ב"ה
מצוה מא-מג – מוספי מועדים
רמב"ם:
והמצוה המ"א היא שצונו להקריב קרבן בכל שבת מוסף על תמיד שלכל יום וזה הוא הנקרא (זבחי' רפ"י יומא סב ב סוכה נד א) מוסף שבת והוא אמרו יתעלה (פנחס כח) וביום השבת שני כבשים וכו'. וכבר התבאר סדר הקרבתו בפרק שני מיומא ותמיד.
והמצוה המ"ב היא שצונו להקריב קרבן בכל ראש חודש מוסף על תמיד שלכל יום וזהו מוסף שלראש חודש והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו (שם) ובראשי חדשיכם וגו'.
והמצוה המ"ג היא שצונו להקריב קרבן מוסף על התמיד כל שבעת ימי הפסח וזה הוא מוסף חג המצות והוא אמרו יתעלה (אמור כג לו) שבעת ימים תקריבו אשה לי"י.
(צריך לברר מדוע הרמב"ם במצוה מ"ג הביא פסוק מפרשת אמור ולא מפרשת פנחס כמו בשבת ור"ח. ולהלן גם במצוה מז – ראש השנה, מח – מוסף יום כפורים, נ – סוכות, – נא- שמיני עצרת, הביא פסוקים מפרשת פנחס).
בשורש יג הביא הרמב"ם את שיטת הבה"ג כפי שהבין אותו שכל קרבנות המוספין הם מצוה אחת, וז"ל הרמב"ם שנדון לעיל:
השרש השלשה עשר כי המצות לא יתרבה מספרם במספר הימים שתתחייב בהם המצוה ההיא… לא תמנה מוסף ראש חדש זולת מצוה אחת (ע' מב) ומוסף שבת מצוה אחת (ע' מא) וכן מוסף כל מועד ומועד מן החמשה מועדים (מז – נא) ואף על פי שהוא מתחייב בימים רבים דבקים זה אחר זה. כי הוא כמו שאמר (אמור כג) ושמחתם לפני י"י אלהיכם שבעת ימים כן אמר (שם) שבעת ימים תקריבו אשה וכמו שמצות לולב אחת (קסט) כן מצות מוסף פסח אחת (מג). וכן מוסף כל פרק ופרק (מה – נא). ומזה יתבאר שהחגיגה גם כן מצוה אחת (נב) אף על פי שהיא מתחייבת בשלשה פרקים. וכן הראיה והשמחה (נג – ד). וזה ממה שלא טעה בו שום אדם ולא נטה לדעת אחרת. אבל טעו במה שנתלה בשרש הזה טעות גדול מאד מגונה וזה שהם מנו המוספין כלם מצוה אחת, מוסף שבת ומוסף ראש חדש ומוספי מועדות.
ובהסבר הרמב"ם כתב הרב רבינוביץ ביד פשוטה במבוא להלכות שביתת יום טוב:
נראה חילו של רבינו מפשוטו של מקרא יש והתורה מגדירה תחלה קרבן והפרשה מדברת על קרבן זה ומכלל שאר הפרטים מזכירה אימתי להקריב אותו קרבן למשל בפרשת התמיד ובמדבר )כז ב-ח( כתוב את קרבני לחמי לאשי ריח ניחתי תשמרו להקריב לי במועדו' אחר כך מפורשים כמה פרטים כבשים בני שנה תמימם' ושוב 'שנים ליום עלה תמיד' הרי מוכח שהמצוה היא התמיד והקרבתו היא בכל יום פעמים ביום. מעתה יש כאן מצוה אחת שמקיימים אותה בכל יום. אחר כך באה פרשת מוסף של שבת )שם ט, י(' וביום השבת שני כבשים עלת שבת בשבתו' הרי שהקרבן נקרא עולת שבת וזמן הקרבתו הוא בכל שבת כך גם לגבי ראש חדש ברור איפוא שמדובר על מוסף של שבת כקרבן אחד ועל מוסף של ראש חדש כקרבן אחר והוא הדין למוספי הרגלים כולם מוגדרים כל אחד בתוך פרשת הרגל שלו גם בחג הסוכות שמוספי היום משתנים מיום ליום כללם הכתוב כולם בשם אחד ורבינו מצביע על כך בכלל השלשה עשר הנ"ל כי כמו שאמר ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים' ויקרא כג מ כך אמר 'שבעת ימים תקריבו אשה' (שם לו) אילו היתה מצות המוספים כולם מצוה אחת בלבד היה צריך לצוות על קרבן מוסף כמו שמצוה על התמיד ורק בפירוט הדברים למנות את הימים בהם יש להקריב מוסף או כמו שמצוה על קרבן מוסף של סוכות בכלל ובנפרד הולך ופורט חובת יום ביומו.
סיוע לבה"ג הוא לכאורה החלוקה שהתורה מחלקת בין פרשיות המועדים שבפרשת אמור לבין פרשיות המוספים שבפרשת פנחס. וזה משום שאין הקרבן דין במועד אלא דין כללי להקריב מוסף במועדים ולא קשור דוקא לשם החג, אף שיש מספר שונה של מוספים.
ונראה לומר בדעת הבה"ג, שהמוספים הם תוספת על התמידים, כלומר מצות הקרבת יותר קרבות לתמיד וגדר תמיד על המוספים. ולכן כפי שהתמידים הם כולם מצוה אחת, גם כל המוספים הם מצוה אחת ולא מצוה נפרדת. אבל דעת הרמב"ם שהמוספים אינם חלק מן התמידים. וכן משמע במנין המצות שבתחילת הלכות תמידין ומוספין: "להוסיף שני כבשים עולות בשבת" ומשמע שהמוספים הם תוספת על תמידים,
וראיה שיש אותו גדר לתמידין ולמוספין, מסוגיה זבחים צא ע"ב-צג ע"א:
איבעיא להו תדיר ומקודש איזה מהם קודם תדיר קודם משום דתדיר או דלמא מקודש קדים דקדיש תא שמע תמידין קודמין למוספין, ואף ע"ג דמוספין קדישי אטו שבת למוספין אהנאי לתמידין לא אהנאי ת"ש מוספי שבת קודמין למוספי ראש חודש אטו ראש חודש למוספין דידיה אהני למוספי שבת לא אהני.
ופירש רש"י:
ואף על גב דמוספין קדישי – מוספין שם שבת עליהן שהם באים חובה לה והתמידין באין אף בחול.
לתמידין לא אהנאי – כיון דהאידנא קריבין אם כן שם שבת עליהם.
הרי אנו רואים שיש אותו גדר לתמידים ומוספים וביום שיש בו מוסף גם התמיד מקבל את קדושת המוסף. רק הה"א של הגמרא היה שהמחייב בתמיד של שבת הוא אותו מחייב של כל יום, ואם כן זה גדר שונה מאשר המוספין. אבל בתירוץ זה אותו שם לתמידים ומוספין כי בשבת יש יותר תמידים, הכוללים תוספת של מוספים.
אלא שגם לה"א של הגמרא מוכרח שיש גדר של תמיד למוספין, שאם לא כן הרי הדין הוא "עליה השלם" שהתמיד צריך להיות הראשון על המערכה ואיך יתכן שמוספין קודמין, ומה הראיה ממה שמוספין לאחר תמיד? ע"כ שגם אם המוספים יהיו ראשונים יתקיים דין "עליה השלם" שהעולה של תמיד היא פותחת, כיון שהמוסף גם הוא נקרא תמיד.
אלא שבגמרא מנחות מט ע"א על המשנה "התמידין אין מעכבין את המוספין" דנה:
גמ' בעא מיניה ר' חייא בר אבין מרב חסדא ציבור שאין להן תמידין ומוספין אי זה מהן קודם היכי דמי אילימא תמידין דיומיה ומוספין דיומיה פשיטא תמידין עדיפי דהוו להו תדיר ומקודש אלא תמידין דלמחר ומוספין דהאידנא תמידין עדיפי שכן תדיר או דלמא מוספין עדיפי דהוו להו מקודש אמר ליה תניתוה התמידין אין מעכבין את המוספין ולא המוספין מעכבין את התמידין ולא (את) המוספין מעכבין זה את זה היכי דמי אילימא דאית ליה ולקדם והתניא מנין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר ת"ל (ויקרא ו') וערך עליה העולה ואמר רבא העולה עולה ראשונה אלא פשיטא דלית ליה ואי דיומיה אמאי תדיר ומקודש תדיר עדיף אלא לאו דלמחר וקתני אין מעכבין זה את זה אלמא כי הדדי נינהו אמר ליה אביי לעולם דאית להו ולקדם ודקא קשיא לך שלא יהא דבר קודם מצוה בעלמא הוא
לכאורה הגמרא משתמשת כאן בטעם שתמיד צריך להיות ראשון גם לפני מוסף, בטעם זה, וזה שלא כמ"ש, שהרי עפמ"ש גם מוסף יכול להיות ראשון. (אבל צ"ע מדוע בתחילת הסוגיה הגמרא לא אמרה טעם זה אלא אמרה שתמיד קודם למוסף משום שהוו להו תדיר ומקודש –וראה שני פירושי רש"י שם).
אלא שבתוספות זבחים פט ע"א כתבו על המשנה "כל התמיד מחברו קודם את חברו, התמידים קודמין למוספין…. שנאמר מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה":
כל התדיר, שנאמר מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד – תימה דבפרק תמיד נשחט (פסחים דף נח:) אמרינן מנין שלא יהא דבר קודם לתמיד שנאמר העולה עולה ראשונה ל"ל תיפוק לי מהכא.
יתכן שיש הבדל בין מוסף שבת לבין מוסף של שאר המועדים שמוסף שבת הוא תמיד נוסף באותו מספר כמו התמיד מה שאין כן בשאר המועדים. וכן בפסוקים, בקרבן שבת לא כתוב "תקריבו" או "והקרבתם", כמו בשאר הקרבנות אלא "וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְנִסְכּוֹ. עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ.
וכן ברמב"ם בהלכות תמידין ומוספין לא הזכיר דין של מוסף שבת, ורק בתוך דיני עבודת התמיד בפרק ד' הלכה ט'.ולכאורה משמע שמוסף שבת שונה בגדרו משאר המוספין (ר' ברוך וייסבקר שליט"א)
וכן בראש הלכות תמידין ומוספין כתוב לגבי שבת "להוסיף שני כבשים עולות בשבת" אבל בשאר המועדים כתוב "מוסף החג, או "מוסף שמיני עצרת" וכו'. ומשמע שבשבת אכן יש תמיד כפול מה שאין כן בשאר המועדים.
ועל פי זה ניתן ליישב את ההבדל שבין הסוגיה בזבחים שממנה עולה שיתכן ה"א שמוסף קודם לתמיד, ובין הסוגיה במנחות שאומרת שהעולה עולה ראשונה ואין מה שיקדם לעולה, משום שהגמרא בזבחים מדברת על מוסף שבת, ושם יש ה"א להקדים את המוסף לתמיד, ועדיין לקיים את דין העולה עולה ראשונה. אבל במנחות מדובר על מוספי החגים, ושם הראשון צריך להיות התמיד.
סיוע לדברים אלו, שמוסף שבת שונה מאשר מועדים אנו רואים ממרדכי להלן.
ובערוך השלחן העתיד, קדשים סימן קטו ס"א כתב:
בראשי הדשים מקריבין מוסף ר"ח אחר תמיד של שחר וראיתי מי שכתב דהמוסף צריך להיות תיכף אחר התמיד מדכתיב בכל המוספין על עולת התמיד משמע אחר התמיד מיד שלא יפסיק ביניהם (מל"מ פ"ז בשם הרא"ם) ותמיהני דלהדיא אמרינן בריש תמיד נשחט מוספין בשש ופירש"י דזמן מוספין אורהייהו בשש מדכתיב בהו יום ולא בוקר דבוקר משמע הקדמה ויום משמע איחור ע"ש הרי דמאחרין המוסף ועל עולת התמיד משמע אחר עולת התמיד כמו מלבד עולת הבוקר דדרשינן מינה בר"פ כל התדיר לקדם ע"ש
וראה מפורש יומא ע' ע"א שם דעת רבי עקיבא ששבעת כבשים של מוספי יום הכפורים באם עם תמיד של שחר:
דתניא רבי עקיבא אומר פר העולה ושבעת כבשים עם תמיד של שחר היו קרבין שנאמר מלבד עלת הבקר אשר לעלת התמיד.
וכתב רש"י שם:
עם תמיד של שחר – בלבישה ראשונה שנאמר במוספי כל הרגלים מלבד עולת הבקר[1] אלמא מוספין עם עולת הבקר נעשית בסמוך להן, וילמוד יום הכפורים מהם.
אם כן המוספים קרבים עם תמיד של שחר. והטעם משום שמוספים הם חלק מן התמיד.
אמנם רש"י על התורה ביאר אחרת את הפסוק כח י: עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ:
על עלת התמיד – אלו מוספין, לבד אותן שני כבשים של עולת התמיד. ומגיד שאין קרבין אלא בין שני התמידין, וכן בכל המוספין נאמר על עולת התמיד[2] לתלמוד זה.
כלומר שפירוש על עולת התמיד הוא שאין קרבין אלא בין שני התמידים ולא שצריך להיות סמוך. ונראה שפרוש רש"י על התורה הוא כמו שכתבנו בשעור לגבי תמידים שדין זה שהקרבנות צריכים להיות בין שני התמידים הוא דין שהקרבן הראשון על העצים הוא התמיד, ועליו, על האיברים של התמיד יהיו שאר הקרבנות. ואם כן כך רש"י פירש את הפסוק כאן: "על עולת התמיד", ולא על העצים, שקרבן התמיד לבדו הוא על העצים כי הוא הראשון והמוסף קרב על התמיד. ואם כן ניתן ללמוד מכאן שצריך להיות סמוך, ולא יכול להיות קרבן אחר בינתיים.
ובמזרחי כאן כתב "ולמדנו עוד ממלת "על", שלא יהא קרבן אחד מפסיק בין תמיד של שחר לבין המוספין". וזה מתאים למה שכתבנו שמוסף הוא צמוד לקרבן התמיד.
אבל בגור אריה כאן כתב כמו רש"י ביומא:
אלו מוספין לבד אותן שני כבשים של עולת התמיד וכו'. פירוש, "על עולת התמיד" אינו רוצה לומר שיהיה התמיד למטה ומוספין עליו מלמעלה, אלא שיהיו נוספין עליו לבד אותן התמידים, רצה לומר שיהיה המוסף תוספת על התמיד. ומפני שהוקשה למה למכתב נוסף עליו, דמהיכי תיתי לי לומר שלא יהיה נוסף עליו, אלא פירושו שיהיה קרב בין תמידים, דאחר שהמוספין נוספין על התמיד, הרי לעולם העיקר קודם, ולפיכך עולת השחר קודם.
לדבריו, גם ברש"י על התורה ניתן להסביר שמוסף פירושו נוסף על התמיד, כלומר נוסף מלבד התמיד. וראה מה שכתב בגור אריה על תמיד של בין הערבים.
אבל קשה, מה שהקשה בערוך השלחן שהרי מוספין בשעה שש (ודוחק לומר שאפשר לאחר את התמידים בשבת עד שעה חמישית כיון שאפשר להקריב מוספין בשישית, שהרי במסכת תמיד ל' משמע שבכל תמידים נאמר "צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה" ולא משמע שיש חילוק בין חול לשבת שזה היה צריך להיות כתוב – וע' מחצית השקל שכתב אפשרות לומר כך), ועוד, במשנה ברכות ר"פ תפילת השחר (כו ע"א) כתוב שתפילת מוספין כל היום. וע' תוספות ברכות כח ע"א שכתבו:
ושל מוספין כל היום – הקשה הרב רבינו שמשון ז"ל דאמרי' בפרק תמיד נשחט (דף נח.) מוספין בשש בזיכין בשבע[3] וכ"ת ה"מ למצוה אבל דיעבד כל יומא נמי זמניה הוא הרי בתמורה (פ"ב ד' יד) משמע שהמוספין היו נשחטין עם התמיד ונקטרין עמו. ותירץ דהתם מיירי בשבת.
פירוש: הקושיה על פי מהרש"ל: אם מוספים בשש, וכתוב שעם התמיד, אם כן לכתחילה עם התמיד ובדיעבד גם בשישית, ולא כל היום. ותרצו התוספות, שמוספים קרבים בשעה שישית, זה רק בשבת שאין נדרים ונדבות (מהרש"א)[4]. נ"ל הפירוש של סוף דבריהם: ותמיד גם כן קרב בשבת שעה קודם, במקום בשמנה ומחצה בשבע ומחצה כדעת ר"ע בפסחים נח ע"ב. ואם כן הוא צמוד לתמיד של בין הערביים (שלא כפשט המ"א בתוספות, ע' להלן)
ואם כן התמיד הוא צמוד לתמיד של בין הערביים (וכ"כ בדבר יהושע המצויין בהערה). מכל מקום נראה שגם בשבת המוסף צמוד לתמיד, אלא הדיון הוא האם צמוד לתמיד של שחר או לתמיד של בין הערביים.
וע' מרדכי שבת פרק כל כתבי, סימן שצח:
על מה שנהגו העולם שכל ימי השבוע מתעוררין בבקר לבית הכנסת להתפלל או ללמוד ובשבת ישנים יותר בשחרית זהו טעמו של דבר שבכל ימי השבוע נאמר בתמיד של שחר בבקר בבקר ובתמיד של שחר דשבת לא נאמר בבקר אלא וביום השבת ולשון זה משמע איחור כדמשמע ביומא [דף לג ב] וטעם זה שמע ר"י בר' יהודה בעיר רומא מפי רב האי גאון:
לפי מה שאמרנו, שבבשבת המוסף צמוד לתמיד של בין הערביים, דברי המרדכי לכאורה לא מובנים. וזה מובן רק אם נאמר שבשבת התמיד צמוד לתמיד של שחר.
אלא שמתוך דברי המרדכי יש להוכיח שמאחרים גם את שחרית, שהרי המרדכי כותב ש"בתמיד של שחר דשבת לא נאמר בבקר אלא וביום השבת", והרי הפסוק עוסק רק במוסף ולא בשחרית? אלא משמע במרדכי שהמוסף והתמיד לפחות בשבת הם אחד. ולכן אם בפרשת פנחס לא כתוב בבוקר לגבי מוסף שבת, הרי שגם תמיד מאחרים.
דברים אלו הובאו ברמ"א או"ח רפ"א סעיף א':
ונוהגים שבשבת מאחרין יותר לבא לבהכ"נ מבחול, משום דבתמיד של ימות החול נאמר בבקר (במדבר כח, ד) ואצל שבת נאמר וביום השבת (במדבר כח, ט) דמשמע איחור (מרדכי פרק כ"כ).
וכתב על זה המגן אברהם:
וביום השבת – הקשו האחרונים הלא פסוק זה בפרשת המוספין כתיב ומנ"ל לאחר תפלת השחר ונדחקו הרבה ואשתמיטתיה דברי התו' בברכות דף כ"ח שכתבו שהמוספין היו נשחטים עם התמיד ונקטרים עמו.
ובסיום דברי המגן אברהם, המ"א מסביר את דברי התוספות שמוספין בשש היינו בשבת:
וי"ל דמיירי בשבת, פי' וההיא דמוספין בשש מיירי בשבת דלא ילפינן מרגלים וה"ה ר"ח ולכן מקריבין בשש אבל באמת בדיעבד מוסף כשר כל היום כדאית' פ"ב דתמורה ודברי מהרש"א בכאן צ"ע וא"כ ה"פ כיון דכתיב במוסף וביום דמשמע איחור כמ"ש רש"י בפסחים רפ"ח א"כ מוספין בשש ואנן מצלינן מוסף אחר שחרית לכן מצוה לאחר שחרית כנ"ל וב"ח כ' עיקר הטעם משום שינה שזהו עונג שבת ואסמכוה אקרא עכ"ל וא"כ בימי החורף ל"ל בה:
ולפי דברי התוספות בהבנת המ"א לכאורה מוסף בשבת לא צריך להיות צמוד לתמיד של בין הערביים. אבל דברי מ"א קשים, שאם אין צריך בשבת להצמיד לתמיד, ומאחרים המוסף, חוזרת השאלה, מנין שאפשר לאחר שחרית בשבת?
וע' יד אפרים שם. ובסיכום דברי המגן אברהם כתב בדברי יהושע, ועפ"ז אולי דברי המ"א מובנים:
היוצא לנו מכל מה שנתבאר דבאמת ס"ל להמג"א בסי' רפ"א הלכה דאף בשבת ור"ח צריך שיהי' המוסף סמוך לתמיד ואף למה שהבינו האחרונים מדבריו דס"ל דלכו"ע א"צ בשבת ור"ח שיהי' המוסן סמוך לתמיד היינו שא"צ שיהי' סמוך ממש אבל מ"מ מודו דאין להפסיק בהקרבת קרבן אחר בין התמיד למוסף כמ"ש המחצית השקל שם והר"א מזרחי בפ' פנחס הנ"ל.
לסיכום: בפשטות (לולא דברי התוספות בסוגיות הנ"ל) לכאורה יש מחלוקת בין הסוגיה בזבחים שממנה עולה ה"א שמוסף קודם לתמיד, ולא מפריע מה שעולת התמיד צריכה להיות ראשונה. ובין הסוגיה במנחות שם מובא שתמיד צריך להקדים למוסף משום שכתוב וערך עליה העולה, העולה עולה ראשונה. וע' לעיל שיתכן לתרץ את הסתירה על פי החלוקה שבין מוסף שבת למוספי המועדים.
מקורות נוספים:
תוספות בפסחים נח ע"ב; צל"ח ברכות כח:; וע' באריכות משנה למלך תמידין ומוספין א ג.; ע' מנחת אברהם יומא יד ע"ב עמ' 213; ע' שלמי יוסף זבחים תניינא פט עמ' 662.
- במדבר כח כג: "מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתוֹ תַּעֲשׂוּ תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם". ↑
- בחלק כתוב "על עולת התמיד" ובחלק כתוב "מלבד עולת התמיד". וע' דבר יהושע א סימן עח. ↑
- במשנה פסחים נח ריש תמיד נשחט תמיד נשחט בח' ומחצה וקרב בט' ומחצה. בע"פ נשחט בז' ומחצה וקרב בח' ומחצה, חל ע"פ בשבת נשחט בשש ומחצה וקרב בז' ומחצה. ומסיקה הגמ' שמעיקר הדין כשרה הקרבת תמיד של בין הערבים מיד בשש ומחצה שאז נוטים צלילי ערב ונחשב בין הערבים אך בשאר ימות השנה מאחרים שיש נדרים ונדבות ואם יקריבו התמיד לא יוכלו להקריב אחריו שום קרבן דכתיב עליה השלם וכו', ולכן בחול הקריבו התמיד בח' ומחצה ובע"פ בז' ומחצה שצריכים להספיק להקריב קרבן פסח אבל לא הקדימו יותר משום נדרים ונדבות הנ"ל. ואם חל ע"פ בע"ש שצריכים להספיק לצלות הפסה לפני הלילה שהרי אינו דוחה שבת קרב בשש ומחצה שהוא הזמן המוקדם ביותר. ובגמ' פלוגתא דר"י ור"ע בע"פ שחל בשבת מתי מקריבין התמיד לר"ע קרב בשש ומחצה והטעם מובן שהרי אין נו"נ אזי מקדימים כמה שאפשר משום פסח ולר"י קרב בז' ומחצה ומבארת הגמ' טעמו משום דס"ל שמוספין קודמים לבזיכין וצריך להספיק להקריב את המוספין והבזיכין קודם התמיד ומקריב מוספין בשש בזיכין בז' ותמיד בז' ומחצה אבל ר"ע סובר שבזיכין קודמים למוספים ומקריב בזיכין בחמש ומוספין בשש ותמיד בשש ומחצה א"כ חזינן בגמ' דלכו"ע א"א להקריב מוספין קודם שש אע"פ שראוי להקדים שחיטת המוסף כדי שיוכל להקריב התמיד כבר בשש ומחצה כדי שיספיק לצלות הפסח וכדעת ר"ע אפ"ה משמע שא"א להקדים המוסף קודם שש. (מתוך מועדים לשמחה, בירורי הלכה בעניני המועדים, פולק) ↑
- ובמגן אברהם המובא להלן באר אחרת: "וי"ל דמיירי בשבת פי' וההיא דמוספין בשש מיירי בשבת דלא ילפינן מרגלים וה"ה ר"ח ולכן מקריבין בשש אבל באמת בדיעבד מוסף כשר כל היום כדאית' פ"ב דתמורה" ↑