ב”ה

א. בין דין הגדול, הקדמה

הקדמה:

הלכות ממרים עוסק בסמכות בית דין הגדול בפרט, בסמכותו ללמוד מן התורה דינים, לגזור גזירות, בתוקף המנהגים, האם ניתן לבטל גזירות של בית דין קודם. בדין הוראת שעה של בית דין, באופן ההכרעה כשיש מחלוקות, בתקנות שעה ובעצם בסמכות ההלכה בכלל. באיסור בל תוסיף ובל תגרע, בדין זקן ממרא, ובמקביל בדיני המינים והכופרים, בדין תינוק שנשבה. בפרקים האחרונים הכניס הרמב”ם כאן גם את דיני כיבוד אב ואם.

רמב”ם הלכות ממרים פרק א’:

הלכה א

בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה, וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן.

הלכה ב

כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ואין לוקין על לאו זה מפני שניתן לאזהרת מיתת בית דין, שכל חכם שמורה על דבריהם מיתתו בחנק שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון וגו’.

אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות, כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן, והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה, הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם, ועל המשפט אשר יאמרו אלו דברים שילמדו אותן מן הדין באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, מכל הדבר אשר יגידו לך זו הקבלה שקבלו איש מפי איש.

הצורך במצוה הוא כפי שכתב הרמב”ן בדברים יז, יא:

והצורך במצוה הזאת גדול מאד, כי התורה נתנה לנו בכתב, וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים, והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות. וחתך לנו הכתוב הדין, שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר בכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה, בין שקבלו פירושו עד מפי עד ומשה מפי הגבורה, או שיאמרו כן לפי משמעות המקרא או כוונתה, כי על הדעת שלהם הוא נותן (ס”א לנו) להם התורה, אפילו יהיה בעיניך כמחליף הימין בשמאל, וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין, כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו, לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול. ולשון ספרי (שופטים קנד) אפילו מראין בעיניך על הימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם:

בהלכה זו נחלקו הרמב”ם והרמב”ן לגבי לא תסור בגזירות תקנות ומנהגות, שלדעת הרמב”ם על כל אחד מהדברים הללו יש לא תסור, ואילו לרמב”ן רק בדברים שהם פירוש של דאוריתא כגון בשלש עשרה מידות, ויידון בשיעור הבא אי”ה.

בפרשת שופטים פרק יז נאמר:

(ח) כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: (ט) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט: (י) וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ: (יא) עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל: (יב) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל: (יג) וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד:

האם יש מצוה לפנות לבית הדין הגדול?

מפשט הפסוק עולה שיש גם חיוב לשאול את בית הדין הגדול, וזה הרמב”ם לא מנה. באזהרות הרס”ג כתב מנין הפרשיות – והן מצוות עשין ולאוין המסורות לצבור: [א] שופטים ושוטרים תתן לך. [ב] על פי שני עדים יומת המת (ל”ת). [ג] ועשיתם לו כאשר זמם (ל”ת). [ד] כי יפלא ממך וגו’ וקמת ועלית. לדעת הגרי”פ פערלא דעת הרס”ג בפרשה ד’ שיש חיוב לבא לשאול את בית הדין הגדול ולפי הרס”ג אם לא שאלו כשאין להם הלכה ברורה מבעלים עשה זו ולכן מנאה הרס”ג במנין הפרשיות שהם המצות המסורות להציבור שעל הב”ד שבעירו המצוה לשאול להב”ד שעליהם יעו”ש אולם לרעת הרמב”ם כתב הגרי”פ ז”ל שם שאין בזה ביטול עשה. וכתב שם: “ובאמת שכדעתם מבואר לכאורה בספרי (שופטים פיסקא קנ”ד). שאמרו שם ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה זו מצות עשה עיין שם. הרי לכאורה בהדיא כדבריהם דאין העשה אלא אחר שכבר חרצו המשפט”.

הפסוקים כוללים שני ציוויים:

שני ציוויים יש בפסוקים אלו: א. כפי שאומר הרמב”ם שזה ציווי לכל אחד ואחד לעשות כהוראת בית דין הגדול. ב. דין זקן ממרא שחייב מיתה. ודין זקן ממרא מבואר להלן פרק ג’ הלכה ד’:

אבל זקן ממרא האמור בתורה הוא חכם אחד מחכמי ישראל שיש בידו קבלה ודן ומורה בדברי תורה כמו שידונו ויורו כל חכמי ישראל שבאת לו מחלוקת בדין מן הדינים עם בית דין הגדול, ולא חזר לדבריהם אלא חלק עליהם והורה לעשות שלא כהוראתן, גזרה עליו תורה מיתה ומתודה ויש לו חלק לעולם הבא, אף על פי שהוא דן והן דנים הוא קבל והם קבלו הרי התורה חלקה להם כבוד, ואם רצו בית דין למחול על כבודן ולהניחו אינן יכולין כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל.

החובה לשמוע היא מצות עשה של “על פי התורה אשר יורוך” ולא תעשה של “לא תסור”, ומשמעות הרמב”ם שהיא לא רק על זקן ממרא אלא על כל אחד ואחד. ומאידך יש דין מיוחד בזקן ממרא שחייב מיתה. ויש לשאול האם יש הקבלה בין שתי ההלכות הללו:

1. אם נאמר שחיוב מיתה של זקן ממרא הוא רק כשיש בית דין גדול בלשכת הגזית, האם גם חובת היחיד לציית לבית דין הגדול רק כשהוא בלשכת הגזית? לגבי זה מסתבר שכל אחד חייב ולא תלוי בלשכת הגזית. וכן מפורש בגמרא ראש השנה דף כה ע”א שרבן גמליאל גזר על רבי יהושע לבא במקלו ותרמילו ביום הכפורים שחל להיות לפי חשבונו. והגמרא שם אומרת שזה משום “שנאמר ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים אלא ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה”.

2. אם נעשה זקן ממרא רק בדבריהם בפירוש התורה, כרמב”ן, מה החיוב לדעת הרמב”ן לשמוע לבית הדין בשאר הדברים שבית הדין הגדול אומר?

3. דין זקן ממרא הוא רק כשאדם עובר בדרך של המראה וכופר בסמכות בית הדין, אבל אם עובר לתיאבון ולא משום שכופר בסמכות חכמים, לכאורה לא כלול. ואם כן, האם הדין כך גם בכל אדם לדעת הרמב”ם שעובר על עשה ולא תעשה, האם זה רק בדרך של המראה?

האם רק כשעובר בדרך של המראה?

כך נראה שמשמע ברמב”ם בספר המצוות בלא תעשה שי”א:

והמצוה השי”ב היא שהזהירנו מחלוק על בעלי הקבלה עליהם השלום ומצאת ממצוותם במעשה התורה והוא אמרו (ר”פ שופטי’) לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך. ולשון ספרי לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך זו מצות לא תעשה. והעובר על לאו זה הוא זקן ממרא וחייב חנק ובתנאים המקובלים המבוארים בסוף סנהדרין (פד ב, פו ב – פט א). ושם התבארו משפטי מצוה זו:

הרי שהאזהרה היא “מלחלוק על בעלי הקבלה”, כלומר לא איסור להמרות את פיהם אלא לחלוק עליהם, פירוש שחולק וטוען שאין להם סמכות לגזור ולתקן.

הרמב”ן בהשגות לספר המצוות בשורש הראשון, כשחולק על הרמב”ם הסובר שיש לאו ועשה על כל דרבנן, כתב כך מפורש:

אבל התקנות והגזרות שגזרו חכמים למשמרת התורה ולגדר שלה אין להם בלאו הזה אלא סמך בעלמא ואין בהם דין המראה כלל. וכל שכן שהממרה בהן והעובר באחת מהן על דעת שהוא עושה איסור שאינו עובר בלאו הזה ואינו בכלל דין פרשה זו כלל לפי שהיא כולה עונש הממרים לא החוטאים. אבל הם דנו בממרא שלהם עונש הנדוי.

וכן הבין בדבריו בקובץ שעורים, קונטרס דברי סופרים סי’ א’:

ומבואר מדבריו שאינו עובר בלאו דלא תסור אלא הממרה בדברי חכמים היינו שהוא פורק מעליו עול דבריהן ואינו מאמין בדבריהן כלל אבל העובר על דבריהן לתיאבון ויודע שהוא עושה עבירה אינו בכלל פרשה זו.

המנחת חינוך במצוה תקט”ז הסביר בסברא זו קושיה אחרת: מפני מה לא יתחייב כל העובר על מצוות עשה או לא תעשה מיתה בידי שמים כדין העובר על דברי נביא שחייב מיתה בידי שמים ל למה נגרע חלקה של מצוות תפילין או סוכה למשל מציווי של נביא על דברי הרשות כגון היכנס לבית זה או אל תיכנס שהמבטלו חייב מיתה בידי שמים? ואם נאמר שהחיוב הוא רק אם כופר בסמכות, אם כן מובן מדוע אין על כל דאורייתא חיוב מיתה בידי שמים. וע’ מה שכתב הרב סולוביצ’ק בספר הגות והערה ע’ 66 באופן אחר לתרץ שאלה זו.

לדעת הלחם משנה כאן, זו גם דעת הרמב”ם. על שאלת הראשונים והאחרונים על הרמב”ם, שהרי לדעתו היה צריך להחמיר בכל דברי סופרים שהרי הם מן התורה בגלל לא תסור, הביא את תירוץ המבי”ט ב”קרית ספר”:

דהחכמים התנו מתחילה שלא יהא עובר על גזירתם כעובר על דברי תורה אלא שיהא קל מאד ושילכו בספק דבריהם להקל וכיון שכן אין אנו עוברים על מה שצותה התורה שהתורה לא צותה אלא שישמעו למה שאומרים חכמים ז”ל והם עצמם אמרו שלא ילכו בדבריהם להחמיר אלא להקל ושלא יהא להם עונש כעובר על דברי תורה.

וכי תימא א”כ אין מקום למ”ש רבינו שכל מי שאינו עושה כדבריהם במה שהוא סייג לתורה וכל הדברים שאמרו הם שעובר בעשה ולאו דלא תסור דהא כיון שהם אמרו שמי שעובר על דבריהם לא יהיה נענש כעובר על דברי תורה א”כ לא יהיה לו עונש דלאו ועשה.

לזה תירץ דאהני לאו ועשה לזקן ממרא שחולק על שום דבר מדבריהם ואומר שאינו אמת כמו שתקנו הם אבל מי שעובר על דבר אחד מדבריהם אפילו שיעבור במזיד כיון שאינו חולק לומר שאינו אמת מה שצוו חכמים אלא שלצורכו ולהנאתו עושה מה שעושה אינו עובר על לאו שהם מחלו בתחלה על כך כיון שאינו חולק ואומר שאינו אמת מה שעשו הם. זהו כלל כוונתו שם עם שהאריך לבאר הדברים יותר ונכון הדבר בעיני^[1]:

אבל לכאורה אפשר ללכת בדרכו של הקרית ספר ולומר שכך התנו בגזירתם בלא לומר שהתנו שלא יהיה עליהם עונש כעובר על דברי תורה. וממילא אין הכרח לומר שעובר רק בדרך המראה.

וע’ קנאת סופרים על ספר המצוות שזה רק בדרך המראה, וכן ברא”ם בחידושיו על הסמ”ג. אבל ההבנה הפשוטה ברמב”ם אינה כך, אלא כפי שמשמע פשטות ההלכה שכל מי שאינו עושה כהוראתם עובר בעשה ולא תעשה.

גדר חובת היחיד לשמוע בקול בית הדין

אלא שמה שעדיין צריך לברר, האם חובת היחיד לשמוע בקול בית הדין הגדול היא רק כשבית הדין הגדול נמצא בלשכת הגזית, כפי דין זקן ממרא שעליו מדברים הפסוקים, או שחובת היחיד לכל בית דין, ואולי לאו דוקא בית דין הגדול?

בענין זה ידועים דברי החינוך במצוה תצ”ו, לא תסור שכתב^[2]:

…ובכל דור ודור גם כן שנשמע אל החכמים הנמצאים שקבלו דבריהם ושתו מים מספריהם ויגעו כמה יגיעות בימים ובלילות להבין עומק מליהם ופליאות דעותיהם, ועם ההסכמה הזאת נכוין אל דרך האמת בידיעת התורה, וזולת זה אם נתפתה אחר מחשבותינו ועניות דעתנו לא נצלח לכל.

בדרך כלל ספר החינוך הולך בדרך הרמב”ם, אך כאן מסיים החינוך כדעת הרמב”ן:

ועובר על זה ופורץ גדר בדבר אחד מכל מה שלמדונו רבותינו בפירוש התורה כגון באחת משלש עשרה מדות או בדבר שהוא אסור מהלכה למשה מסיני וכענין שכתבנו בסמוך, עבר על לאו זה מלבד שביטל עשה שבו, אבל אין לוקין על לאו זה לפי שניתן לאזהרת מיתת בית דין בזקן ממרא וכמו שכתבנו.

הרי שלדעת החינוך לגבי זקן ממרא, הרי זה נוהג רק בדברים שהם דאורייתא ממש. ולגבי כל אדם כתב החינוך שנוהגת בכל דור ולכל הגדולים (וצריך לומר שאלו הגדולים שהם רבותי, שהרי אם יש לי רב אחר, כתב החזו”א שביעית כג, שאדם הולך אחר רבו גם בדאורייתא לקולא ונגד רוב). ואם כן אין קשר בין דין כל אדם בעשה ולאו ובין זקן ממרא. וכל זה לדעת הרמב”ן.

(מכאן לא ניתן, ונמצא בשיעור ג’ להלן)

יסוד סמכות בית הדין הגדול הוא מה שכל ישראל שומעים לו

אלא שגם ברמב”ם ברור שלגבי כל אדם זה לא תלוי בסנהדרין שיהיה בלשכת הגזית, הרמב”ם בהקדמה למשנה תורה כתב:

וכל בית דין שעמד אחר הגמרא בכל מדינה ומדינה וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו או לבני מדינות רבות לא פשטו מעשיו בכל ישראל מפני רחוק מושבותיהם ושבוש הדרכים. והיות בית דין של אותה המדינה יחידים ובית דין הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם חיבור הגמרא. לפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג כמנהג מדינה האחרת. ואין אומרים לבית דין זה לגזור גזירה שגזרה בית דין אחר במדינתו.

פירוש: אין כיום בית דין גדול שסמכותו על כל ישראל. אבל אין החסרון מפני שאינו בלשכת הגזית. ומשמע שאם היתה מציאות שהסמכות היא על כלל ישראל, היה לזה דין בית דין הגדול. ולכן כתב הרמב”ם שם בהקדמה בהמשך:

כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם. הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל. ואותם החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא, הם כל חכמי ישראל או רובם והם ששמעו הקבלה בעקרי התורה כולה דור אחר דור עד משה רבינו עליו השלום.

הרי שיתכן מצב של בית דין הגדול, במידה ויתברר שכל ישראל סומכים עליו. ויש להעיר ולהוסיף, א. מדין הסמיכה שהרמב”ם כתב שאפשר לחדש את הסמיכה אם כל ישראל יסכימו, ע’ רמב”ם הלכות סנהדרין פרק ד ‘הלכה יא:

נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים ויש להן לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים, אם כן למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל, לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן ואם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולן אלא דן דיני קנסות לכל שהרי נסמך מפי בית דין, והדבר צריך הכרע.

לפי האמור, יסוד סמכות הסנהדרין היא העובדה שבמציאות הם מוסכמים על כל ישראל, ולכן גם סמכות התלמוד הבבלי היא על ידי הסכמת כלל ישראל.

ובזה יוסברו גם דברי הרמב”ם בספר המצוות מצוה קנד, קידוש החודש:

ובכאן שורש גדול מאד משרשי האמונה לא ידעהו ולא יתבונן במקומו אלא מי שדעתו עמוקה. וזה שהיותנו היום בחוצה לארץ מונים במלאכת העבור שבידינו ואומרים שזה היום ראש חדש וזה היום יום טוב לא מפני חשבוננו נקבעהו יום טוב בשום פנים אלא מפני שבית דין הגדול שבארץ ישראל כבר קבעוהו זה היום ראש חודש או יום טוב. ומפני אמרם שזה היום ראש חדש או יום טוב יהיה ראש חדש או יום טוב, בין שהיתה פעולתם זאת בחשבון או בראיה.

הסבר הדברים כפי שהאריך במשך חכמה בפרשת החודש הזה לכם, שאף שאין היום בארץ ישראל מי שיקדש חודשים (ע’ שו”ת נפש חיה סי’ א’, שכתב שאכן גם כיום צריך לעשות את הלוח בארץ ישראל דוקא), הרי כיון שיש הסכמה כללית לכך, זה נחשב כסמיכה, וזה נותן לזה תוקף של בית דין הגדול.

דין לשכת הגזית:

האם דין זקן ממרא שתלוי בלשכת הגזית הוא גדר אחר לגמרי? נראה שהצורך בלשכת הגזית, הוא רק משום דיני נפשות שלא דנים אם אין בית דין בלשכת הגזית. ולא משום שזקן ממרא הוא רק אם ממרא על בית דין בלשכת הגזית. אותו איסור יעשה הזקן גם אם ימרה על בית הדין ביבנה, אבל עונש מיתה הוא רק לבית דין בלשכת הגזית. ע’ סוף הלכות סנהדרין, פרק יד:

הלכה יא: אין דנין דיני נפשות אלא בפני הבית והוא שיהיה בית דין הגדול שם בלשכה שבמקדש שנאמר בזקן ממרא לבלתי שמוע אל הכהן וגו’ ומפי השמועה למדו שבזמן שיש כהן מקריב על גבי המזבח יש דיני נפשות והוא שיהיה בית דין הגדול במקומו.

הלכה יב: בתחילה כשנבנה בית המקדש היו בית דין הגדול יושבין בלשכת הגזית שהיתה בעזרת ישראל והמקום שהיו יושבין בו חול היה שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד וכשנתקלקלה השורה גלו ממקום למקום ולעשרה מקומות גלו וסופן לטבריא ומשם לא עמד בית דין גדול עד עתה וקבלה היא שבטבריא עתידין לחזור תחילה ומשם נעתקין למקדש.

הלכה יג: ארבעים שנה קודם חרבן בית שני בטלו דיני נפשות מישראל אף על פי שהיה המקדש קיים, מפני שגלו הסנהדרין ולא היו שם במקומן במקדש.

הלכה יד: בזמן שדנין דיני נפשות בארץ ישראל דנין דיני נפשות בחוצה לארץ, והוא שיהיו הסנהדרין סמוכין בארץ כמו שביארנו שהסנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ.

אבל דעת הרמב”ן בהשגות לספר המצוות מצות עשה קנג, קידוש החודש, היא שבית דין הגדול לכל ענין הוא רק כשהוא בלשכת הגזית:

והנה דבר ברור וידוע הוא שבית דין הגדול בטל מא”י ואפילו קודם החרבן ר”ל שלא היה בהם דין ב”ד הגדול כמו שאמרו בראשון מע”ז (ח ב) ארבעים שנה עד שלא חרב הבית גלתה סנהדרי גדולה וישבה לה בחנות למאי הלכתא לומר שלא דנו דיני נפשות כיון דחזו דנפישי להו רוצחים אמרו מוטב נגלי ממקום למקום דכתיב ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר י”י מלמד שהמקום גורם… ומאותה שעה בטלו כל הדינין התלויין בב”ד הגדול. ואם כן הדבר לא היו יכולין לקדש על פי הראייה מזמן הארבעים שנה קודם החרבן, וידוע הוא בכמה מקומו’ בגמ’ (ר”ה כ א, כא א, סנה’ יב א) שהיו עושין כן עד זמן קרוב לסתימת התלמוד.

נספח:

הסברא שתלוי בדרך המראה, מתרץ את קושיות הראשונים והאחרונים מדוע לא כל ספק דרבנן לחומרא.

אם זה בדרך המראה, מובן הרמב”ם בהלכות ברכות שלא כתב שמקור הברכה הוא מלא תסור כמו בגמרא שאומרת “היכן ציוונו… לא תסור” אלא סמך על העשה, בהלכות ברכות פרק יא הלכה ג’:

וכן כל המצות שהן מדברי סופרים בין מצוה שהיא חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה והדלקת נר בשבת והדלקת נר חנוכה, בין מצות שאינן חובה כגון עירוב ונטילת ידים מברך על הכל קודם לעשייתן אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות, והיכן צונו בתורה, שכתוב בה אשר יאמרו לך תעשה, נמצא ענין הדברים והצען כך הוא אשר קדשנו במצותיו שציוה בהן לשמוע מאלו שצונו להדליק נר של חנוכה או לקרות את המגילה וכן שאר כל המצות שמדברי סופרים.

וע’ כלי חמדה פרשת האזינו שתמה מדוע לא כתב הרמב”ם כמו הגמרא שציונו מלא תסור? אלא שאם הלאו הוא רק בדרך המראה, מובן שלא תסור אינו המקור, אלא דוקא העשה “אשר יאמרו לך תעשה”

ראיה שחובה לשמוע לא רק לבית דין הגדול, ממה שחייב ר”ג את רבי יהושע לבא אליו ביום הכפורים לפי חשבונו, וזה היה ליבנה.

---

1. וע’ ברשימות שיעורים ברכות יד ע”א עמ’ קפג ובזה תירץ קושית הרמב”ן שכל דרבנן יהיה דאורייתא, ע’י”ש. וכן ברשימות שעורים דף יט ע’ רסד. ↑

2. ז”ל מתחילת דבריו: “שנמנענו מלחלוק על בעלי הקבלה עליהם השלום ומלשנות את דבריהם ולצאת ממצותם בכל עניני התורה, ועל זה נאמר [דברים י”ז, י”א], לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ואמרו זכרונם לברכה בספרי [כאן], לא תסור וגו’, זו מצות לא תעשה. משרשי המצוה לפי שדעות בני האדם חלוקין זה מזה לא ישתוו לעולם הרבה דעות בדברים, ויודע אדון הכל ברוך הוא שאילו תהיה כוונת כתובי התורה מסורה ביד כל אחד ואחד מבני אדם איש איש כפי שכלו, יפרש כל אחד מהם דברי התורה כפי סברתו וירבה המחלוקת בישראל במשמעות המצוות, ותעשה התורה ככמה תורות, וכענין שכתבתי במצות אחרי רבים להטות בכסף תלוה בסימן ס”ז [מצוה ע”ח], על כן אלהינו שהוא אדון כל החכמות השלים תורתנו תורת אמת עם המצוה הזאת שצונו להתנהג בה על פי הפירוש האמתי המקובל לחכמינו הקדמונים עליהם השלום. ובכל דור ודור ↑