ב"ה
מצות עשה ס – מחוסר זמן
רמב"ם:
והמצוה הששים היא שצונו שיהיה כל קרבן שנקריב מן הבהמה בן שמונה ימים או יתר, לא פחות מהם. וזו היא מצות מחוסר זמן בגופו. והוא אמרו ית' (אמור כב) והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן. וכבר נכפל זה הצווי בלשון אחר והוא אמרו יתעלה (משפטי' כב) שבעת ימים יהיה עם אמו וכו'. ומצוה זו תכלול כל הקרבנות כלם. ומאמרו ומיום השמיני והלאה ירצה יש ראיה שקודם זה לא יירצה. הנה כבר התאמתה האזהרה מהקריב מחוסר זמן. אבל הוא לאו הבא מכלל עשה ולפיכך אין לוקין עליו (עי' מ' לח וש"נ). ומי שהקריב מחוסר זמן אינו לוקה כמו שהתבאר בפרק אותו ואת בנו (פב ב, פא א) ושם נאמר הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה. וכבר התבארו דיני מצוה זו בסיפרא וסוף מס' זבחים (קיב ב, קיד – טו א):
ויקרא כב ז:
שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה':
ומביא בעל הטורים:
והיה שבעת ימים תחת אמו וגו'. אמר הקדוש ברוך הוא אם ישחוט ביום ראשון יהא נראה כשוחט לשם שמים וארץ שנבראו ביום א'. ואם שוחט ביום ב' יהא נראה כאילו שוחט לרקיע שנעשה ביום ב', וביום ג' לים ויבשה, וביום ד' לשם מאורות, וביום ה' לשם שרצים, וביום ו' לשם אדם, אלא ימתין עד שבעה ימים וידע שבראתי העולם בו' ימים ונחתי ביום השביעי וישחט לשמי (מדרש ילמדנו):
ואף שכתב הרמב"ם בשורש יב שלא מונים את חלקי המצווה למצוה, אבל כתב בהמשך שם, שציווי שהוא כולל את כל הקרבנות כולם ולא בקרבן אחד, הרי זה מצות עשה בפני עצמה ולא נחשב מפרטי המצוה.
במנין המצות שבתחילת הי"ד כתב הרמב"ם
להיות כל קרבנות בהמה מיום השמיני והלאה שנ' ומיום השמיני והלאה.
השגת הראב"ד: להיות כל קרבנות בהמה מיום השמיני והלאה. א"א אין לזה טעם ואולי משום לאו הבא מכלל עשה עשה.
וכתב שם הכסף משנה: "וי"ל שגם דעת רבינו לומר שהוא לאו הבא מכלל מכלל עשה עשה וכ"כ בפירוש בסה"מ שלו" ובשורש השישי וכן במצות אלמנה לכהן גדול עסקנו בלאו הבא מכלל עשה. שיטות הראשונים כאן אינה ברורה ואין בהם לכאורה שיטה עקבית, משום שיש מצות שמונים אף שהם לאו הבא מכלל עשה ויש שאינם מונים, וע' רמב"ן בשורש שישי. ומצאתי שסיכם את זה בספר מצות המלך (חלק ג עמ' תא) בנספח בפתיחה למצות שהוסיף הרמב"ן:
הנה הר"מ בעצמו כנראה דמנה ז' מצות שהן מסוג לאו הבא מכלל עשה במנין העשין והן:
מ"ע ל"ח בתולה לכה"ג ולא בעולה מ"ע ס וס"א שיקריב הקרבנות מיום השמיני ולא מחוסר זמן וכן שיקריב תמים ולא בעל מום מ"ע קמ"ט וק"נ וקנ"א וקנ"ב לבדוק סימני בהמה חיה ועוף וחגבים ודגים שהם טהורים.
ובכמה מהן העיר הר"מ בעצמו בתוך המצוה דהן לאוין הבאין מכלל עשה.
והרמכ"ן אף שחלק על רוב מהן כמבואר בהשגותיו בריש שורש הששי מ"מ גם הוא מנה מעצמו ז מצות אחרות שהן לאוין הבאין מכלל עשה והן במצות שהוסיף הרמב"ן כאן:
מ"ע ב לאכול תרומה טהורה ולא טמאה מ"ע ג לאכול פירות שביעית מקרא לאכלה ולא לסחורה מ"ע ו לאכול מעץ מאכל מקרא ואותו לא תכרת מ"ע ט להפריש תרומה מן היפה מ"ע י להעלות על גבי המזבח רק מבהמה ולא אברי חיה מ"ע י"א עשה דעליה השלם שלא יקריב לפני התמיד ולא לאחריו מ"ע י"ב אכילת קרבן פסח צלי בלילה ולא מבעוד יוםז.
ועי במגילת אסתר שכתב בכל הנזכר חוץ ממ"ע ט דהטעם שלא מנה אותן הר"מ הוא משום דאינם אלא לאו הבא מכלל עשה שלפי הר"מ אינם במנין העשין יעו"ש הרי דבין הר"מ ובין הרמב"ן מנו במנין העשין גם לאוין הבאין מכלל עשה ב.
והפלא בזה הוא דהרמב"ן בריש שורש הששי כתב לתמוה על הר"מ שמנה לאוין הבאין מכלל עשה במנין העשין וכתב דהבה"ג אינו מונה אותן ומסוף דבריו שם בשורש הששי משמע דהרמב"ן מסכים לשיטת הבה"ג בזה ואעפ"כ במנין המצות שהוסיף הרמב"ן מנה גם הוא כמה מצות שהן לכאורה מהלאוין הבאין מכלל עשה וכן תמוה על הר"מ דלפי המגילת אסתר הנ"ל טעם השמטת הר"מ כמה מהמצות שהוסיף הרמב"ן הוא מדהוין לאוין הבאין מכלל עשה יעו"ש ותמוה הרי הר"מ עצמו מנה ז מצות שהן לאוין הבאין מכלל עשה.
ונמצא דבין הר"מ והרמב"ן סותרים את עצמן מיניה וביה בסוגיא זו.
ועוד העירו האחרונים ז"ל דזה ברור לכל השיטות דעשה דמצרי ואדומי דהיינו קרא דדור שלישי יבוא להם בקהל ה הוא לאו הבא מכלל עשה דהיינו דדור ראשון ושני אסור לבוא בקהל ה וזה לא נמנה לכו"ע ועי ר"מ סוף פ"א מהל אישות שכלל הג' איסורי ביאה שהם בעשה בהדדי וז"ל שם: "ויש שאיסור ביאתן בעשה ואינו מחייבי לאוין ושלשה הן מצרי ואדומי דור ראשון ודור שני וכוי ובעולה לכה"ג לפי שלא נאמר באלו לא יבוא או לא יקח אלא מכלל שנאמר דור שלישי יבוא להם בקהל ה אתה למד שדור ראשון ושני לא יבוא ומכלל שנאמר והוא אשה בבתוליה יקח אתה למד שאינה בתולה לא יקח ולאו הבא מכלל עשה הרי הוא כעשה". הרי דהשוה הר"מ הני איסורים אהדדי ואעפ"כ מצרי ואדומי לא מנו שום מוני המצות ובתולה לכה"ג מנה אותה בין הר"מ ובין הרמב"ן כל אחד לפי ביאורו וצע"ג
ומה שצריך לומר, הוא כמו שכתב גם במצות המלך, וגם אחרונים אחרים (ע' גרי"פ שהבאנו בשעור על שורש שישי) שאמנם יש בגמרא בכמה מקומות מושג של לאו הבא מכלל עשה עשה, והוא לומר שאין לוקים עליו. אך האם זה בכלל מצוות עשה, זה תלוי בכוונת התורה, אם הכוונה היא שיעשה מעשה מסויים או שהכוונה היא רק ללאו. וכמו במצות מצרי ואדומי, ודאי שכוונת התורה היא שמצרי ואדומי אסורים עד דור שלישי. ולכן לא הרמב"ם ולא הרמב"ן מנו מצוה לשאת גר אדומי בדור שלישי. אבל לגבי המצוה לבדוק בסימני דגים, למשל, נחלקו הרמב"ם והרמב"ן האם כוונת התורה היא למצות עשה או למניעה מלאכול את הטמאים. וכן בשאר המצות. ולכן מצאנו שנחלקו הרמב"ם והרמב"ן ואין שיטה שנותנת נוסחה קבועה מתי זה עשה ומתי אין זה עשה.
וראה את ניסוח הרמב"ם בהלכות איסורי מזבח פרק ג' הלכה ח':
מצות עשה להקריב כל הקרבנות מיום השמיני והלאה שנאמר והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה, וכל שבעת הימים נקרא מחוסר זמן, ואף על פי שמחוסר זמן פסול אם עבר והקריבו אינו לוקה מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה ולא נרצה הקרבן.
מצאנו דין מחוסר זמן גם לגבי אכילת הדיוט, ע' רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ד' הלכה ד':
האוכל כזית מבשר נפל בהמה טהורה לוקה משום אוכל נבלה, ואסור לאכול מן הבהמה שנולדה עד ליל שמיני שכל שלא שהה שמונה ימים בבהמה הרי זה כנפל, ואין לוקין עליו, ואם נודע לו ושכלו לו חדשיו בבטן ואחר כך נולד שהן תשעה חדשים לבהמה גסה וחמשה לדקה הרי זה מותר ביום שנולד.[1]
ומפורש בגמרא שבת קל"ה ע"ב שהטעם של שמנה ימים הוא מחשש נפל:
תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה שמנת ימים בבהמה אינו נפל שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן וגו'
ולכן במשנה למלך הלכות איסורי מזבח פרק ג' הלכה ח' הסתפק האם גם לגבי קרבן זה אותו דין של קודם ח' ימים שהטעם הוא משום שלא ידוע שכלו לו חודשיו והרי הוא ספק נפל, וכמו אדם בתוך שלשים יום. ואם ידוע שכלו לו חודשיו אינו נפל כמו באדם. ואפשר גם להקריבו, או שזו גזירת הכתוב. ומסקנת המשנה למלך:
והנראה אצלי דלהקרבה לא מהני כלו חדשיו דגזירת הכתוב היא דכל שלא עברו שבעה ימים אינו ראוי להקרבה
וכי תימא אם כן היכי יליף רשב"ג דשמונה ימים בבהמה אינו נפל מדכתיב ומיום השמיני וגו' שאני התם דגזירת הכתוב היא ואינו מטעמא דספק נפל דהא אפי' בדקים לן דכלו חדשיו אסור עד יום השמיני
הא לא קשיא דודאי טעמא דקרא משום נפל נגע בה אלא שלא רצה הכתוב גבי קרבן לחלק[2] בין כלו חדשיו ללא כלו חדשיו אלא סתם את הדרך וגזר ואמר דבשום אופן כל שלא עברו עליו שבעה ימים אינו ראוי לקרבן ומצינו דומה לזה גבי אדם דיליף לה רשב"ג מדכתיב ופדויו מבן חדש תפדה והתם פשיטא דאפילו ידעינן דכלו לו חדשיו לא מהני הפדיון קודם ל' יום ואם פדאו אינו פדוי ואם כן ע"כ לומר דטעמא דקרא הוא כדי שיצא מכלל נפל אלא שסתם הדבר ואמר דלעולם לא מהני הפדיון קודם שלשים אפי' בידעינן שכלו לו חדשיו הכא נמי גבי בהמה לעולם דטעמיה דקרא הוא כדי שיצא מכלל נפל וסתם הדבר דבכל גוונא אינו ראוי לקרבן אף שכלו חדשיו עד שיעברו עליו שבעה ימים.
וכן יש לשאול לגבי הכלל "כל מאן דאמר רחמנא לא תעביד". נחלקו אביי ורבא אם עבר אם מהני או לא מהני. אביי סובר שהוא מועיל ורבא סובר שאינו מועיל (תמורה ד' ב). טעמו של אביי משום שאם לא מועיל מדוע התורה אמרה שלוקים עליו. ונחלקו ראשונים ואחרונים להלכה אם כרבא או כאביי. האם גם איסור עשה הוא בכלל "כל מאן דאמר רחמנא לא תעביד"?
ע' רמב"ם איסורי מזבח פרק ג' הלכה י' שהמקדיש מחוסר זמן קדוש:
המקדיש טומטום ואנדרוגינוס וטריפה וכלאים ויוצא דופן למזבח ה"ז כמקדיש עצים ואבנים, לפי שאין קדושה חלה על גופן והרי הן חולין לכל דבר וימכרו ויביא בדמיהם כל קרבן שירצה, ואינן כבעל מום שבעל מום יש במינו קרבן, אבל המקדיש רובע ונרבע ומוקצה ונעבד ואתנן ומחיר ה"ז כמקדיש בעל מום עובר, וירעו עד שיפול בהן מום קבוע ויפדו עליו, וכן המקדיש מחוסר זמן ה"ז כמקדיש בעל מום עובר ואינו לוקה כמו שביארנו.
השגת הראב"ד: כל קרבן שירצה. א"א מדקאמר ויביא בדמיהן כל קרבן שירצה ולא אמר ויעשה מהן כל מה שירצה אלמא בשאמר הרי אלו למזבח מיירי ולא בשאמר הרי אלו קרבן דאילו אמר הכי לא קדישי כלל וא"כ בעל מום נמי כי האי גונא הוי דתנן בתמורה אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו עולה לא אמר כלום הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהן עולות.+
בגמרא יומא ס"ג ע"ב מובאת בריתא שאסור להקדיש מחוסר זמן:
ירצה לקרבן אשה לה' אלו אישים מנין שלא יקדישנו מחוסר זמן תלמוד לומר קרבן לה' לרבות שעיר המשתלח.
ע' משנה למלך שהקשה מדוע לא כתב הרמב"ם שאסור להקדיש מחוסר זמן. אלא שהרמב"ם כתב שזה כמו הקדשה של בעל מום. וע' בספר החינוך מצוה רצ"ג שכתב בדעת הרמב"ם שאסור להקדיש:
ועובר על זה והקריב מחוסר זמן, או הקדישו לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה, ביטל עשה, אבל אינו לוקה לפי שהוא לאו הבא מכלל עשה כמו שכתבנו.
האם בליל שמיני אפשר להקדיש, שהרי כבר עברו שבעה ימים תחת אימו? ע' ע' זבחים יב ע"א:
רב פפא אמר אפילו תימא מאורתא לילה אין מחוסר זמן דתני דבי ר' ישמעאל ליל שמיני נכנס לדיר להתעשר וכדרבי אפטוריקי דרבי אפטוריקי רמי כתיב והיה שבעת ימים תחת אמו הא לילה חזי וכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה הא לילה לא חזי הא כיצד לילה לקדושה ויום להרצאה.
רש"י שם:
ליל שמיני נכנס הולד להתעשר וקיימא לן בבכורות בפרק מעשר בהמה (דף נז) מחוסר זמן אינו נכנס לדיר להתעשר.
הא לילה ליל שמיני חזי ולא הוי מחוסר זמן
לקדושה ראוי להקדישו ואף על גב דלא חזי לילה להקרבה קאמרינן דמקדיש ליה אלמא לילה אין מחוסר זמן הואיל ומחר יהיה ראוי
בהמב"ם לא הביא את הדין של רבי אפטוריקי, להלן, שאפשר להקדיש בלילה. והאחרונים (מנחת חינוך, ולהלן) דנו בזה. אלא שהרמב"ם גם השמיט את דרבי אפטוריקי לגמרי, ולא הביא גם את החלק שאפשר לעשר מעשר בהמה בלילה:
וכתב קרן אורה מסכת זבחים דף יב עמוד א
הרמב"ם ז"ל השמיט הא דליל שמיני נכנס לדיר להתעשר ועמד ע"ז הכ"מ ז"ל בפ"ו מה' בכורות וכבר כתבתי בזה בחי' יבמות דדעת הרמב"ם ז"ל נראה דס"ל דלילה מח"ז ואסור להקדיש גם בליל שמיני
ולדעתו אכן לרמב"ם אסור להקדיש בלילה.
הרמב"ם פסק שלילה נחשב מחוסר זמן, ע' פרק ג' הלכות מחוסרי כפרה הלכה ד:
כל ראייה שהיא סותרת אינה מביאה לידי קרבן, כיצד ראה שתי ראיות והפסיק יום או יומים והרי הוא מונה שבעה ימים נקיים ובתוך השבעה ראה ראייה של זוב אינה מצטרפת לשתים אלא סותרת ומתחיל למנות כמו שביארנו… אבל בזב בעל שלש ראיות בליל שמיני שלאחר שבעת ימים נקיים אינו מביא קרבן שני על שלש ראיות אלו אלא קרבן אחד על השלש הראשונות, שאע"פ שאין שלש אחרונות סותרות הרי לא יצא לזמן שראוי לקרבן והלילה מחוסר זמן הוא לכל, חוץ מיולדת שהפילה בליל שמונים ואחד שהיא מביאה קרבן שני כמו שביארנו, ודבר זה מפי הקבלה.
ובשפת אמת הסביר שהרמב"ם לא פסק כרבי אפטוריקי, וכתב שהרמב"ם למד את זה מגמרא אחרת. שפת אמת מסכת זבחים דף יב עמוד א
ונלע"ד דס"ל להרמב"ם דלא קי"ל כר' אפוטרוקי שהרי ביומא (דף ס"ג ע"ב) מביא הגמ' ברייתא דתו"כ ירצה לקרבן אשה לרבות דאסור להקדיש מחוסר זמן ע"ש וא"כ כיון דמרבינן זה מלקרבן דכ' וביום השמיני ירצה משמע דאפי' בלילה אסור להקדישו א"כ נראה דתנאי נינהו ולהאי ברייתא ס"ל להרמב"ם דגם אינו נכנס לדיר להתעשר
והגם דהי' מקום לחלק דכיון דהא דמחוסר זמן אין נכנס לדיר להתעשר יליף בגמ' מתחת תחת ותחת אמו מיירי רק בז' ימים א"כ י"ל דליל שמיני נכנס לדיר להתעשר מ"מ הא הגמ' הכא תלה הך דנכנס להתעשר בדר' אפוטרוקי אבל למ"ד דאסור להקדיש בלילה גם להתעשר אינו נכנס דגז"ש דתחת תחת הוא בכלל ללמוד דכל הפוסל לקדשים פסול למעשר כנ"ל אך קצת קשה דסתמא דגמ' הכא ובחולין (פ"א) מייתי הך דר' אפוטרוקי משמע דהלכה כן וצ"ע
דרשה דרבי אפטוריקי שצריך דוקא יום להרצאה, קשה, הרי ודאי שצריך רק ביום שנאמר ביום צותו (ויקרא ז, לח), וברמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ד' הלכה א':
כל הקרבנות אין מקריבין אותן אלא ביום שנאמר ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם ביום ולא בלילה, לפיכך אין שוחטין זבחים אלא ביום ואין זורקין דמים אלא ביום השחיטה שנאמר ביום הקריבו את זבחו ביום הזביחה תהיה ההקרבה, וכיון ששקעה החמה נפסל הדם.
ואם כן מדוע צריך לימוד נוסף שמחוסר זמן רק ביום? האם יש נפ"מ אם זה נדרש מדר' אפטוריקי, או שזה נדרש מביום צוותו?
ע' תוספות חולין פ"א ע"א שהתוספות שם הקשו קושיה זו, ותרצו שאם משום מחוסר זמן, אם עלה ירד. מה שאין כן אם משום לילה, שם אם עלה לא ירד. (אמנם ע' שיטמ"ק ב"ק קי"א ע"א בשם הרא"ש כתב שגם מחוסר זמן אם עלה לא ירד, ולפי זה נשארה הקושיה)
ע' מנחת חינוך מצוה רצ"ג ד"ה ועיין בזבחים. ובתוספות זבחים יב ע"א כתבו: "י"ל למ"ד בפרק בתרא (שם קכ) אין לילה בבמה השתא שהוא מחוסר זמן אם שחט לילה אחר שביעי פסול אף בבמה"
ע' עמק יהושע סימן כ לגבי מחוסר זמן במילה.
- ונראה כפי שנאמר שרק לגבי שחיטת הדיוט מועיל כלו לו חודשיו, משום שבהדיוט לא נאמר בפירוש וכל האיסור הוא מחשש נפל שהוא נבילה, ולכן מועיל כלו לו חודשיו. ↑
- ע' עין הרועים אות כ' "כללים ומידות בתורה" באות יט שהביא מתוספות כמה מקרים שבמצות התורה לא פלוג. ע' המעין טבת תשמ"א מהרב קופרמן. ע' שיח השדה, פרומר, שער הכללים כלל ח'. ↑