ב"ה
ג. כח בית הדין הגדול בזמן הזה
בשעור הקודם הבאנו את השאלה, אם לדעת הרמב"ן אין לא תסור אלא על מה שבית דין הגדול דורש בשלש עשרה מידות, ודרשות של דאורייתא, אם כן מה החובה לשמוע לדברי חכמים בתקנות גזירות ומנהגות.
וראה בקובץ שעורים ח"ב קונטרס דברי סופרים א אות יד:
יד) ונראה מדברי הרמב"ן שחולק על הרמב"ם בשני דברים א) דקראי דועשית ככל אשר יורוך ולא תסור דלדעת הרמב"ם קאי קראי גם אמצות ואיסורין דרבנן ומשו"ה מתחייב זקן ממרא עליהן והרמב"ן סובר דלא קאי קרא דולא תסור רק על תורה שבע"פ שהיא דאורייתא ולא על של דבריהן כלל ואין זקן ממרא חייב על של דבריהן הא חדא ועוד, ב) דנראה מדברי הרמב"ן ממה שהוכיח מדמצינו שדבריהן קלין יותר מדאורייתא שלדבריו אין בדבריהן שום דאורייתא כלל דאם נאמר שהרמב"ן לא חלק על הרמב"ם רק לענין קרא דלא תסור אבל גם הוא מודה שנצטוינו מן התורה לשמוע לדברי חכמים מקרא או מסברא או מהלכה למשה מסיני א"כ הקושיות שהקשה על הרמב"ם מפני מה דבריהן קלין משל תורה נאמר לו ולטעמיה ג"כ יקשה זאת הקושיא בעצמה ומה נ"מ בזה אם נצטוינו לשמוע לדברי חכמים מקרא דלא תסור או מקרא אחרינא או מהלכה למשה מסיני דגם בהללמ"ס אזלינן בספיקו לחומרא כמו שהביא שם הרמב"ן בעצמו מפ"ק דקידושין לענין ספק ערלה אלא ע"כ צ"ל לכאורה לדעת הרמב"ן שלא נצטוינו כלל מן התורה לשמוע לדברי חכמים.
ולכן באות טו כתב "ותימה גדולה לומר כן דא"כ מאיזה טעם אנו חייבין לשמוע להן ושלא לעבור על דבריהן אחרי שאין לנו שום צווי בתורה ע"ז לא מקרא ולא מהלכה ולא מסברא דאם נאמר שהסברא נותנת כן הדר הו"ל דאורייתא כדאמרינן בכל דוכתי הא ל"ל קרא סברא היא אלמא דסברא וקרא חד דינא להן".
וכן בשערי ישר שער א – שער הספיקות פרק ז, דן בזה ושאל:
ומה מאד הנני תמה ע"ז היתכן שנהיה מחויבים לשמוע בקול דברי חז"ל מבלעדי אזהרת התורה ומי אדון לנו אם לא אבינו שבשמים, ואם הוא לא גזר עלינו לשמוע בקול דברי חז"ל מי ישעבד אותנו לזה, והדברים מרפסין איגרי ולית נגר ובר נגר דיפרקינו.
אלא שכבר הערנו בשיעור הקודם שמספר החינוך מוכח שגם לדעת הרמב"ן, לגבי היחידים יש חובה לשמוע לבית דין הגדול, וגם בכל דור כפי שכתב שם החינוך, אף שמסיים שם כדעת הרמב"ן. ויותר פשוט לומר שגם לדעת הרמב"ן, כפי שכתב הרמב"ם בהקדמת משנה תורה, אם כל ישראל מסכימים יש לזה גדר של בית דין הגדול, ולכן סומכים על התלמוד הבבלי, ע' בהקדמה שם. וצריך לומר את זה גם לדעת הרמב"ן.
אבל בשערי ישר הסביר את הדברים, כפי שבקובץ שעורים דחה:
ומצאתי פתרא לזה, דלשיטת הרמב"ן עלינו להזהר במצוות חז"ל על פי הכרת שכלנו, דכיון דהם מצאו לטוב לתקן ולגזור כן הוא האמת והטוב לפנינו, וכמו שהשכל מסכים לשמוע בקול ה' כן השכל גוזר להזהר בכל מה שהזהירו חז"ל ורבותינו הקדושים,
ובקובץ שעורים ח"ב ג"כ הקשה, לדעת הרמב"ן מנין שאנו חייבים לשמוע לדברי חכמים. ודחה את האפשרות שזו סברא:
ותימה גדולה לומר כן דא"כ מאיזה טעם אנו חייבין לשמוע להן ושלא לעבור על דבריהן אחרי שאין לנו שום צווי בתורה ע"ז לא מקרא ולא מהלכה ולא מסברא דאם נאמר שהסברא נותנת כן הדר הו"ל דאורייתא כדאמרינן בכל דוכתי הא ל"ל קרא סברא היא אלמא דסברא וקרא חד דינא להן.
ובקובץ שיעורים הסביר על פי הגמרא ביבמות דף סב ע"א שמשה רבנו הוסיף יום אחד מדעתו לפני מתן תורה:
שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכימה דעתו לדעת המקום פירש מן האשה ושיבר הלוחות והוסיף יום אחד פירש מן האשה מאי דרש אמר ומה ישראל שלא דברה עמהם שכינה אלא לפי שעה וקבע להם זמן אמרה תורה אל תגשו אל אשה אני שמיוחד לדבור בכל שעה ושעה ולא קבע לי זמן על אחת כמה וכמה והסכימה דעתו לדעת המקום שנאמר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי שיבר את הלוחות מאי דרש אמר ומה פסח שהוא אחד משש מאות ושלש עשרה מצות אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו התורה כולה וישראל מומרים על אחת כמה וכמה והסכימה דעתו לדעת המקום דכתיב אשר שברת ואמר ריש לקיש אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה יישר כחך ששברת הוסיף יום אחד מדעתו מאי דרש דכתיב וקדשתם היום ומחר היום כמחר מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו ולילה דהאידנא נפק ליה ש"מ תרי יומי לבר מהאידנא והסכימה דעתו לדעת המקום דלא שריא שכינה עד שבתא.
ותוספות שם אומרים שבעצם אין זה ק"ו, שאם היה זה ק"ו היה זה מדאורייתא ולא מדעתו של משה רבנו. ומסביר בקונטרס דברי סופרים סי' א' ס"ק יז:
ונראה דהא דהוסיף יום א' אינו אלא מדרבנן ומן התורה לא היתה מצות פרישה רק שני ימים והיום הג' היה מדרבנן וקרא או ק"ו דדריש הוא רק אסמכתא כדאמרינן בכל דוכתא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ומ"מ הסכימה דעתו לדעת המקום דכן היה גם רצון השי"ת אלא שלא ציוהו ע"ז בציווי מפורש וא"כ י"ל דה"ה בכל המצות ואיסורין של דבריהן הסכימה דעתן לדעת המקום ולדוגמא כשאסרו שניות לעריות גם רצון השי"ת היה כן שנגזור על עצמנו שניות אלא שלא צוה ע"ז בתורה מפורש וז"ל הרמב"ם בס"פ כ"ד מהל' שבת אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול ומפני מה נגעו באיסור זה אמרו ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול ולא שיחת השבת כשיחת החול שנאמר ודבר דבר ק"ו שלא יהא טלטול בשבת כטלטול בחול כדי שלא יהא כיום חול בעיניו ויבא להגביה ולתקן כלים מפנה לפנה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהם שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנאמר בתורה למען ינוח עכ"ל, ונראה דאין כונת הרמב"ם דבכה"ג עובר בעשה דלמען ינוח, דהך עשה אינה אלא בעושה מלאכות האסורות בשבת ולא במטלטל אבנים מפנה לפנה אבל כונתו דזהו נגד רצון התורה אף דליכא אזהרה מפורשת ע"ז וכנ"ל.
ובס"ק יח הוסיף:
יח) ומה"ט אנו חייבין לעשות כדבריהן שהרי אנו מקיימין בזה רצון השי"ת שהסכימה דעתן לדעתו ומ"מ כיון שלא בא עליהן צווי מפורש בתורה הן קלין מדברי תורה המפורשין.
אבל עדיין צריך הסבר, שהרי גם לרמב"ם, ודאי לרמב"ן, כל זה בבית דין הגדול. אבל אם כן מה ההסבר של הפסוק האמור בפרשת בית דין הגדול ולא תסור, יז, ט:
(ט) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט:
ואמרו חז"ל במסכת ראש השנה כה ע"ב:
ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו ואומר אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה.
ואיך יתכן להסביר את זה אם לא תסור זה רק בבית דין הגדול?
אלא שיש דבר נוסף שעולה מתוך דברי הרמב"ם בהקדמה לספר משנה תורה, שהסכמה של כלל החכמים, יש לזה דין של בית דין הגדול. וכך גם נוכל להסביר את הפסוק הזה. וז"ל הרמב"ם בהקדמה למשנה תורה:
וכל בית דין שעמד אחר הגמרא בכל מדינה ומדינה וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו או לבני מדינות רבות לא פשטו מעשיו בכל ישראל מפני רחוק מושבותיהם ושבוש הדרכים. והיות בית דין של אותה המדינה יחידים ובית דין הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם חיבור הגמרא. לפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג כמנהג מדינה האחרת. ואין אומרים לבית דין זה לגזור גזירה שגזרה בית דין אחר במדינתו. וכן אם למד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בגמרא, אין שומעין לראשון אלא למי שהדעת נוטה לדבריו בין ראשון בין אחרון:
ודברים הללו בדינים גזירות ותקנות ומנהגות שנתחדשו אחר חיבור הגמרא. אבל כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם. הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל. ואותם החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא, הם כל חכמי ישראל או רובם והם ששמעו הקבלה בעקרי התורה כולה דור אחר דור עד משה רבינו עליו השלום.
(ועוד נדון בנפרד בסמכות ההלכה בדברי הכסף משנה בתחילת פרק ב' של הלכות ממרים.) הרי שדברים שבאו בהסכמת כלל ישראל יש להם דין ותוקף של בית דין הגדול. ולכן כותב בקונטרס דברי סופרים, שהסכמה זו היא התוקף של הסכמת כל חכמי ישראל בזמן חתימת התלמוד, ומוסיף:
ואפשר שבשעת חתימת התלמוד הי' להן כח לחלוק גם על המשניו' כמו בכל ב"ד גדול שיכול לחלוק על ב"ד גדול שקדם לו אפילו אם הוא קטן מהראשון בחכמה ובמנין אבל בין חתימת המשנה לחתימת הגמרא בין הזמנים האלו לא נמצא קיבוץ כל חכמי ישראל ביחד ולא היה להן כח של ב"ד הגדול וממילא אי אפשר להן לחלוק על המשניות שנשנו בהסכמת רוב חכמי ישראל.
והוסיף שזה הפשט ברמב"ם לגבי חידוש הסמיכה, שכתב הרמב"ם שאפשר כיום לחדש את הסמיכה, ע' רמב"ם הלכות סנהדרין פרק ד' הלכה יא:
נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים ויש להן לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים, אם כן למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל, לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן ואם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולן אלא דן דיני קנסות לכל שהרי נסמך מפי בית דין, והדבר צריך הכרע.
לפי האמור, יסוד סמכות הסנהדרין היא העובדה שבמציאות הם מוסכמים על כל ישראל, ולכן גם סמכות התלמוד הבבלי היא על ידי הסכמת כלל ישראל.
ובזה יוסברו גם דברי הרמב"ם בספר המצוות מצוה קנד, קידוש החודש:
ובכאן שורש גדול מאד משרשי האמונה לא ידעהו ולא יתבונן במקומו אלא מי שדעתו עמוקה. וזה שהיותנו היום בחוצה לארץ מונים במלאכת העבור שבידינו ואומרים שזה היום ראש חדש וזה היום יום טוב לא מפני חשבוננו נקבעהו יום טוב בשום פנים אלא מפני שבית דין הגדול שבארץ ישראל כבר קבעוהו זה היום ראש חודש או יום טוב. ומפני אמרם שזה היום ראש חדש או יום טוב יהיה ראש חדש או יום טוב, בין שהיתה פעולתם זאת בחשבון או בראיה.
הסבר הדברים כפי שהאריך במשך חכמה בפרשת החודש הזה לכם, שאף שאין היום בארץ ישראל מי שיקדש חודשים (ע' שו"ת נפש חיה סי' א', שכתב שאכן גם כיום צריך לעשות את הלוח בארץ ישראל דוקא), הרי כיון שיש הסכמה כללית לכך, זה נחשב כסמיכה, וזה נותן לזה תוקף של בית דין הגדול.
אם כן הקובץ שיעורים למד פשט בדבריו שהסכמת חכמי התורה כולם לתלמוד בבלי יש לו גדר של בי"ד הגדול. עי"ש אות ו'. וע' השגות החזון איש על דברי ר"א וסרמן, נתפרסמו בסוף ספר קובץ ענינים, עמוד קצ"ד-ה שכתב על דברי הקו"ש שהרי לפי זה "גם עכשיו אם יתקבצו כל חכמי ישראל יוכלו לחלוק על הגמ' והדברים אסור לשומען"[1].
וז"ל החזון איש שם:
ב ד"ס סי' ב' ס"ק ה' כ' רטעם שאין אמורא לחלוק על המשנה משום שהסכימו בה רוב חכמי ישראל וכן בגמ' בזמן רבינא ור"מ ובזמן חתימת התלמוד היה להם כח לחלוק על המשנה וגם עכשיו אם יתקכצו כל חכמי ישראל יוכלו לחלוק על הגמ' והדברים אסור לשומען.
ועל זה ענה ר"א וסרמן שם:
כתב כ"ג באות ב' בשם קונטרס ד"ס ז"ל וגם עכשיו אם יתקבצו כל חכמי ישראל יוכלו לחלוק על הגמ והדברים אסור לשומען עכ"ל ובודאי כן הוא כי אסור לשמוע דבריפ בטלים כאלו אבל חפשתי בקונטרס ד"ס ולא מצאתי שם את הדברים הנ"ל.
ודברים אלו כתב גם הרב קוק בבאר אליהו על שו"ע חו"מ סי' כה על כל הלכה או ספר שהתקבל בכלל ישראל (ועוד יידון להלן):
עכ"פ מתוך התפשטות של איזה הלכה או איזה ספר בישראל להוראה, אע"פ שבעיקר הדבר אין כאן תקנה, מ"מ ההתפשטות דינה כתקנה, ומשו"ה שייכי בההתפשטות ברוב ישראל כל אותן הדינים שנאמרו בתקנות[2].
שיטת הרב קוק נמצאת גם באדר היקר, עמ' לט:
כל מצוות חכמים שאנו מקיימים היסוד עיקרי שלהן היא קבלת 'הגוי כולו'… ואע"ג דאסמכנהו רבנן על לא תסור מ"מ היסוד הברור הוא קבלת האומה כמפורסם משום דאיכא 'הגוי כולו' דוקא היינו שנתפשט הדבר ברוב ישראל.
וכן נמצאת באגרות ראי"ה ח"א ע' קצ"ד אגרת קמט:
מפני שעיקר הכל היא קבלת האומה, ומתוך קבלת האומה הננו מקייים בטהרה גם דברים שהם באמת תקנות של דורות אחרונים, כחדר"ג ותקנות שו"ם וכיו"ב. כן אין לנו הפרש בדבר יחושנו בקדושת אמונתנו לתורה שבע"פ, בין אם נחתמה המשנה בדורות קדומנים או אחרונים, וכיו"ב התלמוד.
- בעצם, מקור סברא זו של קבלת כל ישראל היא ברמב"ן במשפט החרם:
"…אבל שהוא חל עליהם ועל זרעם נראה שאף בנדרים כן בכל קבלת הרבים כדאשכחן בקבלת התורה וכן במגילה וכן בצומות". ושם הנדון הוא אנשי העיר שהסכימו כולם או רובם במעמד טובי העיר והחרימו שחל על אנשי העיר. ומתוך כך נפסק בשו"ע יו"ד סימן רי"ד סעיף ב: "קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם ואפילו בדברים שלא קבל עליהם בני העיר בהסכמה אלא שנוהגין כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה" ובבאר הגולה ציין לריב"ש סימן ע' בשם הרמב"ן הנ"ל במשפט החרם
ראה בפירוט בספר אבני גזית עמ' עב-עו
נספח:
רמב"ם בפירוש המשניות שם כתב:
והחלק החמישי הם הדינים שנעשו בדרך העיון להסדרת הענינים שבין בני אדם, דבר שאין בו הוספה על דברי תורה ולא גרעון, או בענינים שהם מפני תקון העולם בעניני הדת, והם שקוראים אותם חכמים תקנות ומנהגות. ואסור לעבור עליהם בשום פנים הואיל והסכימה עליהם כל האומה,