ב"ה
ספר המצוות לרמב"ם, מצוה מח מוספי יום הכפורים מצוה מט – עבודת יום הכפורים
רמב"ם:
והמצוה המ"ח היא שצונו להקריב קרבן מוסף ביום עשירי מתשרי והוא אמרו יתעלה (שם) ובעשור לחדש השביעי וכו' והקרבתם עולה לי"י ריח ניחוח פר בן בקר איל אחד כבשים וכו':
והמצוה המ"ט היא שצונו לעשות עבודת היום כלומר כלל הקרבנות והודויים המתוקנים ביום צום כיפור כדי שיכופר בהם כל העונות כמו שבא בכתוב והיא החוקה בכללה הכתובה באחרי מות. וראיית היות הכלל כלו מצוה אחת אמרם בסוף פרק חמישי מכיפורים (מתני' ס א עביה"כ רפ"ה) כל מעשה יום הכיפורים האמור על הסדר הקדים מעשה לחברו לא עשה כלום. וכבר התבארו משפטי מצוה זו כלם במסכת המחוברת לה והיא מסכת יומא:
לכאורה יש כאן מצוות שונות: מצות הכה"ג להקריב, ההגרלה ושני השעירים, פר של כהן וקרבנות העם, (ההזאות היו צריכות להיות נחשבות, עם מצוות השעיר והפר).
פרשת פנחס במדבר כט:
(ז) וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ: (ח) וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה לַה' רֵיחַ נִיחֹחַ פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם: (ט) וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד: (י) עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים: (יא) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם:
ויקרא טז (א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ: (ב) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת: (ג) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה: (ד) כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם: (ה) וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה: (ו) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ:
לכאורה יסודו של הרמב"ם שכל סדר העבודה הוא מצוה אחת ממה שכתב בשורש יא:
השרש האחד עשר שאין ראוי למנות חלקי המצוה בפרט חלק חלק בפני עצמו כשיהיה המקובץ מהם מצוה אחת: פעמים יהיה הצווי האחד שהוא מצוה אחת יש לו חלקים רבים. כמו מצות לולב (ע' קסט) שהיא ארבעה מינים… וזה שכל מה שאמרו החכמים (מנחו' כז א – כח ב סוכה מז א) בו שהדבר הפלוני והפלוני מעכבין זה את זה הנה הוא מבואר שהם מצוה אחת. כמו ארבעה מינין שבלולב ולחם הפנים עם לבונה זכה שתיעשה עמו.
ולכאורה זו כוונת הרמב"ם כאן. אבל אם נדייק, הרי כתב כאן שכיון שהסדר מעכב כפי שכתוב במשנה יומא פרק ה' משנה ז': " כל מעשה יום הכפורים האמור על הסדר אם הקדים מעשה לחברו לא עשה כלום ", לכן זה אומר שזו מצוה אחת.
כתב הרמב"ם בהלכות עבודת יום הכפורים פרק ה'
הלכה א
כל עבודות שעובד בבגדי לבן בפנים בהיכל צריך לעשותן על הסדר שביארנו, ואם הקדים בהן מעשה לחבירו לא עשה כלום.
הלכה ג
איל ושעיר המוספין שעשה אותן קודם עבודת היום אינן כלום.
הרי שאף מקרבנות המוספים ששינה את הסדר לא עשה כלום, ואם כן לכאורה ביום הכפורים היו צריכים הכל להיות מצוה אחת? מה היחס שבין קרבנות סדר העבודה והמוספין?
וראה ברמב"ם הלכות תמידים ומוספים פ"י:
הלכה א
ביום הכפורים מקריבין מוסף כמוסף ראש השנה פר ואיל, ואיל זה נקרא איל העם, ושבעה כבשים כולן עולות, ושעיר חטאת והוא נאכל לערב.
הלכה ב
ועוד מקריבין הצבור שעיר חטאת והוא נשרף שבן זוגו שעיר המשתלח.
לשם מה מזכיר הרמב"ם בהלכה ב' את שעיר המשתלח והרי אלו הלכות תמידים ומוספים? התירוץ פשוט: הרי גם בפסוק בפנחס עם קרבנות המוספים כתוב: "מלבד חטאת הכפורים".
צריך לברר את היחס שבין המוספין ובין סדר העבודה, שהרי גם תמידין ומוספין של יום הכפורים צריכים להעשות בכהן גדול. אמנם הם נעשים בבגדי זהב, וסדר העבודה האמור בפרשת אחרי מות הוא בבגדי לבן, מכל מקום הרי הכל שייך לעבודת יום הכפורים.
רמב"ם עבודת יום הכפורים פרק א' הלכה ב':
עבודת כל חמש עשרה בהמות אלו הקריבין ביום זה אינה אלא בכהן גדול בלבד, אחד כהן המשיח /המשוח/ בשמן המשחה או המרובה בבגדים, ואם היתה שבת אף מוסף שבת אין מקריב אותו אלא כהן גדול, וכן שאר העבודות של יום זה כגון הקטרת הקטורת של כל יום והטבת הנרות הכל עשוי בכהן גדול נשוי שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו אשתו.
(חשבון הקרבנות בפסוקים הנ"ל הוא 17, אלא שיורד שעיר המשתלח, והאיל, שהוא האמור במוספין – ע' להלן)
ויש לחקור: האם ביום הכפורים התמידים והמוספים הם דברים נפרדים אלא שהכל נעשה בכהן גדול מדין יום הכפורים שהוא המצריך שהכל יעשה על ידי הכהן הגדול, אבל העבודה מצד עצמה היא עבודת הרגלים. או שהכל שייך לסדר העבודה מהותית. נפ"מ האם סילוק בזיכין והקטרת בזיכין בשבת יוה"כ צריך להיות בכה"ג דוקא. אם יש דין שכל עבודת היום ביוה"כ בכה"ג אם כן גם אלו. אם זה דין בסדר העבודה, יתכן שלא משום שאלו לא שייכים לסדר העבודה.
סיוע לסברא ראשונה שזה דין ביום הכפורים לעשות הכל על ידי כהן גדול, ולא דוקא בעבודה, היא שיטת הראשונים המובאת בכסף משנה פ"א הלכה ב' שמדאוריתא רק העבודות של סדר העבודה בכהן גדול.
כתב הריטב"א בפ"ק דיומא בשם הרמב"ם דמדאורייתא אין חובה בכ"ג אלא בעבודת היום ממש אבל תמידין ועבודות של כל יום כשירות בכהן הדיוט אלא דמצוה בכ"ג ור"ש כתב דאפי' תרומת הדשן שהיתה עבודת לילה אינה כשירה אלא בכ"ג
וא"כ ודאי שאלו עבודות שונות. אלא שלרמב"ם משמע שהכל מן התורה. ע' אבן האזל שזו טעות בכסף משנה, ובמקום רמב"ם צ"ל רמב"ן, משום שהריטבא שם כתב קודם כתב "ומורי הרב ז"ל תירץ, וזהו הרא"ה, ואח"כ כתב "ובשם רבינו הגדול רבו ז"ל אמר לי שהיה סובר דמדאורייתא אין חובה בכה"ג אלא בעבודת היום ממש", וברור שזה הרמב"ן שהרי הרמב"ם לא היה רבו של הרא"ה).
ולכאורה יש להוכיח ממחלוקת רבי ורשב"א יומא ע' ע"ב שהכל נחשב לסדר העבודה וגם המוספים מקבלים שם של עבודת יום הכפורים, ממה שנחלקו רבי ור' אליעזר בר' שמעון, אם האיל האמור כאן הוא האיל האמור בחומש הפקודים:
דתניא רבי אומר איל אחד האמור כאן הוא האמור בחומש הפקודים רבי אלעזר ברבי שמעון אומר שני אילים הן אחד האמור כאן ואחד האמור בחומש הפקודים.
ולכאורה אם זה אותו איל, הרי ראיה שזו פרשה אחת. ולכאורה אם אנו מוצאים שהאיל הוא אותו איל, הרי ראיה שהמוספים הם מהותית מסדר העבודה. ואכן יש לשאול מדוע באמת זה כך, אם האיל של סדר העבודה הוא איל של המוספין, מדוע נכנס לסדר העבודה? אלא שהדברים מיושבים על פי דברי הגר"א בפרשה זו:
גר"א (מובא בסוף ספר חיי אדם):
בפרשת אחרי יש לדקדק הרבה.
א' דמשונה פרשה זו מכל הפרשיות שבתורה שכתב תחלה באיזה יום ואחר כך מה שיקריבו כדאיתא בפרשת אמור ובפרשת פנחס בי"ד לחודש תקריבו וכן כולם וכאן כתב תחלה כל סדר העבודה ובסוף כתב בחודש השביעי ואיפכא הוי ליה לכתוב בחודש השביעי וגו'.
ב' כיון דסיים וכפר הכהן אשר ימשח וגו' ממילא ידעינן שהוא דוקא בכהן גדול ואם כן למה תני וכפל כמה פעמים אהרן אהרן וכך הוה ליה לכתוב וידבר וגו' ויאמר וגו' על הכפרת, בחודש השביעי וגו' וכפר הכהן וגו' עד בגדי הקדש ואחר כן בזאת יבא וגו' וכל הפרשה.
ג' הא דפליגי בגמרא רבי ורבי אלעזר ב"ר שמעון חד אמר איל האמור כאן הוא האמור במוספין בפנחס ואם כן קשה למה כפל התורה לכתוב כאן האיל יותר משאר המוספין דלא הזכירו כאן.
ד' בפסוק והיתה לכם לחקת עולם ואחר כך כתיב עוד הפעם והיתה זאת לכם לחקת וגו' ולמה כפל הפסוק שתי פעמים.
ה' בפסוק ראשון לא נאמר והיתה זאת לכם ובפסוק שני כתיב זאת לכם.
ו' מה שכתב ויעש כאשר צוה ה' פירש רש"י כשהגיע יום הכפורים עשה וקשה מאי רבותא שקיים מצוות ה'.
ומובא בשם הגר"א:
ונראה לי על פי מה ששמעתי בשם מחותני הגאון החסיד מהר"א שדקדק מה שאמרו בגמרא הביאו רש"י על פסוק ובא אהרן ופירש רש"י כל הפרשה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה עיין שם ברש"י וקשה וכי לא יכולה התורה לסדר הפסוקים כמו שסידרם רש"י ורמב"ן דחק בזה ותירץ הוא ז"ל על פי מדרש רבה בפרשה זו פרשה כ"א א"ר יודן בר סימון צער גדול כו' ואל יבא בכל עת יש עת לי"ב שנים ויש עת לשבעים שנים כו' אמר לו הקדוש ברוך הוא לא עת לשנה ולא לי"ב שנים כו' אלא בכל שעה שהוא רוצה ליכנס יכנס רק שיכנס בסדר הזה עד כאן, נשמע מזה שדוקא שאר כהנים גדולים אסורים ליכנס לקודש קדשים אלא ביום הכפורים אבל אהרן היה מותר ליכנס בכל שעה ושעה רק שיכנס בסדר העבודה שנאמר בפרשה זו ולפי זה התורה דקדקה בסדר שהרי הטעם שאמרו בגמרא דקרא דובא אהרן הוא שלא כסדר דגמירי דחמש טבילות ועשר קדושין לכהן גדול ביום הכפורים ואי כסדר הכתוב לא משכחת אלא ג' (עיין ברש"י) וזה דוקא ביום הכפורים היה הלכה למשה מסיני דצריך ה' טבילות אבל כשירצה אהרן לעבוד בשאר ימות השנה לא גמירי הלכתא ואם כן באמת אינו אלא ג' ועובד כסדר האמור בפרשה ואם כן הפסוק ובא אהרן נכתב כסדר משום אהרן בשאר ימות השנה
ולכן מיושבות כל השאלות ואכמ"ל, ראה בשעור על עבודת יום הכפורים.
ובזה מיושב קושיה נוספת שהפרשה אינה לפי הסדר, וגם מה שלא נמצא בתורה שבכתב על חמש טבילות ועשר קידושים. ניתן לומר שאם סדר העבודה לא נעשה ביום הכפורים לא צריך חמש טבילות ועשרה קדושי ידים ורגלים. ובפשט הפסוקים יש לומר גם כן לפי הנ"ל שלכן אחרי מות שני בני אהרון, שהם נכנסו באופן לא ראוי ולכן אומר הקב"ה לאהרון שאם רוצה להכנס לפני ולפנים יש לעשות את סדר העבודה.
ולגבי שאלת הסדר שהרי גם איל ושעיר המוספים שעשה אותן קודם עבודת היום אינן כלום?
לפי הגרי"ז בהלכות עבודת יום הכפורים מיושב, שאין זה מדין הסדר אלא לגבי המוספים זה מדין מחוסר זמן. ולכן אין להביא בחשבון את המוספין.
אבל אם כן יש לשאול כפי שמקשה האבני נזר או"ח סימן שע"ט:
רמב"ם בספר המצוות מצוות עשה מ"ט להוכיח שכל עבודת יום הכיפורים מצוה אחת מדתנן [יומא ס ע"א] כל מעשה עבודת יום הכיפורים שהקדים מעשה לחבירו לא עשה ולא כלום. וקשה דמה ראי' דשמא שתי מצוות הן. ומכל מקום לא עשה ולא כלום משום שלא הגיע זמנו. ושעיר מוסף יוכיח כנ"ל.
ותירץ האבני נזר:
ונראה לי שאין כוונת הרמב"ם שאם הי' שתי מצוות איך יעכב מצוה אחת את השני' דהא ודאי ליתא ושעיר מוספין יוכיח. אך כוונתו כיון דעבודה אחת מעכב את השני'. אם כן כל אחת בפני עצמה חצי מצוה. שהרי בלא השני' אינו כלום. דרך משל הפר והקטרת קטורת שחפנה קודם שחיטתו של פר לא עשה כלום. הרי הקטורת לבד רק חלק מצוה. מתן דם פר קודם הקטרת קטורת לא עשה כלום. הרי הפר חלק מצוה. שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא עשה כלום. הנה השעיר בלא פר וקטורת אינו כלום. הרי השעיר חלק מצוה. מתן דם פר בהיכל קודם מתן דם שעיר בפנים אינו כלום. הנה הפר [עם הקטורת] בלא שעיר חלק מצוה. ע"כ כולם רק מצוה אחת.
אבל עבודת היום ומוספין הנה המוספין אינם מעכבים את עבודת היום לכולי עלמא. כיון שהמוספין בבגדי זהב הרי עבודת היום מצוה שלימה בפני עצמה. ממילא על כורחך המוספין מצוה אחרת. ואם תמצא לומר דאיל ושעיר המוספין כיון שעבודת היום מעכבתם. אינם רק חצי מצוה. ואיך ימנה מצוה שלימה בחשבון התרי"ג. הנה הפר ושבעה כבשים של מוספין שזמנם קודם עבודת היום ואין עבודת היום מעכבתם. והנה המוסף מצוה שלימה מפאת הפר ושבעה כבשים ובשביל שיש בו גם איל ושעיר לא יגרע:
לדעתו של אבני נזר, מה שמוכיח שמוספין הם מצוה נפרדת מעבודת יום הכפורים, הוא רק מפר ושבעה כבשים שהם לא מעכבים בסדר העבודה.
סדר הקרבת המוספין, ע' יומא ע' ע"א-ע"ב בברייתא:
רבי אליעזר אומר יצא ועשה אילו ואיל העם ואימורי חטאת אבל פר העולה ושבעת כבשים ושעיר הנעשה בחוץ עם תמיד של בין הערבים… רבי עקיבא אומר פר העולה ושבעת כבשים עם תמיד של שחר היו קרבין שנאמר מלבד עלת הבקר אשר לעלת התמיד ואחר כך עבודת היום ואחר כך שעיר הנעשה בחוץ שנאמר שעיר עזים אחד חטאת מלבד חטאת הכפרים ואחר כך אילו ואיל העם ואחר כך אימורי חטאת ואחר כך תמיד של בין הערבים… רבי יהודה אומר משמו אחד קרב עם תמיד של שחר וששה עם תמיד של בין הערבים רבי אלעזר ברבי שמעון אומר משמו ששה קרבין עם תמיד של שחר ואחד עם תמיד של בין הערבים.
אם כן, ישנה מחלוקת איך מקריבים את המוספים. ועצם העובדה שהמוספין משולבים בסדר העבודה, זה מוכיח את הקשר שלהם ליום הכפורים. וזה כפי שכבר אמרנו בשעורים קודמים, על פי גמ' זבחים צ"א ע"א: "אטו שבת למוספין אהנאי לתמידין לא אהנאי". אם כן המוספין אמנם מצוה אחרת ולא שייכת לסדר העבודה, אבל למעשה קדושת יום הכפורים חלה גם על תמידין ומוספין בשווה, ולכן זה גם משולב בסדר העבודה.
ולכן לרמב"ם גם מוספי יום הכפורים צריכים להיות דוקא בכהן גדול, משום שהם הופכים להיות מקרבנות היום.
ויש נפ"מ גם למעשה משאלה זו:
כתב הטור אורח חיים סימן תריח:
חולה שאכל בי"ה ונתיישב דעתו בענין שיכול לברך היה אומר אדוני אבי הרא"ש ז"ל שצריך להזכיר של י"ה בברכת המזון שאומר יעלה ויבא בבונה ירושלים"
בית יוסף אורח חיים סימן תריח
כן כתבו הגהות מיימון בפרק ב' מהלכות ברכות (אות ב) וכן מצאתי בתשובת הר"מ וז"ל חולה שיש בו סכנה ואוכל ביום הכפורים אומר מעין המאורע בברכת המזון ודבר פשוט הוא דבהיתר אכיל ואדרבה מצוה קא עביד הוי לדידיה יום הכפורים כמו לדידן שאר ימים טובים ואף על פי שמדברי הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תשצד) נראה דמדמי ליה לאוכל טבל דלדעת הרמב"ם (ברכות פ"א הי"ט) אין מברכין עליו כבר נחלק הוא ז"ל עליו והסכים לדעת האומרים דאוכל טבל נמי מברכין עליו.
ונפסק בשולחן ערוך אורח חיים סימן תריח סעיף י:
חולה שאכל ביוה"כ ונתיישב דעתו בענין שיכול לברך, צריך להזכיר של יוה"כ בברכת המזון, שאומר: יעלה ויבא, בבונה ירושלים.
מגן אברהם אורח חיים סימן תריח ס"ק י:
וגם א"צ לקדש ובש"ל כ' בשם הר"א כ"ץ כיון שהיום גרם לו איסור רק שפקוח נפש גורם לו היתר והוה לדידי' כחול אין בו לא קידוש ולא על הכוס ולא הזכרה בב"ה ואפי' רצה להזכיר אינו מזכיר דלא אשכחן הזכרה בב"ה אלא במקום שיש מצוה באכילתו עכ"ל, וכנ"ל דהא אפילו בחנוכ' ופורים אמרי' בגמרא דאינו מחויב להזכיר מיהו אין להקל כיון שהטור מחמיר ועססי' ק"ח ועכ"פ א"צ לקדש דיש לחוש לברכה לבטלה.
ומה הדין אם יום הכפורים חל בשבת, הרי יש קידוש משום שבת, האם צריך לעשות קידוש ?
באור שמח פסק שם על פי דעת הרמב"ם שמוספי שבת קרבים רק בכהן גדול, שמי שצריך לאכול ביוה"כ אינו עושה קידוש גם אם חל בשבת.
אבל דעת רע"א בהגהות שם כתב על דברי מגן אברהם:
אפשר דזהו רק ביוה"כ דעלמא כיון דקידוש י"ט דרבנן לא תקנו כלל קידוש ביוה"כ. אבל ביוה"כ שחל בשבת דחיוב עליו מדאורייתא לקדש. ולהסוברים דאין קידוש אלא במקום סעודה הוא דרבנן י"ל דיצא ידי חיוב דאורייתא בהזכרת שבת בתפילה אם מתכווין לצאת ולגבי דרבנן הוי כמו יוה"כ דעלמא. וגם בזה יש לחלק דדוקא מצד יוה"כ לא תקנו קידוש כלל כיון דע"פ הרוב א"י לאכול לא תקנו משום חולה לחוד. וגם שייך סברת הר"א כ"ץ דלדידיה הוי כחול. משא"כ בחל בשבת דתקחז"ל היה בכל שבת דיהיה קידוש במקום סעודה ממילא גם שבת זה בכלל וגם החולה חל עליו החיוב דשבת עכ"פ להסוברים דאין קידוש אלא במקום סעודה הוא מן התורה י"ל דצריך לקדש כנ"ל בעה"י.
ויש גם מנהגים שונים אם מברכים על בשמים בהבדלה במוצאי יום הכפורים שחל בשבת, ויתכן שגם זה תלוי בנ"ל.