ב"ה
מצות עשה סד – מעשה החטאת
כתב הרמב"ם בספר המצות עשה סד:
והמצוה הס"ד היא שצונו שיהיה מעשה קרבן חטאת על התואר הנזכר. אי זה חטאת שתהיה. והוא אמרו יתעלה (צו ו) זאת תורת החטאת וכו'. ומבואר גם כן שם בויקרא (ד) איך יישחט[1] ואי זה דבר יישרף ממנו ואי זה דבר ייאכל:
להלן במצות עשה ס"ט כתב הרמב"ם את המצוה שיקריב כלמי ששגג בחטא קרבן חטאת, וזה יידון בנפרד. המצוה כאן היא שייכת להלכות מעשה הקרבנות, ואילו עשה ס"ט שייך להלכות שגגות.
הרמב"ם בשורש יב כתב שלא מונים את כל מעשה המצוה, כל דבר כמצוה אלא הכל מצוה אחת:
יש שמצווים אנו לעשות איזה מעשה, ואחר כך יתחיל הכתוב לבאר איכות המעשה ההוא, ויפרש את השם שהזכיר ויאמר מה הוא כולל – אך אין למנות כל ציווי שבא באותו הביאור כמצווה בפני עצמה.
לדוגמה אמרו: "ועשו לי מקדש" (שמות כה, ח) הרי זו מצוות עשה אחת מכלל המצוות, והיא, שיהא לנו בית שכלפיו יכוונו, ואליו יבואו ובו תהיה הקרבת הקורבנות, ושם יתאספו במועדים. אחר כך התחיל לתאר פרטיו ואיך הם נעשים אבל אין למנות כל מה שאמר בו "ועשית" מצווה בפני עצמה.
… וכמו כן היא מלאכת החטאת כלה, מזביחתה והפשטתה והקרבת מה שיקרב ממנה (ויקרא ד) ורחיצת הכלים שיזה מדמה עליהם ורחיצת הכלים שתבושל בהם או שבירתם (צו ו), הכל היא תורת החטאת והיא מצוה אחת (ע' סד).
ודעת הבה"ג היא שמונים כל חלק מן העשיה כמצוה בפני עצמה. וזה הביא הרמב"ן בהשגות שם:
אבל דעת בעל ההלכות הוא שהמצוה בבעל החטא שיקריב על חטאו קרבן פלוני לא ימנה הוא כאשר הוא איננו מונה העונשים כולם במיתה ובמלקות. אבל המצוה בכהנים והקריבו בני אהרן וזרקו את הדם וגו' ימנה אותו. ולכך כתב יציקות בלילות פתיתות מליחות הגשות תנופות. ועל הדרך שאמרו (מנחו' יח ב) מנין לרבות חמש עשרה עבודות היציקות והבלילות וכו' ת"ל המקריב את דם השלמים מבני אהרן עבודה המסורה לבני אהרן כל כהן שאינו מודה בה אין לו חלק בכהונה. ואלה העבודות נמנות מצוות שהכהן כשעושה אחת מכל אלה עושה מצוה ומברך עליה. וזה דעתו ז"ל.
לפי הרמב"ן יש ברכה נפרדת על כל עבודה, וע' משנה למלך הלכות מעשה הקרבנות פרק א' הלכה א' שהברכה היא "אשר קדשנו בקדושתו של אהרון וצוונו לעשות כך וכך". וכבר דברנו על כך בשורשי י"ב.
כתב הרמב"ם בהקדמה לסדר קדשים:
ראיתי להקדים דברים בחלוקי הקרבנות וסקירת סוגיהם לפני שאתחיל בפירוש סדר זה, ואשר הביאני לכך אף על פי שחלוקתן דבר פשוט וכולם מקראות בתורה ואי אפשר להביא בזה דבר מופלא ולא עמקות עיון, הוא מפני שדבר זה כלומר הקרבנות כבר אבד בעונותינו שרבו, ואין מעיינים בו כי אם מעטים מבני אדם, ואין עניניו נזכרים תכופות לפני האדם שיזכרם אף על פי שכבר עיין בהם, כיון שאין שם מעשה הגורם חזרתו, ואין בני אדם שואלים על שום דבר מהם כלל, עד שהושוו בהם החכם הגדול והסכל שבהמון, והרי רוב התלמידים אינם יודעים מן הקרבנות אפילו מה שנאמרו בו מקראות מרובים.
וכתב הרמב"ם שם את החלוקה הבסיסית בחטאת היא שיש חטאות שמקריבין ממנו אימורים והשאר נאכל לזכרי כהונה, ויש מהן שהשאר נשרף.
פרשיית החטאת שבפרשת ויקרא, מחולקת לחמישה נושאים:[2]
פסוקים א-יב – פר כהן משיח.
פסוקים יג-כא – פר העלם דבר של ציבור.
פסוקים כב-כו – שעיר נשיא.
פסוקים כז-לא – שעירת יחיד.
פסוקים לב-לה – כבשת יחיד.
על סדר הפסוקים כתב רבנו בחיי בויקרא ד ג:
סדר החוטאים המביאים קרבן שבפרשה הם: כהן גדול והסנהדרין ומלך ישראל ואח"כ המון העם. ורצה להתחיל מן הכהן שהוא האדם הגדול ומלאך ה' צבאות הוא, וממנו יראו וכך יעשו כל ישראל שיזהרו לשוב בתשובה, כי מתוך שיראוהו שהמזהיר שבהם הכהן הוא הראש מביא קרבן על חטאו, הכל יראו ויקחו מוסר וילמדו ממנו ק"ו: אם הקדוש ברוך הוא מכפר למי שהוא קרוב אליו שלא היה ראוי לחטוא אף כי יכפר בעד שאר העם, כי מהידוע כי לפי מעלת האדם יכבד פשעו, ועל זה אמר שלמה ע"ה: (קהלת א, יח) "כי ברוב חכמה רב כעס", לפי מה שהוא יותר חכם וצדיק יכבד כעס חטאו ושגיאתו אצל הקדוש ברוך הוא, והראיה ממשה רבינו ע"ה:
ממה מביאים חטאת:
מפורש בפסוקים שאם הכהן המשיח חטא או כל עדת ישראל חטאו הרי הם מביאים פר זכר (ויקרא ד' ג ד' יג יד) לעומתם הנשיא שחטא מביא שעיר עזים זכר (ד' כב כג) ואילו יחיד רגיל שחטא מביא שעירה או כבשה נקבה (ד' כז לב)
והטעם לכך, כתב הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג, פרק מ"ו):
ודע שכל שהחטא חמור יותר נעשה קרבנו ממין פחות, ולפיכך שגגת עבודה זרה שעירה דווקא, ושאר חטאת יחיד כשבה או שעירה, כי הנקבה גרועה מן הזכר בכל מין, ואין חטא חמור מעבודה זרה, ואין מין גרוע משעירה. ומפני כבוד המלך נעשה קרבן שגגתו שעיר, אבל כהן גדול וצבור אין שגגתם סתם מעשה [בתרגום אבן תבון: אין שגגתן מעשה גמור], אלא היא הוראה, ולפיכך נתעלה קרבנם בפרים, ובעבודה זרה בשעירים. ולפי שהיו העברות שמקריבים בגללם אשם למטה מן העברות שמקריבים בגללם החטאת, נעשה קרבן אשם איל או כבש מן הצאן. נתעלה סוגו ומינו בהיותו זכר מן הצאן, הלא תראה העולה, כיון שהיא כליל לד' נתעלה מינה ולא תהא אלא זכר.
אבל בפרק כו שם כתב הרמב"ם:
המצוה בהקרבת הקרבן יש לה תועלת גדולה מבוארת כמו שאני עתיד לבאר, אבל היות הקרבן האחד כבש והאחד איל והיות מספרם מספר מיוחד, זה א"א לתת לו עלה כלל, וכל מי שמטריד עצמו לתת סבה לדבר מאלו החלקים הוא בעיני משתגע שגעון ארוך ואינו מסיר בזה ההרחקה אך מוסיף הרחקות, ומי שידמה שאלו יש להם סבה, הוא רחוק מן האמת כמי שידמה שהמצוה כולה היא ללא תועלת נמצאת.
ולכאורה דבריו בפרק מו סותרים.
בפרשת עולה הוקדמו הכשבים לעזים: 'ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעלה, זכר תמים יקריבנו' (א', י). גם בפרשת שלמים נאמר בתחילה: 'אם כשב הוא מקריב' (ג', ז), ואחר כך: 'ואם עז קרבנו' (ג', יב). לעומת זאת בפרשת חטאת נאמר בתחילה: 'והביא קרבנו שעירת עזים תמימה נקבה' (ד', כח), ורק אחר כך: 'ואם כבש יביא קרבנו לחטאת, נקבה תמימה יביאנה' (ד', לב). יש לשאול: מדוע בעולה ושלמים הוקדם הכבש לעז ואילו בחטאת הוקדמה השעירה לכבשה?
בנוסף להקדמת השעירה לכבשה בחטאת, גם משמע שבחטאת יש להביא לכתחילה שעירה, שכן לגבי שעירה כתוב: 'והביא קרבנו שעירת עזים תמימה נקבה' (ד', כח), ואילו לגבי כבשה כתוב: 'ואם כבש יביא קרבנו לחטאת, נקבה תמימה יביאנה' (ד', לב). יש לציין שלגבי עולה נאמרו שתי האפשרויות בלשון 'ואם': 'ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעלה, זכר תמים יקריבנו' (א', י). גם בפרשיית שלמים נאמרו שתי האפשרויות ב'ואם': 'ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים… אם כשב הוא מקריב' (ג', ו-ז), ואחר כך: 'ואם עז קרבנו' (ג', יב)!
כתב המשך חכמה:
דע דבעולה דעיקרו הקטרת האברים לריח ניחח, ומכל שכן בשלמים, לכן כתוב כבש קודם לשעיר, משום דלענין הקטרה כבשים קודמים לשעירים, שלהקטרה יש בהן תמיד חלק גבוה יותר, דהיינו אליה, אבל בחטאת יחיד כתוב שעירה קודם לכבשה, משום דשעירת יחיד קודמת לכבשת יחיד, דמכפרת גם בעבודת גלולים, כדפסק רבנו בפ"ט מהלכות תמידין ומוספין (ה', ו ד"ה והביא את אשמו לה').
כלומר התורה הקדימה בכתיבתה את המין שקודם בהקרבה כאשר יש את שני המינים לפני הכהן המקריב: בעולה ושלמים, כאשר יש לפני הכהן כבש ועז – הכבש קודם, בגלל שיש לו אליה שהיא קריבה למזבח, ואילו לעז אין אליה. אבל בחטאת הוקדמה השעירה לכבשה בגלל שכאשר יש לפני הכהן שעירת חטאת וכבשת חטאת – השעירה קודמת, משום ששעירה מכפרת גם בעבודה זרה, בניגוד לכבשה.[3]
מקום השחיטה:
בצפון ויקרא ד' כד ד' כט ד' לג ועיין זבחים פ"ה מ"א ומ"ג
מתן הדם:
שתי החטאות הראשונות פר העלם דבר של ציבור ופר כהן משיח הן חטאות פנימיות דהיינו חטאות שדמן ניתן בתוך אהל מועד בניגוד לשאר הקרבנות שדמן ניתן נזרק או נשפך על מזבח העולה. נתינת הדם בחטאות אלו כוללת שבע הזאות באצבע כנגד הפרוכת ארבע מתנות אצבע על ארבע קרנות מזבח הזהב ושפיכת שיריים על היסוד המערבי של המזבח החיצון (ד' ו-ז; ד' יז-יח)
שלוש החטאות האחרות שעיר נשיא שעירת יחיד וכבשת יחיד הן חטאות חיצוניות דמן טעון ארבע מתנות אצבע על ארבע קרנות המזבח החיצון ושפיכת שיריים על היסוד הדרומי של המזבח החיצון (ד' כה; ד' ל; ד' לד)
מה קרב על המזבח
האימורים ובכבשה גם האליה ויקרא ד' ח י יט כו לא לה
מה נאכל למי איפה ומתי:
בחטאות הפנימיות שאר הבשר מלבד האימורים נשרף מחוץ למחנה (ד' יא יב; ד' כא). החטאות הנשרפות הם חמש: פר כהן משיח, פר העלם דבר של צבור, שעירי עבודה זרה, פר יום הכפורים ושעיר יום הכפורים. החטאות הנשרפות נקראות גם בשם חטאות הפנימיות משום שדמן מוזה בתוך ההיכל על הכפורת.
בחטאות החיצוניות השאר נאכל לזכרי כהונה בעזרה ליום ולילה ומדרבנן עד חצות ו' יט רש"י ז' טו
האם יש סמיכה:
יש סמיכה בכל החטאות שבפרקנו ד' ד ד' טו ד' כד ד' כט ד' לג ואף על פי שבדרך כלל אין סמיכה בקרבנות הציבור בפר העלם דבר של ציבור יש סמיכה מנחות פ"ט מ"ז.
מורה נבוכים ח"ג פרק מו לגבי ההבדל בין החטאות, מדוע החטאות הפנימיות לא נשרפות על המזבח:
ודע שכל חטאת שיאמן בו שהוא מכפר חטא גדול או חטאים גדולים, כמו חטאת העלם וכיוצא בו, הם נשרפים כולם מחוץ למחנה לא על המזבח, כי לא ישרף על המזבח אלא העולה והדומה לה, ומפני זה נקרא מזבח העולה, כי שרפת העולה ריח ניחוח לה'. וכן כל אזכרה ריח ניחח וכן הוא בלא ספק, מפני שהוא להסיר דעות ע"ז כמו שבארנו, אמנם שרפת אלו החטאות, הכונה בהם שזה החטא כבר נמחה זכרו ונעדר כמו שנעדר זה הגוף הנשרף, ולא נשאר מן המעשה ההוא זכר, כמו שלא נשאר לזה החטאת זכר, אבל אבד בשרפה, ואין עשנם ריח ניחוח לה' אבל הפכו, ר"ל עשן נמאס ונתעב, ומפני זה נשרפים חוץ למחנה
ביתר פירוט כתב הרמב"ם על החטאת בהלכות מעשה הקרבנות פרק ז':
הלכה א
מצות עשה לעשות החטאות כמצותן האמורה בתורה, וכיצד מעשה חטאת הנאכלת, שוחט ונותן הדם כמו שביארנו, ומפשיטה ומפריש האימורים ומולחן וזורקן על גבי האשים, ואם רצה ליתן את האימורין בכלי כשמוליכן למזבח נותן ושאר בשרה נאכל לזכרי כהונה בעזרה.
הלכה ב
וכיצד מעשה חטאות הנשרפות, שוחט וזורק דמם כמו שביארנו, ואחר כך קורעם ומוציא האימורים ונותנן בכלי ומולחן וזורקן על גבי האשים, ומוציא שאריתן חוץ לעיר, ומנתחין אותן שם כנתחי העולה בעורן, ושורפין אותן שם בבית הדשן.
לשון אימורים, כתב המשנה למלך כאן:
פירוש מלת אימורים כתב הערוך בערך מר שהם על שם שהם מורים ואדונים על כל האיברים ועולים ע"ג המזבח לחלק אדון העולם. והאל"ף הוא נוסף כאל"ף אמרכל, ולי נראה שהוא מלשון את ה' האמרת, יתאמרו כל, וכן אמרכל אמר כל ודו"ק.
אבל התוספות יום טוב בפסחים פרק ה' משנה י' כתב:
ונקראו אימורין שאלו הן הן הדברים האמורים בתורה להקטירן כן פי' הרמב"ם בהקדמתו לסדר קדשים וכיוצא בזה אימורי הרגלים במ"ז פ"ה דסוכה.
ולפי מהדורת הרב קאפח, הרמב"ם לא כתב שם הסבר לשם אימורים. וז"ל שם: "והאמורין שהזכרנו לעיל הוא שם הנאמר על הדברים הנקטרים על גבי המזבח מן החטאת והאשם והשלמים."
ובתפארת ישראל שם כתב שלשון אימורים הם כמו "ראש אמיר", כלומר החלקים החשובים:
[ונקראו אימורים, על שהם מורים ואדונים על שאר איברים להקריבם לריח נחוח לה', כך כ' הערוך, ולפעד"נ, דאימורים הוא לשון ראש אמיר, שהוא ראש האילן ששם הפירות יותר משובחים מחום השמש, כמו כן אלו החלקים הם היותר משובחים שבבהמה להקריבם לגבוה, או שאמורים לשון אמירה ודבור, ור"ל אותן חלקי הבהמה שנאמר בהן בתורה להקריבם
ובתורה שלימה ויקרא, מילואים ה' הביא בשם ר' תנחום ירושלמי בספרו המדריך המספיק שאימורים הם לשון הערצה ורוממות והטוב, כמו שנאמר "אשר הונף ואשר הורם" שמות כט, כז. ובשעת הרמתן לקרבן נקראו אימורים, כפי שאומרים באיזו מקומן "המורם".
הרמב"ם מזכיר את האימורים גם בחטאות הנאכלות וגם בחטאות הנשרפות (פרק ז' הלכות א'- ב'):
הלכה א: מצות עשה לעשות החטאות כמצותן האמורה בתורה, וכיצד מעשה חטאת הנאכלת, שוחט ונותן הדם כמו שביארנו, ומפשיטה ומפריש האימורים ומולחן וזורקן על גבי האשים, ואם רצה ליתן את האימורין בכלי כשמוליכן למזבח נותן ושאר בשרה נאכל לזכרי כהונה בעזרה.
הלכה ב: וכיצד מעשה חטאות הנשרפות, שוחט וזורק דמם כמו שביארנו, ואחר כך קורעם ומוציא האימורים ונותנן בכלי ומולחן וזורקן על גבי האשים, ומוציא שאריתן חוץ לעיר, ומנתחין אותן שם כנתחי העולה בעורן, ושורפין אותן שם בבית הדשן.
לכן פלא על הרמב"ם שבהלכות מעשה הקרבנות פרק א' הלכה יח כתב:
הלכה יח
האיברים ששורפין אותן ע"ג המזבח מן החטאות הנאכלות ומן האשמות ומן השלמים הן הנקראין אימורין, ואלו הן האימורין של שור או של עז: החלב אשר על הקרב ובכללו חלב שעל גבי הקבה ושתי הכליות וחלב שעליהן עם החלב אשר על הכסלים ויותרת הכבד ונוטל מן הכבד מעט עם היותרת, ואם היה הקרבן ממין הכבשים מוסיף על אלו האליה תמימה עם החוליות מן השדרה עד מקום הכליות שנאמר לעומת העצה יסירנה, וכל האימורין נשרפין על מזבח החיצון.
והוסיף שם:
וכן מוכח מלשון המשנה בזבחים (פ"י מ"ב) דאיתא שם: אברי עולה קודמין לאמורי חטאת, דחלקי העולה נקראים אברים ולא אימורין וכן במנחות (כ א), ונ"מ למעשה כתב התורה שלמה (בסוף פר' ויקרא מילואים סי' ה') דבשאר קרבנות שיש בהם אימורין כל האימורין נקרבים יחד עם החלבים כדאיתא בפסחים (סד ב), משא"כ בעולה שאין בו דין אימורין מבואר בתמיד (פ"ד מ"ג) שלא נקרבו כל החלבים יחד, וכן מבואר שם שהפדר נקרב ראשון עם הראש.
כמו כן לא כלל הרמב"ם עולה באלו שיש להם אימורים אבל במשנה בזבחים קט ע"א מפורש לשון אימורים על עולה:
מתני' אחד קדשים כשרין ואחד קדשים פסולין שהיה פסולן בקודש והקריבן בחוץ חייב המעלה כזית מן העולה ומן האימורין בחוץ חייב.
וברש"י שם גרס מן העולה ומאימוריה, וכן גירסתנו בגמרא שם עולה ואימוריה אין שלמים ואימוריהן לא, וכן נמצא במעילה (טו ב) וברמב"ם מעשי הקרבנות (פי"ט ה"י) וע' רש"י סוטה (לז ב) ד"ה כללות.
(ויותר פלא שבאנציקלופדיה תלמודית העתיקו את הרמב"ם כהגדרה לערך "אמורים", ולא שמו לב לבעיתיות שבזה), ובקשתי בזמנו את הרב זכריה בן שלמה שליט"א לשאול את הרב קאפח זצ"ל על זה, ותשובתו היתה שמה שכתב הרמב"ם הוא לאו דוקא (!).
ומצאתי בספר דף על דף זבחים קט ע"א:
וכתב בספר אמרי חן (סי' ל"ד אות ד'): מבואר מהרמב"ם הנ"ל דשם אימורין איננו שייך לקרבן עולה דכליל לשם, כי שם האמורין ניתן רק לחלקי הקרבנות אשר הורמו והופרשו משאר חלקי אותו קרבן אשר נאכלים אותם חלקים אחרים לכהנים. אבל בזמן שכל הקרבן נשרף לא שייך לקרוא לאברי העולה בשם אימורין.
וזה מוכיח שפירוש הלשון אימורים הוא דבר שהורם, ולכן אין אימורים בחטאות הנשרפות, וכן בעולה.
ובספר אמרי חן תירץ (הובא בדף על דף שם):
כי יש לחלק בין השתמשות המילה במובנה העיקרי והטכני ובין מובנה הרחב. כי הראשון אינו אלא בקרבן אשר חלק ממנו נאכל לכהנים או לבעלים וחלק ממנו נקרב כמו שהתבאר לעיל. אבל מאחר שידענו מה הם האימורים העיקריים והטכניים בענין שלמים חטאת ואשם, אפשר להשתמש במילה זאת באופן רחב לאותם חלקים גם בקרבן עולה להבין בקיצור על מה מדובר שם, אף שאינם אימורים אמתיים, שהרי זו היא סתירה מיניה וביה, אבל מ"מ מועיל לנו לדעת באופן מקוצר את החלקים של העולה שאנחנו דנים עליהם כאן בשחוטי חוץ וכדומה ודו"ק היטב.
- באבן תיבון: 'יקרב'. אבל "איך ישחט' הכוונה בצפון וכו' ↑
- ראה "מעלין בקדש" 9 "פרשת קרבן החטאת" הרב איתן שנדורפי. חלק מן הדברים כאן הם משם. ↑
- הרב שנדורפי שם. ועוד כתב שם:כתב הנצי"ב בהעמק דבר:
הקדים הכתוב שעירה קודם לכשבה, ולא כעולה ושלמים… לפי הפשט הוא משום שלא יהא קרבנו מהודר (ד', כח).
כוונתו היא שבכבשה יש גם אליה שעולה למזבח, ובשעירה אין אליה, ולכן קרבן השעירה אינו מהודר כמו כבשה, ועדיף שהחוטא יביא קרבן שאינו מהודר. בכך מיושבים שני חלקי השאלה הראשונה: בעולה ושלמים, שאינם באים על חטא, עדיף שיביא קרבן מהודר, ולכן הוקדם הכבש לעז, בגלל שכבש גם אלייתו קריבה, בין בעולה ובין בשלמים, ובעז אין אליה. אבל חטאת, שבאה על חטא, עדיף שלא תהיה מהודרת, ולכן הוקדמה השעירה, שפחות מהודרת, לכבשה המהודרת יותר. [23] בכך גם מיושבת השאלה השניה מדוע נכתב הפסוק בצורה כזו שיראה ממנו שלכתחילה צריך להביא שעירה; אכן, לכתחילה עדיף שיביא שעירה. [24]
הסבר נוסף של הנצי"ב ומפרשים נוספים
עוד כתב הנצי"ב בהעמק דבר:
הקדים הכתוב שעירה קודם לכשבה, ולא כעולה ושלמים, לפי סוגית הגמרא בסוטה (לב:) דבשעירה ניכר יותר שהוא חטאת ומיכסף נפשיה, ואם כן ניחא דלכתחילה יעשה באופן דליכסף נפשיה, כי היכי דליהוי ליה כפרה (ד', כח).
בגמרא שציין הנצי"ב נאמר:
אמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מפני מה תיקנו תפלה בלחש? שלא לבייש את עוברי עבירה, שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה. ולא? והא איכא דמים – דם חטאת למעלה ודם עולה למטה! התם כהן הוא דידע [ולא שאר כל העולם ואין בשת בכך – רש"י]. והאיכא חטאת נקבה, עולה זכר! התם מיכסיא באליה. תינח כבשה, שעירה מאי איכא למימר? התם איהו דקא מיכסיף נפשיה, דאיבעי ליה לאיתויי כבשה, וקא מייתי שעירה. חטאת דעבודת כוכבים, דלא סגי דלאו שעירה, מאי איכא למימר? התם ניכסיף וניזיל כי היכי דנכפר ליה (סוטה לב:).
עולה מגמרא זו שמי שמביא שעירה מתבייש יותר, ומתוך כך מתכפר יותר, ולכן מי שחטא בעבודה זרה חייב להביא דווקא שעירה. על פי זה כתב הנצי"ב שגם בשאר חטאים עדיף שיביא שעירה כדי שיתבייש יותר ומתוך כך יתכפר יותר. כעין זה כתבו גם המלבי"ם (ד', לב אות רפח), האזנים לתורה (ד', כח), והשירת דוד (שם). [25] בכך מיושב חלקה השני של השאלה הראשונה – מדוע בחטאת הוקדמה השעירה לכבשה. כמו כן בכך מיושבת השאלה השנייה – מדוע כתוב בצורה כזו שמשמע שלכתחילה יש להביא לחטאת שעירה. ↑