ב"ה
ספר המצות לרמב"ם מצוה לה – שמן המשחה
א.
כתב הרמב"ם:
והמצוה הל"ה היא שצונו שיהיה לנו שמן עשוי על המתכונת המיוחדת מוכן למשוח בו כל כהן גדול שיתמנה כמו שאמר (ר"פ אמור) והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה. וכן ימשחו בו קצת המלכים כמו שהתבאר בדין מצוה זו. וכבר נמשח בו המשכן וכל כליו. ולא ימשחו בו הכלים לדורות כי בבאור אמרו בסיפרי (נשא עה"כ וימשחם) שבמשיחתן שלאלו כלומר כלי המשכן הוקדשו כל הכלים לעתיד לבא. אמר יתעלה ויתברך שמו (ר"פ תשא) שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בראשון מכרתות (ה א – ו ב):
ובטעם המצוה כתב בספר החינוך מצוה קז:
משרשי המצוה, שרצה האל ברוך הוא שנעשה פעולה בנפשותינו ביום שנעלה להתחנך בכבוד עבודתו הקדושה, תורה בנו גדולה ושבח, וזהו משיחת השמן, לפי שענין המשיחה בשמן הטוב לא יעשוה רק המלכים והשרים הגדולים. וגם מיסוד המצוה, להיותו מוכן בבית לעת הצורך למעלת המקום, כי ידוע על דרך משל כי ממעלת בעל הבית הנכבד להיות מוכן בבית כל הצריך בה ולא תתעכב שם מלאכה עד הכן הצריך אליה.
ויש להוסיף, שלמשיחת מלך יש תפקיד נוסף, כפי שכתב הרמב"ם בהלכות כלי המקדש פרק א' הלכה יא:
אין מושחין את המלך אלא על גבי המעיין, ואין מושחין מלך בן מלך שהמלכות ירושה למלך לעולם שנאמר הוא ובניו בקרב ישראל, ואם היתה שם מחלוקת מושחין אותו כדי לסלק המחלוקת ולהודיע לכל שזהו מלך לבדו, כמו שמשחו שלמה מפני מחלוקת אדוניהו, ויואש מפני עתליה, ויהואחז מפני יהויקים אחיו, וזה שמשח אלישע ליהוא לא בשמן המשחה משחו אלא בשמן אפרסמון ודבר זה מסורת ביד החכמים.
המשיחה למלך נועדה לתת סמכות למלך, משום שאם הציבור אינו מסכים למלך, הרי אין למלך תוקף, וכוחו הוא מהסכמת הציבור. ע' רדב"ז הלכות מלכים פרק ג' הלכה ח' בדין המורד במלכות שיש למלך רשות להורגו, כתב הרדב"ז: "והאי מלך היינו שהומלך על פי נביא או שהסכימו עליו כל ישראל". וע' שעורי רמב"ם הלכות מלכים.
לפי דברי הרמב"ם הללו, המצוה היה לעשות שמן המשחה. אך בשורשים, שורש י' כתב הרמב"ם שאין למנות ההקדמות ולכן המצוה היא למשוח:
השרש העשירי שאין ראוי למנות ההקדמות אשר הם לתכלית אחת מן התכליות. פעמים יבאו צוויים בתורה אין אותם הצוויים הם המצוה אבל הם הקדמות לעשיית המצוה כאילו הוא מספר איך ראוי שתיעשה המצוה ההיא. דמיון זה אמרו (ס"פ אמור) ולקחת סלת וכו'. כי הוא אינו ראוי שיימנה לקיחת הסלת מצוה ועשייתו לחם מצוה. אבל הנמנה (מ"ע כז) אמנם הוא אמרו (תרומה כה) ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד. הנה המצוה אמנם היא היות לחם תמיד לפני י"י ואחר כך ספר איך יהיה זה הלחם וממה זה יהיה ואמר שהוא יהיה מסולת ויהיה שתים עשרה חלות.
והוסיף הרמב"ם לגבי מצות שמן המשחה:
ואמנם יימנה (מ"ע לה) הצווי שצונו שנמשח כהנים גדולים ומלכים וכלי הקדש בשמן המשחה המתואר.
לפי דברים אלו אין המצוה עשיית שמן המשחה אלא המצוה היא למשוח כהנים גדולים ומלכים. וכן בהגדרת המצוה בתחילת הי"ד החזקה: "למשוח כהנים גדולים ומלכים בשמן המשחה". הרי שהמצוה היא למשוח.
אבל לשונו של הרמב"ם בהלכות כלי המקדש פרק א' הלכה א':
מצות עשה לעשות שמן המשחה שיהיה מוכן לדברים שצריכין משיחה בו שנאמר ועשית אותו שמן משחת קדש.
ואם כן ישנה סתירה בין דבריו בשורש י', ובין לשונו בספר המצות כאן ובמשנה תורה, שם המצוה היא לעשות שמן המשחה. ואם כוונתו במצוה לה היא כמו שכתב בשורשים, שאין מצוה לעשות אלא למשוך, מובן מדוע מביא הרמב"ם בהלכות כלי המקדש הפסוק "ועשית", מכאן שיש מצוה לעשות שמן המשחה. ואילו כאן מביא הרמב"ם פסוק אחר.
אם ננקוט את דבריו בשורש י' שהמצוה היא למשוח כהן גדול, יתכן שתתיישב לנו השאלה מדוע לא מנה הרמב"ם מצות עשה למנות כהן גדול. אבל לפי האמור יתכן שזה כלול במצות שמן המשחה.
ובספר החינוך לכאורה יש סתירה פנימית, ע' לשונו של החינוך:
מצות משיחת כהנים גדולים ומלכים בשמן המשחה.
לעשות שמן המשחה על הענין שצותה התורה לעשותו, שנאמר [שמות ל', כ"ה] ועשית אותו שמן משחת קודש, שיהיה מוכן למשוח בו כל כהן גדול שיתמנה,
בכותרת מבוארת המצוה למשוח כהנים וכלים, אבל בפרטי המצוה, כותב שהמצוה היא לעשות את שמן המשחה.
אבל לכאורה לא יתכן גם לומר שיש מצות עשה לעשות שמן משחה, שהרי מצאנו דין מיוחד בשמן המשחה שעשה משה, ע' שם הלכה ה':
הסך משמן המשחה כזית במזיד חייב כרת, ובשוגג מביא חטאת קבועה שנאמר ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו, ואין חייבין אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה שנאמר ממנו, מזה שנאמר בו שמן משחת קדש יהיה זה לי, ומעולם לא נעשה שמן אחר חוץ ממה שעשה משה.
וכן כבר בהלכה ב' בפרק א' כתב הרמב"ם:
וככה עשהו משה רבינו במדבר, לקח מן המור והקנמון והקדה מכל אחד משלשתן חמש מאות שקל בשקל הקודש, ומקנה הבושם חמשים ומאתים…
הרי שיש חשיבות לשמן המשחה שעשה משה, ומעולם לא נעשה שמן אחר.
אם יש דין מיוחד בשמן שעשה משה דוקא, אם כן ברור מדוע בבית שני לאחר שיאשיהו גנז את שמן המשחה[1], לא קיימו את המצוה לעשות שמן המשחה מחדש.
וע' תוספות נזיר נז ע"א ד"ה בשלמא:
ולא היו יכולין לעשות שמן המשחה אחר למשוח בו כדכתיב (שמות ל) שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם זה ולא אחר וכדאיתא בפ' קמא דכריתות (דף ה:) וכי נס א' בשמן המשחה היה והלא הרבה נסים נעשו בו שמתחלה לא היה אלא י"ב לוג ובו נמשח המשכן וכל כליו ואהרן ובניו כל ז' ימי המלואים ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים וכולו קיים לעתיד לבא שנאמר משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם והא דאמר התם (דף ה.) המפטם השמן ללמוד בו או למוסרו לצבור פטור הא דקתני למוסרו לצבור (ללמדם שידעו לעשותו) היינו בימי משה אם עשאו פטור אי נמי למוסרו לצבור ללמדם שידעו לעשותו ולא שימשחו ממנו והשתא אחרי יאשיהו לא היה כהן נמשח בשמן המשחה אלא עובד בח' בגדים וכשר בכך בלא משיחה
ואולי יש לומר שגם דעת הרמב"ם היא כמו התוספות, שרק משה רבנו היה יכול לעשות את שמן המשחה. ומבחינה זו אין המצוה לדורות, כי אין חיוב עשיה לדורות. אבל כיון שמה שמשה רבנו עשה הוא לדורות, והגדרת המצוה היא "שיהיה" אם כן זו מצוה לדורות. ולכן הרמב"ם מונה בכלל תרי"ג מצות, ביד החזקה, לעשות שמן המשחה אע"פ שאינו לדורות, כיון שמציאות השמן קיימת בכל דור.
ומה שהרמב"ם כתב בפרק א' הלכה ב' איך עושים את שמן המשחה, והרי אם משה רבינו עשה ורק הוא, מדוע לכתוב איך עושים? יתכן שטעם הדבר הוא משום שצריך לדעת מה אסור לעשות שהרי אסור לעשות כמתכונתו.
וראה רדב"ז שהקשה:
ויש תימה בדברי רבינו שלא מנה בכלל המצות לעשות הקטורת ובריש פ"ב כתב הקטורת נשעית בכל שנה ועשייתו מצות עשה. ותו קשה, דבשמן המשחה מנה עשייתו מצוה ולא מנה משיחתו מצוה ובקטורת מנה הקטרתו מצוה ולא מנה עשייתו בכלל מנין המצות.
מה שכתב הרדב"ז שבקטורת לא מנה עשייתו, זהו בספר המצוות, מצוה כח שמנה את שימת הקטורת פעמים ביום ולא את העשיה. אבל במשנה תורה אכן מנה הרמב"ם את העשיה ע' הלכות כלי המקדש פרק ב' הלכה א':
הקטרת נעשית בכל שנה ושנה ועשייתו מצות עשה שנאמר ואתה קח לך סמים וגו',
כך שדברי הרמב"ם בספר המצות בקטורת ובשמן המשחה שוים – בתוספת דברי הרמב"ם בשורש י' שהמצוה היא המשיחה ולא העשיה. וביד החזקה בשניהם כתב את המצוה לעשות.
וכבר אמרנו שביד החזקה הרמב"ם כותב דבר שאנו מצווים גם אם אין זה מתרי"ג מצות. ולכן מנה גם עשית הקטורת, או עשית שמן המשחה. אבל המצוה של הקטורת ושמן המשחה הוא השימוש בהם. וזה מה שהדגיש הרמב"ם בשורש י' שהמנין של שמן המשחה הוא בגלל המשיחה ולא בגלל עשיית השמן. וכל ענין העשיה בספר המצות הוא הקדמה.
ב.
על המור, כתב הרמב"ם בהלכה ג':
המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו הידוע לכל שמתבשמין בה בני אדם בכ"מ, והקנמון הוא העץ שבא מאיי הודו שריחו טוב ומתגמרים בו בני אדם, והקדה היא הקושט, וקנה בושם הם הקנים הדקים כתבן האדומים הבאים מאיי הודו וריחן טוב והם ממיני הבשמים שנותנין אותם הרופאים בצרי.
השגת הראב"ד: המור הוא הדם הצרור. א"א אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש דם שום חיה בעולם כל שכן דם חיה טמאה אבל המור הוא האמור בשיר השירים באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי והוא ממין עשב או ממין אילן וריחו נודף.
על שאלת הראב"ד מכך שהמור הוא חייה טמאה, כתב הכסף משנה:
המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו וכו'. זה פשוט בפי העולם לומר שמור הוא מוסק. ובהשגות אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש וכו'. מ"ש שאין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש דם שום חיה כ"ש דם חיה טמאה יש לומר שכיון שנשתנה מצורת דם ונעשה כעפר בעלמא והוא בשם מריח ריח טוב ביותר למה יגרע. ומ"ש עוד אבל המור הוא האמור בשיר השירים באתי לגני וגו' אריתי מורי עם בשמי והוא מין עשב או ממין אילן וריחו נודף כן הוא דעת הרמב"ן בפירוש התורה בפרשת כי תשא וכתב שדעתו שהוא השרף הנקרא מירא:
הרי שהכסף משנה מסכים שהוא מחייה טמאה אלא סובר שכיון שנתשנה נעשה מותר.
המור הזה מוזכר בהלכות ברכות, כתב הרא"ש במסכת ברכות פרק ו' סימן לה:
א"ר חסדא על המוגמרות כולן מברכין עליהם בורא עצי בשמים חוץ ממוש"ק דמין חיה היא שמברכים עליו בורא מיני בשמים י"א שהמוש"ק הוא זיעת חיה ונכון יותר שחיה ידועה היא שיש לה חטוטרת בצוארה ומתקבץ שם תחלה כעין דם ואחר כך חוזר ונעשה מוש"ק והר"ז הלוי ז"ל היה אוסר לאכלו מפני חשש דם וה"ר יונה ז"ל פי' דאפשר ליתן בו טעם להתיר ולומר דפירשא בעלמא הוא אע"פ שמתחלה היה דם לא חיישינן להכי דבתר השתא …
ומתוך דברי הרא"ש משמע שהמור הוא חייה טהורה, שהרי כל הדיון שברא"ש הוא רק משום חשש דם שבמור, אבל לא משום שהוא מחיה טמאה.
למעשה נראה שהמוסק הזה, שהוא בושם ידוע MUSK)). וע' ויקיפדיה בערך איילי מוסק:
בזכרים בוגרים של איילי מושק מצויה בלוטת ריח מיוחדת סמוך לאברי המין, המפרישה חומר ריחני בתקופת החיזור שלהם. מקור שמו של החומר יקר הערך, מושק, הוא בשפת הסנסקריט, ומשמעותו "אשך". חומר זה שימש מאז ימי קדם לייצור בשמים, אולם לשם הפקתו היה צורך בציד בעלי חיים אלה ובהריגתם. מחירו של קילוגרם מושק טבעי מגיע לעשרות אלפי דולרים, משום שמכל זכר ניתן להפיק רק 25 גרם מהחומר החום והשמנוני.
ודעת הרמב"ן בפרשת כי תשא:
ועם כל זה הנראה אלי מדברי רבותינו שאין המור מוס"ק, שהם אמרו במדרש חזית (שה"ש רבה ד יד) מור, אינמר"נון, והמוסק אף בלשון חכמים כך שמו מוסק, כמו שאמרו בברכות (מג א) חוץ ממוסק מפני שהוא מין חיה, וכן שם בירושלמי (פ"ו ה"ו) בר ממוסקים, וכתב בעל הערוך (ערך מסק) כי גם כך שמו בלשון יון.
[1] יומא נב ע"ב:
משנגנז ארון נגנזה עמו צנצנת המן, וצלוחית שמן המשחה, ומקלו של אהרן ושקדיה ופרחיה, וארגז ששגרו פלשתים דורון לאלהי ישראל, שנאמר (שמואל א' ו) וכלי הזהב אשר השבתם לו אשם תשימו בארגז מצדו ושלחתם אתו והלך. ומי גנזו – יאשיהו גנזו. מה ראה שגנזו – ראה שכתוב (דברים כח) יולך ה' אתך ואת מלכך אשר תקים עליך עמד וגנזו, שנאמר (דברי הימים ב' לה) ויאמר ללוים המבינים לכל ישראל הקדושים לה' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דויד מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישראל.