ב”ה
מצוה נג – ראית פנים במקדש שלש רגלים
והמצוה הנ”ג היא שצונו להראות ברגלים והוא אמרו ית’ (תשא לד) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון י”י אלהי ישראל. וענין מצוה זו שיעלה האדם למקדש עם כל בן זכר שיהיה לו שיוכל ללכת ברגליו ויקריב קרבן עולה בעלותו. וקרבן עולה זה שיקריב בעלייתו הוא הנקרא (חגיג’ ו א, ז ב וש”נ ביצ’ יט א, כ ב, קדושין יז א מנחו’ צג א בכורו’ נו א, נא ב, וש”נ) עולת ראיה. וכבר קדם לנו (מ’ נב) אמרם שלש מצות נצטוו ישראל ברגל חגיגה ראיה ושמחה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו רוצה לומר מצות ראיה במסכת חגיגה (ב – י ב, יז א). והיא גם כן אין נשים חייבות בה:
שלש פעמים כתובה מצות ראיה בתורה: בפרשת משפטים כג, יז: “שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'” בפרשת כי תשא שמות לד כג: “שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל”, ובפרשת ראה טז, טז: “שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה’ רֵיקָם”.
לכאורה מדוע מזכיר הרמב”ם כאן את המצוה להביא קרבן, שהרי הקרבן הוא משום “לא יראו פני ריקם”, ויש מצות עשה מלבד החובה להביא קרבן? ממה שהרמב”ם מזכיר במצות עשה וכולל בהגדרה את הבאת הקרבן שהיא מצות לא יראו פני ריקם, משמע שזו אכן מצוה אחת.
אלא שברמב”ם בהלכות חגיגה פרק א’ הלכה א’ משמע שהמצוה היא להראות בקרבן, וללא קרבן לא קיים בכלל מצוה. וז”ל:
שלש מצות עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלש רגלים ואלו הן: הראייה שנאמר יראה כל זכורך, והחגיגה שנאמר תחוג לה’ אלהיך, והשמחה שנאמר ושמחת בחגך, הראייה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חג ויביא עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה, ומי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה לא דיו שלא עשה מצות עשה אלא עובר על לא תעשה שנאמר לא יראו פני ריקם…
משמע ממה שכתב “לא דיו שלא עשה מצות עשה”, ולא כתב מי שבא לעזרה ולא הקריב עבר על לא יראה פני ריקם, אלא “לא דיו שלא עשה מצות עשה” משמע שללא קרבן אין גם עשה. ולכן אם הוא אנוס ואין לו קרבן, לא נאמר שיבא עשה וידחה לא תעשה. וכן הבין הטורי אבן בתחילת חגיגה, ב’ ע”א; “ולפי דעתו צריך לומר דלאו דלא יראו פני ריקם הוא תנאי לעשה דיראה כל זכורך ואם ראה פנים ריקם מ”ע לא קיים”.
אבל בשפת אמת בתחילת חגיגה לומד אחרת ברמב”ם:
בתוס’ ד”ה הכל חייבין בשם הירושלמי בד”א בראיית קרבן אבל בראיית פנים הכל חייבין כו’ ובטו”א הקשה מכאן עמ”ש הרמב”ם דמי שנראה בעזרה ולא הביא קרבן לא די שעבר בל”ת אלא שבטיל נמי העשה דא”כ האיך משכחת להיות חייב בר”פ ולא בקרבן ונראה לו דוחק לחלק בין הני דחייבין בקרבן או דפטורין, אבל לדידי לאו דוחק היא דהרי טעם הרמב”ם היא דלא מצינו מצוה שיהי’ עבירה וכיון דהתורה אמרה ולא יראה פני ריקם א”כ כשנראה ריקם לא קיים בזה מצות ראי’ ועשה עבירה ועבירה א”א בשום פנים להיות מצוה א”כ הני דפטורין מקרבן דלא עברו עבירה שפיר קיימו המצוה, ובלא”ה נמי לק”מ דהירושלמי דמחייב אותם בראי’ הוא מדרשא דהקהל [דכתי’ שם בבוא כ”י לראות] אבל בכלל יראה כל זכורך א”א להיות נשים וא”כ אה”נ דהעשה דיראה ול”ת דלא יראה לא קאי אהך אלא דמ”מ חייבין בראי’ מדרשא דהקהל:
אבל לכאורה יש להוכיח שלא כמו שהגדרנו ברמב”ם, שהמצוה היא ראית פנים בקרבן, ממה שכתב הרמב”ם בהלכה א’ שמי שבא ולא הביא קרבן לא לוקה כיון שלא עשה מעשה. ואם נאמר שחיוב מצות הראיה לבא עם קרבן, אם כן, הרי כשבא לעזרה בלי קרבן הרי עשה מעשה, אבל אם נאמר שהלאו הוא איסור בפני עצמו, הרי על הלאו עבר בלא מעשה.
חידושי הגר”ח חגיגה, כתב אפשרות נוספת להבין שזה לאו שאין בו מעשה:
ובביאור מה דלא מיקרי זה מעשה יש לעיין אם משום דהלאו הוא מה שלא הביא קרבנות הראי’ ועבירת הלאו הוא ע”י חסרון מעשה והיינו אי הבאת קרבנותיו זהו הלאו.
או דנימא דהראית פנים בעזרה ריקם הוא האיסור והוא מעשה הלאו ומה דלא חשיב זה מעשה ללקות עליו הוא משום דיש לו תשלומין כל שבעה ונמצא דעבירת הלאו נגמרת ונשלמת ע”י אי הבאת קרבנות כל שבעת הימים דאם הי’ מביא קרבנות בשבעת הימים הרי אין זה ראית פנים ריקם ואי הבאת קרבנות של כל שבעת הימים אין בו מעשה ונמצא דעבר הלאו ע”י אי מעשה ומשום זה מיקרי לאו שאין בו מעשה אבל אה”נ דעצם הראית פנים בעזרה ריקם הוא גוף האיסור והמעשה שאסרתו תורה אלא דעבר ע”ז ע”י אי מעשה של חסרון הבאת קרבנותיו כל שבעת ימי תשלומין.
וע’ גר”ח שם שנוטה לומר לא כמו הטורי אבן, שכתב שזה דין ראית פנים בקרבן, אלא יש מצות עשה של ראית פנים וחיוב נפרד להביא קרבן כדי שלא יראו פניו ריקם. ובכל זאת כותב הרמב”ם “לא די שלא עשה מצוה” משום שלמעשה הרי הביאה לעזרה היא עבירה כיון שבא ריקם, ולכן לא יתכן שנאמר שיש מצוה יחד עם הלאו שעובר, שהרי מהות הלאו הוא הביאה הריקנית.
אבל נראה יותר פשוט כמו שכתבנו שהגדרת המצוה לדעת הרמב”ם היא ראית פנים בקרבן, ולא שאלו שני דברים נפרדים.
המשנה בתחילת חגיגה אומרת:
הכל חייבין בראייה חוץ מחרש שוטה וקטן וטומטום ואנדרוגינוס ונשים ועבדים שאינם משוחררים החיגר והסומא והחולה והזקן ומי שאינו יכול לעלות ברגליו איזהו קטן כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית דברי בית שמאי ובית הלל אומרים כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית שנאמר שלש רגלים בית שמאי אומרים הראייה שתי כסף והחגיגה מעה כסף ובית הלל אומרים הראייה מעה כסף והחגיגה שתי כסף.
ונחלקו רש”י ותוספות שם, לרש”י המשנה מדברת על מצות חראית פנים שצריכים להראות בעזרה. ואלו פטורים מראיה. אבל תוספות הקשו על רש”י שהרי המשנה מדברת על קרבן, כמו שמוכח מסוף המשנה. אבל בראית פנים כולם חייבים, והביאו את הירושלמי כאן:
מתני’ בראיית קרבן אבל בראיית פנים אפי’ קטן חייב מן הדא [דברים לא יב] הקהל את העם האנשים והנשים והטף ואין קטן גדול מטף.
אם כן לדעת התוספות הרי יש החייבים בראיה בלא קרבן, וזה ודאי שלא כמו שיטת הרמב”ם. וז”ל התוספות:
הכל חייבין בראייה – פירש רש”י במצות יראה כל זכורך והקשה הר”ר אלחנן דהא תני בסמוך ב”ש אומרים הראייה שתי כסף משמע דבקרבן מיירי ותו תניא בגמרא הערל וטמא פטורין מן הראייה בשלמא טמא דכתיב (דברים יב) ובאת שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה ועוד אמרינן בירושלמי ריש מכילתין בד”א בראיית קרבן אבל בראיית פנים בעזרה הכל חייבין כמו בהקהל האנשים והנשים והטף ותו תניא בגמרא רבי יוסי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בעלייתן לרגל ראייה ושמחה וחגיגה יש בראייה שאין בשתיהן שהראייה כולה כליל משמע דסתם ראייה בקרבן מיירי ע”כ נראה לר”ת דמתני’ מיירי בקרבן ובעזרה ורש”י דנקט בראיית פנים בעזרה נקט חדא דמשמע תרי ולפטורא דכולהו אתא דאף בראיית פנים בעזרה פטירי וכל שכן בראיית פנים בקרבן.
כמו הרמב”ם גם הוכיח בחזון יחזקאל מתוספתא חגיגה א
הטמא פטור מן הראיה שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה בראוי ליכנס בעזרה יצא טמא שאין ראוי ליכנס בעזרה.
וכתב בחזון יחזקאל:
כלומר כשבא להראות בעזרה אז הוא מתחייב בהבאת עולת ראה שעולת ראייה הוא דין בראיית פנים, יצא טמא שאין ראוי ליכנס ואינו בדין ראית פנים ממילא ליתא בעולת ראיה. וכן יש לפרש הא דאיתא בירושלמי מכלתין (פ”א ה”א) “מהו לשלח חגיגתו ביד אחר?”, דלמא עולת ראיה היא מצוה בפני עצמה ואינה תלויה בראית פנים (לקמן סוף הלכה ו’ תני שעולת ראיה נמי נקראת חגיגה גם הרמב”ם בהלכות חגיגה פ”א ה”י קרי עולת ראיה מה שכתוב בירושלמי חגיגה) ופשיט שם מהאי קרא ובאת שמה והבאתם שמה “אמר ר’ יוסי זאת אומרת שאינו משלח חגיגתו ביד אחר” והינו שעולת ראיה אינה חובה עליו מחמת עצמה אלא דין בראית פנים.
אבל אם כן הרי יש סתירה בירושלמי, שהרי לעיל כתבנו מירושלמי שאין קשר בין עולת ראיה ובין חיוב ראייה. אבל כתב בחזון יחזקאל הירושלמי מדבר רק לענין קטן, וזה מדין הקהל, ע’ לשון הירושלמי שהובא לעיל.
ונפ”מ ממחלוקת זו, אם ראיה וקרבן הם מצוה אחת או שתי מצות שונות, לחקירת המנחת חינוך, מה הדין במי שנכנס ביום טוב בלילה כשאי אפשר להקריב קרבן, האם קיים מצות ראיה ?
אלא ששאלה זו היא גם אליבא דבית שמאי חגיגה י”ז ע”א במשנה:
בית שמאי אומרים, מביאין שלמים ואין סומכין עליהם, אבל לא עולות. ובית הלל אומרים, מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהם.
וכן השאלה אליבא דבית הלל כשחל עצרת בשבת. האם יצא ידי חובת ראיה לבד אם בא למקדש בזמן שלא יכול להביא קבנות. ולפי משמעות הרמב”ם על פי מה שכתבנו הרי לא יתכן מצות ראיה בלא קרבן ולא קיים שום דבר.
בדיון הנ”ל תלויה השאלה האם מה שחייב להביא בשאר הימים מדין השלמה הוא מחמת ראית הפנים, וממילא יש קרבן או שגם הקרבן היא מדין השלמה, אם נאמר כצד הראשון שהמצוה היא ליראות בקרבן ביום הראשון, אם כן ההשלמה גם היא לכל. אבל אם נאמר שהקרבן הוא רק משום שהוא לא יראה ריקם, אם כן יתכן שמדין ההשלמה הוא רק ראית הפנים וממילא גם קרבן.
האם חיוב השלמה בשאר ימים הוא על ראית הפנים או גם עולת ראיה?
דבר נוסף שקשור להגדרת הרמב”ם הנ”ל, הרמב”ם כתב בפרק א’ הלכה ב’:
הראייה האמורה בתרה היא שיראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חג, ויביא עימו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה. ומי שבא לעזרה ביום ראשון, ולא הביא עולה לא דייו שלא עשה מצות עשה, אלא עבר על לא תעשה: שנאמר “לא ייראו פניי, ריקם” (שמות כג,טו). ואינו לוקה על לאו זה, שהרי לא עשה מעשה.”
הגדרת המצוה היא שיראה ביום ראשון של חג. לפי זה שאר הימים הם תשלומים. וזו משנה במסכת חגיגה דף ט:
מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון של חג עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו על זה נאמר מעוות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות.
וכן פסק הרמב”ם שם הלכה ד’:
מי שלא הקריב ביום טוב הראשון עולת ראייתו ושלמי חגיגתו הרי זה מקריבן בשאר ימות הרגל שנאמר שבעת ימים תחוג לה’ אלהיך מלמד שכולן ראויין לחגיגה וכולן תשלומי ראשון הם.
ובפרק ב’ הלכה ה’:
מי שהיה חגר או סומא ביום ראשון ונתרפא בשני, פטור מן הראייה ומן החגיגה שביום חובתו היה פטור, שכל ימות החג תשלומי ראשון הן כמו שביארנו.
וכתב בטורי אבן חגיגה ב’ ע”א ד”ה לאתויי חיגר:
לאתויי חיגר ביום ראשון. מכאן ק”ל על מה שכתב הרמב”ם (בפ”א מה’ חגיגה הל’ א) הראיי’ האמורה בתורה הוא שיראה פניו בעזרה בי”ט ראשון של חג ויביא עמו קרבן עולה כו’, ומי שבא בעזרה ביום א’ ולא הביא עולה, כו’. משמע מדבריו דמצות ראיית פנים אינו אלא ביום א’ לחוד ואין לו תשלומין כל שבעה. והכי משמע ממה שכתב עוד מי שלא הקריב ביום טוב ראשון עולת ראיי’ ושלמי חגיגה ה”ז מקריב בשאר ימות הרגל שנא’ שבעת ימים תחוג מלמד שכולן ראויים לחגיגה ואילו ראיית פנים לא קאמר. ש”מ דס”ל דאין לו תשלומין כל שבעה.
לדעת הטורי אבן אין השלמה אלא לקרבן אבל לא לראית הפנים. אלא שלפי דעתו צריך לומר שאין הגדרת המצוה היא לבא לעזרה בראית הפנים, אלא חיוב נוסף של קרבן.
אבל באור שמח חלק על הטורי אבן וכתב שזה שהרמב”ם כתב שיראה פניו ביום הראשון, ומי שלא בא ביום הראשון וכו’, כוונתו שאם בא בשאר הימים פעם נוספת אינו חייב להביא קרבן. כי לא יראה פני ריקם נאמר רק על היום הראשון, או הפעם הראשונה שנכנס אפילו בימי המועד. אבל ודאי שיש חיוב השלמה גם בראית הפנים. וז”ל אור שמח:
הראיה האמורה בתורה הוא שנראה פניו בעזרה כו’, ומי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה כו’, אלא עובר על ל”ת כו’:
מלשון זה הבין הטורי אבן (חגיגה ב’ ע”א ד”ה לאתויי) בדעת רבינו שאין תשלומין אלא לראיית קרבן, אבל ראיית פנים אין תשלומין לראשון, ודוקא בראשון בעי להראות פנים בעזרה, ומזה רצה להשיג עליו הרבה. ובמחכ”ת נעלם ממנו לשון רבינו לקמן פ”ב ה”ו, מי שבא לעזרה בתוך ימי החג אינו חייב להביא עולה כו’, שזה שנאמר לא יראו פני ריקם אינו אלא בעיקר הרגל בלבד, שהוא יום ראשון, או תשלומי ראשון, הרי שאומר שאינו חייב להקריב על ביאתו בעזרה שנית, רק כשבא או ביום ראשון או תשלומי ראשון, היינו מי שבא ראשונה בשני של רגל או בשאר הימים עליו כתיב לא יראו פני ריקם בתשלומי ראשון, וברור דעת רבינו דתשלומין יש לראיית פנים, ומה שכתב ומי שבא לעזרה ביום ראשון, כוונתו לאפוקי אם בא עוד הפעם להראות ברגל אינו עובר בלאו, כמו שכתב לקמן, וז”ב:
אם כן ודאי שיש תשלומים לראית הפנים, ומה שכתב ביום הראשון הוא לומר שאינו חייב בקרבן אם בא שוב. ולכן חיגר שנתפשט ביום השני צריך להביא קרבן, כיון שחייב גם בראיה. וכן הוכיח מרמב”ם זה המנחת חינוך.
וכן כתב האור שמח שמה שכתב הרמב”ם שמי שעלה בלא קרבן לא רק שעבר על לא תעשה אלא אף לא קיים העשה, מקורו מתו”כ ריש פרשת אחרי דמדמה לביאת כהן גדול ביום הכפורים. ושם בלא קרבן אין שום מצוה בכניסתו, וה”ה כאן.
ובענין זה, אם ההשלמה היא רק למצות הראיה, אבל את הקרבן צריך להביא משום שלא יראו פני ריקם. או שההשלמה היא גם לקרבן, שהיה חייב להכנס בקרבן, ויש לזה גם כן השלמה, וע’ אריכות בזה באפיקי ים ח”א סימן ב’. ולאפיקי ים פשוט שההשלמה היא רק לראית פנים, אבל חיוב העולה היא מדין לא יראו פני ריקם של הפעם הראשונה ברגל שבא, ולא מגדר תשלומים:
ונראה פשוט לכאורה כהצד השני. דהחיוב דעולת ראי’ למחר לא יהי’ בגדר תשלומין כמו הראי’ עצמה. דהנה נחזי אנן הראשון. אם חיובא דראיית פנים בעזרה לחוד. או דתרי חיובי רמו עלי’. לבוא בעזרה. ולהביא עולת ראי’. הלא נראה פשוט דחיובא דעולת ראי’ לא שייכא דרמיא אכתפי’ בפועל. רק אם בא לעזרה. אז יש מקום לחיוב דעולת ראי’. אבל קודם שבא לעזרה לא שייך לומר דרמי עלי’ חיוב קרבן. ורק דמחויב ועומד הוא לקיים מצות ראיית פנים…. ולפי”ז כיון דע”כ לא רמי’ עלי’ חיובא דעולת ראי’ מקודם שנכנס לעזרה א”כ בודאי גם תשלומין לא שייך לעולת ראי’ מקודם שהתראה פנים. דתשלומין לא שייך רק אם נתחייב כבר. והיינו בראי’ עצמה שנתחייב בה בראשון שייך בה תשלומין למחר אם לא קיים חיובו בראשון. אבל בעולת ראי’ שלא נתחייב בה עוד כלל. לא שייך בה גם תשלומין דהוה כמו חיגר בראשון דלא שייך בי’ תשלומין משום דבראשון לא חל עלי’ חיובא כלל. הכי נמי לא נתחייב עוד בעולת ראי’ כלל ואין בה תשלומין. וע”כ מה דמחויב גם בעולת ראי’ במשלים ראייתו ביום השני. ע”כ לאו מדין תשלומין הוא. ורק דהראי’ עצמה מחייבתו בעולת ראי’ וקאי עלה בלאו דלא יראו פני ריקם:
ונראה שהבין לא כמו שכתבנו לעיל שראית הפנים בקרבן היא הגדרת המצוה, אלא שהקרבן היא רק משום לא יראו פני ריקם. ולפי זה מצות ראית פנים היא מצוה בפני עצמה ולא כמו שהבנו לעיל ברמב”ם.
מקורות נוספים:
אור המזרח ל, בצלאל נאור הגדרתה של מצות ראיה. הקרבת קרבן או ראית פנים?
ראה מגל טו באריכות.
ע’ שעורי הרב עוזר שטח (כאן בספרית לא שלי).