ב"ה
מצוה כה – הדלקת נרות
ספר המצוות לרמב"ם:
והמצוה הכ"ה היא שנצטוו הכהנים להדליק הנרות תמיד לפני י"י והוא אמרו יתעלה (ר"פ תצוה) באהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות יערוך אותו אהרן ובניו. וזו היא מצות הטבת הנרות [תמידין פ"ג הי"ב ועכ"מ]. וכבר התבארו משפטי מצוה זו כלם בשמיני ממנחות (פו א) ופרק ראשון מיומא (יד א, טו א, כא ב) ומקומות ממסכת תמיד (ספ"ג ורפ"ו):
הרמב"ם פותח במצות הדלקת נרות, ואומר שזוהי מצות הטבת הנרות. ויש ראשונים שאומרים שהטבת נרות היא ניקוי הבזיכין מדשן הפתילות שנשרפו בלילה, וזהו דישון המנורה. ולמעשה כל נר שכבה מסיר את הפתילה וכל השמן ומקנחו בספוג (מנחות פח ע"ב). אבל יש ראשונים הסוברים שהטבת נרות כוללת נתינת פתילות חדשות ושמן במנורה. אבל דעת הרמב"ם היא שהטבת נרות היא הדלקת נרות, ע' הלכות תמידין ומוספין פרק ג':
הלכה י':
דישון המנורה והטבת הנרות בבוקר ובין הערבים מצות עשה שנאמר יערוך אותו אהרן ובניו, והדלקת הנרות דוחה את השבת ואת הטומאה כקרבנות שקבוע להן זמן שנאמר להעלות נר תמיד.
הלכה יב:
מהו דישון המנורה, כל נר שכבה מסיר הפתילה וכל השמן שבנר ומקנחו ונותן בו פתילה אחרת ושמן אחר במידה והוא חצי לוג, וזה שהסיר משליכו במקום הדשן אצל המזבח עם דישון המזבח הפנימי והחיצון ומדליק נר שכבה, והדלקת הנרות היא הטבתם, ונר שמצאו שלא כבה מתקנו.
מתי היו מדליקים את הנרות במקדש? האם גם בבוקר וגם בערב או רק בערב? כאמור, בדבר זה נחלקו הראשונים. לדעת הרמב"ם גם בבוקר וגם בערב ובבקר נר שכבה היה מדליק. וצריך עיון האם לרמב"ם בין הערביים היה מכבה ומדליק או שהמצוה היא שהמנורה תהיה דלוקה וכל מה שעושה הוא כדי שתהיה דלוקה.
וע' בעית הגמ' שבת כ"ב ע"ב אם הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה. וע' רש"י כ"ב ע"ב ד"ה אי הדלקה עושה מצוה כתב "כדאשכחן במנורה". ואם הדלקה עושה מצוה הרי כמו בנר חנוכה, צריך לכבות ולהדליק.
אלא שצריך עיון האם הרמב"ם גם הוא סובר כך, שבמנורה הדלקה עושה מצוה. שהרי מה שקורא הרמב"ם להדלקת נרות הטבת נרות, לכאורה משמע שהמצוה היא שהנר יהיה דלוק ולא שיש מצוה חיובית להדלקה. ויתכן שמה שכתב הרמב"ם שהיה עושה בבוקר היה עושה גם בערב אבל לא מדליק מחדש אם נשאר דלוק.
ולכאורה אפשר להוכיח שלרמב"ם הטבת הנרות חשובה יותר מאשר ההדלקה, שהרי הדלקה כשירה בזר ואילו תיקון הנרות והפתילות פסולות בזר, ע' רמב"ם ביאת מקדש פרק ט' הלכה ז':
וכן הדלקת הנרות כשירה בזרים לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן.
השגת הראב"ד והוציאן לחוץ מותר וכו'. א"א הפליג כשאמר מותר לזר להדליקן אלא שאם הדליקן כשירות.
ולכאורה אדרבה הרי זה קשה לרמב"ם שאמר שהדלקה היא הטבה, והרי יש הבדל שהדלקה כשרה בזר ואילו הטבה אינה כשירה בזר? ולכן כתב בחידושי ר"ח הלוי על הרמב"ם שם:
והנראה מוכרח בדעת הרמב"ם, דס"ל דכל עיקר הך מילתא דהדלקת הנרות אין המצוה בעצם מעשה ההדלקה, כי אם דעיקר מצותה הוא שיהיו הנרות דולקים תמיד, ובזה שהנרות דולקים הוא דהוי יסוד קיום מצוה זו, ועלה הוא דקאמר ג"כ הרמב"ם דהדלקת הנרות היא הטבתן, ר"ל דבמה שהנרות דולקים כהלכתן בהכי הוא דמיקיימא מצוה זו דהטבה, משא"כ עצם מעשה ההדלקה אינה שייכה לעיקר קיום מצוה זו. וע"כ לענין דין עבודה דינן חלוק, דהדישון ונתינת השמן דינם הוא דעצם מעשיהם הוא שייך לקיום מצוה זו, ע"כ הרי הן חשובין עבודה, משא"כ הדלקה דלאו בעצם מעשה ההדלקה הוא שמיקיימא המצוה ע"כ אינה בכלל עבודה, דדין עבודה חלותה רק על עצם המעשה, ובמקום שעצם המעשה הוא הכשר דין קיומה, משא"כ בהדלקה דמעשה ההדלקה אינו מוסיף כלל בהכשר דין קיומה, ע"כ לאו עבודה היא.
אבל בספר מעשה רוקח על רמב"ם ביאת מקדש פרק ט' הלכה ז' כתב על החלוקה שבין הטבה והדלקה שדן בה הגר"ח:
מותר לזר להדליקן. אין להקשות דכאן משמע דהטבה לחוד והדלקה לחוד ופ"ג דתמידין ומוספין הל' י"ב כתב רבינו דהדלקת הנרות היא הטבתם די"ל דהן הכי נמי דבהטבה סתם כלול בו גם ההדלקה אך במעשה בהכרח שתי פעולות הן ובס' צרור החיים פ"ו לא תירץ כלום ולענ"ד נראה דהוא פשוט:
ועל כורחנו אנו צריכים לחלק בין הטבה לבין הדלקה גם לדעת הרמב"ם שהרי לכאורה איך יתכן שהדלקה כשירה בזר, והרי כתוב אהרון בפרשה? אלא שכתב המשך חכמה במדבר ח, ב בתחילת פרשת בהעלותך:
דבר אל אהרן כו' בהעלותך את הנרות – הנה ביומא כ"ד אמרו הדלקה לאו עבודה וכשרה בזר, והקשו בתוס' ישנים (ע"ב ד"ה הדלקה) שהרי אהרן כתיב.
ונראה, משום דתנן (מנחות מט) אין מחנכין את המנורה אלא בנרות של בין הערבים, ורש"י בשם מדרש, שאהרן היה עצב שנתחנך המשכן ע"י הנשיאים כו' אמר שלך גדולה כו', וזה לחנך המנורה בפעם הראשון צוה אהרן להעלות ולהדליק, אבל לדורות כתיב (ר"פ תצוה) יערך אותו אהרן, רק הסדור וההטבה לא הדלקה, וכן ויעש אהרן כאשר צוה ד', שבפעם ראשון שנצטוה עשה כן שהדליק, אבל אם היה לדורות הלא לא נודע שעשה כאשר צוה עד יום מותו וקיים כל ימיו ההדלקה. וז"ב.
ראיה לשיטתו מביא הגר"ח, שהרי הדלקת נרות היא מצוה שקבוע לו זמן, וכל מצוה שקבוע לה זמן דוחה את השבת. אבל לגבי הדלקת נרות כתב הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין פרק ג' הלכה י' שזה כמו קרבנות שקבוע להם זמן, ומשמע שבעצם לזה אין קבוע זמן וצריך לימוד מפסוק שזה כמו שקבוע לו זמן:
דישון המנורה והטבת הנרות בבוקר ובין הערבים מצות עשה שנאמר יערוך אותו אהרן ובניו, והדלקת הנרות דוחה את השבת ואת הטומאה כקרבנות שקבוע להן זמן שנאמר להעלות נר תמיד.
אלא שהמצוה היא שיהיו הנרות דולקים, וגם ההטבה היא כדי שהנרות יהיו דולקים, ולכן מצוה זו היא כמו קרבנות שקבוע להם זמן, אבל בעצם זה לא מצוה שקבוע לה זמן רק משום שכתוב "תמיד".
(וע' אבן האזל הלכות תמידין ומוספין פ"ג ה"ז שהאריך בביאור הרמב"ם ובדברי הגר"ח, והביא שם גם דברים מהגרי"ז. ולפ"ז לדעת הרמב"ם במנורת המקדש אין הדלקה עושה מצוה.
לעומת זה דעת רש"י היא שבמנורה הית ההטבה בבוקר ולא הדלקה. וכן דעת הרשב"א בתשובה חלק א' סימן שט וסימן ע"ט באריכות. ומדברי הרשב"א סימן שט:
… אני סבור שההעלאה היא ההדלקה. וההטבה אינה הדלקה אלא דישון השמן והפתילה בשמצאן שכבו ונתינת השמן כמדתה ופתילה חדשה. וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב והדלקת הנרות היא הטבתן…
והנה, הפסוקים לכאורה אתי שפיר יותר אליבא דרש"י: בפרשת אמור (ויקרא כד ב):
צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם: עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי ה' תָּמִיד:
אמנם בפסוק זה העריכה בבוקר ובערב תתכן כשיטת הרמב"ם, אך לכאורה הפסוקים בפרשת תצוה (שמות ל ז-ח) משמע כרש"י:
וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה: וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה' לְדֹרֹתֵיכֶם:
השוני בלשון התורה שלגבי הבוקר כתוב "בהיטיבו" ובלילה כתוב "בהעלות", משמע כשיטת הרשב"א בתשובה עט וש"ט שבבוקר היה רק מטיב ולא מדליק ובלילה היה מדליק (ע' א"ת ערך הדלקת נרות בציון 28).
הרשב"א הוכיח את שיטתו:
וכך הוא סדרן של דברים. בערב מעלין שבעה הנרות דכתיב (שמות ל) ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים וגומר. ונותנין בהן שמן בכל אחד ואחד חצי לוג כשיעורו לדלוק מערב עד בקר בלילה הגדול שבטבת. וכדתנן בפרק שתי מדות (דף פ"ח) ג' ומחצה למנורה חצי לוג לכל נר ונר. ואמרינן עלה בגמרא מנא הני מילי? דתני /דתנו/ רבנן מערב עד בקר תן לה מדתה שתהא דולקת מערב עד בקר. ומכאן אנו למדין גם כן שאם מצאן שכבו אין זקוק להן להדליקן עד הערב. שאילו כן היה נותן בהם שמן כדי מדת יום ומדת לילה שהתורה לא תסמוך על הנס.
אבל לרמב"ם המצוה להדליק גם בבוקר וגם בערב. ע' תמידין ומוספין פרק ג' הלכות י, יב. וע' כסף משנה הי"ב:
ומ"ש והדלקת הנרות היא הטבתם זהו דעת רבינו שהוא סובר שגם בבקר מדליק הנרות דכי כתיב והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהטיבו את הנרות פירוש בהטיבו בהדליקו. והאחרונים חולקים עליו ואומרים שאין הדלקת הנרות אלא בין הערבים ופירוש בהטיבו אינו הדלקה אלא תיקון הפתילות וכל זה תמצא באורך בתשובות הרשב"א סי' ש"ט וע"ט ומדברי רש"י שכתבתי בסמוך וממה שכתב בפירוש התורה נראה שדעתו כדעת האחרונים וכן נראה שהוא דעת הראב"ד ממה שכתב בפרק שני מעבודת יוה"כ וכן דעת אונקלוס.
בשו"ת בנין שלמה להגר' שלמה מווילנא, סימן נג כתב שגם לרמב"ם בין הערביים היו מדליקים את הנרות מחדש. וכן מצאתי שכתב הרב שורקין בספר הררי קדם. וזה שלא כדעת הגר"ח שלרמב"ם המצוה היא שיהיה דלוק, אלא גם לרמב"ם יש מצוה להדליק. אלא שרק בבוקר אם מצא דלוק לא מדליק. ואם היה מכבה הכל ומדליק או אחד אחד, תלוי במחלוקת רבי יוסי ורבנן לגבי לחם הפנים איך בשבת מסלקים ומחזירים את לחם פנים ע' מנחות צט ע"ב.
וכן כתב החזון איש במנחות סימן לו ד"ה ונראה, שגם לרמב"ם אם אירע אונס שלא הדליקו בלילה, לא מיטיבים בבוקר כיון "שאין הדלקת הבקר אלא השלמת הלילה, אבל עיקרו בלילה כדכתיב מערב עד בקר, והיינו דאמרו מנחות נ ע"א אי לאו דעבד הדלקה מאורתא הטבה בצפרא מי איכא, ולא קשיא דו' הרשב"א מזה על הר"מ".
ואם כן יש שתי הבנות באחרונים אם גם לרמב"ם יש מצות הדלקה או לא. ולכאורה יותר מסתבר כדעת הגר"ש מוילנא שאם לא כן הרי יתכן שאמנם לא הדליקו את המנורה, ולא מסתבר שאין מצוה כלל בהדלקה. וכמובן שעל פי דברי הבנין שלמה אין מקום לדברי הגר"ח, וצריך עיון מדוע הדלקה כשירה בזר ואילו הטבת נרות פסולה בזר.
ושתי הבנות אלו ברמב"ם נמצאות במאירי שבת כ"ב ע"ב:
…ולדעת זה הדלקה ראשונה התחילה בערב ומשעת חינוך ואילך הטבה בבקר והטבה בערב ושחרית וערבית שוים בה ושתיהן מצוה אחת אלא שבשחרית חמש קודם קטרת ושתים מאחר קטרת ובערב כלן לאחר הקטרת וי"מ שבערב היתה שם הדלקה גמורה ונתינת שמן והיא הקרויה העלאה ובבקר אין שם אלא תקון אלא שמדליק אותם שכבו ויש מפרשים שבשחרית לא היתה שם הדלקה כלל ואפי' מצאן דולקין מכבן ומדשנן לצורך ערב ולא היה שם נר דולק כל היום אלא מערבית והם קורין זו של שחרית הטבה ושל ערבית העלאה ומנו אותם בשתי מצות הטבה והעלאה ויש אומרים כן אף במערבית ואף גדולי הרבנים פירשוה כן בסוף חגיגה ואין שיטת התלמוד מכרעת לנו בזו בכדי הצורך.
מקורות נוספים.
ע' מקדש דוד סימן כא בענין הדלקת נרות במקדש. רמב"ם הלכות ביאת מקדש פרק ט' הלכה ז' וע' ספר המפתח שם בענין הדלקה עושה מצוה בנרות מקדש. ע' בסוף ספר תוצאות חיים רמב"ם ביאת מקדש פ"ט הלכה ז' מנחת חינוך מצוה צ"ח בקטע המתחיל "וזה כמה שנים" חידושי ר"ח הלוי הל' ביאת מקדש פ"ט הלכה ו' ד"ה אלא ובחזו"א על הרמב"ם שם ד"ה ורבינו, עד המילים "צריך ע"כ להדליקה" ע' ספר היובל לרב סולביצ'יק כרך א' עמ' תקל"ד מהרב חיים דוד הלוי. ועמ' תקמ"ה מהרב משה הרשלר. ע' ספר מצות המלך, על ספר המצות לרמב"ם, הרב עזריאל צימענט, ירושלים תשנ"ב. במ"ע כה, שיטות הראשונים במנורה, מקור השיטות, וביאורי השיטות. כלי חמדה פרשת תצוה אות א-ב, משך חכמה במדבר ח,ב. גמ' יומא כ"ד ע"ב הערות של הוצאת שוטנשטיין ע' חונן דעה על יומא עמ' קלז.
שני נרות ודאי נשארו דולקים כל היום, ע' משנה תמיד פרק ג' משנה ט':
מי שזכה בדשון מזבח הפנימי נכנס ונטל הטני והניחו לפניו והיה חופן ונותן לתוכו ובאחרונה כיבד את השאר לתוכו והניחו ויצא מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שתי נרות מזרחיות דולקים מדשן את השאר ומניח את אלו דולקים במקומן מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולקים ואחר כך מדשן את השאר…
וכן כתב המאירי הנ"ל, שנר מערבי היה נשאר תמיד וכדי שיהיה מערבי צריך שאחד יהיה מזרחי קודם לו. ויש אומרים שנשאר רק האמצעי שהוא המערבי.
הערות:
מה שכתב המשך חכמה שהדלקה ראשונה אהרון הדליק, יש לעיין מפרשת פקודי שם כתוב שמשה הדליק את המנורה.
כבתה זקוק לה במנורה – ע' רשב"א בתשובה שט