ב”ה
ספר המצוות לרמב”ם עשה סט – קרבן השוגג
רמב”ם:
והמצוה הס”ט היא שצונו שיקריב כל מי ששגג בחטא מן החטאים הגדולים הידועים קרבן חטאת והוא אמרו יתעלה (שם) ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ. וזו היא חטאת קבועה. כלומר שהיא לעולם חטאת בהמה. וכבר בארנו (פיה”מ הוריו’ פ”ב מ”ד כרתו’ פ”ב מ”ב ול”ת שנב וש”נ) שהחטאים שיתחייב על שגגתן חטאת זו הם שחייבים על זדונם כרת ובתנאי שיהו מצות לא תעשה ויהיה בהם מעשה כמו שהתבאר בראש כרתות. ומשפט מצוה זו כלו כבר התבאר במסכת הוריות (שם) וכרתות ובמקומות משבת ושבועות וזבחים:
הרמב”ם כאן כולל גם חטאת יחיד, חטאת נשיא וכה”ג. וזה מפורש ברמב”ם בשורשים לספר המצוות, שכתב בשורש שביעי:
השרש השביעי שאין ראוי למנות דקדוקי המצוה: דע כי המצוה האחת משפט אחד מקובל ויתחייבו מאותה ההקדמה צוויים ואזהרות רבות הם דיני המצוה. והמשל בזה, החליצה והיבום הם שתי מצות ממצות עשה (ריו – ז) וזה מה שאין חולק בו…
ומזה המין גם כן היא שגגת מצוה. והוא שהכתוב בא בספר ויקרא (ד) שמי ששגג ועבר על מצות י”י יקריב קרבן והיא מצות עשה אחת (ע’ סט) והיא שיקריב השוגג חטאת. ובתנאי שתהיה השגגה בדבר שחייבין על זדונו כרת ויהיה בו מעשה ויהיה מצות לא תעשה כמו שבארנו בפרוש הוריות (בהקד’) וכרתות (פ”א מ”ב). אחר כן דקדק הכתוב בתואר זה הקרבן וכתב בו כתובים ואמר (שם) אם היה השוגג מעם הארץ יקריב כשבה או שעירה ואם היה נשיא יקריב שעיר ואם היה כהן גדול יקריב פר. ואם היתה השגגה בעבודה זרה יקריב השוגג שעירה (ס”פ שלח), בין שהיה נשיא או הדיוט או כהן גדול. ולא בהתחלף מיני הבעלי חיים שיקריב מהם הקרבן יתרבה הקרבן האחד שהוא קרבן שוגג וישוב מצות הרבה.
ומכאן סתירה למנחת חינוך במצוה קכ אות יח שכתב שפר כהן משיח נכלל בפר העלם דבר.
וע’ מנחת חינוך קכא מהו גדר השוגג.
השוגג מביא קרבן חטאת, אך מהי שגגה? מה הגבול שבין אונס לבין שוגג לגבי קרבן, ובין שוגג לבין מזיד לגבי קרבן.
יש אנוס ויש שוגג, ובשוגג יש שגגה בדין ויש שגגה במציאות, ובמשנה מובאת דוגמה שהחליף בין אשתו לאחותו. יש מחלות אמוראים אם אומר מותר חייב קרבן או לא, יש מתעסק שפטור מקרבן שהתכוין לעשות מעשה היתר ועשה בטעות מעשה איסור, כגון שהתכוין להגביה תלוש וחתך מחובר. יש טועה בדבר מצוה כמו מי שמל בשבת תינוק שהיה צריך למולו ביום אחר. צריך לברר מה הדין כשעושה בגלל רוב, והתברר שזה מן המיעוט (דוגמא: סמך על רוב בטריפות והוברר שהיה טרף), מה הדין כשאדם עושה על פי פסק רב, האם זה כמו בית דין הגדול (הוכחנו מגמ’ יבמות צב ע”א שגם אם עשה על פי בית דין של שלשה חייב כמו בהוראת בי”ד הגדול שהיחיד שעשה חייב)? .
אנו מוצאים שיש מצבים שבהם אדם עושה מה שמוטל עליו על פי ההלכה ואף על פי כן חייב קרבן חטאת. כמו נישאת על פי בית דין, או יחיד שעשה בהוראת בית דין.
יש כמה קשיים בנושא זה:
א. אשה שנישאת על פי שני עדים, אם בא בעלה חייבת בקרבן, כיון שאינה עושה על פי בית דין. מדוע אינה אנוסה.
ב. למ”ד יחיד שעשה על פי בית דין חייב, מדוע? הרי הוא אנוס.
ד. אם אומר מותר הוא אנוס, מה גרע מעשה על פי בית דין, עדים או רוב?
ה. בגמ’ שבת מבואר שתינוק שנשבה חייב קרבן על כל מה שעבר. ולכאורה הרי הוא אנוס, ולא היה לו שיקול דעת? ע’ פני יהושע שאכן תינוק שנשבה הוא אנוס לפוטרים. אלא שרבנן דמונבז בשבת סח ע”ב סוברים שאף שהוא אנוס, צריך כפרה.
ח. האם מי שעשה על פי הוראת רב, חייב חטאת? לכאורה הוכחנו מגמ’ יבמות צב שגם אם עשה על פי בית דין של שלשה חייב כמו בהוראת בי”ד הגדול שהיחיד שעשה חייב.
שאלה זו של הגדרת השוגג גם עלתה לפני כשנים עשר שנים בשערוריה של קצב שהכשיל רבים בארה”ב במונסי, באכילת טריפות. האם מי שאכל נחשב לשוגג או למזיד, האם חייב קרבן חטאת? וכיום נפ”מ לחיוב תשובה, האם מי שקונה בחנות שיש לה הכשר והוברר שאין לה או שהקצב מטעה את הקונים, האם זה נחשב לשוגג או לאנוס? כמו כן יש לברר האם אדם שסומך על פסק הרב נחשב לאנוס או לשוגג, וכן מה דינו של מי שסמך על הרוב, והוברר שיש בבהמה אחד ממיני הטריפות שלא היה חיוב לבדוק בכלל. מה הדין במי שסמך על עד אחד הנאמן באיסורים והוברר ששיקר.
מהי הגדרת השוגג? מצד אחד אנו מוצאים בגמרא בשבת ס”ח ע”ב מחלוקת לגבי תינוק שנשבה בין האומות אם צריך להביא קרבן:
כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא אחת כיצד תינוק שנשבה לבין הנכרים וגר שנתגייר בין הנכרים ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת וחייב על הדם אחת ועל החלב אחת ועל עבודה זרה אחת ומונבז פוטר…
לכאורה המחלוקת היא האם יש חיוב קרבן גם במצב שהוא אנוס, כרבנן, או כמונבז שמי שאנוס לא צריך כפרה.
אלא שברור שבאונס, אינו חייב קרבן, ע’ הגדרת הרמב”ם לשוגג בהלכות שגגות פרק ה’ הלכה ו’:
הבא על אשתו שלא בשעת וסתה וראתה דם בשעת התשמיש, הרי אלו פטורין מקרבן חטאת מפני שזה כאנוס הוא ולא שוגג, שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה ולפי שלא טרח בדרישה ובחקירה ואחר כך יעשה צריך כפרה, אבל זה מה לו לעשות הרי טהורה היתה ושלא בשעת וסתה בעל אין זה אלא אונס.
אלא שלפי זה צריך עיון מדוע אשה שהלך בעלה למדינת הים ובא עדים והעידו שמת בעלה ונישאת חייבת קרבן, במשנה יבמות פז ע”ב שנינו:
ניסת על פי ב”ד תצא ופטורה מן הקרבן לא ניסת על פי ב”ד תצא וחייבת בקרבן יפה כח ב”ד שפוטרה מן הקרבן.
כשבאו עדים והעידו לאשה שמת בעלה, אמנם לא צריך פסק בית דין וזה נקרא שנישאת של על פי בית דין, אבל מדוע אם יבא בעלה חייבת בקרבן, הרי היא אנוסה? (אם נישאת על פי בית דין, דהיינו על פי עד אחד, פטורה מן הקרבן, זה למ”ד יחיד שעשה בהוראת בית דין פטור, אבל ההלכה שחייב קרבן גם בזה).
פתח להסבר, ברש”י שם:
שלא על פי ב”ד – אלא בעדים חייבת קרבן דשוגגת היא ואין זה אונס להפטר מן הקרבן דאיבעי לה לאמתוני.
כלומר, אף שזה על פי בית דין, הרי היתה צריכה להמתין ולחכות, אף שאינה חייבת, וזה הופך אותה לשוגג. (וע’ יבמות צא ע”ב, וכן גיטין פ’ ע”א בצרת ערוה שנישאה והתברר שצרתה איילונית והיא חייבת ביבום, “תצא מזה ומזה וכל הדברים האלו בה” הטעם מפורש שם משום שהוי לה לאמתוני” לכן קנסו את הצרה).[1] ובשו”ת דבר יהושע ח”ב סימן ה’ הסביר את כוונת רש”י:
מעתה י”ל דזה כוונת רש”י דאיבעי לה לאמתוני עד שיעבור הזמן שיהי’ לה אומדנא מוכיחה שמת דאילו הי’ קיים הי’ בא אבל לפני זה לא הי’ לה לסמוך על העדים בלבד מאחר שעפ”י עדים עדיין אין כאן בירור גמור וכמו שהבאתי לעיל.
סברא זו שהקרבן בא על כך שהיתה אפשרות לברר, מצאנו גם ברמב”ם. לגבי טעה בדבר מצוה, בהלכות שגגות פרק ב’ הלכה ח’:
כל העושה מצוה מן המצות ובכלל עשייתה נעשית עבירה שחייבין עליה כרת בשגגה הרי זה פטור מחטאת מפני שעשה ברשות, כיצד הבא על יבמתו והרי היא נדה והוא לא ידע, הרי זה פטור מחטאת שהרי עשאה ברשות, אבל אם בא על אשתו והרי היא נדה חייב חטאת מפני שלא שאלה ואחר כך יבעול, אבל יבמתו אינו רגיל בה כדי שישאל לה, וכן מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול בערב שבת או באחד בשבת ושכח ומל שניהן בשבת, פטור מחטאת שהרי יש לו רשות למול אחד מהן בשבת ושבת דחויה היא אצלו ומצוה עשה אף על פי שהם שני גופין הואיל וזמנו בהול אינו מדקדק, אבל אם לא היה אחד מהן ראוי למול בשבת ושכח ומל בשבת מי שאינו ראוי למול בשבת חייב חטאת.
ומקורו בגמרא פסחים עב ע”ב, שהוי ליה לשיולי. ע’ כסף משנה: ” ורבינו שסתם וכתב דבאשתו חייב נראה שסובר דכי אמרינן אשתו לא בזיז מינה תו לא צריכי לאוקמי בהני אוקמתי אלא בכל גוונא חייב כיון דלא בזיז מינה ה”ל לשיולה”.
ומקרה נוסף שכותב הרמב”ם שעליו החובה לדקדק, בהלכות שגגות פרק ב’ הלכה י’:
המוציא את הלולב ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת כדי לצאת בו והעבירו ארבע אמות ברשות הרבים בשוגג פטור שהרי ברשות הוציא, וכן השוחט את הפסח ביום ארבעה עשר שחל להיות בשבת ונודע לו אחר כן שמשכו הבעלים את ידיהם או שמתו או נטמאו קודם שחיטה, או שנמצא טריפה בסתר כגון נקוב מעיים או ריאה, הרי זה פטור מפני ששחט ברשות, אבל נמצא בעל מום או שהיתה טריפה גלויה הרי זה חייב חטאת מפני שהיה לו לבדוק ואחר כך ישחוט, וכן כל כיוצא בזה.
הרי שבנמצא טריפה בסתר פטור אבל אם בגלוי חייב שהיה לו לדקדק.
מצאנו ברמב”ם גם מקרה של חובה לשאול ולבדוק אחר בית דין, בפרק יד הלכות שגגות הלכה ה’ לגבי אשם תלוי, כתב הרמב”ם:
בית דין שהורו בשגגה ונודעה להם שגגתן בין שהביאו כפרתן בין שלא הביאו כל העושה כפי הוראתן שפשטה ברוב הצבור מאחר שידעו הרי זה מביא אשם תלוי, הואיל והיה לו לשאול בכל עת על דברים שנתחדשו בבית דין ולא שאל הרי זה כמי שנסתפק לו אם חטא או לא חטא, במה דברים אמורים במי שהיה עם בית דין במדינה אבל מי שראה ההוראה והלך למדינה אחרת אף על פי שעשה אחר שידעו פטור מפני שתלה בהן והרי אי אפשר לו לשאול, ולא עוד אלא הנבהל לצאת אף על פי שעדיין לא יצא לדרך ועשה על פיהם מאחר שידעו הרי זה פטור.
השגת הראב”ד: ועשה על פיהם מאחר שידעו הרי זה פטור. א”א דדוקא שעשה אחר שחטאו רוב הקהל על פיהם שכבר נתחייבו ב”ד אבל אם עשה עד שלא חטאו רוב הקהל מביא חטאת יחיד שהרי פסק למעלה יחיד שעשה בהוראת ב”ד חייב וכ”ש כשעשה אחר שחזרו שהוא חייב.
דברים אלו של הרמב”ם, שגם כשבית דין מורים הוראה צריך לשאול בכל עת על דברים המתחדשים, וחייב על שלא שאל, זה מסביר דבר נוסף, שנדון במצוה הקודמת: מדוע יחיד שעשה בהוראת בית דין חייב חטאת, ומדוע הוא לא יחשב אנוס. והתשובה היא שאם בית דין אומרים פסק כזה, צריך לשאול ולברר, כלומר צריך להמתין ולראות אם הם עומדים בפסקם.
ולפי זה אין צורך למה שכתב הנודע ביהודה במהד”ת יו”ד צו להסביר את זה, וכתב משום שחייבים קרבן על טעות של בית דין עיי”ש.[2]
ואם כן לכאורה בנדון קצב שמוכר בשר, ודאי שצריך להשגיח עליו שהוא נוהג כשורה, אף שעד אחד נאמן באיסורים וזה יחשב לשוגג. אלא שמצב כזה מובא בפירוש בגמרא ע’ ביצה כה ע”א:
אמר רמי בר אבא הפשט ונתוח בעולה והוא הדין לקצבים מכאן למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט ונתוח… אורח ארעא קמ”ל.
וכתבו התוספות שם:
אורח ארעא קמ”ל – פי’ רש”י ולאו משום איסור טרפה תימה דבסמוך משמע שיש איסור בדבר דקאמר נטיעה מקטע רגליהון דקצביא וי”ל דודאי ליכא איסור דמשנשחטה היא עומדת בחזקת היתר מיהו אם נמצאת טריפה לאחר שאכל הוא נענש כשוגג ולא כאונס שלא היה לו למהר כל כך.
הרי שגם התוספות משתמשים בסברא שיש חיוב כשוגג אם יש לתלות בצד שלא היה צריך למהר. ולכאורה הרי גם בנדון שלנו לא היה למהר אלא לבדוק היטב.
ואם כן צריך לדון מה בנדון הקצב ששיקר כתב הפנים מאירות ח”ב סימן מא:
נשאלתי אחד שאכל עוף ואח”כ מצא בו אחד מי”ח טריפות אם צריך כפרה על מה שאכל או לא ולכאורה הי’ נראה להביא ראיה מדאמרינן בנזיר דף כ”ג ע”א ולא ידע ואשם ונשא עונו ומה מי שנתכון לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר כגון חתיכה ספק של שומן ספק של חלב אמר קרא ונשא את עונו כו’ מ”מ נראה דווקא התם שנולד הספק קודם שאכל אבל אם לא נולד הספק עד אחר שאכל הוי אונס ואונס רחמנא פטרי’
וראיה דאמרינן בביצה דף כ”ה אמר רמי בר אבא הפשט וניתוח בעולה וה”ה לקצבים מכאן למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט וניתוח וכתבו התו’ בד”ה אורח ארעא דוודאי ליכא איסור דמשנשחט’ עומדת בחזקת היתר מיהו אם נמצאת טריפה לאחר שיאכל הוא נענש כשוגג ולא כאנוסים שלא הי’ לו למהר כל כך ש”מ דלאחר הפשט וניתוח הוי כאונס כיון דאין צריך לבדוק אחר שמונה עשר טריפות ואונס אין צריך כפרה דומיא דאם שימשה שלא בשעת וסתה ומצאה אחר תשמיש דם אפילו על עד שלו דמקרי אונס ואינם צריכם כפרה לא הוא ולא היא כמבואר בס”ס קפ”ה ה”נ כיון דהוי אונס לא צריך כפרה וק”ל:
שם ח”ג יט:
שאלה באחד שאכל עוף ואח”כ מצאו בו אחד מי”ח טריפות אם צריך כפרה כתבתי בספרי בחלק שני משו”ת סי’ מ”א דאין צריך כפרה והבאתי ראי’ מתוספות דביצה דף כ”ה בד”ה אורח ארעא יעויין שם ועכשיו ראיתי שהוא משנה שלימה בפסחים פרק אלו דברים דף ע”א ע”ב שחטו ונמצא בעל מום חייב שחטו ונמצא טריפה בסתר פטור מחטאת משום דהוי אונס הרי בפירוש אי מצא טריפה בסתר פטור מקרבן חטאת משום דהוי אונס א”כ ה”ה לענין אכילה דפטור ואין צריך כפרה דאונס רחמנא פטרי’ וזה ראיה ברורה שאין להשיב עליה.
אמנם לפי הדרך שכתבנו לעיל, קשה מגמ’ שבת שהבאנו לעיל, מדוע חייב קרבן והרי אין לו סיבה לברר ואם כן במה שגגתו.
ב”ה
ספר המצוות לרמב”ם עשה סט – קרבן השוגג
רמב”ם:
והמצוה הס”ט היא שצונו שיקריב כל מי ששגג בחטא מן החטאים הגדולים הידועים קרבן חטאת והוא אמרו יתעלה (שם) ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ. וזו היא חטאת קבועה. כלומר שהיא לעולם חטאת בהמה. וכבר בארנו (פיה”מ הוריו’ פ”ב מ”ד כרתו’ פ”ב מ”ב ול”ת שנב וש”נ) שהחטאים שיתחייב על שגגתן חטאת זו הם שחייבים על זדונם כרת ובתנאי שיהו מצות לא תעשה ויהיה בהם מעשה כמו שהתבאר בראש כרתות. ומשפט מצוה זו כלו כבר התבאר במסכת הוריות (שם) וכרתות ובמקומות משבת ושבועות וזבחים:
הרמב”ם כאן כולל גם חטאת יחיד, חטאת נשיא וכה”ג. וזה מפורש ברמב”ם בשורשים לספר המצוות, שכתב בשורש שביעי:
השרש השביעי שאין ראוי למנות דקדוקי המצוה: דע כי המצוה האחת משפט אחד מקובל ויתחייבו מאותה ההקדמה צוויים ואזהרות רבות הם דיני המצוה. והמשל בזה, החליצה והיבום הם שתי מצות ממצות עשה (ריו – ז) וזה מה שאין חולק בו…
ומזה המין גם כן היא שגגת מצוה. והוא שהכתוב בא בספר ויקרא (ד) שמי ששגג ועבר על מצות י”י יקריב קרבן והיא מצות עשה אחת (ע’ סט) והיא שיקריב השוגג חטאת. ובתנאי שתהיה השגגה בדבר שחייבין על זדונו כרת ויהיה בו מעשה ויהיה מצות לא תעשה כמו שבארנו בפרוש הוריות (בהקד’) וכרתות (פ”א מ”ב). אחר כן דקדק הכתוב בתואר זה הקרבן וכתב בו כתובים ואמר (שם) אם היה השוגג מעם הארץ יקריב כשבה או שעירה ואם היה נשיא יקריב שעיר ואם היה כהן גדול יקריב פר. ואם היתה השגגה בעבודה זרה יקריב השוגג שעירה (ס”פ שלח), בין שהיה נשיא או הדיוט או כהן גדול. ולא בהתחלף מיני הבעלי חיים שיקריב מהם הקרבן יתרבה הקרבן האחד שהוא קרבן שוגג וישוב מצות הרבה.
ומכאן סתירה למנחת חינוך במצוה קכ אות יח שכתב שפר כהן משיח נכלל בפר העלם דבר.
וע’ מנחת חינוך קכא מהו גדר השוגג.
בהגדרת השוגג יש כמה אפשרויות: יש אנוס ויש שוגג, ובשוגג יש שגגה בדין ויש שגגה במציאות, כמו שהחליף בין אשתו לאחותו. יש אומר מותר, יש מתעסק יש טועה בדבר מצוה. וצריך עיון מה הדין כשעושה בגלל רוב, והתברר שזה מן המיעוט (דוגמא: סמך על רוב בטריפות והוברר שהיה טרף).
השאלות:
א. אשה שנישאת על פי שני עדים, אם בא בעלה חייבת בקרבן, כיון שאינה עושה על פי בית דין. מדוע אינה אנוסה.
ב. למ”ד יחיד שעשה על פי בית דין חייב, מדוע? הרי הוא אנוס.
ג. מה הדין באדם שסמך על רוב והתברר שאכל טרף, האם חייב קרבן?
ד. אם אומר מותר הוא אנוס, מה גרע מעשה על פי בית דין, עדים או רוב?
ה. האם העושה על פי פסק, והוא טעות הוי שוגג או אנוס? (לכאורה הרי בגמרא יבמות צב מוכח שאין הבדל בין בית הדין הגדול לבית דין של שלשה בגדר זה).
ו. סמך על עדים, חייב קרבן.
ז. בגמ’ שבת מבואר שתינוק שנשבה חייב קרבן על כל מה שעבר. ולכאורה הרי הוא אנוס, ולא היה לו שיקול דעת? ע’ פני יהושע שאכן תינוק שנשבה הוא אנוס לפוטרים. אלא שרבנן דמונבז בשבת סח ע”ב סוברים שאף שהוא אנוס, צריך כפרה.
ח. האם מי שעשה על פי הוראת רב, חייב חטאת? לכאורה הוכחנו מגמ’ יבמות צב שגם אם עשה על פי בית דין של שלשה חייב כמו בהוראת בי”ד הגדול שהיחיד שעשה חייב. האם כל הוראת רב היא כך?
בדברים אלו התקשו גדולי האחרונים: נודע ביהודה מהד”ת יו”ד צו, פנים מאירות ח”ב ס’ מא (הובא בפת”ש יו”ד ר”ס כט) שם ח”ג סימן יט, חתם סופר יו”ד ס’ של”ח, חמדת שלמה אה”ע סי’ כ”ד ס”ק יא, שם סי’ כה ס”ק ד’. דברי חיים ח”ב יו”ד סי’ ס, סח. מי נדה בשיירי טהרה לסי’ קפ”ה, תורת חסד שו”ת נודע בשערים ח”ב אה”ע ס”ס סא, חלקת יואב דיני אונס סימן א’, דבר יהושע ח”ב סימן ה’, ועוד
שאלה זו גם עלתה לפני כשנים עשר שנים בשערוריה של קצב שהכשיל רבים בארה”ב במונסי, באכילת טריפות. האם מי שאכל נחשב לשוגג או למזיד, האם חייב קרבן חטאת?
ומה שעולה להלן, שיש הבדל בין הכרעה הלכתית של בית דין לבין הכרעה במציאות.
באונס, אינו חייב קרבן, ע’ הגדרת הרמב”ם לשוגג בהלכות שגגות פרק ה’ הלכה ו’:
הבא על אשתו שלא בשעת וסתה וראתה דם בשעת התשמיש, הרי אלו פטורין מקרבן חטאת מפני שזה כאנוס הוא ולא שוגג, שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה ולפי שלא טרח בדרישה ובחקירה ואחר כך יעשה צריך כפרה, אבל זה מה לו לעשות הרי טהורה היתה ושלא בשעת וסתה בעל אין זה אלא אונס.
אם הגדרת השוגג הוא שהיה לו לבדוק ולדקדק, אם כן צריך הסבר מה שנדון בשעור הקודם, מדוע יחיד שעשה בהוראת בית דין חייב, שכן פסק הרמב”ם בהלכות שגגות פרק יג הלכה א’
ואולי ניתן לחדש, שחובת הקרבן בשוגג, אינו דוקא אם העובר שוגג, אלא יש חיוב קרבן בשגגה, בין אם זו שגגה של העושה או שגגה של בית הדין. ונראה שכן משמע ברמב”ם הלכות שגגות פרק יד הלכה ג’:
הורו בית דין שיצא השבת לפי שנתכסית החמה ודימו ששקעה חמה ואחר כך זרחה אין זו הוראה אלא טעות וכל שעשה מלאכה חייב אבל בית דין פטורין, וכן אם התירו בית דין אשת איש להנשא לפי שהעידו בפניהם שמת בעלה ואחר כך בא בעלה אין זו הוראה אלא טעות והאשה ובעלה האחרון חייבין חטאת על שגגתן וכן כל כיוצא בזה.
זו שגגה ולא אונס, לא משום שזו שגגה שלהם אלא שגגת הבית דין גורמת שזו שגגה שלהם משום שהתורה חייבה קרבן על שוגג, או שוגג של העושה או שגגה של בית דין, בכל שגגה יש חיוב חטאת.
וכן מצאנו ברמב”ם את החובה לדקדק כבסיס לקרבן חטאת, לגבי טעה בדבר מצוה, בהלכות שגגות פרק ב’ הלכה ח’:
כל העושה מצוה מן המצות ובכלל עשייתה נעשית עבירה שחייבין עליה כרת בשגגה הרי זה פטור מחטאת מפני שעשה ברשות, כיצד הבא על יבמתו והרי היא נדה והוא לא ידע, הרי זה פטור מחטאת שהרי עשאה ברשות, אבל אם בא על אשתו והרי היא נדה חייב חטאת מפני שלא שאלה ואחר כך יבעול, אבל יבמתו אינו רגיל בה כדי שישאל לה, וכן מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול בערב שבת או באחד בשבת ושכח ומל שניהן בשבת, פטור מחטאת שהרי יש לו רשות למול אחד מהן בשבת ושבת דחויה היא אצלו ומצוה עשה אף על פי שהם שני גופין הואיל וזמנו בהול אינו מדקדק, אבל אם לא היה אחד מהן ראוי למול בשבת ושכח ומל בשבת מי שאינו ראוי למול בשבת חייב חטאת.
ומקורו בגמרא פסחים עב ע”ב, שהוי ליה לשיולי.
ומקרה נוסף שכותב הרמב”ם שעליו החובה לדקדק, בהלכות שגגות פרק ב’ הלכה י’:
המוציא את הלולב ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת כדי לצאת בו והעבירו ארבע אמות ברשות הרבים בשוגג פטור שהרי ברשות הוציא, וכן השוחט את הפסח ביום ארבעה עשר שחל להיות בשבת ונודע לו אחר כן שמשכו הבעלים את ידיהם או שמתו או נטמאו קודם שחיטה, או שנמצא טריפה בסתר כגון נקוב מעיים או ריאה, הרי זה פטור מפני ששחט ברשות, אבל נמצא בעל מום או שהיתה טריפה גלויה הרי זה חייב חטאת מפני שהיה לו לבדוק ואחר כך ישחוט, וכן כל כיוצא בזה.
הרי שבנמצא טריפה בסתר פטור אבל אם בגלוי חייב שהיה לו לדקדק.
אלא שמצאנו ברמב”ם גם מקרה של חובה לשאול ולבדוק אחר בית דין, בפרק יד הלכות שגגות הלכה ה’ לגבי אשם תלוי, כתב הרמב”ם:
בית דין שהורו בשגגה ונודעה להם שגגתן בין שהביאו כפרתן בין שלא הביאו כל העושה כפי הוראתן שפשטה ברוב הצבור מאחר שידעו הרי זה מביא אשם תלוי, הואיל והיה לו לשאול בכל עת על דברים שנתחדשו בבית דין ולא שאל הרי זה כמי שנסתפק לו אם חטא או לא חטא, במה דברים אמורים במי שהיה עם בית דין במדינה אבל מי שראה ההוראה והלך למדינה אחרת אף על פי שעשה אחר שידעו פטור מפני שתלה בהן והרי אי אפשר לו לשאול, ולא עוד אלא הנבהל לצאת אף על פי שעדיין לא יצא לדרך ועשה על פיהם מאחר שידעו הרי זה פטור.
השגת הראב”ד: ועשה על פיהם מאחר שידעו הרי זה פטור. א”א דדוקא שעשה אחר שחטאו רוב הקהל על פיהם שכבר נתחייבו ב”ד אבל אם עשה עד שלא חטאו רוב הקהל מביא חטאת יחיד שהרי פסק למעלה יחיד שעשה בהוראת ב”ד חייב וכ”ש כשעשה אחר שחזרו שהוא חייב.
ע’ ביצה כה ע”א:
אמר רמי בר אבא הפשט ונתוח בעולה והוא הדין לקצבים מכאן למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט ונתוח… אורח ארעא קמ”ל.
וכתבו התוספות שם:
אורח ארעא קמ”ל – פי’ רש”י ולאו משום איסור טרפה תימה דבסמוך משמע שיש איסור בדבר דקאמר נטיעה מקטע רגליהון דקצביא וי”ל דודאי ליכא איסור דמשנשחטה היא עומדת בחזקת היתר מיהו אם נמצאת טריפה לאחר שאכל הוא נענש כשוגג ולא כאונס שלא היה לו למהר כל כך.
הרי שגם התוספות משתמשים בסברא שיש חיוב כשוגג אם יש לתלות בצד שלא היה צריך למהר.
אלא שעדיין צריך עיון מדוע נישאת על פי עדים חייבת בקרבן, וכן מדוע תינוק שנשבה חייב בקרבן כמבואר במסכת שבת?
עשה על פי רוב:
תוספות הרא”ש ב”מ בסוגית מסותא.
משנה יבמות דף לה ע”ב:
] הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא יוציא וחייבין בקרבן ואם אין ולד של קיימא יקיים
תוספות שם:
ונמצאת מעוברת – בחולץ תוך ג’ חדשים איירי דומיא דסיפא דהכונס יבמתו דאיירי תוך ג’ דאי לאחר ג’ אמאי חייב קרבן כיון דרוב נשים עוברן ניכר לשליש וזו הואיל ולא הוכר עוברה מאי הוה ליה למיעבד וכה”ג אמרינן בשבועות (דף יח. ושם) פרט לאנוס גבי שלא בשעת וסתה
הרי שאם סומך על הרוב, נחשב לאנוס ולא נחשב לשוגג. אבל בקרן אורה שם כתב שלדעת הרמב”ם חייב, וז”ל:
והנה לדעת הרמב”ם ז”ל בהל’ שגגות (עיין פ”ב ה”ח ובכס”מ שם) באשתו נדה חייב אפילו שלא בשעת ווסתה, אם [אולי צ”ל “אף אם לא היתה” עיין ה’ איסו”ב פ”ד ה”ט] היתה נדה מעיקרא, משום דהוי ליה לשיולי, אף על גב דאינו מחויב לשאול, ולא מיקרי אנוס, י”ל דהכי נמי כיון דמיעוטא אינו ניכר לשליש ימיה ג”כ לא מיקרי אנוס, והוי ליה להמתין עד שיצא מכלל הספק, ועי’ במשנה למלך ז”ל שם בהל’ שגגות, ובקרבן העדה ריש פירקין, ולקמן פרק האשה רבה ודו”ק.
אם נחשב לאנוס כשסמך על הרוב, כמ”ש התוספות אם נשא לאחר ג’ חדשים, מדוע אם נישאת על פי עדים חייבת בקרבן? ע’ נודע ביהודה תניינא יו”ד צו:
והנלע”ד לחלק דשאני ניסת ע”פ עדים אף שמותרת להנשא על פיהם מ”מ אונס זה ע”פ טעות הוא שהרי באמת העדים העידו בשקר והעדים הטעו אותה בשקר לכן מיחשב הדבר טעות ושגגה ולא אונס משא”כ שימשה שלא בשעת וסתה שהיא מותרת לשמש ואין כאן טעות רק ע”פ דין תורה היא מותרת לשמש אפילו פירסה נדה באמצע הביאה אנוס הוא אכניסה שהרי אין כאן שום טעות וכן אשה שנתייבמה אחר ג’ חדשים אפילו נמצאת אח”כ מעוברת הרי ע”פ דין היה מותר לייבמה שרוב נשים עוברן ניכר לשליש ימים והרי התורה אמרה אחרי רבים להטות ומן התורה אזלינן בתר רובא נמצא שהאונס של הייבום הזה לא היה ע”פ טעות. ובזה ניחא ג”כ שיחיד שעשה בהוראת ב”ד חייב קרבן אף שהוא אונס שהרי כתיב ע”פ התורה אשר יורוך מ”מ אונס זה ע”פ טעות בא שהב”ד טעו בהוראה לכך מיחשב שגגה.
כלומר, שבמקום שעל פי ההלכה הדברים מותרים ולא היה הדבר בטעות, נחשב כאונס. מה שאין כן במקום שזו טעות שהוברר שעל פי ההלכה היה אסור.
וע’ לעיל מרמב”ם לגבי שחט ונמצאת טריפה שפטור, הרי שברוב סומכים עליו ונחשב לאונס.
ובתשובת חמדת שלמה אה”ע סימן כד ס”ק יא כתב:
ומ”ש שתמה מעכ”ת בניסת עפ”י עדים למה תתחייב קרבן הא אנוס הוא כמו בסומך עצמוח על הרוב וחזקה דנחשב לאונס, נראה דיש לחלק. דהא כך יש לתמוה על הא דקיי”ל יחיד שעשה בהוראת ב”ד דחייב הא אין לך אונס גדול מזה. דאטו יש לו להרהר אחר ב”ד, ובפרט באשה דלא שייך היה לה ללמוד. אלא ודאי דלא פטרה רחמנא מקרבן רק בסומך על הרוב דכן משפטי דרחמנא, שעפ”י הרוב להיתר הוא נהפך. משא”כ בעשה עפ”י הכשלה שהכשילוהו אחרים ב”ד או עדים, לא הותר האיסור רק שבא ע”י הכשלה חייב וכשניסת עפ”י מים שאל”ס ובא בעלה באמת פטורה מן הקרבן.
ובסימן כה ס”ק ד’ הוסיף:
ומ”ש עוד כבוד מר ידידי שי’ על אשר נתקשיתי בנישאת ע”פ עדים למה לא תקרא אנוסה, וע”ז השיב וז”ל: דיש לחלק בין היכא שהכשלון בא על ידי אחרים שהכשילוהו או ע”י סמיכות רו וחזקה, וראיה לזה ממה דקי”ל יחיד שעשה בהוראת ב”ד חייב ואפי’ אשה דלא שייך לומר הו”ל ללמוד. הנה לפמ”ד בהוריות הורו ב”ד וידעו שטעו וחזרו בהן וכו’, ר”א אומר ספק וכן פסק הרמב”ם (פי”ד מהלכ’ שגגות הלכה ה’) ולא חילק בין איש לאשה, משמע שאף אשה מחוייבת משום שהיה לה לשאול אם נתחדש דבר בענין הוראה. ואף שאינה מחוייבת בת”ת הא כתב הרמ”א (סי’ רמ”ו) דמ”מ חייב ללמוד דינים השייכים לאשה.
ובס”ק ה’ שם הוסיף ראיה מגמ’ בכורות לז ע”א שאומרת המשנה “השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה מה שאכלו אכלו ומה שלא אכלו הם יחזירו לו את הבשר והוא יחזיר להם את הדמים”. ואומרת הגמרא:
ת”ר המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור פירות ונמצא טבלים יין ונמצא יין נסך מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים ר’ שמעון בן אלעזר אומר דברים שהנפש קצה בהן יחזיר להן את הדמים ושאין הנפש קצה בהם ינכה להם את הדמים ואלו הן דברים שהנפש קצה בהן נבילות וטריפות שקצים ורמשים ואלו הן דברים שאין הנפש קצה בהן בכורות טבלים ויין נסך בכור.
וכתב שם: ופירש״י התם דכדבר שהנפש קצה בהם אינו נהנה משעה שנודע להם ואי נימא היכא דהכשילו אחר צריך כפרה על החטא שבא לידו א”כ גם בדבר שאין נפשו של אדם קצה בהם ודאי אין לו הנאה עכשיו שנודע לו כיון דצריך סליחה וכפרה ונדול המחטיא אס חכירו.. ע”כ נלע”ד מצד הסברא נראה מוכח מזה דאין צריך סליחה וכפרה הואיל יעשה כרשוח.
לדעתו רק בפסק הלכתי שמותר שסומך על רוב וכ’ זה נחשב לאונס, אבל אם הטעוהו חייב קרבן חטאת.
ע’ ביצה כה ע”א:
אמר רמי בר אבא הפשט ונתוח בעולה והוא הדין לקצבים מכאן למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט ונתוח… אורח ארעא קמ”ל.
וכתבו התוספות שם:
אורח ארעא קמ”ל – פי’ רש”י ולאו משום איסור טרפה תימה דבסמוך משמע שיש איסור בדבר דקאמר נטיעה מקטע רגליהון דקצביא וי”ל דודאי ליכא איסור דמשנשחטה היא עומדת בחזקת היתר מיהו אם נמצאת טריפה לאחר שאכל הוא נענש כשוגג ולא כאונס שלא היה לו למהר כל כך.
הרי שגם התוספות משתמשים בסברא שיש חיוב כשוגג אם יש לתלות בצד שלא היה צריך למהר.
משנה תרומות פרק ח’ משנה א’:
האשה שהיתה אוכלת בתרומה באו ואמרו לה מת בעליך או גרשך וכן העבד שהיה אוכל בתרומה ובאו ואמרו לו מת רבך או מכרך לישראל או נתנך במתנה או עשאך בן חורין וכן כהן שהיה אוכל בתרומה ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה רבי אליעזר מחייב קרן וחומש ורבי יהושע פוטר\
וע’ חלקת יואב בקונטרס דיני אונס שהקשה ממשנה זו, שהרי אף ר’ יהושע פוטר רק משום שטעה בדבר מצוה. אבל מבואר שאף שהאשה לא צריכה לחשוש שמת או גרשה בעלה, אינה נחשבת לאנוסה וחייבת בקרן וחומש.
לגבי רוב, חפש באוצר החכמה דאיבעי-לה-לאמתוני. ושם מאמר באור תורה (מתתיהו שציגל) יבמות
אלא שדברים אלו נסתרים שהרי אם הקריב קרבן ציבור בשבת ונמצא טריפה, פטור משוחם אונס (ע’ חלקת יואב דיני אונס, ענף א’.@
ראיה שאם סומך על רוב חייב חטאת, ע’ ביצה כה ע”ב (זכרון צבי 4)
פנים מאירות חלק ב’ סימן מא, הובא בפת”ש יו”ד ר”ס כט
מלבושי יום טוב ח”א סימן ה’
עשה על פי הוראת רב:
ע’ שדי חמד מערכת טית כלל כז, עמ’ 446
צמח צדק ליובביץ אה”ע יג
זכרון צבי עמ’ 270.
רמ”א אה”ע יז סעיף נח:
אבל אנסוה להנשא, או שהורו לה בית דין בטעות ונשאת על פיהם, הוי כאנוסה, ומותרת לבעלה הראשון (תשובת הרשב”א אלף קפ”ט הובאה בבית יוסף).
וכתב הנודע ביהודה אה”ע תניינא סימן קל”א שכל זה רק בטעות בהוראה ולא בטעות במציאות:
ידע שלדעתי גם הרשב”א לא קאמר אלא בהוראה בטעות כמו שאול וב”ד שפסקו שמלוה ופרוטה דעתיה אמלוה וב”ד המומחה הממונים מז’ טובי העיר כמו שאול וב”ד בימיהם שהיו ממונים מן העם והיו ב”ד מומחה אבל בטעות במוחש שהטעו עדים ואמרו פלוני מת אפילו שני עדים והתירו את אשתו להנשא שבזה מתודע שקרם של העדים ואפשר להתודע בזה אמרו בפרק האשה רבה דף צ”א ע”ב אנן אשינויי ניקום ונסמוך ואסרו את האשה לבעל הראשון ולבעל השני.
וצריך עיון האם יש השוואה בין חיוב קרבן לדין שוגג באשה שנישאת בעדים. אולי לענין קרבן הגדר הוא אחר ובכלל שוגג יש קרבן, אפילו אם לענין מותרת לחזור היה זה אונס.
טעה בדין:
תלוי בדין אומר מותר, וע’ תורת חסד בשם תשובת רד”ך שתלוי במחלוקת רש”י ותוספות שבת ר”פ כלל גדול אם אומר מותר הוא אנוס או קרוב למזיד. וע’ מכות ז’ ע”ב שזו מחלוקת אביי ורבא. ולרבא הוא קרוב למזיד. ובתורת חסד שם שלגבי קנס הוא נחשב אנוס.
הגדרת שוגג לגבי קנס בשבת, ע’ הרב אבידן “שבת ומועד בצה”ל” ע’ קנד שגם האומר מותר נחשב לשוגג, וכן כתב המשנה ברורה בשער הציון רנ”ט אות כד. (ע’ אורחות שבת ח”ג שפסק כשער הציון) חזון עובדיה, שבת עמ’ לתב שהוי כשוגג. וע’ תוספות בכורות כג ע”א ד”ה סבר, שאומר מותר שוגג לענין אין מבטלין איסור לכתחילה. הובא בט”ז יו”ד צ”ט ס”ק ט.
אומר מותר, ע’ תוספות שבת ס”ח ע”ב ד”ה אבל תינוק.
חלקת יואב:
אשה שנישאת על פי דין כתב בשו”ע ס”ס יז שאם בית דין טעו בדין מותרת לחזור לבעלה הראשון. והביא הרשב”א בתלוחבה ראיה ממיכל בת שאול ע’ סנהדרין יט ע”ב.:
תניא אמרו לו לרבי יהודה נשים הראויות לו מבית המלך ומאי נינהו מירב ומיכל שאלו תלמידיו את רבי יוסי היאך נשא דוד שתי אחיות בחייהן אמר להן מיכל אחר מיתת מירב נשאה רבי יהושע בן קרחה אומר קידושי טעות היו לו במירב שנאמר תנה את אשתי את מיכל אשר ארסתי לי במאה ערלות פלשתים מאי תלמודא אמר רב פפא מיכל אשתי ולא מירב אשתי מאי קידושי טעות דכתיב והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עשר גדול וגו’ אזל קטליה אמר לו מלוה אית לך גבאי והמקדש במלוה אינה מקודשת אזל יהבה לעדריאל דכתיב ויהי בעת תת את מירב בת שאול לדוד וגו’ אמר ליה אי בעית דאתן לך מיכל זיל אייתי לי מאה ערלות פלשתים אזל אייתי ליה אמר ליה מלוה ופרוטה אית לך גבאי שאול סבר מלוה ופרוטה דעתיה אמלוה ודוד סבר מלוה ופרוטה דעתיה אפרוטה ואיבעית אימא דכולי עלמא מלוה ופרוטה דעתיה אפרוטה שאול סבר לא חזו ולא מידי ודוד סבר חזו לכלבי ושונרי
בית דין של שאול טעו וחשבו שמלוה ופרוטה דעתה אמלוה ואינה מקודשת לדוד. ובכל זאת היתה מותרת לדוד, ונחשב לאונס.
נספח:
תוספות הרא”ש על מסכת בבא מציעא דף ו/ב “קפץ אחד מן המנויים לתוכן כולן פטורין – וא”ת אותו הקופץ יבטל ברוב ויהיו כולן חייבין לעשר וי”ל דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי כדאיתא בזבחים פ’ התערובת גבי כל הזבחים שנתערבו בשור הנסקל או בחטאות המתות ימותו כולם,…ועי”ל כיון דחזינן דאפילו היכא דיכול לעשר ממה נפשך פטור משום דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק ואפי’ כי אמרי’ כל דפריש מרובא פריש עשירי ספק מיקרי אלא שהתורה התירה ספק זה באיסורין דכתיב אחרי רבים להטות ונהפך האסור להיתר ע”י בטול ברוב, אבל הכא לעולם לא נפיק מכלל ספק עשירי:”
בהקשר לסברת בן הנודע ביהודה שהובא בשעור הקודם:
בשו”ת נודע ביהודה מה”ת יו”ד סימן צו, יישב את הדברים:
ודע דהחלקת מחוקק שם רצה להוכיח דמה דתני במתני’ נשאת ע”פ ב”ד פטורה היינו ב”ד הגדול של ע”א. וזה שנים רבות שכתבתי על הגליון ש”ע אה”ע שלי וז”ל שם לא ראה הרב ולא היה לנגד עיניו דברי התוס’ (ב’ ע”א ד”ה הורו לה) במסכת הוריות (הנדפסים בסוף המס’) דשם מפורש דהאי ב”ד אינו סנהדרין הגדולה שהרי ב”ד יכולין להתירה להנשא, עכ”ל התו’ שם וכן כתכ בספר באר שכע ומה שהקשה הרב ופשוט בעיניו דב”ד דעלמא אינן פוטרים בהוראתם מקרבן כי צריך להיות דוקא הוראת בית דין הגדל, לדידי לא קשה ולא מידי, ולא ידעתי שום תמיה על זה, שהרי הטעם דצריך להיות דוקא הוראת בית דית הגדול לפטור מקרבן הוא מדכתיב ‘ואם כל עדת ישראל ישגו והיינו סנהדרין הגדולה שהם בית דין של כל ישראל כמו דאיתא במשנה הוריות ה’ ע”א. וע’ בפרש”י שם. והנה אין לך הוראה שהיא מכל עדת ישראל יותר מהוראה זו להתיר אשה על פי עד אחד, הוראה זו יצא מכל חכמי ישראל, כי היא מפורשת במשנה (יבמות קכב ע”א) שהאמינו עד אחד באשה, וחכמי משנה קבלו הוראה זו מדורות הקודמים עד סנהדרין. וא”כ כל ב”ד של ג’ המתירין אשה על פי עד אחד הם שלוחים מכל חכמי המשנה אשר נתנו רשות לכל ב”ד של ג’ להתיר, ופשטה הוראה זו בכל ישראל דור אחר דו. ומעתה אשה שנשאת על פי ב”ד של ג’ שהתירו לה, היא עשתה על פי הוראת כל ישראל, שהם כל התנאים שנתנו הרשאה לב”ד של ג’ להתיר אשה ע”פ עדות של עד אחד, ופשיטא שהיא פטורה מקרבן.
ויש להוסיף את דברי המשנה למלך הלכות שגגות פרק ב’ הלכה ב’:
אבל דבר שנתפשט בכל ישראל והחכמים ראשונים גם אחרונים ס”ל הכי אף שיבנה בהמ”ק ותתחדש הלכה באופן אחר פשיטא שכל מי שעשה על פיהם פטור וא”צ בדבר זה לתנאים שהזכיר רבינו למי שעשה ע”פ הוראת ב”ד.
עוד על הוי ליה למישאל:
רמב”ם הלכות תרומות פרק י’ הלכה י’:
המאכיל הפועלים ואת האורחים תרומה הם משלמין קרן וחומש מפני שהן כשוגגין, והוא משלם להם דמי סעודתן שדמי החולין יתירין מדמי תרומה שאכלו שדבר האסור נפשו של אדם חותה ממנו.
וכתב רדב”ז:
ומשום דהוה להו למשאל אי הוי תרומה או לא הוצרך רבינו לומר שהם כשוגגין דמשמע דלא הוו שוגגין ממש:
יבמות לה ע”ב במשנה:
הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא יוציא וחייבין בקרבן
וכתבו התוספות:
ונמצאת מעוברת – בחולץ תוך ג’ חדשים איירי דומיא דסיפא דהכונס יבמתו דאיירי תוך ג’ דאי לאחר ג’ אמאי חייב קרבן כיון דרוב נשים עוברן ניכר לשליש וזו הואיל ולא הוכר עוברה מאי הוה ליה למיעבד וכה”ג אמרינן בשבועות (דף יח. ושם) פרט לאנוס גבי שלא בשעת וסתה
ובקרן אורה כתב:
והנה לדעת הרמב”ם ז”ל בהל’ שגגות (עיין פ”ב ה”ח ובכס”מ שם) באשתו נדה חייב אפילו שלא בשעת ווסתה, אם [אולי צ”ל “אף אם לא היתה” עיין ה’ איסו”ב פ”ד ה”ט] היתה נדה מעיקרא, משום דהוי ליה לשיולי, אף על גב דאינו מחויב לשאול, ולא מיקרי אנוס, י”ל דהכי נמי כיון דמיעוטא אינו ניכר לשליש ימיה ג”כ לא מיקרי אנוס, והוי ליה להמתין עד שיצא מכלל הספק, ועי’ במשנה למלך ז”ל שם בהל’ שגגות, ובקרבן העדה ריש פירקין, ולקמן פרק האשה רבה ודו”ק.
(ובסף משנה שציין על רמב”ם שגגות ב ח עמ”ש הרמב”ם “אבל אם בא על אשתו והרי היא נדה חייב חטאת מפני שלא שאלה ואחר כך יבעול, אבל יבמתו אינו רגיל בה כדי שישאל לה” כתב הכסף משנה: ” ורבינו שסתם וכתב דבאשתו חייב נראה שסובר דכי אמרינן אשתו לא בזיז מינה תו לא צריכי לאוקמי בהני אוקמתי אלא בכל גוונא חייב כיון דלא בזיז מינה ה”ל לשיולה”.
- חפש באוצר החכמה דאיבעי-לה-לאמתוני, למאמרים שונים בענין זה. וע’ להלן שטעם זה של רש”י אינו כמ”ש הנתיבות והנודע ביהודה. ↑
- וז”ל: והנלע”ד לחלק דשאני ניסת ע”פ עדים אף שמותרת להנשא על פיהם מ”מ אונס זה ע”פ טעות הוא שהרי באמת העדים העידו בשקר והעדים הטעו אותה בשקר לכן מיחשב הדבר טעות ושגגה ולא אונס משא”כ שימשה שלא בשעת וסתה שהיא מותרת לשמש ואין כאן טעות רק ע”פ דין תורה היא מותרת לשמש אפילו פירסה נדה באמצע הביאה אנוס הוא אכניסה שהרי אין כאן שום טעות וכן אשה שנתייבמה אחר ג’ חדשים אפילו נמצאת אח”כ מעוברת הרי ע”פ דין היה מותר לייבמה שרוב נשים עוברן ניכר לשליש ימים והרי התורה אמרה אחרי רבים להטות ומן התורה אזלינן בתר רובא נמצא שהאונס של הייבום הזה לא היה ע”פ טעות. ובזה ניחא ג”כ שיחיד שעשה בהוראת ב”ד חייב קרבן אף שהוא אונס שהרי כתיב ע”פ התורה אשר יורוך מ”מ אונס זה ע”פ טעות בא שהב”ד טעו בהוראה לכך מיחשב שגגה. ↑