ב”ה
עשה מו – שתי הלחם.
ספר המצוות לרמב”ם עשה מה:
והמצוה המ”ה היא שצונו להקריב קרבן מוסף גם כן ביום חמשים מיום הקרבת העומר שהוא ששה עשר בניסן וזה הוא מוסף עצרת הנזכר בבמדבר סיני והוא אמרו יתעלה (פנחס כח) וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לי”י וכו’ והקרבתם עולה לריח ניחוח לי”י וכו’:
ספר המצוות לרמב”ם מצות עשה מו (פרנקל):
והמצוה המ”ו היא שצונו להביא שתי הלחם חמץ למקדש עם הקרבנות המיוחדים שהם יבאו בגלל הלחם ביום עצרת המוגבל ולהקריב הקרבנות כמו שבא הכתוב בספר ויקרא ויאכלו הכהנים שתי הלחם אחר הנפתם עם כבשי השלמים והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו (אמור כג) ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים וכו’. וכבר התבאר ברביעי ממנחות (מה ב) שזה הקרבן שבא בגלל הלחם חלוק ממוסף היום ושזה זולת זה. וכבר בארנו אנחנו זה באור מספיק בפירוש מסכת מנחות (פ”ב מ”ב). ומשפטי מצוה זו כולם כבר התבארו ברביעי (מה ב, מח א) ובחמישי (נב ב, נג ב, נז ב, סב א) ושמיני (פג ב, פד א) ואחד עשר (צד – צו א, ק ב) ממנחות:
מהלשון “שהם באים בגלל הלחם” משמע שאם אין לחם אין את הקרבנות הללו, אבל כפי שנראה יש הבדל בין הקרבנות.
שתי הלחם הוא קרבן מנחה של שתי חלות, שכל אחת מהן עשויה מעשירית האיפה סולת, שהיו מביאים בחג השבועות. היחוד של שתי הלחם שהוא חמץ, בניגוד לשאר רוב הקרבנות שאסור להקריבם חמץ.
ע’ מהר”ל בתפארת ישראל פרק כה בטעם שמביאים שתי הלחם של חמץ:
ועוד רמז בזה מה שאמרו ‘כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו’, כדאיתא במסכת סוכה (נב א). ולכך ראוי שיהיו שני לחמי תודה בעצרת חמץ, וזהו עיקר הטעם. אך צריך אל הבנתה חכמה ועומק מאד בענין זה. ולא כמו שאר הקרבנות שאסור להקריב חמץ אל המזבח, כי היצר הרע מרוחק מן עבודת השם יתברך. אבל ביום מתן תורה, שהתורה שומרת מן יצר הרע עד שאינו מושל באדם, אין הרחקה אליו. ולפיכך היו מביאין שתי הלחם של חמץ בעצרת דוקא. וקצת רמזנו למעלה (פכ”ד) כי משה השיב למלאכים כי מפני הקנאה והשנאה שיש בתחתונים (ו)לכך ראוי להם התורה (שבת פט א), כמו שמבואר למעלה. לכך היו שתי הלחם של חמץ, כי דבר זה הוא הגורם שיבוא התורה לתחתונים, הוא החמץ שביניהם.
מהם ה”קרבנות המיוחדים” שהם באים בגלל הלחם, שאומר הרמב”ם? הקרבנות שמקריבים בעצרת כתובים בפרשת אחרי מות ובפרשת פנחס. בויקרא כג יח:
וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה’: מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה’: וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַה’ וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’: וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים: וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה’ עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה’ לַכֹּהֵן: וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם:
ובפרשת פנחס קרבנות המוספים, במדבר כח:
וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה’ בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה’ פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם אַיִל אֶחָד שִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה: וּמִנְחָתָ5ם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר הָאֶחָד שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד: עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים: שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם: מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתוֹ תַּעֲשׂוּ תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם:
הרי שקרבנות המוספין שונים מהקרבנות שמקריבים על הלחם. ואם כן הקרבנות של פרשת אמור הם הקרבנות שעל הלחם והקרבנות שבפרשת פנחס הם קרבנות המוספין.
ואומר ר”ע בבריתא מנחות מה ע”ב, ששבעת הכבשים של פנחס אינם אותם שבעת כבשים פרשת אמור, ומה שכתוב בחומש הפקודים קרב במדבר ומה שכתוב בפרשת אמור לא קרב במדבר.
ושניהם מבוארים ברמב”ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ח’ הלכה א’:
ביום חמשים מספירת העומר, הוא חג השבועות, והוא עצרת, וביום הזה מקריבין מוסף כמו מוסף ראש חדש שני פרים ואיל ושבעה כבשים כולם עולות ושעיר חטאת, ואלו הן הקרבנות האמורות בחומש הפקודים והם מוסף היום, ועוד מביאין יתר על המוסף ביום הזה מנחה חדשה שתי הלחם ומקריבין עם הלחם פר ושני אילים ושבעה כבשים, הכל עולות, ושעיר חטאת, ושני כבשים זבח שלמים, ואלו הן הקרבנות האמורות בחומש ויקרא, נמצא הקרב ביום זה יתר על שני התמידין שלשה פרים ושלשה אילים וארבעה עשר כבשים, הכל עשרים בהמה עולות, ושני שעירי חטאות נאכלים, ושני כבשים שלמים נאכלים.
שני סוגי קרבנות באם עם הלחם, שבעה כבשים עולה ופר ושני אילים שהם עולה שעיר חטאת ושני כבשים לשלמים. את שני הכבשים של שלמים מניפים אותם עם הלחם.
ובמשנה מנחות מה ע”ב נחלקו תנאים: דעת ר”ע שהלחם מעכב את הכבשים ואין הכבשים מעכבים את הלחם. ודעת ר”ש בן ננס ההיפך: שהכבשים מעכבים אם הלחם והלחם אינו מעכב את הכבשים.
הפר והאילים והכבשים והשעיר אין מעכבין את הלחם ולא הלחם מעכבן הלחם מעכב את הכבשים ואין הכבשים מעכבין את הלחם דברי ר”ע
אמר ר”ש בן ננס לא כי אלא הכבשים מעכבין את הלחם והלחם אינו מעכב הכבשים שכן מצינו כשהיו ישראל במדבר מ’ שנה קרבו כבשים בלא לחם אף כאן יקרבו כבשים בלא לחם
אמר ר”ש הלכה כדברי בן ננס אבל אין הטעם כדבריו שכל האמור בחומש הפקודים קרב במדבר וכל האמור בתורת כהנים אין קרב במדבר משבאו לארץ קרבו אלו ואלו מפני מה אני אומר יקרבו כבשים בלא לחם מפני שהכבשים מתירין את עצמן ולא הלחם בלא כבשים שאין לו מי יתירנו
וע’ רמב”ם בפירוש המשניות מנחות פרק ב’ משנה ב’:
כבר בארנו בהקדמת מסכתא זו שביום עצרת באות שתי הלחם והוא מה שאמר ה’ ממושבתיכם תביאו לחם תנופה וכו’, ומקריבין עם שתי חלות אלו שלש עשרה בהמות כמו שבארנו בהקדמת זבחים והוא אמרו והקרבתם על הלחם כלומר עמו ובגללו. ומכלל אותם הקרבנות שני כבשים והם שלמים כמו שבארנו בתחלת זבחים, ושני כבשים אלו הם אשר נלקחים יחד עם שתי הלחם בעת התנופה אמר ה’ והניף הכהן אותם על לחם הבכורים תנופה לפני ה’ על שני כבשים קדש יהיו לה’ לכהן, וכאשר תשמע תמיד כבשי עצרת הרי הכוונה בכך לשני כבשים אלו שהם שלמים, אבל שאר כל הקרב ביום זה הם עולות וחטאות. וכן כאשר תשמע שתי הלחם או לחם בסתם הנזכר עם כבשים בכל מקום שיהיה הרי הכוונה בכך לשתי הלחם הללו, וכל ככר מהן נקרא חלה.
ובטעם שלא הביאו במדבר לחם, כתב רש”י שם משום שעומר ושתי הלחם באים רק מן הארץ. ובתוספות ד”ה קרבו כתבו בשם רש”י שהטעם הוא משום שלא היה להם אלא מן (וכן כתב הרמב”ם בפירוש המשניות פרק ד’ משנה ג’), והקשו התוספות הרי אומות העולם היו מביאים להם. ולחם היה להם כפי שהיה להם לחם הפנים ע’ מנחות צה ע”א.
לדעת רבי עקיבא במשנה, הלחם מעכב את הכבשים. ואם כן איך קרבו הכבשים במדבר? יתכן שסובר שלא קרבו במדבר הקרבנות של תורת כהנים. אבל התוספות בד”ה קרבו כתבו שלרבי עקיבא הלחם נוהג בחו”ל ור”ע לטעמיה שכי תבואו לאו דוקא. וע’ קרן אורה שסובר שודאי גם לר”ע לא קרב הלחם במדבר. אלא שצ”ע שהרי מפורש בבריתא שלרבי עקיבא כל האמור בפרשת אמור לא נהג במדבר.
על הקשר שבין שני הכבשים לבין שתי הלחם, ע’ גמ’ מנחות מו ע”א אם תנופה עושה זיקה. וברמב”ם הלכות תמידין ומוספין פרק ה’ הלכה טו כתב שלאחר תנובה שניהם מעכבים זה את זה .
ועוד תפקיד יש לשתי הלחם, מה ששנינו במנחות סח ע”ב:
העומר היה מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש אין מביאין מנחות וביכורים ומנחת בהמה קודם לעומר אם הביא פסול קודם לשתי הלחם לא יביא אם הביא כשר
אם נאמר שלרבי עקיבא קרב לחם במדבר יש להוכיח שמטרת שתי הלחם אינה דוקא להתיר חדש אלא זה מקרבנות העצרת. שהרי לא היה צורך להתיר חדש. ואם כן הלחם אינו מתיר כמו העומר, אלא שייך לקרבנות החגים.
בזה מיושבת קושית הקרן אורה במנחות מה ע”ב על התוספות ד”ה קרבו:
תוספות בד”ה קרבו כבשים כו’. דבריהם ז”ל אינן מובנים, מש”כ דהיו מקריבין מנחת העומר במדבר הוא תמוה, דאיסור חדש לא הי’ כלל במדבר לכ”ע, ועומר למה הוא בא, ומהאי טעמא שתי הלחם נמי לא הוי, דמנחה חדשה היא להתיר חדש במקדש, וזה לא שייך במדבר.
אלא צריך לומר ששתי הלחם הם מקרבנות החג ולא תלוי אם צריך להתיר חדש או אין צריך להתיר חדש.
שאלה זו תלויה בהבנה שבהבדל שבין העומר ושתי הלחם: בעומר כתוב מפורש שאסור לאכול חדש לפני הקרבתו: ויקרא כג, יד: “וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם”, אבל לגבי חדש במקדש אין פסוק, ויתכן שזה נלמד משום שכתוב “מנחת חדשה” כלומר שהיא צריכה להיות מן החדש, ולכן ממילא היא מתירה את החדש, אבל יתכן שאין זה איסור עצמי. אמנם יתכן שאם עבר החג ולא הקריבו יהיה מותר להקריב מן החדש, כפי שהיום מתיר את העומר הוא יתיר את החדש[1]. אבל באותו יום צריך ששתי הלחם יהיו מן החדש וממילא אסור להקריב מן החדש קודם לשתי הלחם.
אבל בפשטות שתי הלחם הם מחלק מקרבנות העצרת, וראיה הקשר שבין הכבשים לבין שתי הלחם, וכן שכבשים מקדשים את שתי הלחם (מנחות מז), מראים ששתי הלחם אין תפקידם רק להתיר את החדש במקדש, אלא שזה חלק מקרבנות העצרת.
ופשטות הגמרא שזה חובת היום, ע’ שבת קל”א ע”א:
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן לא לכל אמר רבי אליעזר מכשירי מצוה דוחין את השבת שהרי שתי הלחם חובת היום הן ולא למדן רבי אליעזר אלא מגזירה שוה.
וכן במנחות דף ק’ ע”ב.
אם אנו אומרים שדין חדש במקדש הוא משום שהם צריכים להיות ממנחה חדשה, מובן פסק הרמב”ם (ע”פ ספר שיח ערב, הרב שניאור קוטלר) בספק הגמרא במנחות סט ע”ב:
בעי ר’ זירא חיטין שירדו בעבים מהו למאי אי למנחות אמאי לא אלא לשתי הלחם מאי ממושבותיכם אמר רחמנא לאפוקי דחוצה לארץ דלא אבל דעבים שפיר דמי או דלמא ממושבותיכם דווקא ואפילו דעבים נמי לא ומי איכא כי האי גוונא אין כדעדי טייעא נחיתא ליה רום כיזבא חיטי בתלתא פרסי (ירד לאותו טעייא חיטים בגובה שני טפחים).
ופסק הרמב”ם פרק ח’ הלכות תמידין ומוספין הלכה ג’:
חטים שירדו בעבים יש בהם ספק אם אני קורא בהם ממושבותיכם או אינם ממושבותיכם לפיכך לא יביא ואם הביא כשר.
ולכאורה בגמרא זה ספק ואם כן מדוע פסק הרמב”ם שאם הביא כשר[2]. והרי זה צריך להתיר חדש במקדש, ומה יתיר מספק? וכתב הגר”ש קוטלר, שאסור חדש במקדש אינו כמו איסור חדש קודם העומר. אלא זה רק משום ששתי הלחם צריכים לבא מן החדש. אבל אם ממילא כבר לא יקריבו שתי הלחם, אפילו מספק, הרי כבר אין נפ”מ ואין צורך שדברים אחרים לא יקריבו מן החדש.
ולפי סברא זו ברור שאם עבר העצרת ולא הקריבו שתי הלחם, ודאי שמותר להביא מן החדש ואין מקום לספק של המנחת חינוך.
ע’ מנחת חינוך שדן בסדר של ההקרבה, אם המוספין קרבים קודם לקרבנות שתי הלחם או ההיפך. ולכאורה המוספין הם בגדר תדיר. וז”ל מנחת חינוך:
ובעולות אלו הבאים בגלל מוסף היום והבאים בגלל הלחם נראה דשניהם שוים דאין על המוסף דין קדימה על הקרבנות הנ”ל הבאים בגלל הלחם כיון דהם חובת היום אפי’ אם אין לחם כמבואר בש”ס ובר”מ פ”ח דקרבנות אלו אין מעכבים את הלחם ואין הלחם מעכבן א”כ ה”ל חובת היום כמו מוספין.
ותדיר אין כאן כי מוספי עצרת הם פ”א בשנה והקרבנות הללו ג”כ, א”כ כולם שוים ע”כ יקריבו השלשה פרים קודם והשלשה אילים קודם להכבשים[3] ושעירי חטאת קודמים לכולם ואח”ז השלמי צבור דהיינו השני כבשים.
וא”ל כיון דהמוסף נוהג בר”ח וברגלים א”כ כיון דשם מוסף עליו ה”ל קצת תדיר להבאים בשביל הלחם וכה”ג אשכחן לענין קריאת התורה בשבת דמקדימין ענין היום לר”ח מחמת תדיר אף דגוף הקריאה הוי ר”ח תדיר כי קרינן בפרשה דר”ח י”ב פעמים בשנה וענין היום בשבת לא קרינן אלא פ”א בשנה מ”מ ה”ל קריאה דשבת תדיר כיון דבכלל הוי תדיר דשם קריאת שבת עליו והוי תדיר אפי’ לתדיר אחר ומכ”ש כאן דה”ל תדיר לענין שאינו תדיר כלל. ועיין בט”א מגילה כ”ט פלפל שם בזה וכתב דמה”ט ה”ל קריאת שבת תדיר דאזלינן בתר שם ע”ש.
מ”מ נ”ל דל”ד כלל דהתם שם קריאת שבת ע”ז ושבת הוי תדיר אף דהקריאה אינה תדירה מ”מ קריאת שבת הוי תדיר אבל כאן חלוקין בשמותן כי שם מוסף חג השבועות עליו והם מצות חלוקות ואינו נכלל עם מוספי ר”ח ורגלים כל חד שמו עליו ע”כ ל”ש תדיר כאן כנלע”ד.
ושוב נתיישבתי בדבר דלכאורה זה מבואר בהוריות דף י”ג עומר קודם לכבש הבא עמו שהל”ח קודמים לכבשים הבאין עמהם זה הכלל דבר הבא בגין היום קודם לדבר הבא בגלל לחם ורבינו הר”מ העתיק ברייתא זו בפ”ט ה”ט נראה דאתי לרבויי בזה הכלל (במשניות מצינו כ”פ דזה הכלל אתי לרבויי אחר ובברייתא אינו נשמע כלל זה). ועכ”פ נראה דדבר הבא ליום קודמים מדבר הבא ללחם אף על פי שכתבתי דקרבנות הללו באים אפי’ בלא לחם מ”מ נקראים בגלל הלחם כמ”ש בתורה והקרבתם על הלחם כו’.
ענין הטחינה ושהשיפה ובעיטה, שמעתי מבעל מפעל לנפות קורלק, שאת הקמח כיום טוחנים לפחות 12 פעמים לעיתים 25 פעמים על ידי שעובר בין גלילי טחינה שונים בחריצים שלהם. ולכן אמר שברור ששלש עשרה נפות היינו גם שלש עשרה טחינות ומה שעשו מקובל היום. וכן הסביר ענין שלש מאות בעיטות, על פי מכונה שהמציא שקורא לה “הבועטת” שבה נכנסים גרגירי החיטה לגליל מחורר, ושם יש פטישונים מסתובבים הבועטים בחיטה ונופל ממנה נבט החיטה. כתוצאה מכך מוצאי המאפה מאריכי מדף, כיון שאין בהם את השמן שגורם להחמצה. ולדעתו זה היה תפקיד הבעיטות שקמח ללחם הפנים.
במדבר כח כ”ו:
וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה’ בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:
ובשם הרב סולוביצ’יק מובא בספר מועדי הרב:
אחר ספירת חמישים יום יש להביא קרבן מן המנחה החדשה דהיינו שתי הלחם שעל שמם נקרא היום יום הביכורים במדבר כח כו הרב זצ”ל העיר שמן הפסוקים משמע שקרבן זה הוא הגורם לכך שיום זה בעצם היום הזה נקרא מקרא קודש כלומר איסור מלאכה שעוצרים את העם מלעשות מלאכה ולכן נקרא חג זה חג העצרת פשוטו של מקרא הוא שהביכורים שתי הלחם גורמים לחלות קדושת היום ולא קדושת היום גורמת להקרבת קרבן שתי הלחם הרב סיפר שסבו הגאון רבי חיים מבריסק זצ”ל החשיב את חג השבועות לחג שתי הלחם יום הביכורים ולא לחג של מתן תורה בתורה לא נאמר זמן מתן תורתנו את התורה עלינו להשיג בעצמנו יתר על כן רבי חיים קרא תמיד את עשרת הדברות בטעם התחתון גס ביום טוב הראשון של שבועות ונימוקו שאין אנו מעיזים לומר שאנו עושים מתן תורה דבר זה תואם את דבריו בעניין עיקר החג שהוא יום חג הביכורים שתי הלחם לפי זה החג מבוסס על המקדש ועל הקרבן המיוחד שהוקרב בעצם היום הזה.
[1] וע’ מנחת חינוך שז:
והנה הא דאסור להקריב חדש במקדש קודם לשתי הלחם עיין בספר ט”א בר”ה שמסתפק אי לא הקריבו השתי לחם בעצרת אי היום מתיר כמו חדש להדיוט דאי לא הקריבו העומר יום הנף מתיר ה”נ. א”ד דשם איכא תרי קראי עד יום הביאכם כו’ ועד עצם היום הזה. אבל כאן אפשר דאין היום מתיר ואם לא הביאו שתי לחם אסור בשנה זו להקריב מנחות ואין היום מתיר.
[2] אמנם גם בספיקות אחרים פסק הרמב”ם שבדיעבד כשר, ע’ הלכות תמידין ומוספין פרק ז’ הלכה כ’:
וכן תבואה שהיתה בקרקע וחנטו עליה או הנצו עלים שלה כשהביאו שתי הלחם הרי זה ספק אם הנצת העלין או חנטתן כמו השרשה והותרה להביא ממנה מנחות או אינה חשובה השרשה, לפיכך לא יביא ואם הביא הורצה.
מאידך בהלכה קודמת בספק הגמרא אם מתיר שלא כסדרן לא כתב הרמב”ם שאם הביא הורצה:
תבואה שזרעה אחר שקרב העומר וקצרה אחר שקרב העומר של שנה הבאה הרי זו ספק אם מביאין ממנה מנחות לכתחילה טרם הבאת שתי הלחם הואיל ותבואה זו עבר עליה הבאת שתי הלחם וקצירת העומר, או אין מביאין עד שיביאו שתי הלחם אחר הבאת העומר של שנה אחת.
וע’ מנחת חינוך שז.
[3] כנראה משום שמרובים נסכיהם.