ב"ה
מצוה נט – חצוצרות במקדש ובעת צרה
רמב"ם מצוה נט:
והמצוה הנ"ט היא שצונו לתקוע בחצוצרות במקדש עם הקרבת כל קרבן מקרבני המועדים והוא אמרו ית' (שם י) וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות. ובבאור אמרו (ר"ה ב) שמצות היום בחצוצרות. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בספרי וראש השנה (כו ב, כז א, כט א) ותענית. וכן אנחנו מצווים לתקוע בחצוצרות בעתות הצורך והצרות כשנצעק לפני השם יתעלה והוא אמרו (שם) וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם וגו':
הרמב"ם לכאורה שתי מצוות במצוה אחת, מצוה של תקיעה בחצוצרות במקדש במועדים, ותקיעה בעת צרה. אמנם גם מבחינת הפסוקים יש מקום להחשיבם לשתי מצוות. (ולא מצאתי את מצות חצוצרות במנין המצות שבראש ההלכות. אמנם נמצא במנין שבראש משנה תורה.
במדבר י' ט (לאחר הציווי על חצוצרות למקרא העדה ולמסע המחנות):
(ט) וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם: (י) וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם:
ויש להעיר, שבפסוק נאמרה תקיעה בחצוצרות רק במלחמה, אף שבראשונים פשוט שכל זה הוא בכל צרה שלא תבא על הציבור (מלבד רמב"ן, ע' להלן)
וע' תשב"ץ בזהר הרקיע עשה סד שהביא את הרלב"ג שמנה שתי מצוות במצוה זו, תקיעה במועדים ותקיעה בעת צרה.
ובהלכות תעניות פרק א' הלכה א' כתב הרמב"ם:
מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר (במדבר י') על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו.
מגיד משנה הלכות תעניות פ"א ה"א התקשה בזה:
מצות עשה מן התורה וכו'. זה מבואר בכתוב ומפורש בספרי. וראיתי לרבינו בספר המצות שלו שמנה תרועה זו ותקיעה שבשעת הקרבנות במצוה אחת ותמה אני למה שהרי שני פסוקים הם בכתוב. ונראה שדעתו ז"ל שהמצוה היא אחת כללית לתקוע בחצוצרות במקדש בעת הקרבנות ובעת הצרות בין במקדש בין בגבולין ואין ראוי למנותן בשתי מצות ועוד צ"ע.
התירוץ היחידי שמצאתי, הוא בפרי מגדים תקע"ה במש"ז ס"ק ב:
ועיין בספר החינוך פרשת בהעלתך למדתי קצת תירוץ, שהכונה להם אחת שאדם צריך כוונה גדולה בקרבן, (ושלא יקריבהו רק לשמים לא לשום מזל וכוכב כמו שהורגלו מקודם לכן, ועיין בר"מ ז"ל ובשאר ספרים טעם קרבנות), וכן בעת צרה צריך כיוון גדול לה' והיינו נמי כמ"ש בסמוך שלא יאמר מקרה הוא או ממערכת השמים. האדם חומר צריך התעוררות רב ולזה נצטוינו להריע בחצוצרות, וכיון שהכונה אחת מנה במצות עשה אחת, כך י"ל קצת,
וכן הרמב"ם בהלכות כלי המקדש פרק ג' הלכה ה' כתב על חצוצרות במועדים:
בימי המועדות כולם ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן והלוים אומרין שירה שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות, החצוצרה היתה נעשית מן עשת של כסף, עשה אותה מן הגרוטאות של כסף כשירה, משאר מיני מתכות פסולה, והחלילין שהיו מנגנין בהן היה אבוב שלהן של קנה, מפני שקולו ערב ולא היה מחלק אלא באבוב יחידי מפני שהוא מחלק יפה.
אמנם ע' שם הלכה ד' שהחצוצרות הם חלק מכלי הזמר של הלוים במקדש בכל יום. וכן בהלכות תמידין ומוספין פרק ו' הלכות ו-ז מפורש על החצוצרות שתקעו בכל יום. אולי צריך לומר שמן התורה רק במועדים ומדרבנן כל יום.
אבל קשה על הרמב"ם שבהלכות תעניות כתב שזו מצות עשה, ע' לשונו לעיל. אבל בהלכות כלי המקדש לא כתב אלא שבמועדים תוקעים ולא כתב שזו מצות עשה?
ולכאורה צריך לומר שבמשנה תורה סברתו היא שזה חלק ממצות הלוים לשיר. ולא מצוה בפני עצמה, ולכן לא מנה במנין המצות שבראש ההלכות. וזה מוכיח על ההבדל שבין מנין המצוות שבראש ההלכות לבין מנין המצות של ספר המצוות. ובראש ההלכות לא מנה גם את מצות התקיעה בעת צרה אלא את התפילה: " מצות עשה אחת והיא לזעוק לפני ה' בכל עת צרה גדולה שלא תבא על הצבור", ונראה שזה חלק ממצות הזעקה. ע' מרכבת המשנה פרק ד' הלכות כלי המקדש, ובהלכות תענית, ובפרק יא הלכה א' מהלכות מאכלות אסורות.
החינוך במצוה שפ"ד כתב בכלל המצוה במועדים שכן הוא בכל יום:
לתקוע בחצוצרות במקדש בכל יום בהקריב כל קרבן, וכמו כן בשעת הצרות, שנאמר [במדבר י', ט'] וכי תבאו מלחמה וגו'. וכתוב אחריו גם כן [שם, י'] וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצצרות על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם וגו'. ואף על פי שהזהיר הכתוב ביום שמחה ומועד וראש חדש, לאו דוקא, דבכל יום היו תוקעין במקדש בחצוצרות על הקרבן.
והוכיח את זה מגמ' ראש השנה כט ע"א: "והני כהני הואיל ואיתנהו בתקיעה דכל השנה כולה, דכתיב ותקעתם בחצצרות על עלתיכם וגו', ומהדר ליה, מי דמי, התם חצוצרות הכא שופר. למדנו מכל מקום, דבכל השנה כולה, כלומר בכל יום ויום, איכא חצוצרות במקדש". ועוד הוכיח החינוך ממשנה סוכה פרק ה' משנה ה':
אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש ואין מוסיפין על ארבעים ושמנה בכל יום היו שם עשרים ואחת תקיעות במקדש שלש לפתיחת שערים ותשע לתמיד של שחר ותשע לתמיד של בין הערבים.
וזה הובא ברמב"ם הלכות כלי המקדש פרק ז' הלכה ה'.[1]
במקדש תמיד תקעו גם בשופר וגם בחצוצרות. וההבדל שבין ראש השנה ותעניות במקדש הוא, כמו שאומרת המשנה בראש השנה כו ע"ב:
שופר של ראש השנה של יעל פשוט ופיו מצופה זהב ושתי חצוצרות מן הצדדין שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר ובתעניות בשל זכרים כפופין ופיהן מצופה כסף ושתי חצוצרות באמצע שופר מקצר וחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות.
אבל בגבולין, בראש השנה רק בשופר ובתעניות רק בחצוצרות. ע' בריתא ראש השנה כז ע"א:
במה דברים אמורים במקדש אבל בגבולין מקום שיש חצוצרות אין שופר מקום שיש שופר אין חצוצרות וכן הנהיג רבי חלפתא בציפורי ורבי חנניא בן תרדיון בסיכני וכשבא דבר אצל חכמים אמרו לא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח ובהר הבית בלבד אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי מאי קראה דכתיב בחצצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' לפני המלך ה' הוא דבעינן חצוצרות וקול שופר אבל בעלמא לא.
האם בגבולין אכן תקעו רק בחצוצרות?
בגמרא תענית יד ע"א כתוב במשנה שבתעניות האחרונות מתריעין:
במאי מתריעין רב יהודה אמר בשופרות ורב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אמר בעננו קא סלקא דעתן מאן דאמר בעננו לא אמר בשופרות ומאן דאמר בשופרות לא אמר בעננו והתניא אין פוחתין משבע תעניות על הצבור שבהן שמונה עשרה התרעות וסימן לדבר יריחו ויריחו שופרות הוה ותיובתא למאן דאמר בעננו אלא בשופרות דכולי עלמא לא פליגי דקרי לה התרעה כי פליגי בעננו מר סבר קרי לה התרעה ומר סבר לא קרי לה התרעה
וקשה, הרי בתענית ציבור מתריעין בחצוצרות ולא בשופרות? כתב ברמב"ן שם:
וקשיא לן היכי אמרינן הכא בשופרות והא התרעה דתעניות בחצוצרות… וי"ל דהאי תנא במקדש קאי דאיכא שופרות בתעניות, ומשום דבעא למיתנא סימן לדבר יריחו דאינון שבע תקיעות בכהנים ושבע ימים נקט הכי לסיומי למילתיה כולה מילתא ביריחו כנ"ל. עוד י"ל דלא קפיד תנא למיקרי שופרא לחצוצרתא דאשתני שמייהו[2] (שבת ל"ו א') [ו]לא אתא אלא לאפוקי התרעה בפה. אבל בירושלמי נראה שהם סבורין דתקיעה דתענית בשופרות ממש היא… ושוב מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל שמנהגנו לתקוע בתעניות בשופרות, ולפי זה יש לי לדחוק ולומר דחצוצרות ליתנהו בגבולין אלא בשעת מלחמה דכתיב כי תבואו מלחמה, חצוצרות בכנופיא דכל ישראל כתיב, הילכך במקדש בתעניות דהיא כנופיא דכל ישראל מצות היום בחצוצרות, ובשופר נמי תוקעין משום דכתיב בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה', אבל בגבולין בשעת מלחמה בחצוצרות בלבד תוקעין…
וכתב המגיד משנה על הרמב"ם הלכות תעניות הלכה ד':
מדברי רבינו נראה שאין תוקעין אלא בחצוצרות בגבולין ולא בשופר כלל. וכן נראה לכאורה מן הברייתא שבפרק ראוהו ב"ד בר"ה (דף כ"ז) שאמרו שם בגבולין מקום שיש חצוצרות אין שופר. ופירש"י ז"ל וכן רוב המפרשים מקום שיש חצוצרות כגון תעניות. והקשו לזה ממה שאמרו פ"ק דתענית (דף י"ד) אלא שופרות דכ"ע לא פליגי דקרי לה התרעה. ותירץ הראב"ד ז"ל בפירושיו שתקיעת החצוצרות היתה על סדר ברכות הנזכרות פרק רביעי אבל בשופרות היתה בשאר היום בשעה שהיו מתפללין. ולדברי רבינו שלא הזכיר שופר בגבולין כלל יש לי לומר דשופרות לאו דוקא אלא כלפי שאמרו התרעה בעננו שהיא בפה הזכירו שופרות הרגילין בכל מקום ולפי שיש במקדש שופרות ועל בית המקדש הזכירו שופרות אבל בגבולין אין שם לעולם אלא חצוצרות. ומ"מ המחוור כדברי הרשב"א ז"ל דבמקדש איכא תרתי חצוצרות ושופר ובגבולין ליכא אלא חד מיניהו חצוצרות או שופר. וז"ש בדברי הגאונים תקיעה בשופר בתעניות לפי שבאי זה מהן שירצה רשאי ובלבד שלא יביא שניהם אלא במקדש עכ"ד:
המצוה היא על הכהנים, כמ"ש בפסוק (במדבר י, ח) (ח) "וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם". האם גם בעת צרה הכהנים הם שתקעו? ע' גמ' תענית טז ע"ב: "וחזן הכנסת אומר להם הריעו בני אהרן הריעו". וכן ברמב"ם הלכות תעניות פרק ד' הלכה טז.
אבל יתכן שגם דעת הרמב"ם היא כראב"ד שתוקעים בתעניות גם בחצוצרות וגם בשופרות, ע' רמב"ם בהלכות תענית פרק א' הלכה ו':
אין גוזרין תענית על הצבור לא בשבתות ולא בימים טובים, וכן אין תוקעין בהן לא בשופר ולא בחצוצרות ולא זועקים ומתחננים בהם בתפלה…
הרי שהרמב"ם עצמו כתב גם שופר וגם חצוצרות בתענית. וע' תחומין ד' עמ' 133 מהרב זולדן שיתכן שלכן הראב"ד לא השיג על הרמב"ם שכתב לעיל שבתעניות תוקעים בחצוצרות.
מדוע בזמן הזה לא תוקעים בחצוצרות בשעת צרה ובמלחמה? לפי הראב"ד שהובא לעיל, אכן בשעת תפילה תוקעין בשופר, אבל זה לא מסביר מדוע לא תוקעים גם בחצוצרה כעיקר הדין. או יש לומר כדעת הרשב"א שהביא המגיד משנה שבגבולין או שופר או חוצוצרות, וכך מנהג הספרדים לתקוע בשופרות.
כתב המגן אברהם בתחילת סימן תקעו:
ואני תמה למה אין אנו נוהגין לתקוע בעת צרה ואף על פי שאין ת"צ בבבל מ"מ הלא מדאוריית' מצוה לתקוע בלא תענית.
בריטב"א תענית יד כתב שאין נוהגין בצרפת לתקוע בתעניות, כיון שצריך חצוצרות ואין לנו חצוצרות.
ובמור וקציעה לר"י עמדין כתב שכיון שתקיעה היא בכהנים, כמ"ש לעיל, צריך כהנים מיוחסים ואין היום. קשה לקבל תירוץ זה שהרי לגבי פדיון הבן אנו נוקטים שיש כהן, ולמה לגבי תקיעה שאין בזה שום חשש עבירה אם תוקעים, יש קפידה לכהן מיוחס דוקא?
באגרות משה כתב תירוץ אחר:
הנה לע"ד משמע שלהסוברים שהתקיעה היא בחצוצרות צריך דוקא באלו החצוצרות שנעשו לתקוע בהם במקדש דוקא. דלכן ניחא מה שכלל הרמב"ם למצוה אחת התקיעות שבשעת הקרבנות והתקיעות שבעתות הצרות בספר המצות מ"ע נ"ט ובמנין המצות בתחלת החבור של היד החזקה והמ"מ בריש הלכות תעניות הקשה עליו עיין שם. אבל הוא משום דצריך דוקא חצוצרות שבמקדש לכן מפרש שהויא המצוה מה לעשות בחצוצרות שציותה תורה לעשות שהוא ממילא מצוה אחת כל מה שתוקעין בהן. וזהו אולי כוונת המ"מ בתירוצו שהמצוה היא אחת כללית לתקוע בחצוצרות במקדש בעת הקרבנות ובעת הצרות בין במקדש בין בגבולין ואין ראוי למנותן בשתי מצות עיין שם ושייך זה רק כשצריך לתקוע באותן החצוצרות דמקדש דוקא אבל אם היה הדין בכל חצוצרות שאין שייך שתהיה המצוה מה לעשות בחצוצרות אלא שהוא על מעשה התקיעה ודאי הי"ל לחושבם לשתי מצות כמו שחושב תקיעת שופר דר"ה ותקיעת שופר דיוה"כ דיובל בשתי מצות במצוה קל"ז ובמצוה ק"ע. וזה סובר הריטב"א אליבא דמנהג צרפת שסברי שהתקיעה בתעניות היא בחצוצרות כדעת הרמב"ם א"כ הוא דוקא בחצוצרות דמקדש לכן לא נהגו לתקוע לעולם דהרי אין לנו החצוצרות.
בדומה לזה כתב הנצי"ב בהרחב דבר במדבר י, ט, שצריך לפני ה' בחצוצרות:
מקום שיש הארון תוקעין בחצוצרות במקום שאין ארון תוקעין בשופר. ובהר הבית צועקים בחצוצרות ובשופר. והיינו דאי' בתענית פרק א' במה מתריעין בשופרות וכן הביא הר"ן ר"ה ריש פ"ג הירושלמי דבתענית תני' תוקעין בחצוצרות במקדש ולא בגבולין. ולכאורה הוא תימא שהרי במלחמת מדין ואביה מלך יהודה תקעו בחצוצרות בגבולין והרמב"ן וכן הר"ן תענית פ"א ובר"ה כתבו דדוקא בכנופי' דכל ישראל תוקעים בחצוצרות. ותעניות בגבולין לאו כנופיא דכל ישראל המה. ולא מיחוור. שהרי מלחמת אביה לא הי' אלא שבט יהודה ובנימין על עשרת השבטים. והרמב"ן בעצמו סיים שלא ידע לפרש ביותר מבואר שהרגיש שאין זה הישוב מרווח. וכן תמה המאור בר"ה פ"ג ע"ז. אבל הנראה כדברינו דחצוצרות אינו אלא בפני הארון שהוא לפני ה'. וכענין דכתיב כי ה' אלהיכם ההולך לפניכם וצנן במס' סוטה פ"ז זה מחנה הארון ובירושלמי מיירי בזה"ז שאין ארון:):
וע"ע בערוך השלחן סימן תקע"ו:
סעיף א
כבר נתבאר בריש סי' תקס"ב בשם הרמב"ם דמצות עשה מן התורה על כל צרה שתבא על הציבור לזעוק ולהריע בחצוצרות מקרא דהצר הצורר אתכם והרעתם בחצוצרות ומדברי סופרים להתענות ע"ש אבל בתשובת הגאונים איתא שתוקעין בשופר [ר"ן פ"א] וכן משמע בגמ' [י"ד.] במה מתריעין בשופרות וכן הוא בירושלמי דאמרינן שם קומי ר"י תוקעין בתעניתא כלומר בשופר ר' יוסי בעי ויתקעון קמיה בחצוצרתא ומתרץ ולא שמיע חצוצרות במקדש ואין חצוצרות בגבולין ע"ש וצ"ל דזה שאמרו בר"ה [כ"ו:] דבגבולין מקום שיש שופר אין חצוצרות ומקום שיש חצוצרות אין שופר אלמא דיש בגבולין חצוצרות בלא שופר זהו רק בשעת מלחמה [שם] והרשב"א ז"ל כתב שיכולין ליתקע או בשופר או בחצוצרות [מ"מ]:
סעיף ג
ויש מי שהקשה דכיון דמן התורה מריעין בחצוצרות או בשופר בעת צרה למה אנו אין עושין כן לתקוע בעת צרה [מג"א] ותענית שהוא מדרבנן אנו גוזרין והתרעה שהוא דאורייתא אין עושין ונ"ל דל"ק כלל דאנן סוברים כרש"י והטור דהתקיעות הם בסוף כל ברכה וברכה מהשש ברכות הנוספות כמו שיתבאר בסי' תקע"ט וכיון דאין תענית ציבור בחוץ לארץ ממילא דליכא הני שש ברכות הנוספות ואין מקום לתקוע ואף על גב דהברכות וודאי הם מדרבנן והתרעה הוה דאורייתא מ"מ כיון דתיקן רבנן באיזה מקום לתקוע ממילא דכשאין זה המקום א"א לתקוע דבשב ואל תעשה יכולין לעשות בכה"ג כידוע:
סעיף ד
ועוד נלע"ד דהתרעה לא הוי מן התורה רק בזמן הבית ותדע לך שכן הוא שהרי לפי הירושלמי שהבאנו אין חצוצרות רק במקדש וא"כ קרא דכתיב והריעותם בחצוצרות בע"כ דרק אזמן הבית קאי ועוד כיון דבהך קרא כתיב [במדבר י, ט] וכי תבואו מלחמה בארצכם ואין זה אלא בזמן הבית וכל קראי דשם אינן אלא בזמן הקרבנות כדכתיב [במדבר י, י] וביום שמחתכם וגו' ותקעתם בחצוצרות על עולתיכם וגו' ובוודאי תפלה וזעקה הוי מן התורה גם בח"ל כדכתיב [דברים ד, כט – ל] בצר לך וגו' ובקשתם משם את וגו' וכמה מקראות יש על זה אבל לא התרעה ויראה לי דלכן אמרו בגמ' במה מתריעין בשופרות ובאמת קשה דהא בתורה חצוצרות כתיב אלא וודאי דאחוץ לארץ בזמן הגלות קאי או אפילו בארץ ישראל בזמן הזה דהתורה צותה רק בזמן הבית ובזמן החורבן הוי רק מדרבנן ולכן תקנו בשופר כמו בר"ה [כנלע"ד]:
- וע' רש"ר הירש בפירושו שם: "…נמצא, שגם תקיעת החצוצרות של קרבנות הציבור היא קריאה של ישראל אל ה': אנחנו קוראים אליו שיקרב אלינו, וכך מבטאים את עיצומו של רעיון הקרבן. וכאשר אנחנו שואפים להתקרב אל ה', וה' נענה לנו ומתקרב אלינו, כבר מתקיים כל תוכנו של קרבן המועד; שהרי זמן הקרבן נעשה על ידי כך ל"מועד", לזמן של היוועדות ישראל אל ה'. וכבר אמרנו לעיל (ט, ב), שגם שבתות ותמידים הם מועדים של קרבנות." ↑
- ובשאילתות קע"א כתב גם לגבי שופר של ראש השנה שנקרא חצוצרה:
שאילתא דמחייבין דבית ישראל למתקע בחצוצרתא בחד בתשרי דכתיב בחדש השביעי וגו' אף על גב דכתיב תקעו בחודש שופר וכתיב והיה במשוך בקרן היובל ותנן שופר של ראש השנה של יעל ופשוט כמן דקיימא כר' יהודה דתנן ר' יהודה אומר בראש השנה תוקעין בשל דכרין ויובל בשל יעלין הילכך בשל דיכרין עבדינן אמר רב חסדא הני תלת מילי אישתנו משחרב בית המקדש ואילך שיפורא חצוצרתא ↑