ב"ה
מצוה לו – משמרות כהונה
ספר המצוות לרמב"ם, מ"ע לו:
והמצוה הל"ו היא שצונו שיהיו הכהנים עובדים למשמרות, תעבוד משמרה בכל שבוע ולא תהיה יד הכל מתעסקת יחד אלא ברגלים לבד שיעבדו אז המשמרות כלן בשוה וכל מי שבא יקריב. וכבר התבאר בדברי הימים (א כד א – כ) איך חלקום דוד ושמואל ושמו אותם עשרים וארבעה משמר. והתבאר בסוכה (נה ב) שברגלים יד כולם שוה. ולשון מצוה זו הוא אמרו ית' (שופטי' יח) וכי יבא הלוי וכו' ובא בכל אות נפשו ושרת בשם י"י אלהיו ככל אחיו הלוים העומדים שם וכו' חלק כחלק יאכלו. ולשון ספרי ובא בכל אות נפשו יכול לעולם תלמוד לומר באחד שעריך בשעה שישראל מכונסין בשער אחד בשלשה רגלים וכו' יכול כל המשמרות שוות בקרבנות הרגל הבאים שלא מחמת הרגל תלמוד לומר לבד ממכריו על האבות מה מכרו האבות זה לזה אתה שבתך ואני שבתי. כלומר הסכמתם בסדר משמרות העבודה משמרה בכל שבוע. וכן פירשו התרגום בר ממטרתא דייתי בשבתא דכן אתקינו אבהתא. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בסוף גמר סוכה (נה ב – נו ב):
יותר ברור כתב הרמב"ם בהלכות כלי המקדש פרק ד':
הלכה א: הכהנים הובדלו מכלל הלוים לעבודת הקרבנות שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים, ומצות עשה היא להבדיל הכהנים ולקדשם ולהכינם לקרבן שנאמר וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב.
הלכה ב: וצריך כל אדם מישראל לנהוג בהן כבוד הרבה ולהקדים אותם לכל דבר שבקדושה, לפתוח בתורה ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון.
הלכה ג: משה רבינו חלק הכהנים לח' משמרות, ארבעה מאלעזר, וארבעה מאיתמר, וכן היו עד שמואל הנביא, ובימי שמואל חלקם הוא ודוד המלך לארבעה ועשרים משמר, ועל כל משמר ומשמר ראש אחד ממונה, ועולין לירושלים לעבודה משמר לכל שבת, ומיום השבת ליום השבת הן מתחלפין משמר יוצא והאחר שהוא אחריו נכנס, עד שיגמרו וחוזרין חלילה.
הלכה ד: ומצות עשה להיות כל המשמרות שוים ברגלים, וכל שיבא מן הכהנים ברגל ורצה לעבוד עובד וחולק עמהם, ואין אומרין לו לך עד שיגיע משמרך שנאמר וכי יבא הלוי מאחד שעריך וגו'.
יש שהעירו שלכאורה הרמב"ם סותר את דבריו לספר המצוות משום שכאן כתב רק שמצות עשה להיות כל הממשמרות שוים ברגלים, ולא כתב שמצות עשה שהכהנים יעבדו במשמרות. וע' מגילת אסתר בשם רמב"ן בהשגה שהרמב"ם חזר בו.[1]
אבל יתכן ללמוד אחרת ברמב"ם במשנה תורה: בהלכה א' כתב ש"מצות עשה להבדיל את הכהנים ולקדשם והכינם לקרבן שנאמר וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב", ונראה שאופן ההבדלה הוא המשמרות שכותב הרמב"ם בהלכה ג'.
סיוע להבנה זו הוא מנין המצוות שבראש ההלכות שם כתב:
… (ח) שיעבוד הלוי במקדש. (ט) שלא יעשה אחד במלאכת חבירו במקדש. (י) לקדש הכהן לעבודה. (יא) שיהיו כל המשמרות שוות ברגלים….
הרי שלא כתב שיש מצות חלוקה למשמרות, אלא כתב שמצוה לקדש לעבודה, וכן כתב שמצוה שיהיו כולם שוים ברגל. ואם כן במצות קידוש הכהנים כלולה גם החלוקה למשמרות. אבל דחוק קצת שהרמב"ם כתב את זה בלשון יחיד ולא בלשון רבים, וצ"ע.
ובמנין המצות שבראש משנה תורה כתב הרמב"ם:
לו. להיות הכהנים עובדין במקדש משמרות משמרות ובמועדים עובדין כאחד שנ' וכי יבא הלוי וכו' לבד ממכריו על האבות.
כאן כתב בפירוש שיש מצות המשמרות במקדש.
וע' תענית כז ע"א:
אמר רב חמא בר גוריא אמר רב משה תיקן להם לישראל שמונה משמרות ארבעה מאלעזר וארבעה מאיתמר בא שמואל והעמידן על שש עשרה בא דוד והעמידן על עשרים וארבעה שנאמר בשנת הארבעים למלכות דויד נדרשו וימצא בהם גבורי חיל ביעזיר גלעד.
בנוסף למשמרות כהונה יש גם משמרות לויה ומעמדות של ישראל: מעמדות, ע' רמב"ם כלי המקדש פרק ו' הלכה א':
אי אפשר שיהיה קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו וקרבנות הציבור הן קרבן של כל ישראל ואי אפשר שיהיו ישראל כולן עומדין בעזרה בשעת קרבן לפיכך תקנו נביאים הראשוני' שיבררו מישראל כשרים ויראי חטא ויהיו שלוחי כל ישראל לעמוד על הקרבנות והם הנקראים אנשי מעמד, וחלקו אותם כ"ד מעמדות כמנין משמרות כהונה ולויה, ועל כל מעמד ומעמד אחד מהן ממונה על כולם והוא נקרא ראש המעמד.
משמרות לויה, רמב"ם כלי המקדש פרק ג' הלכה ט:
שמואל הרואה ודוד המלך חלקו הלוים לארבעה ועשרים משמרות, ועובד משמר בכל שבת, וכל אנשי משמר מחלק אותם ראש המשמר לבתי אבות, וכל יום מימי השבת עובדים בו אנשים ידועים, וראשי האבות מחלקין אלו העובדים ביום שלהן איש איש על עבודתו, וכל הלוים מוזהרין על עבודת המזבח שנאמר אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו ולא ימותו לא יקרבו לעבודה אבל ליגע מותרין.
ע' רדב"ז שהעיר על הרמב"ם שהפסוק בדברי הימים א' ט, כב, כותב: "הֵמָּה יִסַּד דָּוִיד וּשְׁמוּאֵל הָרֹאֶה בֶּאֱמוּנָתָם" ומקדים דוד לשמואל וכן גם במשנה, אבל הרמב"ם שינה את הסדר, ונראה שזה משום שהרמב"ם נקט את הסדר הכרונולוגי, קודם שמואל ואחר כך דוד.
האם גם החלוקה ללויים כלולה במצוה זו?
לשון הרמב"ם "משה רבינו חילק" בניגוד למעמדות שם כתב הרמב"ם: ובמעמדות: "תקנו נביאים הראשונים", וזה משום שזו מצוה מן התורה, ומשה רבנו חילק ולא תיקן בניגוד למעמדות. אבל גם בלוים כתב הרמב"ם "שמואל הרואה ודוד המלך חלקו הלוים לארבעה ועשרים משמרות", האם גם זה דאורייתא?
במנין המצות שבראש משנה תורה הרמב"ם מנה רק משמרות כהונה. ומפורש ברמב"ם בהלכות כלי המקדש פרק ד' הלכה ו':
וכן עבודת לחם הפנים במשמר שזמנו קבוע, אבל עבודת שתי הלחם בכל המשמרות, ומניין שאינו מדבר אלא ברגלים שנאמר מאחד שעריך מכל ישראל בשעה שכל ישראל באין בשער אחד, ומניין שאינו מדבר אלא בכהנים שנאמר חלק כחלק יאכלו, ואין שם מתנות במקדש להאכל אלא לכהנים בלבד.
ע' מנחת חינוך מצוה תקט שכתב:
ומצוה זו אינה רק בכהנים לבד דפסוק זה כי יבא הלוי דמוכח ד"ז וכן ברגל מיירי רק בכהנים לבד כמבואר ברמב"ם כאן ה"ו וכ"מ ברמב"ן שם מהספרי ומה שחלקו הלוים ג"כ לכ"ד משמורות עשו מעצמם אבל אינו בכלל מצוה לדעת הר"מ וכן ד"ז דברגל הכל שוים דמוכח מפסוק זה היינו בכהנים לבד דהפסוק מדבר רק בכהנים אבל בלוים לא היה להם יפוי ברגל מכל ימה"ש ע' בר"מ ובסמ"ק ותבין והדברים ברורים ופשוטים
אבל בספר החינוך כתב:
שיהיו הכהנים והלוים עובדים במקדש למשמרות, כלומר לכתות ידועות, ולא תהיה יד הכל מתעסקת יחד בעבודה, חוץ מן הימים טובים בלבד שהיו הכל עובדים יחד, כל הבא ימלא את ידו לשמחת הרגל, ובספר דברי הימים [א' כ"ד – כ"ו] מבואר איך חלקו אותם דוד ושמואל שעשו מהן עשרים וארבעה משמרות כהנים ועשרים וארבעה משמרות לוים, כדי שתעבוד כל משמרה מהם שתי שבתות בשנה. ובמסכת סוכה [נ"ה ע"ב] אמרו זכרונם לברכה שברגלים היתה יד הכל שוה, ועל זה נאמר [דברים י"ח, ו'] וכי יבא הלוי וגו', ובכלל הלוי הכהן כי הלוי היה אב לכל השבט, ובא בכל אות נפשו וגו' ושרת בשם ה' אלהיו ככל אחיו הלוים העומדים שם וגו' חלק כחלק יאכלו.
וברור בשיטת החינוך שהמצוה של החלוקה למשמרות כוללת לא רק את הכהנים אלא גם את הלווים.
לדעת הרמב"ן, אין מצוה של משמרות כהונה, אלא היא מצוה מקובלת למשה מסיני ולא נכתבה בתורה (צ"ע אם יש עוד דוגמאות לכך).
וז"ל השגות הרמב"ן:
…ולפי דעתי אין מצות הכתוב הזה שיעשו משמרות ולא מניעה שלא תהיה יד הכל מתעסקת בעבודה. כי לבד ממכריו על האבות שלילות לא מצוה. שהוא ית' מצוה להיותם כולם עובדים ואוכלים חלק כחלק חוץ מן הממכרים. ואפילו לפי המדרש שדרשו בספרי ובגמר סוכה (נה ב) יכול לעולם תלמוד לומר מאחד שעריך מכל ישראל לא אמרתי אלא בזמן שכל ישראל נכנסין בשער אחד, מכל מקום אין בפרשה צואה על המשמרות אבל המצוה היא שיעבוד הכהן בכל אות נפשו ברגל ולא ימנעוהו מלבד בממכרים שעשו עליהם האבות שהם בשאר ימות השנה ובדברים הבאים שלא מחמת הרגל.
וראיתי לרב שכתב כן בחבורו הגדול (כלי המקדש פ"ד ה"ג – ד)… וזה הלשון הוא מדוקדק יותר ממה שכתב כאן במאמר. ונראין הדברים עוד שאף המדרש הזה אסמכתא בעלמא הוא שרצו לקיים הפרשה אף לאחר תקון המשמרות. והנראה במשמרות שהוא תיקון נביאים לא חובה. כמו שאמרו (תענית כז א) משה רבינו ע"ה תיקן (ארבע) [שמונה] משמרות ויסדו דוד ושמואל הרואה באמונתם עשרים וארבע. מפני שיש בתקון המשמרות זרוז, שאילו היו הכל עובדים כל השנה ואי אפשר שלא יחזרו לעריהם ולבתיהם כשלא יהיה עליהם זמן קבוע בחזרתם לעבוד יארע להם בזה עצלה ויאוש ולכן קבעו להם זמן שיבאו בתיקון המשמרות ובתי האבות גם כן. אבל כוונת הכתוב שהכהנים כל זמן שיבואו למקדש יזכו בעבודה ויחלקו עם הכהנים הנמצאים במקדש לא שידחו אותם או שיאמרו להם כבר באו אלה בעלי הקרבנות לעזרה ויהיה בזה רפיון לביאת הכהנים למקדש. ואמר לבד ממכריו שאם מכרו האבות זה לזה אתה בשבתך ואני בשבתי או אתה בחדשך ואני בחדשי אין הבא במשמר שאינו שלו זוכה בקרבנות ואינו חולק עמהן. ומכאן נתקנו המשמרות. לא שיהיה עליהן מניעה שלא יעבדו כלם. אבל העניין כולו סדור במשפט הכהנים.
וכן עשו עוד ארבע ועשרים משמרות בלויים ולא בא בהם כתוב או מדרש. שהפרשה הזו בכהנים בלבד היא כמו שכתוב חלק כחלק יאכלו ואין ללויים במקדש אכילה כלל. ולשון ספרי יכול בבן לוי הכתוב מדבר תלמוד לומר מאחד שעריך מי שלא נטלו שעריהם במקום אחד [יצאו לויים שנטלו שעריהם במקום אחד] ושרת בראוי לשרת יצאו לויים שאינם ראויים לשרת. והנה זה ראיה שלא מן המצוה הזו הותקנו המשמרות. וראיה עוד על זה, שלא היו הכהנים כולם נחלקים לאלו המשמרות אבל יש מהם שאין להם משמר קבוע כמו שאמרו בגמר תענית (יז א) ויודע שבתי אבותיו קבועין ואינו יודע שבתי אבותיו קבועין. …והעיקר הנראה מכל מה שהזכירו במשמרות שהיא מצוה מקובלת ממשה מסיני ולא נכתבה בתורה. אבל הסדר הוא במשמרות בשני עניינים. שיעבדו כולם למשמרות חלוקות בין לויים בין כהנים תהיה כל משמרה ממנה על מקום מיוחד ועל עבודה מיוחדת ככל הענין שצוה בהם במשכן (נשא ד מט) איש איש על עבודתו ועל משאו. …והענין השני במשמרות הוא שימכרו שבתם זה לזה ויעבדו משפחה פלונית שבת אחת ומשפחה פלונית שבת אחרת וזה לא נצטוינו בו בתורה ולא נהג במשכן אבל היתה בידם ממשה. ואיפשר שמפני מיעוטם לא נהגה בהם. ומשה רבינו ע"ה שתיקן (ארבע) [שמונה] משמרות צוה בהן לימי שילה ונוב וגבעון וצוה בהשלמת עשרים וארבע משמרות לבית המקדש והוא לפי שיצטרכו לצאת לערי ישראל כדי שיהיו זריזין לבא ליום קבוע ולא יעבירו המועד ודוד ושמואל עשו המצוה אשר היתה קבלה בידם והוא שנאמר (דה"א ט כב – ד) המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם והם ובניהם על השערים לבוא לבית י"י לבית האהל למשמרות לארבע רוחות יהיו השוערים מזרחה ימה צפונה ונגבה.
…ואחר תקון המשמרות לשבתות כתוב (שם כד יט) אלה פקודתם לעבודתם לבוא לבית י"י כמשפטם ביד אהרן אביהם כאשר צוהו י"י אלהי ישראל. ירצה לומר לבא לבית י"י שהם ילכו בכל ערי ישראל ויבואו לשבתות לעשות העבודה. וענין כמשפטם ביד אהרן אביהם יתכן שיתפרש בו שיעשו עבודת המקדש כמשפט כאשר נצטוה אהרן אביהם. אבל כיון שהעבודה בקרבנות מפורשת מבוארת לדורות לא יתלה אותן באהרן. לפיכך יבינו עוד רז"ל בזה כי אהרן נצטוה בזה התיקון של המשמרות מפי משה רבינו מפי הקודש ולא חדשו הכהנים והלויים מעצמם אלא ששמרו הקבלה שהיתה בידם מבית אבי אביהם. וזה הוא שאמרנו שהיא מצות קבלה הלכה למשה מסיני. והנה ראוי במנין המצות שנמנה מצות עשה שיעבדו הכהנים במקדש בכל אות נפשם מלבד מה שיסכימו במשמרות ונמנה מצות עשה שיהיו כולם בין לויים בין כהנים ממונים איש איש על עבודה ידועה לו ונמנה מצות עשה מהלכה למשה מסיני שימכרו את שבתותיהם זה לזה אתה בשבתך ואני בשבתי. ושמא יהיה כל הסדר כתקונו נמנה מצוה אחת שהכל תשלום ענין:
שו"ע או"ח רכ"ה סעיף ו' בהגהת הרמ"א ובמ"א ס"ק יג שכל כהן היה מברך פעמים בנה ברכת שהחיינו כשהגיע זמן משמרתו לעבוד.
תיאור המשמרות ומעמדות, ר' בתוספתא ובמשנה:
תוספתא תענית ג, ב:
שמנה משמרות תיקן משה לכהונה ושמנה ללוייה משעמד דוד ושמואל הרואה עשאום עשרים וארבע משמרות כהונה ועשרים וארבע משמרות לויה שנ' המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם אילו משמרות כהונה ולויה עמדו נביאים שבירושלם וקבעו שם עשרים וארבעה עמודים כנגד עשרים וארבע משמרות כהונה ולויה שנ' צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי אי איפשר לומ' כל ישראל אלא מלמד ששלוחו של אדם כמותו
משנה בכורים ג,ב:
כיצד מעלין את הבכורים כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד ולנין ברחובה של עיר ולא היו נכנסין לבתים ולמשכים היה הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלהינו:
תפארת ישראל בכורים ג,ב:
שבמעמד. כל ישראל נחלקים לכ"ד מעמדות וכנגדן היו עשרים וארבעה משמרות כהונה ולויה ומכל מעמד היו דרין איזה אנשים מהן בירושלים בקביעות להיות שלוחין לאחיהן כשיגיע זמנן לעמוד על הקרבת התמידין ומוספין ובכל שבוע ושבוע משמר א' מכהונה ולויה חצי' עולה לירושלים לעבודה וחציו השני הולכין ליריחו שהיא סמוכה לירושלים כדי לתקן ולשלוח משם מזון לחצי המשמר שעלה לירושלים [כן משמע ממתניתין רפ"ד דתענית ומברייתא שם דכ"ז א' ומפרש"י במתני' ולא זכיתי להבין דברי הרמב"ם רפ"ו מהל' כלי המקדש ודברי הר"ב רפ"ד דתענית ההולך בעקבותיו יע"ש] ואנשי המעמד מתכנסין בעריהן ומתענין ד' ימים בשבוע ומתפללין שיקובל קרבנות ישראל כפ"ד דתענית:
מן הרשת:
בתשעה לחודש אב שנת 70 לספירה נחרב בית המקדש בירושלים. הכהן הגדול האחרון של ישראל היה פינחס בן שמואל , אדם פשוט . לפי מקורות חזל היה מקורב לנשיאות, ונבחר על ידי הקנאים. עם נפילת העיר ונפילת בית המקדש נפל גם הוא. משפחות הכוהנים ששרדו את נפילת המקדש עוזבות את ירושלים ומתיישבות בגליל אך שומרות על מנהגי טהרה של כוהנים .
משפחות הכוהנים לא היו יכולות לגור יותר בירושלים מחשש חילול כבודן של נשות הכוהנים ולכן עברו לגור רחוק מירושלים בגליל כדי לא להיות במחיצתם של הרומאים הכובשים , ולחיות בקהילות יהודיות קטנות של כוהנים השומרות על מנהגי כהונה וטהרה רבה. עדות לכך היא המקרה של רבי זכריה בן הקצב הקבור בכפר חנניה:
זכריה בן הקצב היה כוהן בירושלים בזמן חורבן המקדש ולא היו לו עדים להעיד על אשתו . עפי ההלכה עיר שכבשוה גויים, כל נשות הכוהנים שבה אסורות על בעליהן, אלא אם יש להן עדים שהן לא נאנסו. אף על פי שזכריה העיד על אשתו כי לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו גויים לירושלים ועד שיצאו (כתובות ב) אסרוה חכמים על בעלה .
זכריה קיבל על עצמו את הדין, לא נפרד מאשתו אלא הקצה לה בית בחצרו בכפר חנניה כפר הכוהנים אבל שוב לא נתייחד איתה לעולם.
למרות חורבן בית המקדש נוצרה תופעה חברתית יהודית של ערי כוהנים בגליל. הרב פרופ' שמואל קליין מחשובי החוקרים של ארץ ישראל בראשית המאה ה- 20, חידש רשימה עתיקה של 24 משפחות כוהנים ובה שמות הישובים שהכוהנים חיו בהם אך היא הלכה לאיבוד. פרופ' קליין מבסס אותה על מספר מקורות תנאיים ובעיקר – על תעודות היסטוריות, בצורת פיוטים מתקופת התלמוד והלאה, שהשתמרו בנוסחי תפילה שונים ובעיקר בגניזה הקהירית. מקור אותנטי חשוב הן כתובות עתיקות חקוקות על לוחות אבן ששרידים חלקיים מהן נמצאו במספר אתרים – בארץ וגם מחוצה לה. במהלך שנות השישים נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות בקיסריה שברי אבן ועליהן שמות משמרות כהונה והכפרים שבהן היו גרים.
ריטב"א תענית כו ע"א, כשיטת הרמב"ם:
אבל עיקרן של דברים שמצוה מן התורה לחלוק משמרות כדכתיב לבד ממכריו על האבות, אבל אין להם מנין מן התורה כמה משמרות יהיו ומשה תיקן ח' שהיו מועטין וכשנתרבו בימי שמואל חילקם לט"ז ורבו יותר בימי דוד וחילקן לכ"ד, וכן תמצא בדברי הימים (שם) כשמסדר דוד המשמרות שחלקו הכהנים (כ)שכתוב בו פקודיהם כאשר צוהו יי' אלהי ישראל, ובספרי (נשא פ"ז) אמרו היכן צוהו אלהי ישראל ולבני קהת לא נתן וכו' והלויים לא חדשו כלום אלא הכל מפי משה ומשה מפי הקדוש [ב"ה], והחכם אונקלוס למדנו זה במה שכתב בר ממטרתא דייתי בשבתא דכן אתקינו אבהתא, למדנו שיש בו מצוה מן התורה וגם תקנת האבות וזה כמו שפירשנו, וזו שיטת רבינו הגדול ז"ל.
חידושי הגרי"ז פרשת נשא, הוספות:
בני מררי למשפחותם לבית אבותם תפקוד אותם (ד, כט)
צ"ע מדוע כפל הכתוב לשונו למשפחותם – לבית אבותם, ולכאורה היה אפשר לומר דאתא לאשמעינן הא דדרשו בגמ' ב"ב (דף קט ע"ב) דמשפחת אב קרויה משפחה.
אולם נראה דאין כוונת הכתוב לזה, דהנה גבי מנין בני קהת נאמר "למשפחותם ולבית אבותם" עם ו' החיבור, משמע דשני דברים הם ולא אחד, ועוד בבני גרשון נקט קודם "לבית אבותם" ואח"כ "למשפחותם" ואם משום דרשת הגמ' היה צריך לומר קודם "למשפחותם".
ואשר ע"כ נראה לומר, דהנה הכהנים היו מחולקים למשמרות ובתי אבות, ועי' ברש"י בפ' צו עה"פ וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת על מחבת "לכהן המקריב אותה לו תהיה" (ז, ט), יכול לו לבדו ת"ל לכל בני אהרן תהיה, יכול לכולן ת"ל לכהן המקריב, הא כיצד לבית אב של אותו יום שמקריבין אותה. מעתה אם לא היה דין מיוחד של "בית אב" לא היו הכהנים יכולים לקבוע זאת מעצמם, וכיון שיש דין כזה ממילא הם זוכים בכל הקדשים של אותו יום מן הדין, והנה ברמב"ם (בהל' כלי המקדש פ"ג ה"ט) מפורש שגם אצל הלויים היו משמרות ובתי אב, אלא שאין בידינו נפק"מ בזה להלכה.
ולפי"ז מבואר היטב מדוע נקט הכתוב בפקודת הלויים גם "למשפחותם" וגם "לבית אבותם" היינו שכאשר נדרש משה למנות את בני לוי, הקפיד לפקוד אותם גם לפי בתי האבות והמשמרות מלבד מנין השבט.
(מכתבי ג"א זצ"ל מתלמידי מרן זצ"ל)
המועדים בהלכה / סוכות / פרק חמישי
פייס זה מה משמעו? עשרים וארבע משמרות כהונה היו, לפי הסדר המפורש בדברי הימים3. "הָרִאשׁוֹן לִיהוֹיָרִיב לִידַעְיָה הַשֵּׁנִי לְחָרִם הַשְּׁלִישִׁי" וכן הלאה. בכל שבוע היתה עובדת משמרה אחת, לפי אותו סדר, וחוזר חלילה – מלבד ברגלים. "כל המשמרות היו שוות ברגלים" ולכן הוצרכו להטיל גורל (פייס) בין המשמרות, מי יזכה בקרבנות היום. בסוכות לא הטילו גורל על פרי החג. הספיקו לכולם. כיצד? שבעים פרים היו (ביום הראשון י"ג ובכל יום פוחת והולך, עד שביום השביעי עמדו על ז'), הרי שהגיעו לכל אחת מהמשמרות ג' פרים, מלבד לשתי משמרות שקבלו ב' פרים. הוא שאמרו: "כל המשמרות שונות ומשלשות, חוץ משתי משמרות ששונות ואין משלשות"4. איזו מהמשמרות הן השתים שלא שילשו? נחלקו בדבר. לרש"י לא הטילו שום פייס, אלא ביום הראשון של החג הקריבו י"ג משמרות הראשונות, החל מיהויריב. נשתיירו באחרונה משמרות הכ"ג והכ"ד, דליהו ומעזיהו5. להרמב"ן והריטב"א6 והמאירי7 הטילו גורל ביום הראשון על הסדר, ממי להתחיל ומי ומי אחריו, ולפי אותו גורל הקריבו כל ימות החג והאחרונות נשתיירו (וכדעה זו מוכח בתוספתא). סדר מפורט כמה הקריבו כל משמר בכל אחד מימי החג נמסר במשנה8. בשמיני עצרת שוב מפייסים והזוכה בפייס מקריב. ונחלקו תנאים: חכמים סוברים, שהפייס הוא בין אותן שתי משמרות ששינו ולא שילשו. בשמיני מקריבים פר אחד, ואחת משתי המשמרות תזכה בו. ורבי סובר, שהסדר הקודם בטל וכל המשמרות כולן באות ומפייסות, כמו בשאר הרגלים9. בניגוד לכלל "יחיד ורבים הלכה כרבים" פסק כאן הרמב"ם10 כרבי: כל המשמרות פייסו. טעמים שונים נאמרו לפסק הרמב"ם11.
[1] ונראה שכוונתו למה שכתב הרמב"ן: "וראיתי לרב שכתב כן בחבורו הגדול (כלי המקדש פ"ד ה"ג – ד) משה רבינו חלק לשמונה משמרות ובימי שמואל חלקם הוא ודוד המלך לארבעה ועשרים משמר ומצות עשה להיות כל המשמרות שוין ברגלים וכל שיבא מן הכהנים ברגל ורצה לעבוד עובד וחולק עמהם ואין אומרים לו לך עד שיגיע משמרך שנאמר וכי יבא הלוי מאחד שעריך וכו'. וזה הלשון הוא מדוקדק יותר ממה שכתב כאן במאמר."
- א כד.
- תוספתא פ"ד, בבלי נה ב.
- ראה בדברי הימים שם.
- בחידושיהם לסוכה.
- שם ובראש השנה ד ב.
- נה ב.
- ברייתא שם.
- תמידין ומוספין פ"י הי"ג.
- ראה לחם־משנה שם; ערוך־לנר לסוכה שם; עמק־סוכות שם; ועוד.