ב"ה
מצוה לט – שני תמידים:
רמב"ם ספר המצוות:
והמצוה הל"ט היא שצונו להקריב במקדש שני כבשים בכל יום. ואלו נקראין תמידין. והוא אמרו יתעלה (פינחס כח) שנים ליום עולה תמיד. וכבר התבאר וסדר הקרבתם ומעשיהם בשני מיומא (כה – כז ב) ובמסכת תמיד (פ"ג – ד):
שיטת הרמב"ם ורוב מוני המצוות שמנו את שני תמידים כמצוה אחת. וכן דעתו בציצית, קריאת שמע ובמצות קטורת שהן מצוה אחת. וטעמו כתב בשורש יג: "השרש השלשה עשר כי המצות לא יתרבה מספרם במספר הימים שתתחייב בהם המצוה ההיא". ובמהדורת ר"ח העליר הרמב"ם הזכיר גם את התמידים בענין זה. אבל תפילין מנה כשתי מצות יב-יג. על קשייים אלו כתב הרמב"ן בסוף שורש יא:
ואם נביט לעניינם הרי התפלין ייחשבו יותר ענין אחד, שכל מה שכתוב בזה כתוב בזה והעניין בהם אחד למען תהיה תורת י"י בפינו שומה כנגד הלב והמוח משכנות המחשבה. לבד אם יטעון הרב שזה המעשה אחד לבישת התכלת והלבן כאחד והתפלין שני מעשים, ולא יחשבו שני מעשים שאינם מעכבים זה את זה אלו שתי מצות אף על פי שהוא מונה קרית שמע שחרית וערבית מצוה אחת (י') והקטרת בוקר וערב אחת (כח) ושני תמידין אחת (לט):
וראה מה שכתבנו לעיל בשורש יא, ומספר רסיסי טל של א"מ ז"ל בענין זה.
הרמב"ן בהוספות לספר המצות במצות ששכח הרמב"ם, מצוה יא כתב:
מצוה יא שנצטוינו להקריב כל הקרבנות הבאים בנדבה או בחובה בין שני התמידין לא קודם תמיד שלשחר ולא אחר תמיד שלבין הערבים. והוא אמרו ית' (ר"פ צו) וערך עליה העולה והקטיר עליה חלבי השלמים עליה השלים כל הקרבנות כולם (פסחי' נח א) ירצה לומר שמשעה שיסדר הכהן המערכת כאמרו יתע' ובער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר יערוך עליה העולה הידועה שהיא עולת הבוקר ועליה יקטיר וישלים כל הקרבנות לא על התמיד הבא בערב וזו היא מצות עשה. ובגמר פסחים (נט א) אמרו בפרוש אין לך דבר שקודם לתמיד שלשחר אלא קטורת ואין לך דבר שמתעכב אחר תמיד שלבין הערבים אלא קטורת ונרות ופסח ומחוסר כפורים בערבי פסחים ר' ישמעאל בנו שלרבי יוחנן בן ברוקא אומר אף מחוסר כפורים בשאר ימות השנה שטובל ואוכל בקדשים לערב ושאלו בשלמא לתנא קמא אתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה אלא לר' ישמעאל מכדי האי עשה והאי עשה מאי אולמיה דהאי מהאי. והנה למדנו שיש בזה מצות עשה כלומר שהמקדים או המאחר קרבנו לזמנים הנזכרים עובר בלאו הבא מכלל עשה שהוא עשה:
לפי מה שהסקנו בשעור הקודם, הרי לרמב"ם יש לאו הבא מכלל עשה, גם כשיש עשה חיובי כמו בתולה לכהן גדול, או שלא לאכול כזית מן הפסח ביום, או להקריב מחוסר זמן. ויש גם לאו הבא מכלל עשה, שאין בו עשה, כמו בהלכות ערכין וחרמין פרק ה' הלכה ו':
ומנין שאסור להקדיש תמימין לבדק הבית שנאמר ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו, מפי השמועה למדו נדבה לבדק הבית, וכן הדברים מראין שאינה אלא קדושת דמים, שאין מקריבין בעל מום למזבח שנאמר אותו אותו אתה עושה נדבה לבדק הבית ואין אתה עושה תמימים נדבה לבדק הבית ולאו הבא מכלל עשה כעשה הוא.
והמסקנה בשעור הקודם היתה, שלרמב"ם יש לאו הבא מכלל עשה אף אם אין עשה ממש חיובי. אבל מכל מקום, לא נכנס במנין המצות אלא אם כן יש עשה חיובי. שהרי הרמב"ם לא מנה בהלכות ערכין וחרמין את העשה שלא לעשות תמימים לבדק הבית. ואולי לרמב"ם הכלל הוא שלהכניס במנין המצות צריך שיהיה עשה ממש, ולא הבא מכלל עשה לכשעצמו לא נמנה במצות. ומה שנמנה את כי אם בתולה מעמיו וכתב הרמב"ם שזה לאו הבא מכלל עשה, זה משום שיש מצוות עשה חיובית לשאת אשה.
ואם כן, מדוע הרמב"ם לא כתב כאן שיש לאו הבא מכלל עשה שלא להקריב קודם תמיד של שחר. ע' הלכות תמידין ומוספין פרק א' הלכה ג':
תמיד של בין הערבים שוחטין אותו משיאריך הצל ויראה לכל שהאריך, והוא משש ומחצה ומעלה עד סוף היום, ולא היו שוחטין אותו בכל יום אלא בשמונה שעות ומחצה וקרב בתשע ומחצה, ולמה מאחרין אותו שתי שעות אחר תחילת זמן שחיטתו, מפני הקרבנות של יחידים או של צבור, לפי שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר, ולא שוחטין קרבן אחר תמיד של בין הערבים חוץ מקרבן פסח לבדו, שאי אפשר שיקריבו כל ישראל פסחיהן בשתי שעות.
אלא שהרמב"ם, בלאו הבא מכלל עשה לא מנה את העשה לחוד ואת הלאו לחוד. אמנם יש איסור עשה, כמו שלרמב"ם יש איסור לאכול הפסח קודם הלילה, אבל לא נמנה בכלל תרי"ג מצוות. ואם כן כאן קשה, שהרי אין עשה מפורש להקריב בין התמידים דוקא, אלא איסור להקריב קודם תמיד של שחר ואחר תמיד של בין הערביים. ואם כן למ לא מנה הרמב"ם את זה כפי שמנה הרמב"ן?
מקור הדין הוא בפסחים נח ע"ב:
תנו רבנן מנין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר תלמוד לומר וערך עליה העלה מאי תלמודא אמר רבא העלה עולה ראשונה ומנין שאין דבר קרב אחר תמיד של בין הערבים תלמוד לומר והקטיר עליה חלבי השלמים מאי תלמודא אמר אביי עליה שלמים ולא על חבירתה שלמים מתקיף לה רבא אימא שלמים הוא דלא נקריב הא עולות נקריב אלא אמר רבא השלמים עליה השלם כל הקרבנות כולן
אבל יתכן לומר שלרמב"ם האיסור להקריב לפני תמיד של שחר או אחר תמיד של בין הערביים, מדין "עליה השלם כל הקרבנות כולם" הוא פרט בדיני התמידים, ולא דין בפני עצמו. לכן הרמב"ם לא כותב את זה כאיסור בפני עצמו.
לפי זה יתכן לומר (וכ"כ במנחת אשר פסחים סימן סב) שמחלוקת הרמב"ם והרמב"ן היא האם איסור להקריב לפני תמיד של שחר הוא דין בקרבן התמיד, כרמב"ם, או שזה דין בשאר העבודות-או קרבנות, שלא לעשותן לפני או אחרי קרבן התמיד.
בשאלה זו, האם דין עליה השלם כל הקרבנות הוא דין ששייך לתמידים או דין אחר, זה נוגע לשאלה אחרת: האם דין זה שלא יהיה דבר קודם לתמיד של שחר הוא נוגע רק להקרבת קרבן או גם לדברים אחרים?
בלשון הרמב"ם בהלכות תמידים ומוספים הנ"ל, משמע שרק הקרבה או שחיטת קרבן אסורה לאחר תמיד של בין הערביים. משמע שעבודות אחרות לא כלולות בזה. (הקטרת הקטורת בבוקר היתה לאחר שחיטת תמיד של שחר ולפני ההקטרה, ובין הערבים כתב הרמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ו' הלכה יא: "וכסדר שעושין בכל יום בבקר כך עושין בין הערבים").
והנה, נחלקו רש"י והרמב"ם לגבי סדר העבודה ביום הכפורים: הרי חמש טבילות כהן טובל. ובטבילה הרביעית הוא מוציא כף ומחתה. לדעת הרמב"ם בטבילה השלישית הוא עושה כבר את תמיד של בין הערביים, ובחמישית קטורת והטבת נרות. לדעת רש"י תמיד של בין הערבים נעשה בטבילה החמישית, לאחר הוצאת כף ומחתה.
וביאר הגרי"ד (סדר עבודת יום הכפורים לרב ליכטנשטיין) באחד האופנים, שמחלקתם בגדר "עליה השלם כל הקרבנות כולם". רשי סובר שמדין השלם צריך שלא תהא עבודה לאחר תמיד של בין הערבים, והיות והוצאת כף ומחתה היא עבודה, אין להקדימה להקרבת התמיד וממילא נדחה לטבילה חמישית. אבל הרמב"ם סבור שלא נאמר עליה השלם אלא לגבי קרבנות הכרוכות בקרבנות המזבח, וכן לשונו מדוייקת בהלכות תמידים ומוספין הלכה ג': לפי שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר ולא שוחטין קרבן אחר תמיד של בין הערבים חוץ מקרבן פסח לבדו".
לפי זה לרמב"ם דין עליה השלם, נוגע רק לקרבנות ממש ולא לכל העבודות.
והסבר הדבר אפשר לומר, שיש דין בתמיד של שחר שהוא יהיה דוקא על העצים ולא על קרבן אחר, ואולי גם זה חלק מסידור המערכה.
והנה, הגמרא ביומא כז ע"א אומרת על הפסוק האמור בתחילת ויקרא א,ח: "וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ". שזה לא מדבר באדם שמביא קרבנו מן הבקר, כפי שמשמע בפסוק אלא בטלה של התמיד, וצריך ששה כהנים לעשות אותו. וכותב רבנו חננאל שם:
דאע"ג דההוא קרא דדרשינן בבן הבקר כתיב. לא אשכחן בן הבקר שעולה ונערך על העצים על האש אשר על המזבח אלא על הבשר של תמיד כי התמיד מקדים לכל. אלא הכבש של תמיד הוא עולה בראשונה. ונערך בעצים שעל האש שאותה האש על המזבח ועליו כל הקרבנות. וכיון שלא מצינו זה הדבר אלא בטלה לבדו ידעינן דהאי קרא בטלה נאמר.
משמע בר"ח שהדין הוא שתמיד צריך להיות על העצים ולא על קרבן אחר (מצות המלך כאן). וכן משמע מהלימוד שהבאנו לעיל מפסחים נח ע"ב: "העולה עולה ראשונה" שזה דין שהעולה צריכה להיות ראשונה ולפמ"ש הרי זה משום שהיא צריכה להיות על העצים.
וע' משך חכמה ויקרא ג, ה:
והקטירו אתו בני אהרן המזבחה על העלה אשר על העצים וכו'. יתכן דמלמד שמקטירין על איברי העולה, ואינן חוצצין בין אימורים למזבח. אף על גב דבשר וחלב לאו חד מינא נינהו, דכשחד מינא הוי הלא אמרו זבחים קי, א: מין במינו אינו חוצץ. קא משמע לן דמצי לסדר אימורים על איברים של עולה. וכן בצו פרשת מילואים (ויקרא ח, כח) "ויקטר המזבחה על העולה" שלימד שאברים אינם חוצצין. ועיין מנחות כו ע"ב בזה ודו"ק.
ולפי זה יש לומר שהדין הוא שקרבן התמיד יהיה הראשון, זה דין בסידור המערכה כיון שהתמיד צריך להיות על העצים דוקא. ולפי זה, אכן דין זה הוא דוקא בהקרבת קרבן ולא בשאר העבודות, וכפי שאמרנו לדעת הרמב"ם בהלכות עבודת יום הכפורים.
וצריך לומר לפי זה שכעין זה גם בתמיד של בין הערבים: הדין הוא שעל קרבן התמיד לא יהיה קרבן אחר אלא רק הוא האחרון. ולכן זה דין בקרבן התמיד. ולכן דין זה של עליה השלם הוא מחמת התמיד וזה פרט מדיני התמיד, ולכן הרמב"ם לא מנה בנפרד דין זה, כיון שזה פרט מדיני הקטרת התמיד.
אלא שתירוץ זה נסתר מדברי התוספות במנחות מט ע"א ד"ה תלמוד לומר העולה:
תלמוד לומר וערך עליה העולה – תימה דבפרק כל התדיר (שם דף פט.) נפקא ליה מדכתיב מלבד עולת הבוקר תעשו את אלה מכלל דתמיד קרב ברישא.. לכך נראה לפרש דמהכא לא נפקא לן אלא הקטרה דכולי קרא בהקטרה איירי ומהתם נפקא לן עבודת דם דכתיב תעשו משמע עשיית הדם…
כלומר שלא רק הקטרת תמיד קודמת אלא גם שחיטה וזריקה שהם עבודות הדם, התמיד צריך להיות קודם לקרבנות אחרים.
אבל ברמב"ם צריך עיון האם גם שחיטה אסורה לפני תמיד של בין הערבים, שהרי כתב בהלכות תמידים ומוספים הנ"ל: "לפי שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר, ולא שוחטין קרבן אחר תמיד של בין הערבים", הרי שלגבי תמיד של שחר כתב "שאין מקריבין" ולגבי תמיד של בין הערבים כתב "אין שוחטין". ומשמע שכל העבודות אסורות קודם תמיד של שחר. וע' משנה למלך כאן שכתב "ומיהו אם האיסור הוא כולל בכל העבודות או אפילו בשחיטה דלאו עבודה או דוקא בהקטרה לא ידענא מאי אדון בסברת רבינו ז"ל".
ולכאורה מכל הראשונים שנתנו הסברים אחרים למימרא ששלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין, מאי שנא מהא דאסור גם קודם תמיד, משמע שסוברים שבשחיטה קודם תמיד אין בעיה.
בהלכות מעשה הקרבנות פרק ה' הלכה ה' כתב הרמב"ם:
שלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות ההיכל פסולין שנאמר פתח אהל מועד בזמן שפתוח, אפילו היו דלתותיו מוגפות הרי זה כנעול, אבל הפרוכת שעליו אינה פוסלת.
אם זה רק דין בשלמים, אם כן מוכח שאחר שחיטה בקרבנות אחרים מותרת קודם התמיד. וע' רמב"ם תמידין ומוספין פרק ו' הלכה א' שכתב "ובשעת פתיחת השער שוחטין את התמיד" ומשמע שזה דין לא רק בשלמים, אבל יתכן שכוונתו שם רק לציון של זמן ולא לדין. (מספר דף על דף עירובין ב' ע"א: ראה מל"מ פ"ה ממעה"ק ה"ה, ובגליון המגיה שם; תוס' יום טוב תמיד פ"ג משנה ז'; מנ"ח מ' קטו אות כד; שפת אמת זבחים נה, ב ד"ה שלמים).
ואכן בתוספות עירובין ב' ע"א משמע אחרת:
שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין – ואם תאמר תיפוק ליה דנשחטו קודם תמיד של שחר ואמרינן העולה עולה ראשונה דתמיד של שחר נמי בעי פתיחת דלתות ההיכל כדתנן בתמיד נשחט (פסחים ד' נח:) לא היה תמיד נשחט עד שהיה שומע קול שער שנפתח וי"ל דקרא דהעולה דווקא בהקטרה איירי ולא בשחיטה…
ולפי דעת התוספות שחיטה אפשר לשחוט לפני התמיד, ולכן צריך כלל אחר ששלמים ששחטן קודם שנתפתחו דלתות ההיכל פסולים, אף שזה קודם תמיד לא אכפת לן כיון שזה רק שחיטה ולא הקטרה.
ממחלוקת התוספות, אם גם שחיטה אסורה קודם תמיד של שחר, יש לפשוט חקירה שחקר הרב אשר וייס במנחת אשר פסחים סימן סב:
והנה יש לחקור בעשה להשלמה אם הוי דין בקרבן תמיד דהיינו שמצווה להקדים תמיד של שחר לכל הקרבנות ולאחר את התמיד של בין הערביים מהם או דהוי דין בשאר הקרבנות לאסור להקריבם אלא בין שני התמידים. ונפ"מ בין שני הדרכים באופן שאין קרבן תמיד אם מותר להקריב שאר קרבנות דאם הוי עשה דהשלמה דין בקרבן תמיד אזי כשאין תמיד אין שום מניעה להקריב שאר קרבנות אבל אם הוי דין בקרבנות שאין זמנם אלא בין שני התמידים לכאורה אסור להקריב שאר קרבנות אפילו כשאין קרבן תמיד של שחר.
ולפי האמור הרי זה תלוי בשני התוספות הנ"ל.
מכל מקום צריך לומר שלרמב"ם דין השלמה הוא מדיני התמיד ולכן לא מנה. אבל הרמב"ן הבין שזה איסור עצמאי שלא קשור לפרטי התמיד. ולפי זה יתכן שגם עבודות אחרות אסור לעשות לפני התמיד, וכמ"ש לגבי הוצאת כף ומחתה ביום הכפורים.
וע' מנחת אשר פסחים סימן סב שחקר כעין זה:
והנה יש לחקור בעשה להשלמה אם הוא דין בקרבן תמיד דהיינו שמצווה להקדים תמיד של שחר לכל הקרבנות ולאחר את התמיד של בין הערביים מהם או דהוי דין בשאר הקרבנות דאסור להקריבם אלא בין שני התמידים. ונפ"מ בין שני הדרכים באופן שאין קרבן תמיד אס מותר להקריב שאר קרבנות דאם הוי עשה דהשלמה דין בקרבן תמיד אזי כשאין תמיד אין שום מניעה להקריב שאר קרבנות אבל אם הוי דין בקרבנות שאין זמנם אלא בין שני התמידים לכאורה אסור להקריב שאר קרבנות אפילו כשאין קרבן תמיד של שחר.
מנחת אשר פסחים סימן סב חידושי ר' שמואל
