ב"ה
ספר המצוות לרמב"ם מצוה נב – מצות חגיגה ברגלים
רמב"ם:
והמצוה הנ"ב היא שצונו לעלות לרגל למקדש שלש פעמים בשנה. והוא אמרו יתעלה (משפטי' כג יד) שלש רגלים תחוג לי בשנה. וכבר התבאר בכתוב שזאת החגיגה הוא שיעלה בקרבן יקריבהו. וכבר נכפל הצווי הזה פעמים. ולשון ספרי (ס"פ ראה) שלש מצות נוהגות ברגל ואלו הן חגיגה ראיה ושמחה. וכן גם כן אמרו בגמר חגיגה (ו ב) שלש מצות נצטוו ישראל ברגל חגיגה ראיה ושמחה. וחגיגה זו ענינה שיקריב קרבן שלמים. ואין הנשים חייבות בה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת חגיגה (ב א, ד – ט).
הרמב"ם מגדיר את מצוות החגיגה, כמצוה לעולות לרגל למקדש. וכתב שכבר התבאר בכתוב שזאת החגיגה הוא שיעלה בקרבן.
בפשטות אלו שני ענינים הראיה והקרבן. וכן הרמב"ם במ"ע נג כתב:
והמצוה הנ"ג היא שצונו להראות ברגלים והוא אמרו ית' (תשא לד) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון י"י אלהי ישראל. וענין מצוה זו שיעלה האדם למקדש עם כל בן זכר שיהיה לו שיוכל ללכת ברגליו ויקריב קרבן עולה בעלותו. וקרבן עולה זה שיקריב בעלייתו הוא הנקרא (חגיג' ו א, ז ב וש"נ ביצ' יט א, כ ב, קדושין יז א מנחו' צג א בכורו' נו א, נא ב, וש"נ) עולת ראיה. וכבר קדם לנו (מ' נב) אמרם שלש מצות נצטוו ישראל ברגל חגיגה ראיה ושמחה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו רוצה לומר מצות ראיה במסכת חגיגה (ב – י ב, יז א). והיא גם כן אין נשים חייבות בה:
הרי אלו שתי מצות שונות, אבל המשפטי הראשון הוא דומה. כאן זה "לעלות" וכאן זה "להראות". וגם אצל הרב קאפח התרגום הוא במצוה נב: "שנצטווינו לעלות למקדש", ובמצוה נג "שנצטוונו על הראיה". מה ההבדל ביניהם?
ועוד יש לשים לב לפסוקים השונים שהביא: במצוה נב כתב "שלש רגלים תחוג לי בשנה" לעומת ראיה שהיא "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך" – ומשמע שאמנם יש הקבלה אבל אחת היא מצות חגיגה, ואחת מצות ראיה. אלא שצ"ע מדוע במצוה לחוג כתב שהמצוה היא "לעלות".
וברמב"ם הלכות חגיגה פרק א' ה"א:
שלש מצות עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלש רגלים ואלו הן: הראייה שנאמר יראה כל זכורך, והחגיגה שנאמר תחוג לה' אלהיך, והשמחה שנאמר ושמחת בחגך, הראייה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חג ויביא עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה, ומי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה לא דיו שלא עשה מצות עשה אלא עובר על לא תעשה שנאמר לא יראו פני ריקם, ואינו לוקה על לאו זה שהרי לא עשה מעשה, החגיגה האמורה בתורה היא שיקריב שלמים ביום טוב הראשון של חג בבואו להראות, והדבר ידוע שאין השלמים באים אלא מן הבהמה, ושתי מצוות אלו שהן הראייה והחגיגה אין הנשים חייבות בהן, והשמחה האמורה ברגלים היא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה, ואלו הם הנקראים שלמי שמחת חגיגה שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך, ונשים חייבות במצוה זו.
/השגת הראב"ד/ ונשים חייבות במצוה זו. א"א לא בקרבן אלא בשמחה שתשמח עם בעלה שתעלה עמו והוא ישמח אותה.
הרי שהרמב"ם כאן קושר בין חגיגה ובין ראיה, ואם כן בנוסף למצות קרבן עולת ראיה, יש חיוב חגיגה שהוא גם כן חלק מן הראיה.
אמנם הסדר של המצוות כאן שונה מאשר בספר המצוות, וכאן הרמב"ם פותח במצות הראיה ואחר כך מונה את חגיגה.
ובהלכות בית הבחירה פרק א' הלכה א' כתב הרמב"ם:
מצות עשה לעשות בית ליי' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש, וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו, והיה לפי שעה שנאמר כי לא באתם עד עתה וגו'.
הרי שהרמב"ם הזכיר את החגיגה גם בהלכות בית הבחירה שם אין מדובר על קרבנות בכלל. ומשמע שעיקרה של מצות החגיגה, היא כמו הראיה שצריך להראות ולהביא קרבן.
ועוד על הקשר שבין חגיגה ובין ראיה, בספר המצות מצות עשה קנו:
והמצוה הקנ"ו היא שהזהירנו מעלות לרגל מבלי קרבן שיהיה עמנו נקריבהו שם. והוא אמרו יתעלה (משפטי' כג) לא ייראו פני ריקם. ועל כל פנים יהיה עמו עולה ושלמים (מ"ע נב – נג). וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת חגיגה (פ"א). ומצוה זו אין הנשים חייבות בה:
הרמב"ם כתב: "ועל כל פנים יהיה עמו עולה ושלמים", והשלמים הרי זה קרבן חגיגה, או אולי שלמי שמחה. מכל מקום מצות לא יראו פני ריקם, הקשורה למצות ראיה, כוללת גם את השלמים ולא רק עולת ראיה.
ועל הקשר שבין ראיה לבין חגיגה, ראה בספר החינוך במצוה פח שכתב החינוך:
ועובר עליה ונראה בעזרה ביום ראשון של חג ולא הביא קרבן, ביטל עשה וגם עבר על לאו שנאמר על זה [שמות כ"ג, ט"ו] [ו]לא יראו פני ריקם.
והקשה המנחת חינוך בשם הגהות המשנה למלך, שהרי הלאו של לא יראו פני ריקם הם עוסקים רק בעולת ראיה ולא בקרבן חגיגה.
וברמב"ם בהלכות חגיגה פרק א' הלכה א' מבואר שאת הלאו של לא יראו פני ריקם עובר רק אם לא הקריב עולת ראיה שהרי הביא את הלאו לפני שכתב את חובת שלמי חגיגה.
אלא שכן כתב רש"י גם בסוף פרשת ראה, דברים טז, טז "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם; אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ":
ולא יראה את פני ה' ריקם – אלא הבא עולות ראייה ושלמי חגיגה:
איש כמתנת ידו – מי שיש לו אוכלין הרבה ונכסים מרובין יביא עולות מרובות ושלמים מרובים:
וגם בפרשיות אלו, שמות, בא, מצאנו קשר בין חגיגה לבין עולה: בפרק ה, א: "וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר". ולהלן י' כה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַה' אֱלֹהֵינוּ", הרי שמשה ביקש לחוג במדבר, ופירושו של דבר הוא גם זבחים וגם עולות.
ויתכן שזה מקור התוספתא חגיגה א, ד, ונביאה להלן:
אי זו היא ראיה אילו עולות הבאות לראיה אי זו היא חגיגה אילו שלמים הבאין לחגיגה אם יש לו להביא מתוך ביתו הרי זה מביא ואם לאו משתתף הוא עם אחרים ובלבד שלא יפחות מכשיעור זה וזה קרוין חגיגה.
וכן כתב רש"י במגילה ה' ע"א:
…כדכתיב לא יראו פני ריקם (שמות כג), ואמרינן במסכת חגיגה (ז, א): לא יראו פני ריקם – בעולות וזבחים…
אבל צ"ע מה שכתב רש"י שבמסכת חגיגה אמרינן בעולות ובזבחים, ע' חגיגה ז' ע"א שם זבחים בא לאפוקי מנחות ועופות, וכפי שאומר רש"י שם שזבחים היינו הזבוחים בסכין ולא עולת העוף שנמלקת.
ראה חוברת נהוראי, תשס"ו, ביסוד הקרבת קרבן חגיגה ואכילתו, הרב דניאל לאנגער:
ונראה פשוט שמקור שיטת רש"י הוא מסיומא דקרא דכתיב ולא יראה את פני ה' ריקם וכתיב אח"כ איש כמתנת ידו כברכת ה' אלוקיך אשר נתן לך ובגמ' חגיגה ח ב ומובא ברש"י על אתר שהאי קאי על שלמי חגיגה ג"כ שמי שיש לו אוכלין הרבה ונכסים מרובים יביא עולות מרובות ושלמים מרובים וסובר רש"י שזה כהמשך לקרא דלא יראו ריקם אלא יביאו עולות ושלמים.
ובשורשי המצוה כתב החינוך דברים שנראה ששיכים למצוות ראיה:
לחוג ברגלים, והוא שנצטוינו לעלות לרגל למקדש שלש פעמים בשנה, והן סמוך לפסח ושבועות וסוכות, כדי שנחוג שם, שנאמר [שמות כ"ג, י"ד] שלש רגלים תחוג לי בשנה. ומענין החגיגה הוא שנעלה שם בקרבן ונקריבהו שלמים לכבוד החג. ונכפלה מצוה זו פעמים בתורה, ואמרו זכרונם לברכה במסכת חגיגה [דף ו' ע"ב] שלש מצות נצטוו ישראל ברגל, חגיגה ראיה שמחה.
משרשי מצוה זו, לפי שאינו בדין לבוא בידים ריקניות לפני המקום ברוך הוא, ואף על פי שהאמת כי אינו צריך דבר מידינו, כמו שכתוב [תהילים נ', י"ב] אם ארעב לא אומר לך, אף על פי כן בדמיון מחשבתנו אנחנו רואין כאלו נעמוד לפניו, והאמת שהנפשות קרובות אל הטוב במקום ההוא יותר משאר מקומות ואור פני מלך נוגה עליהם שם, ועל כן ראוי לנו לעשות מעשה הקרבן בעת ההיא, כי בפעולת הקרבן נתכן לקבלת הטובה ותתעלה נפשותינו מעלה מעלה, כמו שנכתוב בעזרת השם.
ומוכח שעיקר המצוה היא להראות.
ובמצות עשה תפט כתב החינוך:
שנצטוינו להראות כל זכר בירושלם בבית הבחירה שלש פעמים קבועים בשנה והן פסח ושבועות וסוכות, ועל זה נאמר [דברים ט"ז, ט"ז], שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך. וענין המצוה שיעלה כל אדם עם כל בן זכר שיש לו שיוכל ללכת לבדו ברגליו למקדש ויתראה לשם. ומחיוב ראיה זו שיקריב שם קרבן עולה, וזה הקרבן נקרא עולת ראיה, ואין לקרבן זה שיעור אפילו תור אחד או גוזל פוטר. וכבר כתבתי בכסף תלוה עשה ששי [מצוה פ"ח] מה שאמרו זכרונם לברכה [חגיגה ו' ע"ב] שלש מצוות נצטוו ישראל ברגל, חגיגה ראיה שמחה, ועל כל אחת משלש מצוות אלו היו מביאין קרבן, ונקראין קרבן חגיגה, שלמי שמחה, עולת ראיה.
אלא שצריך עיון האם מה שכתב בסוף "שלש מצוות…" הוא גם כן חלק ממצות ראיה, או שאלו חיובים נפרדים ומנה אותם החינוך בדרך אגב של הרגל.
ועל פי הנ"ל יש לדחות את מה שכתב המנחת חינוך במצוה פח:
והנה אם הקריב חגיגה בעיו"ט וזרק דמה ומותר לאכול ביום טוב דשלמים נאכלין לב' ימים ולילה אי יי"ח חגיגה כיון דלא הקריב בזמן חיוב דהיינו ביום טוב נראה דעת הר"מ פ"ב שם הי"א שכתב מי שהי' לו שלמי נדר או נדבה ושחטן מעיו"ט אף על פי שאכלן ביום טוב איי"ח חגיגה שאינה באה אלא מן החולין טעמא דרוצה לצאת בשלמי נדר דא"י דהוי דבר שבחובה אבל אם מקדיש חולין לשם חגיגה ושחטן בעיו"ט יי"ח חגיגה וכ"ד הראב"ד בהשגות שם. ובתוס' פסחים ע"א חולקים ע"ז ומביאים ראיות דא"י אם הקריב עיו"ט החגיגה.
לפי דברינו הרי החגיגה גם היא שייכת למצות הראיה ואם כן ודאי שאין להקדים. ולכאורה הרי זו המשנה במגילה ה' ע"א, האומרת "אבל זמן עצי כהנים ושעה באב חגיגה והקהל מאחרין ולא מקדימין", וכתב רש"י שם: "וחגיגה – אם חל יום טוב בשבת – דוחין שלמי חגיגה למחר, שהרי יש לה תשלומין כל שבעה".
והנה, מצאנו שחגיגה וגם עולת ראיה יכולות לבא בשותפות, בתוספתא חגיגה א, ד:
אי זו היא ראיה אילו עולות הבאות לראיה אי זו היא חגיגה אילו שלמים הבאין לחגיגה אם יש לו להביא מתוך ביתו הרי זה מביא ואם לאו משתתף הוא עם אחרים ובלבד שלא יפחות מכשיעור זה וזה קרוין חגיגה.
ובטורי אבן חקר אם עולת ראיה באה בשותפות, וע' אור שמח ריש הלכות חגיגה שהעיר מתוספותא זו. וכתב הגר"ע אריאב, (שיעור שטח), שזה מוכיח שיש בחגיגה משום ראית פנים. שהרי כל קרבן אי אפשר להביא בשותפות עם חברו, אלא משום שקרבנות אלו עיקרם הוא ראית הפנים, וגם חגיגה יש בה יסוד של ראית פנים, לכן יכול לצאת בשותפות כיון שהרי בא למקדש.
וראה בספר של הנשקה, על הצמידות שבין חגיגה לשמחה במשניות קדומות.
מנחת חינוך בסוף מצוה פח הקשה על החינוך שכתב שעובר בלא יראו פני ריקם, והרי זה נאמר רק על עולת ראיה? אלא שכן כתב רש"י גם בסוף פרשת ראה שהבאנו לעיל. וע' שלמי יוסף ראש השנה. וע' ספר המצות מצות לא תעשה קנו, שלא כדבריו בתחילת הלכות חגיגה:
והמצוה הקנ"ו היא שהזהירנו מעלות לרגל מבלי קרבן שיהיה עמנו נקריבהו שם. והוא אמרו יתעלה (משפטי' כג) לא ייראו פני ריקם. ועל כל פנים יהיה עמו עולה ושלמים (מ"ע נב – נג). וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת חגיגה (פ"א). ומצוה זו אין הנשים חייבות בה:
הרי שגם בלא תעשה קנו חוזר הרמב"ם על הקשר שבין חגיגה ובין ראיה.
ועוד יש להוכיח כן ממה שחגיגה יכולה לבא מן המעשר, ע' רמב"ם הלכות חגיגה פרק ב' הלכה ט:
ויוצא אדם ידי חובת שלמי חגיגה במעשר בהמה, ואין מביאין אותו ביום טוב גזירה שמא יעשר ביום טוב.
ודוקא עולת ראיה אינה באה אלא מן החולין, שם בהלכה ח'. משום שזו חובה אישית של הבאת קרבן. אבל חגיגה היא ביסודה ראית הפנים. וע' עוד בעמק ברכה. אבל הראב"ד שם חולק על הרמב"ם וסובר שחגיגה היא דבר שבחובה וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. ואולי מחלוקתם היא האם חגיגה היא חלק מראית הפנים או שהיא חובה בפני עצמה.