ב"ה
מצוה סה- מעשה האשם
כתב הרמב"ם:
והמצוה הס"ה היא שצונו שיהיה מעשה קרבן האשם על התואר הנזכר בויקרא באמרו (צו ז) וזאת תורת האשם ובאר הכתוב איך יקרב ומה יישרף ממנו ומה ייאכל ממנו:
ובמצוה ע"ה כתב הרמב"ם "שצוה מי שחטא חטאים ידועים שיקריב קרבן אשם ויכופר לו", וכפי שאמרנו במצות חטאת, במצוה סה הרמב"ם אומר את מעשה האשם הקשור להלכות מעשה הקרבנות ואילו במצוה ע"ה את השייך להלכות שגגות.
כתב הרמב"ן על התורה ויקרא ה' טו:
ולא נתברר מה טעם יהיה שם הקרבן האחד חטאת ושם האחד אשם, וכולן יבאו על חטא. ולא נוכל לומר בעבור שהחטאת נקבה, כי יש חטאת זכר, שעירים ופרים. ואין לומר שיהא מפני חומר החטא, כי הנה המצורע מביא שני קרבנות, שם האחד חטאת והשני אשם:
והנראה בעיני, כי שם אשם מורה על דבר גדול אשר העושו יתחייב להיות שמם ואבד בו, מלשון האשימם אלהים (תהלים ה יא), ויאשמו נאות מדבר. וכן תאשם שומרון כי מרתה באלהיה (הושע יד א), וכן אשמים אנחנו (בראשית מב כא), נענשים. וחטאת מורה על דבר נטה בו מן הדרך, מלשון אל השערה ולא יחטיא (שופטים כ טז):
והנה אשם גזלות ואשם שפחה חרופה, בעבור שהם באים אף על המזיד יקרא קרבנם אשם, וכן אשם הנזיר. אבל אשם מעילות אף על פי שהוא בשוגג, בעבור שהוא בקדשי ה' יקרא הקרבן אשם, כי החטא (הגדול) [גדול] יתחייב להיותו אשם בו, כאשר יקרא מעילה:
וענין המצורע, בעבור שהמצורע חשוב כמת והנה הוא כבר שמם ואבד, ויקרא קרבנו הראשון אשם, שיגין עליו מן האשמה אשר הוא שמם בה, והשני חטאת שהוא מכפר שגגותיו:
וטעם אשם תלוי, מפני שבעליו סבור שאין עליו עונש כי לא נודע שחטא, מפני זה החמיר עליו הכתוב בספקו יותר מודאו, והצריכו איל בכסף שקלים, ואלו נודע חטאו היה מביא חטאת בת דנקא. וקראו אשם לאמר שהוא בשני סלעים כאשמות החמורים, לרמוז לו שאם יהיה נקל בעיניו ולא יביא כפרתו שמם יהיה בעונו. וזה טעם אשם הוא אשום אשם לה' (פסוק יט). יאמר כי הקרבן הזה אעפ"י שהוא בא על הספק אשם הוא, כי אשום אשם לה' היודע כל תעלומות, ואם אולי חטא לו יענישנו. וכן מה שאמר למעלה, והביא את אשמו, בעבור כי מן הנזכרים מזידין, כגון שבועת העדות, יזכיר בו אשם, והוא חטאת:
סוגי האשמות, מתחלקים לשני סוגים: חמשה אשמות ודאיים, הבאים על אשמה ודאית, והאחד בא על הספק והוא אשם תלוי. ושלשה אשמות באים אפילו במזיד, אשם גזילות, אשם שפחה חרופה ונזיר שנטמא.
ההאשם בא רק על ידי יחיד ולא על ידי ציבור. הוא אינו בא בנדבה ובא רק מהזכרים.
אשם מיוחד הוא אשם מצורע שבהקרבתו הכהן לוקח את האשם כשהוא חי ומניפו עם לוג השמן במזרח כדרך כל התנופות.
אנציקלופדיה תלמודית ערך אשם מצורע:
המצורע אחר שנרפא מצרעתו ונטהר חייב להביא ביום השמיני לטהרתו, מלבד כבשה לחטאת וכבש לעולה, אף כבש לאשם, שנאמר: וביום השמיני יקח שני כבשים וגו' ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אתו לאשם. ולא נמנה במצוה מיוחדת, לפי שהוא בכלל מצות עשה שבתורה לכל חייבי אשמות להביא את אשמם, או בכלל מצות הבאת קרבנות המצורע.
אגב דין אשם מצורע, נברר את דין הסמיכה על הקרבנות. ויש לזה נפ"מ גם הלכה למעשה. כתוב בגמרא זבחים לג ע"א:
לימא מסייע ליה, כל הסמיכות שהיו שם קורא עליהן אני תכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער נקנור שאין מצורע יכול ליכנס לשם עד שמזין עליו מדם חטאתו ומדם אשמו ואי אמרת ביאה במקצת לא שמה ביאה ליעייל ידיה ולסמוך אמר רב יוסף הא מני ר' יוסי ברבי יהודה היא דאמר מרחק צפון וליעבד פישפש אביי ורבא דאמרי תרוייהו הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל (את) כל מלאכת התבנית איכא דאמרי אמר רב יוסף כל הסומך ראשו ורובו מכניס מאי טעמא כל כחו בעינן הלכך לא אפשר.
ופרש"י שם:
לימא מסייע ליה – לעולא דאמר ביאה במקצת שמה ביאה.
תכף לסמיכה שחיטה – כדכתיב וסמך ושחט.
חוץ מזו – של אשם מצורע.
שהיתה בשער נקנור – הוא שער המזרחי כדתנן בשקלים (פ"ו מ"ג) שבמזרח שער נקנור וחלל שער לא נתקדש בקדושת העזרה כדאמרי' בכיצד צולין (פסחים פה:) לפי שהמצורע עומד שם ומכניס ידיו לעזרה ושם מוציאין לו את האשם וסומך עליו וחוזר ומכניסו למקום שחיטתו ושוחטו מפני שאין מצורע יכול ליכנס בעזרה ולסמוך.0
עד שמזין עליו מדם חטאתו – לא עליו ממש קאמר שאין נותנין על בהונות אלא מדם האשם אלא שזורקין בשבילו דם חטאתו ודם אשמו.
ליעייל ידיה – לתוך הפתח ולסמוך ולישחטיה אצל הפתח דהא כל הפתחים שהיו שם רחבן עשר אמות וחמש מהן בצפון וחמש מהן בדרום שהפתח מכוון כנגד פתחו של היכל באמצע העזרה ויכול לשחוט לפני צפונו של פתח דהוה ליה צפון וקס"ד רבי היא דאמר כל צפון העזרה כשר לשחיט' קדשים ואף צפון שבמקום דריסת רגלי כהנים וישראל כדאמר לעיל.
מרחק צפון – צפון הכשר (מהן) לשחיטת קדשי קדשים רחוק מן הפתח יותר מכ"ב אמה מקום דריסת ישראל ומקום דריסת כהנים דכל אחת מהן י"א אמה במסכת מדות (פ"ה) [וכר"י ברבי יהודה] דאמר (יומא דף לו) איזהו צפון מקיר מזבח ועד כותל העזרה כנגד צפונו של מזבח ותו לא הילכך צריך להחזירו בצפון המזבח וליכא תכף לסמיכה שחיטה.
מקום דריסת ישראל שהוא י"א אמה, ומקום דריסת הכהנים י"א אמה הם משער ניקנור עד המזבח. כלומר משער נקנור עד המזבח יש כ"ב אמה (ע' מידות פרק ה' משנה א').
אולם יש לשאול, אם הסמיכה של אשם מצורע נעשית בשער נקנור, הרי הסמיכה צריכה להיות לפני ה', ע' ויקרא א:
(ג) אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה': (ד) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו: (ה) וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה' וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
אם כן האם שער נקנור נחשב "לפני ה'" או אינו נחשב לפני ה'?
זה תלוי בשאלה, האם הסמיכה בכלל, נעשית בעזרה משום שהסמיכה צריכה להיות לפני ה' ובעזרה יש לפני ה'. או מדין אחר, משום שתכף לסמיכה שחיטה וכיון שהשחיטה לפני ה' לכן גם הסמיכה צריכה להיות לפני ה'?
כתוב בגמרא זבחים לב ע"א:
וטמא דיעבד שפיר דמי ורמינהו וסמך ושחט מה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים מדרבנן מ"ש סמיכה דכתיב לפני ה' שחיטה נמי הכתיב לפני ה' אפשר דעביד סכין ארוכה ושחיט סמיכה נמי אפשר דמעייל ידיה וסמיך קסבר ביאה במקצת שמה ביאה רב חסדא מתני איפכא וסמך ושחט מה שחיטה בטהורין אף סמיכה בטהורין מאי שנא שחיטה דכתיב לפני ה' סמיכה נמי כתיב לפני ה' אפשר דמעייל ידיה וסמיך שחיטה נמי אפשר דעביד סכין ארוכה ושחיט הא מני שמעון התימני היא דתניא ושחט את בן הבקר לפני ה' ולא השוחט לפני ה' שמעון התימני אומר מנין שיהיו ידיו של שוחט לפנים מן הנשחט ת"ל ושחט את בן הבקר לפני ה' שוחט את בן הבקר יהא לפני ה'
ובדבר זה נחלקו רש"י ותוספות שם, לרש"י אין הכוונה שהסמיכה צריכה להיות לפני ה', אלא שהגמרא לומדת מהכתוב "ושחט את בן הבקר לפני ה'" שהשחיטה צריכה להיות בעזרה כיון שתיכף לסמיכה שחיטה, וממילא גם הסמיכה צריכה להעשות בעזרה.
אבל התוספות (ד"ה מאי שנא) כתבו בשם ר' יעקב מאורלינ"ש, שגם בסמיכה עצמה כתוב לפני ה', ולכן יש חובה עצמית לסמוך בעזרה, גם בלא דין תכף לסמיכה שחיטה.
מהגמרא שהבאנו לעיל, "כל הסמיכות שהיו שם קורא עליהן אני תיכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער ניקנור…" ברור שהגמרא הבינה שהמצורע עומד עם האשם בשער, במקום חול. ואם כן הרי החסרון של הסמיכה של המצורע אינה רק בגלל שצריך תיכף לסמיכה שחיטה, אלא יש גם חסרון שהסמיכה אינה לפני ה'. ומוכח מכאן שאין בעיה מצד הסמיכה שאינה בעזרה לפני ה' אלא רק מחמת שאינה תיכף לשחיטה. ומכך שהבריתא נקטה רק בעית התכיפה ולא את בעית העזרה, משמע כרש"י שהסמיכה צריכה להיות בעזרה רק משום שתיכף לסמיכה שחיטה.
אפשר לומר, שאין מגמרא זו ראיה, שזה תלוי מה גדר "לפני ה'" לגבי הסמיכה. שהרי מצאנו שחיטה לפני ה' וזה בעזרה. מעשר שני נאכל בכל ירושלים משום שאכילה לפני ה' זה בכל ירושלים. ואם כן יתכן שלגבי סמיכה, גם שער ניקנור, אף שהוא חול, אינו עזרה אלא יש עליו קדושת הר הבית, מכל מקום נחשב לפני ה'.
וע' בחידושי הגרי"ז בזבחים דף לב ע"ב שהוכיח שכל שער ניקנור נחשב לפני ה':
והנה כן מוכח מדברי הגמ' בסוטה (דף ח' ע"א) דיש בזה דין מיוחד בעמידת המצורע לפני ה', דאמרינן שם ומעלין אותה לשער ניקנור ששם משקין את הסוטות ומטהרין את המצורעין וכו' בשלמא סוטות דכתיב והעמיד הכהן את האשה לפני ה', מצורעין נמי דכתיב והעמיד הכהן המטהר לפני ה', אלא יולדת מ"ט וכו', ובסוטה בודאי שהוא דין מיוחד של והעמיד הכהן את האשה לפני ה', אשר לדין זה גם שער ניקנור מיקרי לפני ה', ומדקאמר בגמ' מצורעין נמי דכתיב והעמיד משמע דגם במצורעין הוא דין מיוחד של עמידת המצורע לפני ה' אשר לדין זה גם שער ניקנור בכלל. ובתו"כ פרשת מצורע פרשתא ג' והעמיד הכהן המטהר את האיש המיטהר ואותם, למדנו שהם טעונים עמידה כולם, פירוש המצורע והקרבנות טעונין עמידה לפני ה' מתחילת עבודת הקרבנות היינו מתנופתן עד לאחר מתן הבהונות, יכול כשם שטעונים עמידה כולם כך יטענו תנופה כולם ת"ל האיש, ושם להלן מעמידו בשער ניקנור אחוריהן למזבח ופניהם למערב, וכן להלן שם לפי שיצא לידון בעמידה, וכן הוא ברמב"ם בהלכות מחו"כ (פ"ד ה"ב) וז"ל, כיצד עושין לו המצורע עומד חוץ לעזרת ישראל כנגד פתח מזרחית באסקופת שער ניקנור ופניו למערב ושם עומדים כל מחו"כ בעת שמטהרין אותם, ושם משקין את הסוטות עכ"ל, ומדיש דינים בעמידתם איך לעמוד, הרי דיש דין מיוחד בעמידתו שצריך לעמוד לפני ה', לקיים בזה הדין של והעמיד.
למעשה, ע' רמב"ם הלכות מחוסרי כפרה פרק ד' הלכה ב, שהמצורע מכניס ידיו פנימה ושם שוחטים:
כיצד עושין לו, המצורע עומד חוץ לעזרת ישראל כנגד פתח מזרחית באסקופת שער ניקנור ופניו למערב ושם עומדים כל מחוסרי כפרה בעת שמטהרין אותן ושם משקין את הסוטות, והכהן לוקח אשם של מצורע כשהוא חי ומניפו עם לוג השמן במזרח כדרך כל התנופות, ואם הניף זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא, ואחר כך מביא את האשם של מצורע עד הפתח ומכניס שתי ידיו לעזרה וסומך עליו ושוחטין אותו מיד, ומקבלין שני כהנים את דמו, אחד מקבל בכלי וזורקו על גבי המזבח ואחד בידו הימנית ומערה לידו השמאלית ומזה באצבעו הימנית…
(וע' גרי"ז זבחים לג ע"א שתמה שהרי לחשבון הרמב"ם בהלכות בית הבחירה יוצא שהשחיטה לא תהיה בצפון, עיי"ש)
יש מדברים אלו השלכה גם על דין מעשי בשו"ע או"ח סימן קס"ו סעיף א':
יש אומרים שא"צ ליזהר מלהפסיק בין נטילה להמוציא, ויש אומרים שצריך ליזהר, וטוב ליזהר. ואם שהה כדי הלוך כ"ב אמה, מקרי הפסק (תוס' פ' אלו נאמרים).
והמקור הוא בתוספות מסכת סוטה דף לט ע"א, ד"ה כל כהן שלא נטל ידיו. תוספות מביאים שם בקשר לסמיכות של נטילת ידים של הכהנים לברכת הכהנים, את הירושלמי:
והכי איתא שלשה תכיפות הן תיכף לסמיכה שחיטה שנאמר וסמך ושחט תיכף לנטילת ידים ברכה שנא' שאו ידיכם וברכו תיכף לגאולה תפלה שנא' יהיו לרצון אמרי פי וגו' וכתיב בתריה יענך ה' ביום צרה…. ושיעור תכיפה איכא למישמע מתכיפת סמיכה לשחיטה דאמרי' בפ' כל הפסולין (זבחים לג.) כל הסמיכות שהיו שם קורא אני בהם תיכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער נקנור שאין מצורע יכול ליכנס שם אלמא כדי מהלך משער נקנור עד בית המטבחים לא חשיבה תכיפה ובמסכת מדות (פ"ה מ"א) משמע דלא הוי טפי מעשרים ושתים אמה מקום דריסת רגלי ישראל ומקום דריסת רגלי הכהנים שכל אחד היו י"א אמה.
דעת היש אומרים בשו"ע ע' בגר"א משום שתכף לנטילת ידים ברכה ובמגן אברהם שם ס"ק ג' למד מהגמ' שהבאנו לעיל שלכאורה כל שינוי מקום הוי הפסק:
… וקשה לי דבזבחים ד' ל"ג פריך מהא ברייתא למ"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה לעייל ידיה ולסמוך ולשחטי' שם אצל הפתח דס"ד דקי"ל כר' דס"ל דכל העזרה כשרה לשחיט' ומשני דקי"ל כר"י דאסור לשחוט כי אם בצד המזבח, והשתא קשה לפי מאי דס"ד כר' א"כ אפי' למ"ד שמה ביאה לסמוך לפני הפתח ולעייליה ולשחטיה אצל הפתח מבפני' אלא ע"כ כשהולך ממקום למקום חשיב הפסק אפי' הליכ' מועט' וכ"מ במשנה ס"פ ב' דמדות במקום שסומכין שוחטין דתכף לסמיכה שחיט' וצ"ע….
והעיר המחצית השקל, שהרי הרמב"ם באמת פסק כרבי ולא כרבי בר יהודה שצריך לשחוט ממש בין צפון המזבח לצפון העזרה. ז"ל הרמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ה':
הלכה טו
ובין מקום הטבעות והמזבח שמונה אמות והמזבח ל"ב, והכבש שלשים, ובין הכבש ולכותל דרומי י"ב אמה ומחצה, מכותל צפוני של עזרה עד כותל המזבח שהוא רוחב ששים ומחצה, וכנגדו מכותל האולם עד כותל מזרחי של עזרה שהוא אורך שש ושבעים.
הלכה טז
כל המרובע הזה הוא הנקרא צפון והוא המקום ששוחטין בו קדשי קדשים.
כלומר גם יותר סמוך לכותל האולם ולא מול המזבח נחשב צפון. ואם כן הרי יש פחות מכ"ב אמה ואם כן לא מרחק צפון ומדוע לא מכניס ידיו כדי לסמוך. כתב המחצית השקל "אלא דסמיכה בכל כחו בעינן, וא"כ היה צריך להכניס ראשו ורובו, וזה אסור אפילו למאן דאמר ביאה במקצת לא שמיה ביאה" אלא שכפי שראינו ברמב"ם הלכות מחוסרי כפרה הרי אכן באמת כך עושה המצורע שמכניס ידיו לסמיכה. וע' כסף משנה בשם מהר"י קורקוס שם שאכן זו סברת הרמב"ם וכן בהלכות ביאת מקדש פסק שביאה במקצת לא שמה ביאה, וכיון שפסק שצפון הוא עד שער נקנור, לכן המצורע מכניס ידיו פנימה לסמוך לשחיטה.
האחרונים האריכו ליישב את קושית המגן אברהם ראה בקיצור בהערות לברכת אליהו על ביאור הגר"א, ע' חכם צבי קכ"ח שבעצם שאל את שאלת המגן אברהם וכתב: "וקו' זו הקשיתוה לכמה גדולים ובתוכם שארי הרב המופל' כמהר"ר אליקים געץ זה יותר מל' שנה בהיותו יושב על כסא ההוראה בק' ברוד"א ונלאו כל חכמי לב ליישב". ע' פלתי סימן יט; עונג יו"ט סימן יח; חוות יאיר רכז; בכור שור ברכות מב א; ישועות יעקב קס"ו; שאילת יעבץ סימן לז.
ובביאור הגר"א כתב:
ואם שהה כו'. תוס' דסוטה בד"ה כל מגמ' דזבחים ל"ג א' ערש"י שם ד"ה מרחק כו' ועמ"א שהקשה לפי הס"ד שם דאתיא כרבי א"כ אפי' שמה ביאה הא ליכא כ"ב אמה ונראה שודאי לכתחילה התכיפה אפי' פסיעה (אחת הוי הפסק) אלא דלענין עיכוב מפ' תוס' ולמד תוס' ממש"ש מאי קסבר כו' ולכן פריך אחר שאוקמה כר"י ב"י דוקא וע' הג"מ שם ומ"מ לדינא דברי המ"א נכונים:
וע' ברכת אליהו שם בכוונתו. ולדבריו לה"א כרבי שכל הצפון כשר, דין הסמיכה הוא רק לכתחילה ולא לעיכובא. אבל לרבי יוסי בר יהודה, שיש שם כב אמה, זה אפילו לעכובא.
ב"ה
מצוה סה- מעשה האשם
כתב הרמב"ם:
והמצוה הס"ה היא שצונו שיהיה מעשה קרבן האשם על התואר הנזכר בויקרא באמרו (צו ז) וזאת תורת האשם ובאר הכתוב איך יקרב ומה יישרף ממנו ומה ייאכל ממנו:
ובמצוה ע"ה כתב הרמב"ם "שצוה מי שחטא חטאים ידועים שיקריב קרבן אשם ויכופר לו", וכפי שאמרנו במצות חטאת, במצוה סה הרמב"ם אומר את מעשה האשם הקשור להלכות מעשה הקרבנות ואילו במצוה ע"ה את השייך להלכות שגגות.
כתב הרמב"ן על התורה ויקרא ה' טו:
ולא נתברר מה טעם יהיה שם הקרבן האחד חטאת ושם האחד אשם, וכולן יבאו על חטא. ולא נוכל לומר בעבור שהחטאת נקבה, כי יש חטאת זכר, שעירים ופרים. ואין לומר שיהא מפני חומר החטא, כי הנה המצורע מביא שני קרבנות, שם האחד חטאת והשני אשם:
והנראה בעיני, כי שם אשם מורה על דבר גדול אשר העושו יתחייב להיות שמם ואבד בו, מלשון האשימם אלהים (תהלים ה יא), ויאשמו נאות מדבר. וכן תאשם שומרון כי מרתה באלהיה (הושע יד א), וכן אשמים אנחנו (בראשית מב כא), נענשים. וחטאת מורה על דבר נטה בו מן הדרך, מלשון אל השערה ולא יחטיא (שופטים כ טז):
והנה אשם גזלות ואשם שפחה חרופה, בעבור שהם באים אף על המזיד יקרא קרבנם אשם, וכן אשם הנזיר. אבל אשם מעילות אף על פי שהוא בשוגג, בעבור שהוא בקדשי ה' יקרא הקרבן אשם, כי החטא (הגדול) [גדול] יתחייב להיותו אשם בו, כאשר יקרא מעילה:
וענין המצורע, בעבור שהמצורע חשוב כמת והנה הוא כבר שמם ואבד, ויקרא קרבנו הראשון אשם, שיגין עליו מן האשמה אשר הוא שמם בה, והשני חטאת שהוא מכפר שגגותיו:
וטעם אשם תלוי, מפני שבעליו סבור שאין עליו עונש כי לא נודע שחטא, מפני זה החמיר עליו הכתוב בספקו יותר מודאו, והצריכו איל בכסף שקלים, ואלו נודע חטאו היה מביא חטאת בת דנקא. וקראו אשם לאמר שהוא בשני סלעים כאשמות החמורים, לרמוז לו שאם יהיה נקל בעיניו ולא יביא כפרתו שמם יהיה בעונו. וזה טעם אשם הוא אשום אשם לה' (פסוק יט). יאמר כי הקרבן הזה אעפ"י שהוא בא על הספק אשם הוא, כי אשום אשם לה' היודע כל תעלומות, ואם אולי חטא לו יענישנו. וכן מה שאמר למעלה, והביא את אשמו, בעבור כי מן הנזכרים מזידין, כגון שבועת העדות, יזכיר בו אשם, והוא חטאת:
סוגי האשמות, מתחלקים לשני סוגים: חמשה אשמות ודאיים, הבאים על אשמה ודאית, והאחד בא על הספק והוא אשם תלוי. ושלשה אשמות באים אפילו במזיד, אשם גזילות, אשם שפחה חרופה ונזיר שנטמא.
ההאשם בא רק על ידי יחיד ולא על ידי ציבור. הוא אינו בא בנדבה ובא רק מהזכרים.
אשם מיוחד הוא אשם מצורע שבהקרבתו הכהן לוקח את האשם כשהוא חי ומניפו עם לוג השמן במזרח כדרך כל התנופות.
אנציקלופדיה תלמודית ערך אשם מצורע:
המצורע אחר שנרפא מצרעתו ונטהר חייב להביא ביום השמיני לטהרתו, מלבד כבשה לחטאת וכבש לעולה, אף כבש לאשם, שנאמר: וביום השמיני יקח שני כבשים וגו' ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אתו לאשם. ולא נמנה במצוה מיוחדת, לפי שהוא בכלל מצות עשה שבתורה לכל חייבי אשמות להביא את אשמם, או בכלל מצות הבאת קרבנות המצורע.
אגב דין אשם מצורע, נברר את דין הסמיכה על הקרבנות. ויש לזה נפ"מ גם הלכה למעשה. כתוב בגמרא זבחים לג ע"א:
לימא מסייע ליה, כל הסמיכות שהיו שם קורא עליהן אני תכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער נקנור שאין מצורע יכול ליכנס לשם עד שמזין עליו מדם חטאתו ומדם אשמו ואי אמרת ביאה במקצת לא שמה ביאה ליעייל ידיה ולסמוך אמר רב יוסף הא מני ר' יוסי ברבי יהודה היא דאמר מרחק צפון וליעבד פישפש אביי ורבא דאמרי תרוייהו הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל (את) כל מלאכת התבנית איכא דאמרי אמר רב יוסף כל הסומך ראשו ורובו מכניס מאי טעמא כל כחו בעינן הלכך לא אפשר.
ופרש"י שם:
לימא מסייע ליה – לעולא דאמר ביאה במקצת שמה ביאה.
תכף לסמיכה שחיטה – כדכתיב וסמך ושחט.
חוץ מזו – של אשם מצורע.
שהיתה בשער נקנור – הוא שער המזרחי כדתנן בשקלים (פ"ו מ"ג) שבמזרח שער נקנור וחלל שער לא נתקדש בקדושת העזרה כדאמרי' בכיצד צולין (פסחים פה:) לפי שהמצורע עומד שם ומכניס ידיו לעזרה ושם מוציאין לו את האשם וסומך עליו וחוזר ומכניסו למקום שחיטתו ושוחטו מפני שאין מצורע יכול ליכנס בעזרה ולסמוך.0
עד שמזין עליו מדם חטאתו – לא עליו ממש קאמר שאין נותנין על בהונות אלא מדם האשם אלא שזורקין בשבילו דם חטאתו ודם אשמו.
ליעייל ידיה – לתוך הפתח ולסמוך ולישחטיה אצל הפתח דהא כל הפתחים שהיו שם רחבן עשר אמות וחמש מהן בצפון וחמש מהן בדרום שהפתח מכוון כנגד פתחו של היכל באמצע העזרה ויכול לשחוט לפני צפונו של פתח דהוה ליה צפון וקס"ד רבי היא דאמר כל צפון העזרה כשר לשחיט' קדשים ואף צפון שבמקום דריסת רגלי כהנים וישראל כדאמר לעיל.
מרחק צפון – צפון הכשר (מהן) לשחיטת קדשי קדשים רחוק מן הפתח יותר מכ"ב אמה מקום דריסת ישראל ומקום דריסת כהנים דכל אחת מהן י"א אמה במסכת מדות (פ"ה) [וכר"י ברבי יהודה] דאמר (יומא דף לו) איזהו צפון מקיר מזבח ועד כותל העזרה כנגד צפונו של מזבח ותו לא הילכך צריך להחזירו בצפון המזבח וליכא תכף לסמיכה שחיטה.
מקום דריסת ישראל שהוא י"א אמה, ומקום דריסת הכהנים י"א אמה הם משער ניקנור עד המזבח. כלומר משער נקנור עד המזבח יש כ"ב אמה (ע' מידות פרק ה' משנה א').
אולם יש לשאול, אם הסמיכה של אשם מצורע נעשית בשער נקנור, הרי הסמיכה צריכה להיות לפני ה', ע' ויקרא א:
(ג) אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה': (ד) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו: (ה) וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה' וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
אם כן האם שער נקנור נחשב "לפני ה'" או אינו נחשב לפני ה'?
זה תלוי בשאלה, האם הסמיכה בכלל, נעשית בעזרה משום שהסמיכה צריכה להיות לפני ה' ובעזרה יש לפני ה'. או מדין אחר, משום שתכף לסמיכה שחיטה וכיון שהשחיטה לפני ה' לכן גם הסמיכה צריכה להיות לפני ה'?
כתוב בגמרא זבחים לב ע"א:
וטמא דיעבד שפיר דמי ורמינהו וסמך ושחט מה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים מדרבנן מ"ש סמיכה דכתיב לפני ה' שחיטה נמי הכתיב לפני ה' אפשר דעביד סכין ארוכה ושחיט סמיכה נמי אפשר דמעייל ידיה וסמיך קסבר ביאה במקצת שמה ביאה רב חסדא מתני איפכא וסמך ושחט מה שחיטה בטהורין אף סמיכה בטהורין מאי שנא שחיטה דכתיב לפני ה' סמיכה נמי כתיב לפני ה' אפשר דמעייל ידיה וסמיך שחיטה נמי אפשר דעביד סכין ארוכה ושחיט הא מני שמעון התימני היא דתניא ושחט את בן הבקר לפני ה' ולא השוחט לפני ה' שמעון התימני אומר מנין שיהיו ידיו של שוחט לפנים מן הנשחט ת"ל ושחט את בן הבקר לפני ה' שוחט את בן הבקר יהא לפני ה'
ובדבר זה נחלקו רש"י ותוספות שם, לרש"י אין הכוונה שהסמיכה צריכה להיות לפני ה', אלא שהגמרא לומדת מהכתוב "ושחט את בן הבקר לפני ה'" שהשחיטה צריכה להיות בעזרה כיון שתיכף לסמיכה שחיטה, וממילא גם הסמיכה צריכה להעשות בעזרה.
אבל התוספות (ד"ה מאי שנא) כתבו בשם ר' יעקב מאורלינ"ש, שגם בסמיכה עצמה כתוב לפני ה', ולכן יש חובה עצמית לסמוך בעזרה, גם בלא דין תכף לסמיכה שחיטה.
מהגמרא שהבאנו לעיל, "כל הסמיכות שהיו שם קורא עליהן אני תיכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער ניקנור…" ברור שהגמרא הבינה שהמצורע עומד עם האשם בשער, במקום חול. ואם כן הרי החסרון של הסמיכה של המצורע אינה רק בגלל שצריך תיכף לסמיכה שחיטה, אלא יש גם חסרון שהסמיכה אינה לפני ה'. ומוכח מכאן שאין בעיה מצד הסמיכה שאינה בעזרה לפני ה' אלא רק מחמת שאינה תיכף לשחיטה. ומכך שהבריתא נקטה רק בעית התכיפה ולא את בעית העזרה, משמע כרש"י שהסמיכה צריכה להיות בעזרה רק משום שתיכף לסמיכה שחיטה.
אפשר לומר, שאין מגמרא זו ראיה, שזה תלוי מה גדר "לפני ה'" לגבי הסמיכה. שהרי מצאנו שחיטה לפני ה' וזה בעזרה. מעשר שני נאכל בכל ירושלים משום שאכילה לפני ה' זה בכל ירושלים. ואם כן יתכן שלגבי סמיכה, גם שער ניקנור, אף שהוא חול, אינו עזרה אלא יש עליו קדושת הר הבית, מכל מקום נחשב לפני ה'.
וע' בחידושי הגרי"ז בזבחים דף לב ע"ב שהוכיח שכל שער ניקנור נחשב לפני ה':
והנה כן מוכח מדברי הגמ' בסוטה (דף ח' ע"א) דיש בזה דין מיוחד בעמידת המצורע לפני ה', דאמרינן שם ומעלין אותה לשער ניקנור ששם משקין את הסוטות ומטהרין את המצורעין וכו' בשלמא סוטות דכתיב והעמיד הכהן את האשה לפני ה', מצורעין נמי דכתיב והעמיד הכהן המטהר לפני ה', אלא יולדת מ"ט וכו', ובסוטה בודאי שהוא דין מיוחד של והעמיד הכהן את האשה לפני ה', אשר לדין זה גם שער ניקנור מיקרי לפני ה', ומדקאמר בגמ' מצורעין נמי דכתיב והעמיד משמע דגם במצורעין הוא דין מיוחד של עמידת המצורע לפני ה' אשר לדין זה גם שער ניקנור בכלל. ובתו"כ פרשת מצורע פרשתא ג' והעמיד הכהן המטהר את האיש המיטהר ואותם, למדנו שהם טעונים עמידה כולם, פירוש המצורע והקרבנות טעונין עמידה לפני ה' מתחילת עבודת הקרבנות היינו מתנופתן עד לאחר מתן הבהונות, יכול כשם שטעונים עמידה כולם כך יטענו תנופה כולם ת"ל האיש, ושם להלן מעמידו בשער ניקנור אחוריהן למזבח ופניהם למערב, וכן להלן שם לפי שיצא לידון בעמידה, וכן הוא ברמב"ם בהלכות מחו"כ (פ"ד ה"ב) וז"ל, כיצד עושין לו המצורע עומד חוץ לעזרת ישראל כנגד פתח מזרחית באסקופת שער ניקנור ופניו למערב ושם עומדים כל מחו"כ בעת שמטהרין אותם, ושם משקין את הסוטות עכ"ל, ומדיש דינים בעמידתם איך לעמוד, הרי דיש דין מיוחד בעמידתו שצריך לעמוד לפני ה', לקיים בזה הדין של והעמיד.
למעשה, ע' רמב"ם הלכות מחוסרי כפרה פרק ד' הלכה ב, שהמצורע מכניס ידיו פנימה ושם שוחטים:
כיצד עושין לו, המצורע עומד חוץ לעזרת ישראל כנגד פתח מזרחית באסקופת שער ניקנור ופניו למערב ושם עומדים כל מחוסרי כפרה בעת שמטהרין אותן ושם משקין את הסוטות, והכהן לוקח אשם של מצורע כשהוא חי ומניפו עם לוג השמן במזרח כדרך כל התנופות, ואם הניף זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא, ואחר כך מביא את האשם של מצורע עד הפתח ומכניס שתי ידיו לעזרה וסומך עליו ושוחטין אותו מיד, ומקבלין שני כהנים את דמו, אחד מקבל בכלי וזורקו על גבי המזבח ואחד בידו הימנית ומערה לידו השמאלית ומזה באצבעו הימנית…
(וע' גרי"ז זבחים לג ע"א שתמה שהרי לחשבון הרמב"ם בהלכות בית הבחירה יוצא שהשחיטה לא תהיה בצפון, עיי"ש)
יש מדברים אלו השלכה גם על דין מעשי בשו"ע או"ח סימן קס"ו סעיף א':
יש אומרים שא"צ ליזהר מלהפסיק בין נטילה להמוציא, ויש אומרים שצריך ליזהר, וטוב ליזהר. ואם שהה כדי הלוך כ"ב אמה, מקרי הפסק (תוס' פ' אלו נאמרים).
והמקור הוא בתוספות מסכת סוטה דף לט ע"א, ד"ה כל כהן שלא נטל ידיו. תוספות מביאים שם בקשר לסמיכות של נטילת ידים של הכהנים לברכת הכהנים, את הירושלמי:
והכי איתא שלשה תכיפות הן תיכף לסמיכה שחיטה שנאמר וסמך ושחט תיכף לנטילת ידים ברכה שנא' שאו ידיכם וברכו תיכף לגאולה תפלה שנא' יהיו לרצון אמרי פי וגו' וכתיב בתריה יענך ה' ביום צרה…. ושיעור תכיפה איכא למישמע מתכיפת סמיכה לשחיטה דאמרי' בפ' כל הפסולין (זבחים לג.) כל הסמיכות שהיו שם קורא אני בהם תיכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער נקנור שאין מצורע יכול ליכנס שם אלמא כדי מהלך משער נקנור עד בית המטבחים לא חשיבה תכיפה ובמסכת מדות (פ"ה מ"א) משמע דלא הוי טפי מעשרים ושתים אמה מקום דריסת רגלי ישראל ומקום דריסת רגלי הכהנים שכל אחד היו י"א אמה.
דעת היש אומרים בשו"ע ע' בגר"א משום שתכף לנטילת ידים ברכה ובמגן אברהם שם ס"ק ג' למד מהגמ' שהבאנו לעיל שלכאורה כל שינוי מקום הוי הפסק:
… וקשה לי דבזבחים ד' ל"ג פריך מהא ברייתא למ"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה לעייל ידיה ולסמוך ולשחטי' שם אצל הפתח דס"ד דקי"ל כר' דס"ל דכל העזרה כשרה לשחיט' ומשני דקי"ל כר"י דאסור לשחוט כי אם בצד המזבח, והשתא קשה לפי מאי דס"ד כר' א"כ אפי' למ"ד שמה ביאה לסמוך לפני הפתח ולעייליה ולשחטיה אצל הפתח מבפני' אלא ע"כ כשהולך ממקום למקום חשיב הפסק אפי' הליכ' מועט' וכ"מ במשנה ס"פ ב' דמדות במקום שסומכין שוחטין דתכף לסמיכה שחיט' וצ"ע….
והעיר המחצית השקל, שהרי הרמב"ם באמת פסק כרבי ולא כרבי בר יהודה שצריך לשחוט ממש בין צפון המזבח לצפון העזרה. ז"ל הרמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ה':
הלכה טו
ובין מקום הטבעות והמזבח שמונה אמות והמזבח ל"ב, והכבש שלשים, ובין הכבש ולכותל דרומי י"ב אמה ומחצה, מכותל צפוני של עזרה עד כותל המזבח שהוא רוחב ששים ומחצה, וכנגדו מכותל האולם עד כותל מזרחי של עזרה שהוא אורך שש ושבעים.
הלכה טז
כל המרובע הזה הוא הנקרא צפון והוא המקום ששוחטין בו קדשי קדשים.
כלומר גם יותר סמוך לכותל האולם ולא מול המזבח נחשב צפון. ואם כן הרי יש פחות מכ"ב אמה ואם כן לא מרחק צפון ומדוע לא מכניס ידיו כדי לסמוך. כתב המחצית השקל "אלא דסמיכה בכל כחו בעינן, וא"כ היה צריך להכניס ראשו ורובו, וזה אסור אפילו למאן דאמר ביאה במקצת לא שמיה ביאה" אלא שכפי שראינו ברמב"ם הלכות מחוסרי כפרה הרי אכן באמת כך עושה המצורע שמכניס ידיו לסמיכה. וע' כסף משנה בשם מהר"י קורקוס שם שאכן זו סברת הרמב"ם וכן בהלכות ביאת מקדש פסק שביאה במקצת לא שמה ביאה, וכיון שפסק שצפון הוא עד שער נקנור, לכן המצורע מכניס ידיו פנימה לסמוך לשחיטה.
האחרונים האריכו ליישב את קושית המגן אברהם ראה בקיצור בהערות לברכת אליהו על ביאור הגר"א, ע' חכם צבי קכ"ח שבעצם שאל את שאלת המגן אברהם וכתב: "וקו' זו הקשיתוה לכמה גדולים ובתוכם שארי הרב המופל' כמהר"ר אליקים געץ זה יותר מל' שנה בהיותו יושב על כסא ההוראה בק' ברוד"א ונלאו כל חכמי לב ליישב". ע' פלתי סימן יט; עונג יו"ט סימן יח; חוות יאיר רכז; בכור שור ברכות מב א; ישועות יעקב קס"ו; שאילת יעבץ סימן לז.
ובביאור הגר"א כתב:
ואם שהה כו'. תוס' דסוטה בד"ה כל מגמ' דזבחים ל"ג א' ערש"י שם ד"ה מרחק כו' ועמ"א שהקשה לפי הס"ד שם דאתיא כרבי א"כ אפי' שמה ביאה הא ליכא כ"ב אמה ונראה שודאי לכתחילה התכיפה אפי' פסיעה (אחת הוי הפסק) אלא דלענין עיכוב מפ' תוס' ולמד תוס' ממש"ש מאי קסבר כו' ולכן פריך אחר שאוקמה כר"י ב"י דוקא וע' הג"מ שם ומ"מ לדינא דברי המ"א נכונים:
וע' ברכת אליהו שם בכוונתו. ולדבריו לה"א כרבי שכל הצפון כשר, דין הסמיכה הוא רק לכתחילה ולא לעיכובא. אבל לרבי יוסי בר יהודה, שיש שם כב אמה, זה אפילו לעכובא.