכן ומה מהני דש בעירו.
ונראה לתרץ דמדכתיב בברכת כהנים דבר אל אהרן ואל בניו משמע אף בעלי מומין… ולא בא ההיקש דברכה לשירות אלא בדבר שהוא ביד האדם לתקן כגון יושב שהרי יכול לעמוד ובשתוי יין יש לו להזהר שלא לשתות משא"כ מומין שאין בידו לתקן שבקי' לה אמשמעות דבני אהרן כנ"ל בזה ודבר חידוש הוא אשר לא מצאנו קושי' זו ופירוק' בשום מפרש קדמון ולא בתראי.
דעת הט"ז שהלימוד מעבודה הוא לכל דבר אלא אם כן יש לימוד אחרת אבל צ"ע מגמרא תענית שם משמע שזה רק בגדר של אסמכתא.
אבל ברמב"ם לכאורה מוכח שזה אינו אסמכתא אלא לימוד גמור לחומרא, ע' רמב"ם הלכות תפילה פרק טו הלכה ג':
וכהן שעבד כוכבים בין באונס בין בשגגה אף על פי שעשה תשובה אינו נושא את כפיו לעולם שנאמר אך לא יעלו כהני הבמות וגו', וברכה כעבודה היא שנאמר לשרתו ולברך בשמו, וכן כהן שהמיר לעכו"ם אע"פ שחזר בו אינו נושא את כפיו לעולם, ושאר העבירות אין מונעין.
הרי שאת ההיקש לשירות אומר הרמב"ם שאנו מקישים לחומרא. וכן לעיל לגבי שיכור למד הרמב"ם ממקדש.
בספר שיעורים לזכר אבא מארי, ח"ב, בעניין נשיאת כפיים, דן הגרי"ד סולביצ'יק זצ"ל בנושא זה, וכתב שיש שני יסודות נפרדים. א. נשיאת כפיים כמצווה עצמאית, כמו תקיעת שופר ואכילת מצה כך מצווה על הכוהנים לברך את בני ישראל. ב. חלק מסדר העבודה הכללי במקדש, בעיקר בקרבנות התמיד ומוסף. ולכן ברכת כהנים צמודה לברכת רצה שעיינה עבודה.
ולכאורה פשוט שגם בזמן הזה ברכת כהנים היא מצוה מן התורה, כן משמע ברמב"ם וכן כתב בספר החינוך. ולכאורה זה מוכיח שבגבולין אין זה גדר של עבודה.
אבל הגר"י עמדין, במור וקציעה סי' קכ"ח, כתב שנשיאת כפיים בזמן הזה היא מדרבנן, שעשו זכר לתורה, משום דמדאורייתא מצוותה במקדש דווקא. וכבר דחה בשעה"צ (קכ"ח) שיטה תמוהה זו בשתי ידיים, ע"ש.[6] ואע"פ שפשוט שגם בגבולין המצוה מן התורה, אולי ניתן לתלות שיטה זו במה שמביא הראב"ד בפירושו למסכת תמיד (בסוף המסכת) משמו של בעל "ספר המקצועות" וז"ל: "אף אל פי שברכת כהנים נוהגת בגבולין, מכל מקום עיקרה היא במקדש", ואולי כוונתו היא כמ"ש במור וקציעה.[7]
ואם נאמר שאלו שתי מצות נפרדות, במקדש ובגבולין, אפשר יהיה להבין דבר נוסף. בגמרא שבת דף קי"ח ע"ב:
ואמר רבי יוסי מימי לא עברתי על דברי חברי יודע אני בעצמי שאיני כהן אם אומרים לי חבירי עלה לדוכן אני עולה.
וכתבו התוספות שם ד"ה אילו היו אומרים לי חברי עלה לדוכן:
לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה של כהנים אמרה תורה לברך את ישראל.[8]
ויתכן שיש לחלק בין נשיאת כפים במקדש ובין נשיאת כפים במדינה בזמן התפילה. וסברא זו רצה לומר הנודע ביהודה באו"ח מה"ק סימן ו':
וגם שפיר יש לחלק בין נשיאת כפים שבמקדש לנשיאת כפים שבגבולין ואף שתרוייהו מסורים לבני אהרן כמפורש שם במנחות מ"מ נשיאת כפים שבפנים הוא בכלל וזר לא יקרב אליכם משא"כ בחוץ שאיננו נכלל בכלל אל המזבח לא יקרבו.
אלא שדחה סברא זו משום שעל פי זה יוצא, שאם זר נושא כפים במקדש יהיה עובר בלאו ובמיתה. אבל מכל מקום כ"כ הפני יהושע בכתובות דף כד ע"ב, שרק במקדש אסור לזר לישא כפיו:
שם נשיאות כפים דאיסור עשה. ופרש"י דכתיב כה תברכו אתם ולא זרים. ומכאן מקשין קושיא עצומה על פירוש ר"י בפרק כל כתבי שכתב דלא ידע מה איסור יש בזר העולה לדוכן. ונראה לי ליישב דדוקא בבית הבחירה קאמר הכא דאיסור עשה להזכיר בשם המפורש ובהכי איירי קרא דכה תברכו בשם המפורש משא"כ בגבולין דאין מברכין בשם המפורש שפיר קאמר ר"י דלא ידע מה איסור יש והא דקאמר הכא דאיסור עשה אע"ג דאיירי בגבולין אפ"ה נקיט לרבותא דאפשר דאף מנשיאות כפים דבית הבחירה אין מעלין…
ע' עמק ברכה, נשיאות כפים ג; ע' מצות המלך מ"ע כו.
נספח:
רמב"ם הלכות תפילה פרק טו:
הלכה ו
כהן שלא היה לו דבר מכל אלו הדברים המונעין נשיאת כפים אף ע"פ שאינו חכם ואינו מדקדק במצות או שהיו הבריות מרננים אחריו או שלא היה משאו ומתנו בצדק הרי זה נושא את כפיו ואין מונעין אותו, לפי שזו מצות עשה על כל כהן וכהן שראוי לנשיאת כפים ואין אומרים לאדם רשע הוסף רשע והמנע מן המצות.
הלכה ז
ואל תתמה ותאמר ומה תועיל ברכת הדיוט זה, שאין קבול הברכה תלוי בכהנים אלא בהקדוש ברוך הוא שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, הכהנים עושים מצותן שנצטוו בה והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו.
[1] על השאלה אם יש על הישראל חיוב להתברך, כתב הרב עוזר אריאב: מצינו דבר חידוש בדברי בעל הלכות גדולות (בהקדמה), שמנה פעמיים את מצות ברכת כהנים; חדא במצוות המוטלות על הכהנים, וחדא במצוות המוטלות על הציבור. וצ"ב בכפילות זו. וגם יש להבין מדוע החשיבה כמצוה המוטלת על הציבור.
ופתח הדבר כתב הגריי"פ (בבאורו לסהמ"צ לרס"ג עשין ט"ז וקנ"ה) דמבואר בבה"ג כשיטת החרדים (פי"ב אות י"ח והביאו הביאור הלכה ר"ס קכ"ח) דאיכא מצוה על הישראל להתברך מפי הכהנים. וא"כ י"ל דזהו הביאור בדברי הבה"ג, דמלבד המצוה על הכהנים לברך יש מצוה על הישראל להתברך.
[2] אלא שבתוספות ראש השנה משמע לא כך. (מתוך שעור של ר"א אריאב):
ואולם בתוס' בר"ה (טז ע"ב כח ע"ב) יש להוכיח כדעת החרדים, וכפי שביאר דבריהם החת"ס (בתשובה או"ח סי' כ"ב. וע"ע בתשובה קסז, ובמש"כ בשיעור כז,ד בדינא דערבות), שעמדו בהא דאמרינן חוזרים ותוקעים כשהן עומדין כדי לערבב השטן – והא קעבר בבל תוסיף שהרי כבר תקעו במיושב. וכי תימא כיון דכבר יצא הו"ל שלא בזמנו דלא עבר, הא אמרינן (שם כח ע"ב) גבי ברכת כהנים דאין מוסיף ברכה אחת משלו משום דלא עבר עליה זימניה [הלכך עובר בבל תוסיף] כיון דאילו מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך להו, ה"נ אי מתרמי ליה צבורא הדר תקע להו. עד כאן דברי התוס'. והקשה רעק"א לחתנו החת"ס על השוואת התוס' תוקע לכהן, הלא מי שתקע ויצא ידי חובתו, אם יזדמן לו אחר שלא שמע חייב לתקוע עבורו מדין ערבות לחברו אבל מצוה דידיה כבר כלתה ושפיר י"ל דחשיב עבר זמניה, ולא דמי לכהן דאילו אתרמי ליה ציבורא אחרינא הרי הוא עושה שוב את מצוותו, ואינו מוציא אחרים יד"ח ושפיר חשיב זמניה. וביאר החת"ס שהתוס' נקטו כסברת החרדים [בחת"ס נדפס בטעות 'יראים' וצ"ל 'חרדים'] דיש מצוה על הישראל לשמוע הברכה מפי הכהנים, וא"כ הלא מצד מצות הכהן אין עליו חיוב לברך שוב אחר שבירך פעם אחת בשחרית , ואם נזדמן לו ציבור אחר שלא שמע, אין עליו חיוב אלא להוציא אותם שלא שמעו . הרי מבואר דדעת התוס' כהחרדים.
[3] ולגבי סדר העבודה של כהן הגדול ביום הכפורים, כתב הטור בסימן תרכ"א מהו השם המפורש:
ורב האי כתב לא בלשון זה היה אומר כ"ג אנא השם אלא שם של מ"ב אותיות ועדיין מצוי הוא בישיבה בקבלה וידוע הוא לחכמים וכן כשהיה אומר לפני ה' תטהרו היה אומר שם המפורש וכתב א"א הרא"ש ז"ל ואין נראין לי דבריו דכיון דילפינן בג"ש הזכרת השם של ד' אותיות אין לשנות אלא כמו שהוא כתוב בפסוק הוא מזכירו אלא שמזכירו ככתיבתו והוא שם הנקרא שם מפורש והוא מקור לכל השמות וכולם נאצלים ממנו ועליו נאמר ההוגה השם באותיותיו נעקר מן העולם שאין להזכירו בגבולין ע"כ
אלא שאף שגם לרמב"ם השם המפורש הוא בן ארבע אותיות, כותב הרמב"ם בהלכות תפילה פרק יד הלכה י' שחכמים הראשונים היו מלמדים אותו פעם בשבע שנים.
[4] ופרש"י: הכי גרסינן במתני' ברכת כהנים כיצד כו' במדינה אומר אותה שלש ברכות – שמפסיקין הכהנים בין פסוק לפסוק ועונין הציבור אמן. במקדש ברכה אחת – לפי שאין עונין אמן במקדש ואין צריך כאן שום הפסק והכי מפרש בגמרא. ככתבו – ביו"ד ה"י. בכינויו – באל"ף דל"ת. כנגד כתפותיהם – מפני שצריך נשיאות כפים כדאמרי' בברייתא בגמרא. ובמקדש – למעלה מראשיהם מפני שמברכין את העם בשם המפורש ושכינה למעלה מקשרי אצבעותיהם. שאין מגביה למעלה מן הציץ את ידיו – מפני שהשם כתוב עליו.
[5] ופרש רש"י: בפנים – בעזרה כדכתיב וישא אהרן את ידיו (ויקרא ט) וגו'. בחוץ – בכל עיר ועיר.
[6] ע"ש ס"ק קלז:
ודע דנ"כ בחו"ל הוא ג"כ מדאורייתא וכן העתיקו כל הפוסקים מימרא דריב"ל והובא לעיל בס"ב ודלא כמו"ק שמצדד דמדאורייתא הוא דוקא במקדש ששגה בזה ואישתמיטתיה ספרא פ' שמיניג) פיסקא ט"ז וספרי פ' שופטים פסקא נ"א ע"ש [ואברכה קאי וכבסוטה ל"ח עי"ש] וירושלמי נזיר הובא בסוטה ל"ח ע"ב תוד"ה כל והעירני א' מחכמי הזמן שהוא ג"כ נגד בבלי חולין קל"ג ע"ש. וגם פשטא דקרא (דברים י) ולברך בשמו עד היום הזה משמע שנוהג תמיד:
[7] ועיין באריכות בקרן אורה סוטה לח א, ואחין בישועות יעקב או"ח פו. וע' ספר המצוות עם פירוש פיקודי ישרים.
[8] ודברי התוספות הובאו ברמ"א שו"ע סימן קכ"ח סעיף א'. וכתב בתורה תמימה במדבר ו' הערה קל"א:
ויש להעיר על מה סמכו העולם לברך איש את אחיו בנשיאות כפים על ראש המתברך, כמו שנוהגין בברכות חתנים וכדומה, אחרי כי כמבואר הוי סדר ברכה זו מיוחדת רק לכהנים, ולזרים יש בזה איסור עשה, ודוחק לומר כי לכהנים מסורה רק בנוסח הברכה שמבואר בפרשה יברכך וגו', יען כי כפי שמתבאר מסוגיא דמנחות י"ח א' הוי ענין נשיאות כפים עבודה כשאר עבודות שבמקדש. ואני שמעתי מאיש אמונים שהגר"א מווילנא ברך את הג"מ רי"ח לנדא מו"ץ דווילנא בשעת חופתו והניח ידו אחת על ראש הגרי"ח בשעת הברכה, ושאלוהו על ככה, והשיב, כי לא מצינו ברכה בשתי ידים רק לכהנים במקדש, וזולת זה לא ראיתי ולא שמעתי מי שיעיר בזה, והיא הערה נפלאה, ודוחק לומר דכל עיקר מצות נשיאות כפים היא רק בצבור בעשרה משום דבר שבקדושה, דזה הוי רק אסמכתא, כמש"כ הר"ן פ"ג דמגילה. וגם נ"ל דאפילו לכהן לא הורשה לברך ברכה פרטית בנש"כ שלא בזמן ומקום הנקבע לזה. וראיה נ"ל ממ"ש במגילה כ"ז ב' שאלו לר"א בן שמוע במה הארכת ימים א"ל מעולם לא נשאתי כפי בלא ברכה, ואם כפשוטו קשה מאי רבותיה, אלא הכונה שלא נשא כפיו לברכה בעלמא שלא בשעת מצוה וחיוב ברכה, ודו"ק. – והנה בשבת קי"ח ב', א"ר יוסי, מעולם לא עברתי על דברי חבירי, יודע אני בעצמי שאיני כהן, ואם אומרים לי חבירי עלה לדוכן אני עולה, וכתבו התוס' וז"ל, לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה, דלכהנים אמרה תורה לברך את ישראל, עכ"ל. ועל הדברים המעטים האלה רעשה הספרות בכמה מחבורי ראשונים ואחרונים ליישב דבריהם מדרשה שלפנינו, דנשיאות כפים בזר הוי איסור עשה, וגם דברי ר' יוסי בעצמו תמוה מאד, כי איך לא חשש הוא לאיסור נשיאות כפים בזר, ובכל הדברים הנאמרים בזה לא מצאתי קורת רוח. ולא אמנע מלהעיר דבר חדש ונפלא מה שמצאתי בהקדמת ס' רבינו ירוחם שהביא מאמר זה דר' יוסי ובמקום שכתוב לפנינו יודע אני בעצמי שאיני כהן כתוב שם יודע אני בעצמי שאיני כדאי, ולפי"ז יהיה הכונה אם יאמרו לי חבירי עלה לדוכן, לא לדוכן של כהנים בנשיאות כפים אלא למקום ששם דורשין גדולי החכמים לפני הצבור, והוא מקום גבוה ובולט כעין איצטבא, וכמ"ש בב"ב כ"א א' מותבינן ריש דוכנא, וכ"כ בערוך דבלשון ישמעאל קורין לאיצטבא דוכן, ומזה הלשון במגילה ג' א' ובכ"מ ולוים בדוכנם, וא"כ אין כל ענין נשיאות כפים במאמר זה של ר' יוסי, כי נשתבשה הגירסא שבגמ', ובמקום כדאי כתוב כהן.
וע' על זה ביחווה דעת חלק ה' סימן יד.