ב"ה
מ"ע לז – טומאת כהנים
רמב"ם מצוה לז:
והמצוה הל"ז היא שצונו שיטמאו הכהנים לקרובים הנזכרים בתורה (ר"פ אמור). כי בעבור שמנעם הכתוב מלהטמא למתים לכבודם לבד והתיר להם להטמא לקרובים שמא יחשבו שהרשות בידם ושזה התר לבד ואם רצו יטמאו ואם לא רצו לא יטמאו לפיכך גזר עליהם גזרה וחייב אותם חיוב. והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו (שם) לה יטמא. כלומר לאחותו. ולשון ספרא לה יטמא מצוה[1] לא רצה ליטמא מטמאין אותו על כרחו ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה ליטמא לה ודחפוהו חכמים וטמאוהו על כרחו. וזה בעצמו הוא מצות אבול. כלומר כי כל איש מישראל חייב להתאבל על קרוביו כלומר חמשה מתי מצוה.[2] ולחזק חיוב זה באר אותו בכהן שהוא מוזהר על הטומאה שייטמא על כל פנים כשאר ישראל כדי שלא יחלש דין האבלות. וכבר התבאר (עי' רה"ל אבל וש"נ) שאבלות יום ראשון דאורייתא. ובבאור אמרו במועד קטן (יד ב) אבל אינו נוהג אבלות ברגל אי אבלות דמעיקרא היא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. הנה כבר התבאר שחיוב אבילות דאורייתא ושהיא מצות עשה, אבל ביום ראשון לבד, והשאר מהשבעה ימים דרבנן, ושאפילו הכהן ינהוג אבילות ביום ראשון ויטמא לקרוביו. והבין זה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת משקין (ח א, יא ב, ופ"ג) ובמקומות מברכות (טז ב – כ א ורי"ף ספ"ב) וכתובות (ד א, ו ב) ויבמות (כב ב, כט א, מא ב, מג ב, צ ב, ק ב) וע"ז (יג א) ובספרא בפרשת אמור אל הכהנים. והחיוב הזה שנחייב הכהן להטמא לקרובים אין הנשים חייבות בו. כי מי שהוזהר מהטמא לזולת הקרובים הוא שנצטוה שיטמא לקרובים אבל הכהנת שלא הזהיר עליה מטומאת מת (קדושין כט א) כמו שאבאר במקומו (ל"ת קסו) כן לא צוה לה ולא גזר עליה שתטמא אבל תנהג אבילות וברשותה להטמא. ודע זה:
הרמב"ם כאן כותב שזה עצמו הוא מצות האיבול. וע' כסף משנה תחילת הלכות אבילות שהתקשה מה הקשר שבין טומאה לאבילות, ומנין שאם צריכים ליטמא שיש גם דין של אבילות? וע"ש שנשאר בצריך עיון (וע' ספר המפתח ברמב"ם פרנקל פרק ב' הלכה ו' במקורות לבירור שאלה זו).
ובקנאת סופרים כאן כתב:
הנה הרב ז"ל הוציא מצות אבילות מן הצווי הזה שנצטוו הכהנים לקרובים דכיון שזו לתכלית חיזוק מצות אבלות נתקנה איכא למימר דמצות אבלות ג"כ מצטרפת עמה ונכללת במנינה.
וע'"ש שבזה יישב שאלת הכסף משנה על הקשר שבין טומאה ואבילות. וע' להלן מרמב"ם פרק ב' הלכה ו': "כמה חמורה מצות אבלות, שהרי נדחת לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן", אם כן זו מטרת המצוה.
אם חובת ההתעסקות היא הדוחה את איסור הטומאה, הרי שיש לדמות את היתר טומאת כהנים להיתר של כהן במת מצוה שזה מטעם ההתעסקות ולא משום חובת האבילות (וע ע"ז בשעורים לזכר אבא מארי עמ' מ'). אבל על כורחנו כאן זה יותר מאשר חובת ההתעסקות. שהרי דיני אבילות לומדים מכאן. אם כן בעל כורחנו חובת האבילות היא הגורמת את הטומאה. אבל במת מצוה ודאי שאין חובת אבילות, שלא קיימת היא גורמת לדחיה.
אם כן יש לברר מהי המצוה מן התורה, מצות האבל או מצות הטומאה? או שעצם הטומאה היא חלק ממצות אבילות. (ומה אם אפשר להתאבל בלא ליטמא, באופנים שונים? האם דוקא מצוה ליטמא?)
לכאורה אם זה חלק ממצות אבילות, הרי גם ישראל יתחייב ליטמא? אלא ודאי ישראל לא גרע מאשה שמותר לה ליטמא אף שהיא כהנת, ואין עליה מצות טומאה. ולכן ישראל ודאי שלא חייב ליטמא. וצריך לומר שרק אצל כהן שבדרך כלל אסור לו ליטמא, אצלו הטומאה היא מעשה של אבילות, מה שאין כן אצל ישראל.
בהלכות אבל פרק א' הלכה א' כתב הרמב"ם:
מצות עשה להתאבל על הקרובים, שנאמר ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה', ואין אבילות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה, אבל שאר השבעה ימים אינו דין תורה, אף על פי שנאמר בתורה ויעש לאביו אבל שבעת ימים ניתנה תורה ונתחדשה הלכה ומשה רבינו תקן להם לישראל שבעת ימי אבלות ושבעת ימי המשתה.
הגדרת המצוה כאן היא האבילות ולא חובת הכהן ליטמא לקרוביו. לכן במנין המצות שבראש ההלכות כתב הרמב"ם את מצוות האבילות אבל לא כתב שיש מצוה ליטמא:
הלכות אבל. יש בכללן ארבע מצות, אחת מצות עשה, ושלש מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) להתאבל על הקרובים ואפילו כהן מתטמא ומתאבל על הקרובים, ואין אדם מתאבל על הרוגי בית דין, ולפי זה כללתי הלכות אלו בספר זה שהן מעין קבורה ביום מיתה שהיא מצות עשה. (ב) שלא יטמא כהן גדול לקרובים. (ג) שלא יכנס עם המת באהל. (ד) שלא יטמא כהן הדיוט לנפש אדם אלא לקרובים בלבד. וביאור מצות אלו בפרקים אלו.
הרמב"ם לא כתב שהמצוה היא ליטמא לקרובים אלא שמצות עשה היא האבלות. ובפרק ב' הלכה ו' כתב הרמב"ם:
כמה חמורה מצות אבלות, שהרי נדחת לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן, שנאמר כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו וגו' לה יטמא מצות עשה שאם לא רצה להטמא מטמאין אותו על כרחו,
אלא שהרדב"ז שם כתב:
כמה חמורה מצות אבילות וכו'. איכא למידק מאי חומרא התורה אמרה לא יטמא והיא אמרה לה יטמא מ"ע ואמרינן בכל דוכתא אתי עשה ודחי ל"ת. ותו קשה כיון שהוא מ"ע למה לא מנה אותה בכלל המצות. וליכא לתרוצי דהוי בכלל מצות עשה להתאבל על הקרובים דהא מתרי קראי נפקי. וי"ל דלאו מ"ע של תורה קאמר אלא מ"ע מדרבנן דקרא לא משמע אלא רשות לא יטמא כי אם לשארו וגו' שאם רצה מיטמא להם ואם לא רצה אין כופין אותו ואתו רבנן ודרשי לה יטמא מצוה שאם לא רצה להטמא מטמאין אותו בעל כרחו ואתי שפיר דמשום חומרת האבלות אמרו שידחה הטומאה מפני קרוביו. וא"ת היכי אתי מצוה דרבנן ודחי טומאה דאורייתא, לא קשיא שהרי דחויה היא ועומדת אם היה רוצה להטמא ואתו רבנן ודרשו מקרא דלה יטמא מצוה ויאמר רוצה אני:
ובשו"ע סימן שע"ג סעיף ה':
כל אלו שמיטמא להם, אפילו שלא לצורך. וי"א דדוקא לצורך. הגה: ולסברא הראשונה, אפילו מת לו מת בשבת, שאי אפשר לקוברו בו ביום, שרי לטמאות לו ולשמרו, כדי שלא יהא מוטל בבזיון (ת"ה סי' רפ"ג); ונכון להחמיר כסברא האחרונה, שלא לטמאות רק לצורך קבורה ולהביא לו ארון ותכריכין. (שם בשם תוספות שנ"ץ).
ולפי הנ"ל, מפשטות הרמב"ם בספר המצות נראה שחייב ליטמא בכל אופן. ומההלכות במשנה תורה, פרק ב' הלכה ו' משמע שהטעם הוא כדי שיתעסק, ואם אן אם אחרים מתעסקם
אמנם כן שיטת הסמ"ג היא שאלו שני דברים נפרדים, מצות הטומאה ומצות אבילות. ולשיטתו מצות הטומאה היא דאוריתא (עשין נח), אך מצות האבילות היא דרבנן (וע' להלן מטור יו"ד בשיטות הראשונים בזה) ומנה אותה במצות שהן מדברי סופרים. וזה היפך דברי הרדב"ז. לרדב"ז עיקר המצוה היא מצות האבילות, והטומאה רק רשות.[3] ובה"ג סובר ההיפך: לא מנה מצות עשה ליטמא.
בתשובות הרדב"ז חלק ה' תשובה קכא חזר בו:
(אלף תצ"ד) שאלת ממני אודיעך על מה שכתב הרב פ"ב מהלכות אבל לה יטמא מצות עשה שאם לא רצה ליטמא מטמאין אותו בעל כרחו. משמע דהוי מצות עשה וא"כ למה לא מנה אותה הרב מצוה בפני עצמה ומנה מצות אבילות שנאמר ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' אף על פי שאינו מפורש כל כך:
תשובה עיקר המצוה היא להתאבל על הקרובים והוא יום ראשון מן התורה שנאמר ואכלתי חטאת היום וכתיב ואחריתה כיום מר. ומצות לה יטמא טעם וסבה לחזק מצות האבילות כדי שיתעסק ויתאבל על קרוביו וא"כ איך ראוי למנות אותה מצוה בפני עצמה ולפיכך כלל אותה הרב במצות אבילות וכן נראה ממה שכתב באותו פרק וז"ל כמה חמורה מצות אבילות שהרי הכהן נדחית לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק ויתאבל עליהם שנאמר כי אם לשארו וגו' לה יטמא מצוה וכו' נמצאת למד שאם נטמא לקרוביו קיים מצות אבילות ואם לא נטמא לא קיים מצות אבילות. שוב מצאתי שכתב הרב כן בספר המצות סימן ל"ז וז"ל היא שנצטוו הכהנים שיטמאו לקרובים הנזכרים בתורה וכו' ולשון ספרא לה יטמא מצוה לא רצה וכו' וזה בעצמו הוא מצות אבל כלומר כל איש מישראל חייב להתאבל על קרוביו כלומר ששה מתי מצוה. ולחזק חיוב זה ביאור /ביאר/ אותו בכהן שהוא מוזהר על הטומאה שיטמא על כל פנים כשאר ישראל כדי שלא יתלש דין האבילות עכ"ל. וא"ת מאי איריא דהתם תפס עיקר מצות הטומאה ובמשנה תורה תפס עיקר מצות האבילות כיון דתרוייהו מצוה אחת הם וי"ל דהתם תפס קרא דלה יטמא שהוא מפורש בהדיא כדאיתא בספרא ומייתי עלה מעשה דיוסף הכהן וכדי שלא נטעה לומר שהוא עיקר המצוה כתב ולחזק חיוב זה וכו'. ובמשנה תורה תפס עיקר המצוה שהיא להתאבל על הקרובים והטומאה היא לחזק העיקר שהיא האבילות אעפ"י שהכתוב שנלמד ממנו אינו מפורש כל כך שהרי פשט הכתוב אינו מדבר אלא באכילת קדשים אלא דילפינן נמי לענין אבילות כדאיתא בזבחים פרק טבול יום:
הגדרת המצוה לפי תשובת הרדב"ז היא שמצות הטומאה היא כדי שיתעסק ויתאבל על קרוביו. והיא כלולה במצות אבילות.
הרי שכאן אנו לומדים דבר על ממשעות ההבדלים שבין משנה תורה לבין ספר המצות, שספר המצות יותר צמוד ללשון התורה ויד החזקה היא יותר באשר להלכה למעשה.
טור סימן שצ"ח מביא את שיטות הראשונים לגבי מצות האבילות:
בענין האבילות איכא פלוגתא דרבוותא אם יש ממנו מן התורה הגאונים כתבו שאבילות יום ראשון אם הוא יום מיתה אז הוא דאורייתא ושאר הימים דרבנן והראב"ד הוסיף לומר דגזירות שלשים לגיהוץ ולתספורת דאורייתא ור"ת ור"י פירשו שאין שום אבילות דאורייתא אלא אנינות לחוד הוא דהוי דאורייתא ביום ראשון ואנינות לחוד ואבילות לחוד האסור בזה מותר בזה ואונן אינו אסור ביום ראשון מן התורה אלא באכילת קדשים ומעשר שני ועוד החמירו בו חכמים לאוסרו בדברים המפורשים בפרק מי שמתו אבל אבילות לא מצאנו בשום מקום שיהא מן התורה והרמב"ן האריך בו מאד וסיום דבריו נמצינו למדים שאבילות יום ראשון שהוא יום מיתה וקבורה מן התורה…
ודעת הרמב"ם כדעת הגאונים שיום ראשון הוא מן התורה כמו שכתב בפרק א' הלכה א' מהלכות אבל הנ"ל.
ויש דעת גאונים שהביא הרי"ף בברכות (ט' ע"ב בדפי הרי"ף) ששבעת ימים הם מן התורה:
וחזינן למקצת רבואתא דקא כתבי הא דר"ג דקסבר אנינות לילה דרבנן היא לא קיימא לן כותיה ואף על גב דכתיב שבעת ימים לילות בכלל ימים ומחזיא מלתא דס"ל להני רבואתא דז' ימי אבילות דאורייתא נינהו וגמרי להא מלתא מדכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים ולאו הכין מילתא…
מכל מקום דעת הרמב"ם כגאונים שיום ראשון הוא מן התורה. ואם כן קשה על הרמב"ם קושית הרמב"ן בתורת האדם על הגאונים:
ואני תמה היאך למדו הגאונים אבלות מדין אנינות, והלא זמנו של זה לא זמנו של זה, מתו מוטל לפניו אונן דבר תורה וזה עיקר אנינות, ובאותו זמן אינו מתאבל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, נקבר מתאבל עליו, והיאך תלו הגאונים ז"ל עצמן בזה שכתוב ואחריתה כיום מר לענין אבלות.
והרמב"ן ישב שאלה זו לשיטתו:
ולענין שאילתא דשאילנא קדמיכון למה לא חייבוהו באבלות בשמתו מוטל לפניו שהוא עיקר אנינות ועיקר מרירותו של אדם ועליו כתיב ואחריתה כיום מר, יש לומר דודאי נוהג הוא במקצת דברי אבלות, אסור ברחיצה ובסיכה קל וחומר מאכילת בשר ושתיית יין, ואכילה כל צרכו נמי אסרו עליו, ואין צריך לומר שאסור בשמחה ובתספורת.
אבל לרמב"ם צריך עיון (וע' לחם משנה פרק א' הלכה א'), ע' פרק א' הלכה ב' שאין ניהוגי אבילות נוהגים אלא משעת קבורה:
מאימתי יתחייב אדם באבל משיסתם הגולל, אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור בהן, ומפני טעם זה רחץ דוד וסך כשמת הילד טרם שיקבר.
ואולי צריך לומר שאיסור קדשים ביום הראשון, שממנו לומד הרמב"ם דין אבילות במשנה תורה, ודין טומאת הכהנים לקרובים, הם בגדר אבילות. וצריך לומר שיש גם באנינות את גדרי אבילות אף שאין ניהוגי אבילות בזמן האנינות.
ובטעם שאין ניהוגי אבילות בזמן אנינות, צריך לומר שכל דיני אבילות, גם העשה וגם הלא תעשה, כולם מצות עשה של אבילות ואיסורי לא תעשה הם כדי שלא יבטל מצות האבילות (כ"כ בדברי יחזקאל סימן יז). ע' מ"ש תפארת ישראל בשם רע"א בפרק ג' בברכות, שזה משום שהאונן פטור מכל המצוות.
אלא שצריך עיון מנשים שחייבות באבילות, ולכאורה גם הם יתחייבו ליטמא לקרוביהן, מה גם שאין בכלל איסור לנשים כהנות ליטמא. אבל הרמב"ם כתב בפרק ב' הלכה ו' בהמשך ההלכה הנ"ל שנשים אינן מצוות ליטמא לקרובים:
במה דברים אמורים בזכרים שהוזהרו על הטומאה אבל הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כן אינן מצוות להתטמא לקרובים, אלא אם רצו מתטמאות ואם לאו לא מטמאות.
השגת הראב"ד: בד"א בזכרים שהוזהרו על הטומאה וכו'. א"א קשיא הא דתניא אשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו הא נשואה מיטמאה לו.
והרי ברור שנשים חייבות במצות האבילות. ואם כן לכאורה מוכח שיתכן שאין חובת טומאה ויש חובת אבילות. וצריך לומר שלגבי נשים החיוב באבילות לא מטעם זה אלא מטעם שהכתוב השווה איש ואשה לכל עונשין שבתורה.
(וע' בשעורים לזכר אבא מארי ע' מה שכתב שנשים אינן חייבות ליטמא לקרובים משום שקיום אבילות על ידי טומאה, היא רק בטומאה שמחללת את הכהונה, וכיון שבנשים הטומאה לא מחללת את הכהונה, אין חובה ליטמא.).
מכל מקום, לרמב"ם מוכחים לומר שכבר באנינות יש גדר של אבילות, ולולא כן אי אפשר היה ללמוד את דיני האבלות מאונן. ואולי יתר על כן, בעצם טומאת הכהן לקרוביו יש בזה גדר של אבילות. וכן צריך לומר שאיסור אכילת קדשים לאונן היא משום גדר האבילות.
וכתב הרב סולביצ'יק שם, שלכן כתב הרמב"ם שטומאה לכהן היא דחויה ולא הותרה, ע' רמב"ם פרק ב' הלכה טו:
הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לכל, לפיכך אסור לכהן להתטמא למת אפילו בעת שמתטמא לקרוביו שנאמר לה יטמא אינו מטמא לאחרים עמה, שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבי אלקט עצמות פלוני או אגע בקבר פלוני, לפיכך כהן שמת לו מת צריך להזהר ולקוברו בסוף בית הקברות כדי שלא יכנס לבית הקברות ולא יתטמא בקברות אחרים כשיקבור מתו.
ע"כ לרמב"ם זה גדר דחויה ולא הותרה, כיון שלרמב"ם צריך לומר שבטומאת הכהנים יש גדר של אבילות שנלמדת ממנה. ואם נאמר שטומאת כהנים דחויה, אי אפשר היה ללמוד מהיתר הכהנים ליטמא לקרובים שזה עצמו ממצות האבילות, שהרי התורה התירה לגמרי.
אנצקלופדיה תלמודית
[טור נז] א. מצות האבלות ומקורה. אבלות על מיתת קרובו של אדם נהגה עוד קודם מתן תורה, כמו שמצינו ביוסף: ויעש לאביו אבל שבעת ימים1. יש שלמדו מכאן לחובת אבלות שהיא מן התורה שבעה ימים2, אבל השיבו שאין למדים מקודם מתן תורה3, לפי שניתנה תורה ונתחדשה הלכה4. ומכל מקום עיקר מצות האבלות היא לדעת כמה גאונים וראשונים מן התורה, ולמדוה ממה שאמר אהרן אחרי מות שני בניו: ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'5, הרי שאדם חייב להתאבל על מיתת קרובו כל היום, אף לאחר קבורתו, ואסור לו לאכול קדשים כל אותו יום6. ויש שלמדו ממה שנאמר בכהנים: כי אם לשארו הקרב אליו וגו' לה יטמא7, הרי שדחתה תורה איסור טומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהם ויתאבל עליהם, ואמרו: לה יטמא, מצות עשה8, וזה עצמו הוא מצות עשה של אבלות על הקרובים9. לדעות האחרונות אין אבלות מן התורה אלא יום ראשון בלבד, שהוא יום המיתה ויום הקבורה, ולא שאר הימים, ואפילו בלילה שלאחריו אין אבלות מן התורה, כמו שנאמר באכילת קדשים: הן היום הקריבו את חטאתם10, ודרשו: היום אסור והלילה מותר11, ולכן חובת אבלות בלילה הראשון היא רק מדבריהם, ועוד שנאמר: ואחריתה כיום מר12, שאין המרירות אלא יום אחד13. אבל מדבריהם נוהגת אבלות שבעה ימים14, שמשה רבנו תיקן להם לישראל שבעה ימי אבלות ושבעת ימי המשתה15. והסמיכו אל הפסוק: והפכתי חגיכם לאבל16, מה חג שבעה אף אבלות שבעה17. למקצת דברים נוהגת אבלות מדברי סופרים שלשים יום, וסמכוהו למקרא שנאמר: ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים18, מכלל שהאבל מצטער כל שלשים יום19. ועוד שנאמר: ויבכו בני ישראל את משה בערבת מואב שלשים יום20.
1 . בראשית נ י.
2 . ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה; רי"ף ברכות סופ"ב, בשם מקצת רבוותא.
3 . ירוש' שם.
4 . רמב"ם אבל פ"א ה"א.
5 . ויקרא י יט.
6 . רמב"ם שם. ועי' רי"ף ברכות סופ"ב ורא"ש מו"ק פ"ג סי' ג ורמב"ן בתוה"א, ועי' אוצה"ג למו"ק סימנים סט – ע בשם כמה גאונים.
7 . ויקרא כא ב – ג.
8 . תו"כ שם; סוטה ג א.
9 . סהמ"צ להרמב"ם מ"ע לז; החינוך מצוה רסד. ועי' רמב"ם פ"א ה"א ופ"ב ה"ו.
10 . ויקרא י יט.
11 . זבחים ק ב.
12 . עמוס ח י.
13 . רי"ף ברכות שם; רא"ש מו"ק שם; רמב"ן בתוה"א.
14 . מו"ק יא ב.
15 . ירושלמי כתובות פ"א ה"א; רמב"ם אבל פ"א ה"א.
16 . עמוס שם.
17 . מו"ק כ א. ועי' ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה אסמכתות אחרות.
18 . דברים כא יג.
19 . רמב"ם אבל פ"ו ה"א.
20 . דברים לד ח. מס' שמחות פ"ז.
ע' דברי יחזקאל סימן יז, וע' מצות המלך כאן, וע' שעורים לזכר אבא מארי ז"ל
נספח:
אנציקלופדיה תלמודית כרך כ, טמאת כהנים; טמאת קרובים [טור רנג]:
ונחלקו תנאים אם טומאה לקרובים רשות היא או שהיא חובה: ר' ישמעאל סובר טומאה לקרובים שנאמר בה: לה יטמא[4]483, רשות היא, שמאחר שאסר הכתוב את הכהנים להיטמאות למת שנאמר: לנפש לא יטמא בעמיו[5]484, הוצרך להרשותם בטומאת קרובים[6]485, וכן אמר ר' שמעון כל אלו שאמרו כהן מטמא, רשות[7]486, ר' עקיבא חולק ואומר טומאה לקרובים חובה היא ולא רשות[8]487, וכן דעת ר' יהושע[9]488, שאם לרשות – שאם רצה יטמא ואם רצה לא יטמא[10]489 – כבר נאמר: כי אם לשארו[11]490, וממילא משמע שנטמא לאלו[12]491, וממה שאמרה תורה "לה יטמא", למדים שלא די שמותר להטמא, אלא אף חייב להטמא[13]492, ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח ולא רצה להטמא לה, ודחפוהו חכמים וטמאוהו בעל [טור רפז] כרחו, ואמרו לו אינה רשות אלא חובה[14]493,
- ראה בנספח מחלוקת התנאים בזה אם זה רשות או חובה. ↑
- ובנוסחאות ישנות: "ששה". וראה בנספח מא"ת שבעת הקרובים שמיטמא להם. ↑
-
וזה ההיפך מדברי החינוך במצוה רסד:
"לולי שקבלנו מחכמינו הפירוש כן הייתי סבור לומר שיהיה רשות, אם רצה מיטמא ואם רצה אינו מיטמא לפי שהכתוב מנעו מהטמא לשאר קרובים, והייתי אומר שבאלו הנזכרים בפרשה הרשוהו להטמא אם ירצה, על כן בא לנו הפירוש עליו שאין זה רשות אלא מצוה. והזכירו חכמים זכרונם לברכה [זבחים ק' ע"א] מעשה שבא ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח ולא רצה ליטמא, ודחפוהו חכמים וטמאוהו על כרחו. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה, וזאת בעצמה היא מצות איבול, כלומר שכל איש מישראל חייב להתאבל על קרוביו, כלומר ששה מתי מצוה הנזכרים בכתוב. והמקרא שהביא הרב על מצות איבול הוא מה שנאמר באהרן [שם י', י"ט] ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני יי. ואמר, ומחוזק החובה הזאת ביארו בכהן שהוא מוזהר על הטומאה, שייטמא עכ"פ כשאר ישראל, בשביל שלא יחלשו משפטי האבילות. וכבר נתבאר שאבילות יום ראשון דאורייתא, והוא יום מיתה וקבורה. ובביאור אמרו במועד קטן [י"ד ע"ב] אבל אינו נוהג אבילותו ברגל, אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. הנה התבאר שחיוב האבילות דאורייתא ושהוא מצות עשה, אבל ביום ראשון בלבד, ונשארו הששה דרבנן, ואפילו הכהן ינהג אבילותו ביום ראשון ויטמא לקרוביו, והבן זה, עד כאן".
החינוך כתב שהרמב"ם כתב "וזוהי בעצמה מצות האיבול" – זהו לשונו בספר המצות. אבל המשך דברי החינוך "והמקרא שהביא הרב על מצות איבול הוא מה שנאמר באהרן [שם י', י"ט] ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני יי" – זהו ממשנה תורה פרק א' הלכה א' מהלכות אבל. הרי שהרכיב את ספר המצוות ומשנה תורה יחד. ↑
- 483 . ויקרא כא ג. ↑
- 484 . ויקרא שם א. ↑
- 485 . ברייתא וגמ' סוטה ג א. ועי' בה"ג סוף הל' טומאה שגר' ר' יהושע. ועי' בה"ג הוצ' מק"נ עמ' 463 הערה לשורה 83 גירסאות אחרות. ↑
- 486 . שמחות פ"ד. ↑
- 487 . ברייתא בגמ' סוטה שם, ובתוס' שם גרס: מצוה. ועי' שינויי נוסחאות סוטה (הוצ' המכון) על הגי' בגמ' שם. ועי' שמחות שם וברייתא בגמ' זבחים ק א בסתם; תו"כ אמור פרש' א באשתו, מצוה, בסתם, ועי' רש"י כתובות נג א ועוד שכ"כ בדעת ברייתא בגמ' שם. ↑
- 488 . שמחות שם. ↑
- 489 . סהמ"צ להרמב"ם מ"ע לז. ↑
- 490 . ויקרא שם ב. סוטה שם. ↑
- 491 . רש"י שם. ↑
- 492 . שו"ת הרשב"א ח"א סי' כז. ↑
- 493 . שמחות פ"ד ה"ו (מהד' היגר), וכעי"ז בתו"כ שם ובברייתא בגמ' זבחים שם. ↑