ב"ה
מצווה נה – שחיטת הפסח
רמב"ם ספר המצות מצוה נה:
והמצוה הנ"ה היא שצונו לשחוט שה הפסח ביום ארבעה עשר מניסן והוא אמרו יתעלה (בא יב) ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים. ומי שעבר על צווי זה ולא הקריבו בזמנו במזיד חייב כרת. בין איש בין אשה. כי כבר התבאר בגמר פסחים (צא ב) שפסח ראשון חובה לנשים ודוחה את השבת, כלומר הקרבתו בארבעה עשר שחל להיות בשבת, כמו כל איש ואיש מישראל. ולשון התורה בחיוב הכרת בו הוא אמרו (בהעלותך ט) והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה. ובתחלת מסכת כרתות כשמנו המצות שיתחייב העובר עליהם כרת והם כולם מצות לא תעשה אמרו והפסח והמילה במצות עשה. וכבר זכרנו זה בהקדמה (עמ' ר). והנה התבארו משפטי מצוה זו במסכת פסחים.
הרמב"ם (בתחילת הלכות קרבן פסח וברמזי המצוות ובספר המצוות עשה נה) מגדיר את מצות עשיית הפסח, מצות שחיטה ולא מצות הקרבה: "מצות עשה לשחוט את הפסח בארבעה עשר…", "לשחוט את הפסח בזמנו", "לשחוט שה הפסח ביום ארבעה עשר…", בשונה משאר קרבנות שמגדיר המצוה בהקרבה או בעשיית הקרבן (ע' עשין סב-עו), מדוע הרמב"ם מגדיר כך את מצות שחיטת קרבן הפסח?
ויתכן שהטעם לכך שהרמב"ם מגדיר את המצוה כשחיטה ולא כהקרבה משום שעיקרו של הפסח לאכילה, ע' משנה פסחים עו ע"ב:
משנה חמשה דברים באין בטומאה ואינן נאכלין בטומאה העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וזבחי שלמי צבור ושעירי ראשי חדשים הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שלא בא מתחילתו אלא לאכילה.
ופרש רש"י:
זבחי שלמי ציבור – כבשי עצרת, שאין שלמים אחרים לציבור.
הפסח שבא בטומאה – כגון רוב ציבור טמאין.
שמתחילתו לא בא אלא לאכילה – כשנצטוה עיקר פסח לאכילה נצטוה, דכתיב לפי אכלו וכי שרייה רחמנא – למיתי בטומאה מאיש נדחה ואין צבור נדחין – אדעתא למיכליה שרייה.
וכן במשנה פסחים עח ע"ב:
משנה נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם נטמא החלב והבשר קיים זורק את הדם ובמוקדשים אינו כן אלא אף על פי שנטמא הבשר והחלב קיים זורק את הדם.
רש"י: "נטמא בשר וחלב קיים אין זורק את הדם – אפילו לר' אליעזר, דעיקר פסח לאכילת אדם קאתי".
ואם כן השחיטה היא הכשר האכילה. וע' רס"ג שמשמע שכל הפסח הוא מצוה אחת "טובו בפסח" לפי פירוש הגרי"י פערלא.
ונראה שמשום כך הוצרך הרמב"ם בהלכות קרבן פסח פרק א' הלכה ג' לכתוב "אין שוחטין את הפסח אלא בעזרה כשאר קדשים", ולכאורה מדוע צריך הרמב"ם להדגיש שהשחיטה בעזרה, מנין הינו יכולים לטעות שקרבן לא נשחט בעזרה? אלא משום שהפסח עיקרו לאכילה, אם כן אולי אין צריך לשחוט אותו כשאר הקרבנות, לכן מדגיש הרמב"ם הלכה זו.
סברא זו שהפסח עיקרו לאכילה גורמת עוד נפ"מ בהלכה: המשנה הראשונה בזבחים אומרת:
כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת הפסח בזמנו והחטאת בכל זמן.
ואומר רב יהודה אמר רב, בזבחים מו ע"ב:
אמר רב יהודה אמר רב חטאת ששחטה לשם עולה פסולה לשם חולין כשרה אמר ר' אלעזר מ"ט דרב ולא יחללו את קדשי בני ישראל קדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללין קדשים.
ובגמרא ג' ע"א מבואר הטעם משום ש"מינה מחריב בה, דלאו מינה לא מחריב בה", וע' רמב"ם הלכות פסולי המקודשין פרק טו הלכה יא:
הפסח ששחטו במחשבת שינוי השם, בין ששינה שמו לשם זבח אחר בין ששינהו לשם חולין פסול שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה', במה דברים אמורים ששחטו בזמנו שהוא יום ארבעה עשר בניסן אפילו שחטו בשחרית במחשבת שינוי השם פסול, אבל אם שחטו שלא בזמנו במחשבה שלא לשמו כשר…
היינו שאמנם במשנה בזבחים פסח וחטאת ששחטן שלא לשמן כשרים, עדיין יש הבדל בין חטאת לפסח שבחטאת אם שחט לשם חולין הרי היא כשרה. אבל בפסח גם לשם חולין פסול. וכתב האור שמח שם:
הנה הסברא נכונה, דבשחיטה אשכחן לשם חולין, דלא שייך בשאר עבודות, דליתנהו בחולין, דלאו בני קבלת הדם ושאר עבודות נינהו, רק שחיטה איכא בחולין דמתרת לאכילה, [ומה"ט פירשו בתוס' (יומא מ"ב ע"א ד"ה שחיטה) שחיטה לאו עבודה] וא"כ בקרבנות דעיקרן לצורך עבודות גבוה הוי, שפיר אמר דכיון דרחוק הייחס בין הקרבנות לחולין, דבחולין השחיטה הוא לאכילה בלבד, להתיר מידי נבילה ואבר מן החי, לכן לא אתי מחריב בה, דרק קדשים מחללין קדשים, הואיל וקרוב הייחס אצלם, לכן מפסיד צורת הקרבן, אבל לא חולין, דרחוק ייחס השחיטה, דכאן בא להתיר לאכילה, וכאן עיקרו צורך גבוה, ולכן אם כי לא עלה לבעלים לחובה בכ"ז להפסיד צורת הקרבן לא מצי, וזה בחטאת, דעיקרו אינו בא רק לכפר, ולזריקת דמו לגבוה, והאכילה בו ענין טפל ואינו עיקר כלל, אבל פסח שכן הוא נשתנה מכל קרבנות שבתורה שעיקרו אינו אלא לאכילה, שלא בא מתחלתו אלא לאכילה (לשון המשנה פ"ז דפסחים (ע"ו ע"ב)) ולכן נאכל כשהוא בא בטומאה, ואם נטמא הבשר אינו זורק הדם, ואם שחטו שלא לאוכליו פסול, וכיון דאצלו האכילה הוי עיקר כמו הזריקה א"כ כי שחט לשם חולין הוי בת מינה ומחריב בה, שמפסיד צורת הקרבן, דייחס חולין ששחיטה בהו רק לאכילה קרוב מאוד לייחס השחיטה בפסח, שמועיל שיאכל לבעליו, שזה מעיקרי צורך צורת הפסח, וזה סברא נכונה.
ואף על פי שלכאורה השחיטה היא לשם האכילה מנה הרמב"ם מצוה אחת לשחוט ומצוה שניה לאכול. ובספר מעשה ניסים לר' אברהם בן הרמב"ם סימן ה' כתב שמה שנמנה בשתי מצות, משום שכל קרבן שזמן אכילתו הוא כזמן הקרבתו, הרי שזו מצוה אחת. אבל בפסח הרי זמן שחיטה אינו זמן האכילה, ולכן זה שתי מצות שונות, ואכמ"ל.
ויתכן שמשום כך הגמרא בקידושין דף מא ע"ב לומדת משחיטת הפסח ששלוחו של אדם כמותו:
דא"ר יהושע בן קרחה מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים וכי כל הקהל כולן שוחטין והלא אינו שוחט אלא אחד אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו נכתוב רחמנא בקדשים וניתי הנך וניגמרו מיניה משום דאיכא למפרך מה לקדשים שכן רוב מעשיהן ע"י שליח.
ולומדים דוקא משחיטת הפסח כי זה דין מיוחד שיש חיוב לשחוט את הפסח. ויתר על כן, ע' בפני יהושע קידושין מא ע"ב שכתב שבשאר קדשים לא צריך בכלל שליחות לשחיטה.
וכ"כ בספר המקנה שם:
בגמרא והא דתנן חבורה שאבד פסחה וכו'. הקשה בתשובות פנים מאירות דלפי מה דמשמע הכא דשחיטת קדשים הוא מטעם שליחות קשה דהא קיי"ל מקבלין קרבנות מן הנכרי אף על גב דאין שליחות לנכרי. והנה לפי מה שיבואר לקמן בס"ד דוקא בשחיטת הפסח דכתיב ביה ושחטו אותו מוכח דבעינן שליחות אבל בשאר שחיטות קדשים י"ל דלא בעינן שליחות אין מקום לקושיא זו וכ"כ בספרי פנ"י.
אמנם קושייתו ממה שמקבלים קרבנות מן הנכרי, והרי צריך שליחות, הרי אפשר לומר שזו גזירת הכתוב שמקבלים מעכו"ם, וממילא אף שזה בלי שליחות, ומנא לן שאפשר לדמות שאר שחיטות לזו? וע' באריכות בספר מנחת ברוך, דיני פסח סימן יד. ובמנחת חינוך מצוה ה' כתב:
עוד באתי לעורר מה שלא מצאתי לשום מחבר שהתעורר דבקדושין פ' הא"מ סוגיא דשליחות מבואר שם דשחיטת הפסח צריך שליחות והיינו דמוטל על הבעלי' רק דיכולים לעשות שליח כמו בכהת"כ ושחיטת שאר קדשים א"צ שליחות כלל דעכו"ם נודרים נו"נ וקרבנות ע' ספ"י ומקנה שם ודלא כשיטת רש"י שם אבל בשחה"פ צריכים שליחות לכ"ע ושלוחי דידן נינהו כי יכולים לשחוט בעצמם ויש כמה נ"מ אם הבעלים אינם רוצים שישחוט להם אחר אינו נעשה שליח בע"כ א"כ הפסח פסול דנשחט שלא בשליחות וגם במודר הנאה אסור לשווי' שליח כי הוא שליח דידן וגם אם עשה שליח לשחוט על חמץ הוי שלד"ע ובטל השליחות. הכלל ע' בסוגיא שם דשחה"פ צריך שליחות וכעת לא ראיתי בר"מ שיביא ד"ז בפסח.
אבל יש אחרונים הסוברים שבכל הקדשים צריך שליחות כפשטות הסוגיה בקידושין שמדברת על קדשים באופן כללי. מכל מקום לסוברים שאין צריך שליחות בשחיטת קדשים, יש הבדל בין פסח לקרבנות אחרים בדבר זה.
מכל מקום הפסח, אף שהוא במצות שחיטה, יש בו גם הקרבה של קרבנות, צריך זריקת דם והקטרת אימורים.
אם כן קרבן הפסח בא גם לשם אכילה וגם לשם קרבן. ולכן אפשר להבין את מה שחידש האור שמח בקשר למחלוקת אם מצות אכילת הפסח היא עד חצות או עד עלות השחר, ע' פסחים קכ ע"ב:
ואכלו את הבשר בלילה הזה רבי אלעזר בן עזריה אומר נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות אמר לו רבי עקיבא והלא נאמר חפזון עד שעת חפזון אם כן מה תלמוד לומר בלילה יכול יהא נאכל כקדשים ביום תלמוד לומר בלילה בלילה הוא נאכל ואינו נאכל ביום.
כתב באור שמח הלכות חמץ ומצה פרק ו':
דהנה קרבן פסח חלוק בדינו מדין כל הקרבנות, דכל קרבנות מצוה לאוכלן, אבל אינה מצוה על הקרקפתא דגברי, אלא שיהיו נאכלין ולא יבאו לידי נותר, אבל הפסח מצוה שכל אחד יאכל כזית, ואם אינו אוכל כזית אינו ראוי להימנות על הפסח, וצריך להאכל במצה ומרור, ופסח מצרים היה בו עוד דינים, שנאכל בחפזון. וא"כ גלי קרא דאינו נאכל בדין תורת פסח רק עד חצות, אבל אחר חצות נאכל עד הבוקר, אבל לא בתורת פסח, שעיקרו אינו אלא לאכילה, רק כמו תודה ושלמים וכי"ב, ואם נאכל אחר חצות בטל מצות אכילת פסח, והוי כשאר קרבן הנאכל, שאין מצוה בבעלים דוקא, אלא שיאכל מי שהוא מבני החבורה, ולזה מועיל הגזירה שוה, שזה פרט מפרטי הפסח, אבל קרא אמר שלא תותירו ממנו עד בוקר, דעד הבוקר יכול לאכול כל הלילה, כמו תודה, וזמן שריפה חל כשיגיע זמן בוקר, שאז אינו נאכל כלל, ולכן מועד צאתך ממצרים אתה שורף, פירוש שאז אינו נאכל כלל, ונקרא נותר, והאוכלו בכרת, וכן אם יחשוב אדם לאוכלו אחר חצות אינו מתפגל, כיון דזמן אכילה כקרבן אחר אית לי' עד הבוקר, ורק אם מחשב לאוכלו אחר אור הבקר הוי פיגול. וזה נכון.
לדעת האור שמח האכילה של קרבן הפסח גם היא מורכבת ממצות אכילה של פסח שלדעת ראב"ע עד חצות. ומצות אכילת קדשים שהיא עד עלות השחר. ולכן מי שחושב לאוכלו לאחר חצות לא הופך את הקרבן לפיגול.
החומרות הנוספות שיש בשחיטת פסח משום שיש בה כרת:
פסח הוא מצות עשה שיש בה כרת. האם יש בה חומרות בקיום המצוה לגבי השתדלות לקיים ולגבי הסכום שצריך להוציא על מצות עשה. ע' מרחשת סימן מג שדן בשאלה באחד שהיה לו בן למול בשבת ומצא רק מוהל שמוכן למול אם ישלמו לו ארבע מאות מרק, ואם ימתין לאחר שבת ימצא מוהל בחינם. והאבא דחוק בכסף, האם צריך להוציא כל ממונו, שהרי על מצות עשה אין צורך להוציא אלא עד חומש, ומסקנתו שאין צריך.
והרב זילברשטיין בחישוקי חמד ב"ק פ' ע"א הביא על זה, שעל מילה בזמנה אפילו לא צריך לבזבז חומש מנכסיו:
שאלה. מעשה באדם הגר בארץ רחוקה, ואין שם מוהל למול את התינוק, ואם ימתין ליום התשיעי יגיע אליו מוהל, כי אז יהיו עוד בריתות. מסתפק אבי הבן האם הוא חייב לבזבז חומש מנכסיו ולהזמין מטוס עם מוהל כדי שיקיים מצוות מילה ביום השמיני?
תשובה. שאלתי שאלה זו את מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א ואמר, אין זה ברור שצריך, כי עצם המילה תתקיים ביום התשיעי, אלא שיום השמיני יתבטל, ולא מוכרח שעל כך חייב אדם לבזבז חומש מנכסיו.
ע' מנחת חינוך מצוה ה':
וע' בא"ח סי' תרנ"ו מביא רמ"א דא"צ לבזבז הון רב על מ"ע רק חומש ולא יותר ועמג"א שם יש לספק במילה וכאן בפסח כיון דהם חמורים דיש בהם כרת צריך לבזבז כל הונו או כיון דהם בשוא"ת א"צ לבזבז רק חומש אף דחמירי ועבפמ"ג שם וגם לפמש"ל בשם התוס' דעוברים בב"ת א"כ צריך לבזבז כל ממונו על הלאו אך הלאו הוא בשוא"ת וכה"ג א"צ לבזבז ועבפמ"ג שם ובפתיחה ובס' משנ"ח:
והגרש"ז אוירבך במנחת שלמה סימן ח' הביא את דברי המנחת חינוך בנדון מילה:
במילה של יום השמיני אף על גב שהיא מצוה גדולה מאד שדוחה שבת אפי"ה אם יזדמן למוהל להציל ישראל מסכנת אבר או אפשר אפי' מהפסד גדול של ממון דאם אי אפשר שיעשה ע"י אחרים מוטב להציל ולדחות את המצוה של מילה בזמנה, ואף על גב דבזה שבוחר בהצלת ממון נראה לכאורה כזלזול במצוה של מילה בזמנה או עדות החודש שנוגע לכל הכלל ישראל וגם דוחין את השבת מ"מ נלענ"ד דדינא הכי (רק לענין מילת עצמו עיין במנ"ח סוף מצוה ה' דאולי יש בו כרת שאני).
מחלוקת נוספת מעניינת הקשורה לשחיטת הפסח יש במנחת חינוך במצוה ה' של שחיטת הפסח. האם אדם צריך לעשות מאמץ כדי להתחייב במצוה. כגון מי שהיה בדרך רחוקה, האם צריך להתקרב כדי להתחייב בקרבן הפסח.
ע' מחלוקת מנחת חינוך וצלח לגבי הנמצא בדרך רחוקה אם צריך להקרב. דעת הצל"ח להוכיח מתוספות פסחים ג' ע"ב ד"ה מאליה שהקשו על רבי יהודה מנציבין מדוע לא בא לעשות הפסח:
ורבי יהודה בן בתירא שלא עלה לרגל י"ל שלא היה לו קרקע או זקן היה שאינו יכול להלך ברגליו דפטור מפסח כמו מראיה א"נ נציבין חו"ל היא כדמוכח בסיפרי בפ' ראה ועוד בתרגום ירושלמי (בראשית י) וארך ואכד וכלנה בארץ שנער מתרגם והדס ונציבין וקטיספי.
וכתב הצל"ח שתוספות הקשרו רק על מה שלא עלה לרגל ולא על מה שלא עשה פסח. משום שמי שנמצא בדרך רחוקה אינו חייב להתקרב כדי להתחייב. ע' מנחת חינוך:
והצל"ח כתב בכוונתם דלא הקשו אלא למה לא עלה ריב"ב לרגל אבל על פסח ל"ק כלל דודאי הוא בדרך רחוקה ופטור ולא מצינו שיהיה מצוה לעלות ולהתקרב עצמו קודם זמן הפסח ובי"ד שהגיע זמן הפסח הרי הוא בדרך רחוקה רק ק' התוס' הא מחויב לעלות לרגל ע"ז תירצו שלא היה לו קרקע ע"ש ודבריו אינם מובנים לי כלל דודאי מ"ע על כל ישראל לעשות הפסח ככל מ"ע שבעולם ומחויב לילך מקצה הארץ להתקרב עצמו כדי לקיים מ"ע אך אם עבר והוא בדרך רחוקה יש דינים שציותה התורה אבל בודאי מחויב להתקרב ולקיים מ"ע.