ב"ה
רמב"ם עשה מד
והמצוה המ"ד היא מנחת העומר והיא שצונו להקריב מנחת שעורים ביום ששה עשר בניסן ונקריב עמה כבש בן שנתו לעולה והוא אמרו יתעלה (אמור כג) והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן וכו'. ומנחה זו היא הנקראת מנחת בכורים ואליה רמז באמרו יתעלה ויתברך שמו (ויקרא ב) ואם תקריב מנחת בכורים לי"י אביב קלוי באש גרש כרמל. ולשון מכילתא (הוב' מ' כ וש"נ) כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה שהם חובה אחד מהם אמרו ואם תקריב מנחת בכורים חובה אתה אומר חובה או אינו אלא רשות תלמוד לומר תקריב את מנחת בכוריך חובה ולא רשות. וכבר התבארו משפטי מצוה זאת כלם על השלמות בפרק עשירי ממנחות (פר"י סג ב – סח ב, עב א):
רמב"ם הלכות תמידין ומוספים פרק ז' ובהלכה יג על איסור הקצירה לפני העומר
המדרש [1] מאריך לדבר על משמעותה של ההבאה של קורבן העומר וז"ל:
"א"ר ינאי בנוהג שבעולם אדם לוקח ליטרא אחת של בשר מן השוק כמה יגיעות הוא יגע כמה צער הוא מצטער עד שבישלה והבריות ישנין על מטותיהן והקב"ה משיב רוחות ומעלה עננים ומגדל צמחים ומדשן את הפירות ואין נותנים לו אלא שכר העומר הה"ד והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן… " עכ"ל.
הרמב"ם כאן מביא את הדרשה "כל אם שבתורה רשות חוץ משלשה שהם חובה…" אם כן מדוע באמת המצוות נאמרו בלשון "אם"?
ע' מהר"ל גור אריה סוף פרשת יתרו (שמות כ כב) על הפסוק: "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ".
ובלשון כאשר הם משמשים. יש לפרש מה שכתב לשון "אם" אף על גב דחובה הם, מפני שאם יעשה מחובה כאילו מקיים גזירת המלך – אין הדבר לרצון להקב"ה, וצריך שיעשה מרצונו, ואז כשיעשה מרצונו הוא מרוצה. [ד]המעשה שהוא הכרחי וחובה אין צריך להביט אל שום טעם, רק הוא מקיים גזירת המלך, ואם עושה אלו שלשה דברים כאילו מקיים גזירת המלך – אין זה דבר. כי אם בונה מזבח, שזהו עבודתו יתברך להקריב עליו, והוא מקיים מכח גזירת המלך בלבד – אין זה עבודה, כי העבודה צריך שיהיה עובד לו מרצונו, ואז נקרא 'עובד', אבל אם הוא מוכרח, אין זה עובד. וכן אם הלוה כסף כאילו מקיים גזירת המלך, אין זה מצוה, כי צריך שיהיה מצות הלוואה מרצונו בלב טוב, כדכתיב אף בנתינה (דברים טו, י) "ולא ירע לבבך". וכן הקרבת העומר, שציוותה התורה (ויקרא כג, יד) שלא לאכול חדש עד הקרבת העומר, ופירשו רז"ל (ויק"ר כח, א) כי הוא יתברך מעלה עננים ומוריד גשמים ומפריח טללים ומצמיח האדמה ומדשן הפירות, ואנו נותנים לו שכרו עומר הקרבן, וכל זה להודיע שהוא יתברך אשר הצמיח לנו הפירות ונתן לנו הכל, וזה צריך הודאה בלב, לא כמלך בשר ודם המכריח את האדם שיודה במלכותו, אבל צריך שיודה בלבו שמאתו ומידו נתן לנו, ואם הוא מקיים את המצוה כאילו הוא מוכרח מגזירת המלך, אין זה הודאה שהוא יתברך עשה את הכל, ולפיכך צריך לקיים כאילו הוא רשות:
יש מקום לשאול על קיום מצות בכלל, האם יש לקיים את המצות רק מתוך צווי או מתוך הבנה שכך צריך לעשות, לכבד הורים, להחזיר אבידה, לגמול חסד וכיוצא בזה. האם צריך לקיים משום גזירת מלך או מרגש. האם דוקא שלש אלו צריך לקיים כאילו עושה מרצונו, או שבכלל הלוואה לעני נכלל גם כל מצוות שבין אדם לחברו?
מכלל שלש מצות אלו מצות הלואה לעני, היינו שבמצוות שבין אדם לחברו: "אם הלוה כסף כאילו מקיים גזירת המלך, אין זה מצוה, כי צריך שיהיה מצות הלוואה מרצונו בלב טוב". (וראה עוד בזה בהקדמת הנצי"ב לספר אהבת חסד ושם חידש שגם בני נח מצווים בכל המצוות השכליות, ובכללן המצוה לעשות צדקה וחסד).
סדר משנה על רמב"ם הלכות דעות פרק א' הלכה ו' על דרשת מה הוא רחום וכו' שפירוש הדברים על פי רמב"ם במורה נבוכים וע', שמי שנמצא בדרך האמצעי לא עושה מצות או עבירות בגלל סיבות טבעיות, או בגלל רצונות עצמיים כמו רחמים או קנאה, אלא עושה מתוך ציווי. וזוהי הליכה בדרכיו. וכך הסביר גם את הלשון "מה הוא…" שמשמעותו ממש כמוהו, וזה לא יתכן הרי שאנו נהיה רחמנים כמוהו, אלא המשמעות היא מבחינת האיכות, כמו שהסברנו, בלא התפעלות חיצונית ורצון לספק את הצרכים של הרגש שלנו, אלא לעשות את הדברים משום שצריך לעשותם. אלא שהדברים אינם מתיישבים על הלב. לדבריו וזה הפשט בירושלמי מסכת חגיגה פרק ב
התורה הזו דומה לשני שבילים אחד של אור ואחד של שלג היטה בזה מת באור היטה בזו מת בשלג מה יעשה יהלך באמצע.
ההליכה באמצע היא במקום שלא מרגיש לא את החום ולא את הקור. כלומר המניע של הפעולות לא יהיה חום וקור אלא הרצון לעשות את דבר ה'.
רש"י סנהדרין עו ע"ב על הגמרא:
אמר רב יהודה אמר רב המשיא את בתו לזקן והמשיא אשה לבנו קטן והמחזיר אבידה לנכרי עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלח לו.
כתב רש"י שם:
למען ספות – לחבור, כמו ספו שנה על שנה (ישעיה כט).
רוה את הצמאה – שבע בדבר עם צמא לדבר, זקן וילדה זאת צמאה לתשמיש וזקן שבע, וכן גדולה לקטן.
והמחזיר אבידה לנכרי – השווה וחבר נכרי לישראל, ומראה בעצמו שהשבת אבדה אינה חשובה לו מצות בוראו, שאף לנכרי הוא עושה כן שלא נצטווה עליהם.
רוה – נכרים ששבעים ואינן צמאין ליוצרם, צמאה – זו כנסת ישראל שצמאה ותאיבה ליראת יוצרה ולקיים מצותיו.
משמע מרש"י שאכן צריך לקיים רק משום ציווי הקב"ה.
שמות כא (ז)
וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע:
העמק דבר
ויקרא באזני העם. דיקו באזני נתבאר ר"פ ויגש שיש לה כמה משמעות ומתפרש בכ"מ לפי הענין וגם כאן יש להבין ע"פ עיקר הענין שהרי כבר סיפר משה לעם את כל דברי ה' וגם הם השיבו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה. מה זה הוסיף עוד לקרא מספר הברית. ומה העלו עתה לומר כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. עוד יש להבין דשם כתיב ויען כל העם וכאן כתיב ויאמרו אלא הענין הוא מכ"ש לעיל בפ' אתם ראיתם כי שתים נשמע ממה שהקדים הקב"ה כל המאמר. להמון העם שיבינו כי הקב"ה מתנה שיעסקו בתורה ובעבודה ובגמ"ח לא דיבר שהרי בטבעם המה בני אברהם יצחק ויעקב גומלי חסדים. וגם כל האוה"ע על חסד נבנית העולם ומש"ה השיבו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה. היינו תורה ועבודה אבל עוד נכלל במאמר הקב"ה תנאי לגדולי ישראל גם לגמ"ח והיינו שיהיו כל מעשיהם לש"ש ואל ע"פ שכל אנושי או טבע. ובשביל זה לקח משה ספר הברית שהוא נכתב בו מתחלת בראשית עד כאן מעשה האבות והוא הסביר להם ונכנס באזניהם ומש"ה כתיב באזני העם. וע"ז ענו יחידי סגולה נעשה ונשמע נעשה על תורה ועבודה ונשמע על גמ"ח שלא שייך לומר ע"ז נעשה שהרי גם בלי דבר ה' היו עושים אלא נשמע לעשות באופן היותר שלם ולש"ש
והביא את זה שוב הנצי"ב בהקדמת ספר אהבת חסד. ושם על חיוב קיום מצות כיבוד אב ואם מחמת הציויי, ושיש נפ"מ להלכה בדברים שאין השכל נותן. וכתב שן במצות ההלואה שיש כמה דינים שאין השכל האנושי נותן וצריך לקיים בגלל הציווי.
וכתב שיש הבדל בין גדולי ישראל ובין המון העם, וזה החילוק שבין "כל אשר דיבר ה' נעשה" ובין "נעשה ונשמע".
והארץ נתן לבני אדם: "מענשליקייט"
ע' חבל נחלתו ד סימן כח על הבדל בין ביכורי יחיד לביכורי ציבור.
- מדרש רבה,ויקרא,פרשה כח פסקה א-ב ↑