פג. מצווה ס”ו – מעשה השלמים

ב”ה

מצות עשה סו – מעשה השלמים

כתב הרמב”ם בספר המצוות:

והמצוה הס”ו היא שצונו שיהיה מעשה זבח השלמים על התואר הנזכר באמרו (ויקר’ ג) ואם זבח שלמים קרבנו וכו’, ואמר עוד להשלמת המעשה (צו ז) וזאת תורת זבח השלמים אם על תודה יקריבנו.

ואלו הארבעה מעשים, כלומר מעשה העולה והחטאת והאשם והשלמים, הם מעשי הקרבנות כלם. כי כל קרבן בהמה יקריבנו היחיד או הצבור אמנם הוא אחד מאלו הארבעה מינים, אלא האשם הוא קרבן יחיד לעולם כמו שביארנו פעמים רבות (שרש יב והקדמת קדשים). ומסכת זבחים כוללת על דיני אלו הארבע מצות גם כן ומה שיחובר אליהם מן הדומה להן מן המחויב והפטור והמעשה הנפסד וההולך על יושר:

בשורש יב הרמב”ם כתב שגם לקיחת הכהן את החזה והשוק מהשלמים והנפתו נכללים במצוה זו של השלמים, וחולק בזה על הבה”ג שמונה תנופה ונתינת החזה ושוק למצוה בפני עצמן.

הטעם שקרבן שלמים נקרא כך, מבואר בספרא, דבורא דנדבה פרק טז:

ואם זבח שלמים קרבנו רבי יהודה אומר כל המביא שלמים מביא שלום לעולם אין לי אלא שלמים ומנין לרבות את התודה ארבה את התודה שהיא באה מן השלמים ומנין לרבות את העולה ארבה את העולה שהיא באה בנדר ובנדבה ומנין לרבות את הבכור ואת המעשר ואת הפסח ארבה את הבכור ואת המעשר ואת הפסח שאינן באין על חטא ומנין לרבות חטאת ואשם תלמוד לומר זבח ומנין לרבות את העופות והמנחות והיין והלבונה והעצים תלמוד לומר שלמים קרבנו הא כל המביא שלמים מביא שלום לעולם:

(ב) דבר אחר שלמים שהכל שלום בהן הדם והאימורין למזבח החזה ושוק לכהנים העור והבשר לבעלין:

(ג) ר’ שמעון אומר מי שהוא שלום מביא שלמים ואין האונן מביא שלמים אין לי אלא שלמים שהן של שמחה ומנין לרבות את התודה ארבה את התודה שהיא באה שלמים ומנין לרבות את העולה ארבה את העולה שהיא באה בנדר ובנדבה ומנין לרבות את הבכור ואת המעשר ואת הפסח ארבה את הבכור ואת המעשר ואת הפסח שאינן באין על חטא ומנין לרבות חטאת ואשם תלמוד לומר זבח ומנין העופות והמנחות והיין והלבונה והעצים תלמוד לומר שלמים קרבנו הא כל קרבן שהוא מביא היה שלם מביא היה אונן אינו מביא:

סוגי השלמים הם, שלמי נדבה, שלמי חגיגה, שלמי שמחה, חגיגת ארבעה עשר, שלמי ביכורים, קרבן תודה, איל נזיר, ושלמי עצרת שהם שלמי ציבור.

יש דבר מיוחד בשלמי ציבור, והוא מקום שחיטן, שהם נשחטים בצפון משום שהם קדשי קדשים, ע’ רמב”ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ה’ הלכה ג’:

…ושלמי צבור הוקשו לחטאת שנאמר ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים לפיכך הן קדשי קדשים כחטאת ונשחטין במקום שחיטתה, ומקום שחיטה הוא מקום הקבלה.

דבר מיוחד בקרבן השלמים שאין בקרבנות אחרים הוא תנופה – התנופה היא פעולה ייחודית לקורבן השלמים (מלבד בשלמים, היא נוהגת רק באשם מצורע). הכהן נוטל את חלקי הקורבן הקרבים על גבי המזבח (ה”אימורים”), ואת חלקי הקורבן הניתנים לכהן (חזה ושוק, באיל נזיר גם “זרוע בשלה” ושני לחמים, אחד מכל סוג, בקורבן תודה גם ארבעה לחמים, אחד מכל סוג) מניח אותם על ידי הבעלים, מניח את ידיו מתחת ידי הבעלים, ושניהם ביחד מניפים את הכל למעלה ולמטה, ולארבעה צדדים. ב”זבחי שלמי ציבור” נעשות שתי תנופות: האחת, כשהכבשים חיים – כהן מניף את שני הכבשים החיים ביחד עם שתי הלחם; והשנייה, לאחר השחיטה – הכהן מניף את החזה, השוק והאימורים עם שתי הלחם. שלמים קדשים קלים ונאכלים בכל ירושלים.

האם שלמים באים לכפרה^[1]

-כתב הרמב”ם בהלכות מעשה הקרבנות פרק ג’ הלכה טו:

כיצד מתודה אומר חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך וחזרתי בתשובה לפניך וזו כפרתי, היה הקרבן שלמים סומך בכל מקום שירצה מן העזרה במקום שחיטה, ויראה לי שאינו מתודה על השלמים אבל אומר דברי שבח.

מקורו של הרמב”ם הוא במסכת יומא לו ע”א שם הובאה בריתא:

תנו רבנן כיצד סומך הזבח עומד בצפון ופניו למערב והסומך עומד במזרח ופניו למערב ומניח שתי ידיו בין שתי קרנות של זבח ובלבד שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הזבח ומתודה על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם ועל עולה עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני דברי רבי יוסי הגלילי רבי עקיבא אומר אין עולה באה אלא על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה.

הרי ששלמים לא הוזכרו שם, משום ששלמים לא באים לכפרה על חטא.

וכן במדרש תנחומא פרשת צו:

וזאת תורת זבח השלמים וגו’. אתה מוצא ויתנו ידם להוציא נשיהם ואשמים איל (הצאן) [צאן] על אשמתם (עזרא י יט), והחטאת היתה [באה] על השגגה, שנאמר וחטאתם (לה’) [לפני ה’] על שגגתם (במדבר טו כה), עולה היתה באה על הרהור הלב, שנאמר והשכם בבוקר והעלה עולות מספר כולם, כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם (איוב א ה), אבל התודה שהיתה באה על חנם, היתה באה, אמר הקדוש ברוך הוא זו חביבה עלי מכל קרבנות, אמר דוד זובח תודה יכבדנני (תהלים נ כג), יכבדני לא כתיב כאן, אלא יכבדנני, שתי פעמים העולם הזה והעולם הבא.

הגמ’ בזבחים ז’ אומרת שעולה דורון היא (ונדון כבר בשעור על עולה), אבל ע’ רש”י בזבחים כט ע”ב שנקט שגם שלמים הם לדורון. על הגמרא שאומרת שבכור לאו בר הרצאה לעומת קדשים שבני הרצאה:

דלאו בר הרצאה הוא – אינו בא לכפר אבל קדשים כגון עולה שמכפרת על עשה ושלמים שמביאין לדורון ליתן שלום בין ישראל לאביהם שבשמים

אבל רש”י במסכת ערכין כא ע”א על המשנה “מתני’ חייבי ערכין ממשכנין אותן חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן…”, כתב שגם שלמים מכפרים על עשה:

ממשכנים אותן – עולות ושלמים אף על גב דשלמים מכפרת אעשה הואיל ולאו חובה היא עליה לא חשיב לה כפרה ואתי לשהויי הלכך ממשכנין אותן.

אלא שיש נוסחה אחרת ברש”י (וזה אינו רואה מי שמעיין רק על ידי פרויקט השו”ת) שבמקום שלמים כתוב “עולה”, ונדפס בצד הדף.

אבל משמעות הפשוטה ברש”י במסכת תענית דף כג ע”א שיש וידוי על שלמים, בסיפור על חוני המעגל:

מעשה ששלחו לחוני המעגל וכו’ תנו רבנן פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים שלחו לחוני המעגל התפלל וירדו גשמים התפלל ולא ירדו גשמים עג עוגה ועמד בתוכה… ירדו כתיקנן עד שעלו כל העם להר הבית מפני הגשמים אמרו לו רבי כשם שהתפללת שירדו כך התפלל וילכו להם אמר להם כך מקובלני שאין מתפללין על רוב הטובה אף על פי כן הביאו לי פר הודאה הביאו לו פר הודאה סמך שתי ידיו עליו ואמר לפניו רבונו של עולם עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינן יכולין לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות כעסת עליהם אינן יכולין לעמוד השפעת עליהם טובה אינן יכולין לעמוד יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהא ריוח בעולם…

וכתב רש”י שם ד”ה פר הודאה: “פר הודאה – להתודות עליו, ועשה לו סמיכה, והביאו שלמים, חוני בזמן הבית היה”. הרי שהביא את הפר שלמים והתוודה עליו. אלא מפרש הגבורות ארי, דהודאה היינו קרבן תודה, והודאה אין זה לשון וידוי, אלא לשון תודה, וכיון שהיו בצרה גדולה, שעבר רוב אדר ולא ירדו גשמים, הביא חוני קרבן תודה בשם כל ישראל ע”כ.

אבל בתנחומא פרשת תצוה (וסותר לתנחומא שהבאנו לעיל) מפורש שיש כפרה גם בשלמים:

אמר הקדוש ברוך הוא מכל הקרבנות שאתם מקריבין אין חביב עלי כקטרת, תדע שכל הקרבנות כולן לצרכיהן של ישראל כיצד החטאת היתה באה על החטא והאשם כן העולה באה על הרהור הלב השלמים אינן באין אלא לכפרה שהן באין על מצות עשה אבל הקטרת אינה באה לא על החטא ולא על עון ולא על האשם אלא על השמחה הוי שמן וקטרת ישמח לב.

אלא שודאי ההשלמים היא דורון אחר שנתכפר לו בתשובה, כפי שאומרת הגמ’ על קרבן עולה. מכל מקום אם אנו אומרים שיש כפרה על עשה בשלמים כמו בעולה, יש מקום להתוודות על השלמים שלא כרמב”ם שכתב “יראה לי שאינו מתוודה על השלמים”.

קרבן תודה:

אחד הסוגים של השלמים הוא קרבן התודה. בפרשת צו פרק ז’ נאמר:

(יא) וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַה’: (יב) אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן:

ובסוף הענין:

(טו) וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר: (טז) וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל:

בפסוקים משמע שקרבן תודה הוא חלק משלמים: ” וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים…. אִם עַל תּוֹדָה” “(טו) וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו… וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ”.

וכן בגמרא מנחות מו ע”א: ” שאני תודה דרחמנא קרייה שלמים”

על פי זה מובן התנחומא כאן שהובא לעיל שמונה את חטאת, עולה, ותודה: “אבל התודה שהיתה באה על חנם” והכוונה לשלמים.

ובהקדמת פירוש המשניות למסכת זבחים כותב הרמב”ם:

והחלוק בין הנדר לנדבה כבר קדם כמה פעמים ויבוא עוד לפנינו, שהנדרים חייב באחריותן ונדבות אינו חייב באחריותן. אבל התודה שתמצאם אומרים הרי עלי תודה, הוא קרבן שלמים ועמו מנחה כמו שיתבאר במנחות.

ומכאן שמה שכתב הרמב”ם בהלכות מעשה הקרבנות פרק ג’ הלכה טו, שהובא לעיל, שעל שלמים אומר דברי שבח, אין לדייק שרק על שלמים אומר דברי שבח ולא על תודה, אלא התודה נכללת בשלמים. וכמו שהבאנו לעיל בשם גבורות ארי.

ואם כן מובן מה שכתב רש”י בתהילים פרק ק’: ” (א) מזמור לתודה – להודיה לאומרו על זבחי תודה”

אבל החיי אדם דן ברש”י זה, בכלל קנה אות מא שם כותב “מי שאירע לו נס, וכל שכן בני עיר, יכולין לתקן בהסכמה עליהם ועל הבאים אחריהם לעשות אותו יום לפורים” ומתאר את הנס שנעשה להם בשנת תקס”ד שנהרסו כמה בתים ” מחמת הבערה שיצאה ללהב מן פולווער (אבק שריפה)” וכתב החיי אדם:

מזמור לתודה [תהלים ק], פירש”י לאמרו על קרבן תודה וצריך עיון, שהרי בערכין פ”ב [יא, ב] וכן פסק הרמב”ם בפ”ב מהל’ כלי המקדש דאין אומרים שירה אלא על חובת צבור. וכן כתב התוס’ בהדיא שם [ד”ה עולות נדבה] דעל קרבן יחיד אפילו על חובתו, אין אומרים שירה. ונראה לי דכוונת רש”י על פי מה שכתב הרמב”ם סוף הלכות מעשה הקרבנות, בשעת סמיכה מתוודה על חטאת עון חטאת וכו’, ועל תודה ושלמים נראה לי שאינו מתוודה, אלא אומר דברי שבח ע”ש. וזהו כוונת רש”י שבשעת סמיכה אומר על תודה, מזמור לתודה.

(אמנם צריך בדיקה מ”ש בשם הרמב”ם)

ומה שדחק ברש”י שאין הכוונה שירה אלא דברי שבח, ע’ במשנה שבועות יד ע”א:

שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין של שבעים ואחד ובשתי תודות ובשיר ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהן וכל ישראל אחריהם

ובגמרא שבועות טו ע”ב:

ובשיר ת”ר שיר של תודה בכנורות ובנבלים ובצלצלים על כל פינה ופינה ועל כל אבן גדולה שבירושלים ואומר ארוממך ה’ כי דליתני וגו’ ושיר של פגעים.

ופרש רש”י שם:

תנו רבנן שיר של תודה – היו אומרים שם בכנורות וכו’ ומהו שיר של תודה מזמור לתודה (תהלים ק).

הרי שזהו השיר שאומרים על קרבן תודה, ומדובר בקרבן תודה של חובת הציבור כשמרחיבים את ירושלים. ואין צורך לכל ההסבר של החיי אדם, כי זה גם כוונת רש”י בתהילים (כ”כ כמה אחרונים, וע’ בכתב העת מקבציאל, כח תש”ס מהרב יעקב חיים סופר ראש ישיבת כף החיים)

ברמב”ם אין מצות עשה מיוחדת של הקרבת קרבן תודה. יתר על כן: הרמב”ם לא הביא בכלל חיוב על ארבעה שצריכים להודות, שמביאים קרבן תודה אלא רק לגבי ברכת הגומל. ברמב”ם משמע שקרבן תודה הוא רק נדבה, וכן משמע בפירוש המשנה הנ”ל.

וכן משמע ברמב”ם בפרק ט’ הלכות מעשה הקרבנות הלכה ה’ שתודה היא רשות:

שלמי יחיד שלשה מינין, האחד הוא הבא שלמים בלא לחם כגון שלמי חגיגה ושמחה וזהו הנקרא שלמים, והשני שלמים הבאים עם הלחם בנדר או נדבה וזהו הנקרא תודה ואותו הלחם נקרא לחם תודה, והמין השלישי שלמים שמקריב הנזיר ביום מלאת נזרו והם באים עם לחם וזהו הנקרא איל נזיר.

הרי ששלמים הבאים עם הלחם גם הם בנדר או בנדבה, ולא בחובה. ומשמע שדעת הרמב”ם שאין חובה להביא תודה.

וכן כתב בדעת הרמב”ם הגרי”פ פעלא על רס”ג עששה נט-ס:

אמנם דעת התוס’ נראה דתודה לאו חובה היא כלל. וליכא תודת חובה אלא זו שמביאין לתוספת העיר והעזרה. וכן נראה דעת הרמב”ם ז”ל. שלא הביא בשום מקום בהלכותיו דארבעה שצריכין להודות חייבין להביא קרבן תודה וההיא דאמרינן בפרק הרואה דארבעה צריכין להודות לא הביאה אלא (בפ”י מהלכות ברכות) לענין ברכת הגומל עיין שם. ומשמע דס”ל דקרבן תודה של חובה ליכא כלל. ואינו בא אלא בנדר או בנדבה בלבד. וכן נראה מהקדמתו לפיה”מ (סדר קדשים). ובפיה”מ למנחות (פרק התודה) עייש”ה.

אבל רש”י בויקרא ז’ טז, על הפסוק “ואם נדר או נדבה זבח קרבנו” – שהובא לעיל, כתב:

ואם נדר או נדבה – שלא הביאה על הודאה של נס, אינה טעונה לחם ונאכלת לשני ימים, כמו שמפורש בענין.

הרי משמע ברש”י שמה שנאמר קודם בפסוקים על קרבן תודה זה חובה, וההמשך הוא “ואם נדר” היינו שאין זה חובה. ואם כן לרש”י קרבן תודה הוא חובה.

והוסיף בדף על דף מנחות דף מו ע”א:

וכך כתב הרא”ש (הלכות פסחים בקצרה ד”ה ויהיה) שכתב שם טעם למה שמביאין שלוש מצות בליל פסח, משום דדמי ללחמי תודה דהיוצא מבית האסורים מביא תודה, וכך כתב באור זרוע (ח”ב סי’ רנ”ב) דארבעה הצריכים להודות היינו להודות ולהביא קרבן תודה עיין שם, וכך כתב הר”ש פלייזא בפירושו לפיוט אל אלקי הרוחות הביאו באור זרוע (סוף הלכות פסח) עיין שם, וכך כתב הראב”ד ז”ל בפירושו לתורת כהנים (פרשת צו פי”א), וכך כתב הראב”ע (בפי’ לתהלים ק”ז) דארבעה הצריכין להודות חייבים להביא זבחי תודה עיין שם, וכך כתב הרשב”ץ ז”ל (בספרו יבין שמועה) בפירושו לפרק איזהו מקומן וז”ל: “כתיב (בפרשת צו) שמקריב זבחי שלמים על נס שנעשה לו כגון ארבעה הצריכין להדות הנזכרים במזמור יאמרו גאולי ה’, שנאמר “יודו לה’ חסדו” ונאמר “ויזבחו זבחי תודה” זה הקרבן נקרא תודה וטעון לחם” עיין שם.

וראיתי שהביאו ראיה שתודה היא חובה ממאמר חז”ל שהביא רש”י בסוף פרשת יתרו על הפסוק “אם מזבח אבנים תעשה לי”:

ואם מזבח אבנים – רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלשה ואם מזבח אבנים תעשה לי, הרי אם זה משמש בלשון כאשר, כאשר תעשה לי מזבח אבנים לא תבנה אתהן גזית שהרי חובה עליגך לבנות מזבח אבנים, שנאמר (דברים כז ו) אבנים שלמות תבנה, וכן (שמות כב כד) אם כסף תלוה, חובה הוא, שנאמר (דברים טו ח) והעבט תעביטנו. ואף זה משמש בלשון כאשר וכן (ויקרא ב יד) ואם תקריב מנחת בכורים זו מנחת העומר, שהיא חובה, ועל כרחך אין אם הללו תלוין, אלא ודאין, ובלשון כאשר הם משמשים:

ואם לא מנו את הפסוק בויקרא ז, יב: “אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן”, אם כן זו אכן רשות.

וכן לגבי שלמים עצמם כתוב בויקרא ג א:

וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ אִם מִן הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב אִם זָכָר אִם נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ לִפְנֵי ה’:

וברור שהאם כאן הוא רשות. ולכן גם מה שכתוב לגבי תודה “ואם על תודה” הוא רשות כדעת הרמב”ם.

ולגבי מנחות, במנחת סולת לא כתוב אם, אבל במנחת מרחשת ומנחת מחבת כתוב אם. משום שמנחת נסכים היא חובה ולא רשות, וזו המנחה שמביאים עם הקרבן. אבל שאר המנחות הם נדבה והם רשות.

ובההקדמת סדר קדשים כתב הרמב”ם:

והשלמים מקריבים מהם האמורין בלבד. אם היו קרבן יחיד נוטלים מהם הכהנים חזה ושוק, ויאכלו בעליהם השאר בכל ירושלם, כוונתי באמרי בעליהם שאכילתם מותרת לכל ישראל גברים ונשים. ואם היו קרבן צבור יאכלו הכהנים השאר בעזרה ולזכרי כהונה בלבד. ולא יהיו מן העוף כלל כלומר מן התורים והיונים, אלא אין מקריבים שלמים כי אם מיתר שלשת המינים מגדוליהם וקטניהם, מזכריהם ונקבותיהם. וכך כל קרבנות הצבור לא יהו אלא משלשת המינים לא מן התורים והיונים.

שלשת המינים, הם החלוקה הראשונה של הרמב”ם שם: “שקרבנות בעלי החיים קרבין מחמשה מינים מבעלי החיים בלבד, מן הכבשים והבקר והעזים וקטני היונים וגדולי התורים.”

ובפרק א’ הלכות מעשה הקרבנות הלכה יא כתב הרמב”ם:

השלמים באים מן הכבשים ומן העזים ומן הבקר מזכרים ומנקבות מן הגדולים ומן הקטנים, ואין העוף בא שלמים, הקטנים הם מבן שמנת ימים עד שנה תמימה מיום ליום, אם נתעברה שנה נתעברה לו, והגדולים בבקר עד שלש שנים שלימות מיום ליום, ובצאן עד שתי שנים שלימות מיום ליום, יותר על זה הרי הוא זקן ואין מקריבין אותו.

ובסוף ההקדמה למסכת זבחים, כותב הרמב”ם את הדברים המשותפים לכל הקרבנות, שאין מקריבים מהם בעל מום, ושאין מקריבים אלא ביום, והוסיף הרמב”ם:

ושאין מקריבין שום קרבן מהן אלא במקדש איפוא שיהיה המקדש. וכיון שכבר הודיענו ה’ שהמקום הרמוז אליו בתורה הוא הר המוריה הרי אין שום אפשרות להקריב בכל הארץ זולתי בירושלם, ובהר המוריה דוקא מכל ירושלם, ובמקום המוגבל מן ההר כמו שנבאר במסכת מדות.

ובמורה נבוכים ח”ג פמ”ג כתב הרמב”ם את הטעם שהתורה רק אמרה “המקום אשר יבחר ה'” ולא כתבה את מקום ירושלים:

ואשר לא התבאר בתורה ולא נזכר בפרט, אבל רמז אליו ואמר אל המקום אשר יבחר ה’ וגו’, יש בו אצלי שלש חכמות, האחת מהן, שלא יחזיקו בו האומות וילחמו עליו מלחמה חזקה כשידעו שזה המקום מן הארץ הוא תכלית התורה. והשנית, שלא יפסידוהו מי שהוא בידם עתה וישחיתוהו בכל יכלתם. והשלישית, והיא החזקה שבהם, שלא יבקש כל שבט היותו בנחלתו ולמשול בו, והיה נופל עליו מן המחלוקת והקטטה כמו שנפל בבקשת הכהונה, ולזה באה המצוה שלא יבנה בית הבחירה אלא אחר הקמת מלך שיצוה לבנותו ותסתלק המחלוקת, כמו שבארנו בספר שופטים.

הלכה נוספת שקיימת בשלמים, שאם שחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולים, ע’ רמב”ם מעשה הקרבנות פרק ה’ הלכה ה’:

שלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות ההיכל פסולין שנאמר פתח אהל מועד בזמן שפתוח, אפילו היו דלתותיו מוגפות הרי זה כנעול, אבל הפרוכת שעליו אינה פוסלת.

(מתוך דף על דף עירובין ב’ ע”א) הראשונים הקשו (ראה: תוס’ עירובין ב’ ד”ה שלמים; רשב”א וריטב”א בסוגיין; תוס’ פסחים נח, ב ד”ה העולה; יומא כט, א ד”ה אלא; מנחות מט, א ד”ה תלמוד) למה לן קרא ד’ושחטו פתח אהל מועד’ המיוחד לקרבן שלמים (ויקרא ג, ב), תיפוק ליה דכיון ששחט השלמים קודם שנפתחו דלתות ההיכל, א”כ שחטו קודם תמיד של שחר, שהרי גם בו שנינו ששחיטתו אחר שנפתחו השערים (ראה תמיד פ”ג משנה ז’: לא היה שוחט השוחט עד ששומע קול שער הגדול שנפתח), וכבר למדנו דחובת התמיד שיהא הוא קרבן הראשון כדכ’ ‘העולה’ – עולה ראשונה (ראה פסחים נח, ב: מנין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר, תלמוד לומר ‘וערך עליה העולה’, מאי תלמודא, אמר רבא ‘העולה’ – עולה ראשונה).

ולעיל במצוה לט של שני התמידים עסקנו בזה.

כמה תירוצים נאמרו בדבר: א) דין דקרבן התמיד עליו להיות ראשון בהקרבת היום אינו אלא בהקטרת איבריו ולא בעצם שחיטתו, וא”כ שוב צריך קרא ד’ושחטו פתח אהל מועד’ דקודם שנפתחו דלתות ההיכל פסולה השחיטה אף אם יקטיר איברי השלמים אחר איברי העולה.

ב) דין דקרבן התמיד עליו להיות ראשון בהקרבת היום הוא למצוה בעלמא ואינו לעיכובא (והוכיחו התוס’ כן מסוגיא ערוכה במנחות נט, א ומפסחים נט, ב). משא”כ דין דפתיחת ההיכל הוא לעיכובא.

ג) איצטריך קרא ד’ושחטו’ וגו’ האמור בשלמים להיכא דנפתחו דלתות ההיכל ושחט התמיד וחזרו וננעלו הדלתות, דבקרבן שלמים דין הוא שיהא ‘פתח אוהל מועד’ ולא בזמן שהם נעולים.

אבל התירוץ הפשוט יותר הוא כמו שכתבו התוספות בזבחים סא ע”א שגם בשאר קרבנות לומדים משלמים. ואם כן לא קשה מדוע צריך פסוק בשלמים.

יש דיון בגמרא זבחים קטז ע”א דיון האם בני נח הקריבו שלמים:

דאיתמר ר”א ור’ יוסי בר חנינא חד אמר קרבו [שלמים בני נח] וחד אמר לא קרבו מ”ט דמ”ד קרבו שלמים בני נח דכתיב והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן איזהו דבר שחלבו קרב לגבי מזבח ואין כולו קרב לגבי מזבח הוי אומר זה שלמים מ”ט דמ”ד לא קרבו דכתיב עורי צפון ובואי תימן תתנער אומה שמעשיה בצפון ותבוא אומה שמעשיה בצפון ובדרום ומר נמי הכתיב ומחלביהן משמניהן [דידהו] ומר נמי הכתיב עורי צפון [ההוא] בקיבוץ גליות הוא דכתיב.

אומה שמעשיה בצפון, היינו גויים שיכולים להקריב רק עולה ולא שלמים. אבל ישראל מקריבים גם שלמים שנשחטים בדרום. קדשים קלים נשחטים בכל מקום בעזרה, וזה נלמד ממה שנאמר בשלמים ויקרא ג’

(א) וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ אִם מִן הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב אִם זָכָר אִם נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ לִפְנֵי ה’: (ב) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

(רמב”ם מעשה הקרבנות פרק ה’ הלכה ד’)

1. בעיקר ע”פ לב חיים, לר’ חיים פלאגי’ סימן לט. ↑