ד. רמב"ם הלכות ממרים א ב גזירות תקנות ומנהגות מקורות

ב"ה

ד. גזירות תקנות ומנהגות

1. רמב"ם בפרק א' הלכה א':

אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות

2. רמב"ם, הקדמת היד החזקה:

נמצא רבינא ורב אשי וחבריהם. סוף גדולי חכמי ישראל המעתיקים תורה שבעל פה. ושגזרו גזירות והתקינו התקנות והנהיגו מנהגות ופשטה גזירתם ותקנתם ומנהגותם בכל ישראל בכל מקומות מושבותם.

…הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל. ואותם החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא, הם כל חכמי ישראל או רובם והם ששמעו הקבלה בעקרי התורה כולה דור אחר דור עד משה רבינו עליו השלום.

3. רמב"ם, הקדמת המשניות:

נמצא לפי הכללים שהקדמנו שכל הדינים הקבועים בתורה נחלקים לחמשה חלקים…. והחלק הרביעי הם הדינים שקבעום הנביאים והחכמים שבכל דור ודור על דרך הגדר והסייג לתורה, והם שצוה ה' לעשותם באופן כללי באמרו ושמרתם את משמרתי, ובא בקבלה עשו משמרת למשמרתי. והם שקוראים אותם חז"ל גזרות.

והחלק החמישי הם הדינים שנעשו בדרך העיון להסדרת הענינים שבין בני אדם, דבר שאין בו הוספה על דברי תורה ולא גרעון, או בענינים שהם מפני תקון העולם בעניני הדת, והם שקוראים אותם חכמים תקנות ומנהגות. ואסור לעבור עליהם בשום פנים הואיל והסכימה עליהם כל האומה, וכבר הזהיר שלמה ע"ה מלעבור עליהם ואמר ופורץ גדר ישכנו נחש, ותקנות אלה רבות מאד נזכרו בתלמוד ובמשנה, מהם בעניני אסור והתר, ומהם בעניני ממונות, ומהם תקנות שתקנו נביאים כגון תקנות משה ויהושע ועזרא כמו שאמרו משה תיקן להם לישראל שיהו שואלים ודורשין הלכות פסח בפסח, ואמרו משה תיקן להם לישראל הזן בשעה שירד המן, אבל תקנות יהושע ועזרא רבים הם. ומהם תקנות מיוחסות ליחידים מן החכמים, כגון הלל התקין פרוזבול, התקין ר"ג הזקן, התקין ריב"ז, והרבה בתלמוד התקין ר' פלוני. ומהם תקנות מיוחסות לרבים כאמרם באושא התקינו, או תקנו חכמים, או תקנת חכמים, ורבים כיוצא באלה.

4. רמב"ם ממרים פ"א הלכה ג':

וכן הגזרות והתקנות והמנהגות אם ראו מקצתן שראוי לגזור גזירה או לתקן תקנה או שיניחו העם המנהג הזה, וראו מקצתן שאין ראוי לגזור גזרה זו ולא לתקן תקנה זו ולא להניח מנהג זה נושאין ונותנין אלו כנגד אלו והולכין אחר רובן ומוציאין הדבר אחר הרבים.

5. רמב"ם הלכות קידוש החודש פרק ה:

בזמן הזה שאין שם סנהדרין ובית דין של ארץ ישראל קובעין על חשבון זה, היה מן הדין שיהיו בכל המקומות עושין יום טוב אחד בלבד אפילו המקומות הרחוקות שבחוצה לארץ כמו בני ארץ ישראל, שהכל על חשבון אחד סומכין וקובעין, אבל תקנת חכמים היא שיזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם.

6. רמב"ם הלכות יום טוב פרק ו

כל הדברים האלו שאמרנו היו בזמן שהיו בית דין של ארץ ישראל מקדשין על פי הראיה והיו בני הגליות עושין שני ימים כדי להסתלק מן הספק לפי שלא היו יודעין יום שקדשו בו בני ארץ ישראל, אבל היום שבני ארץ ישראל סומכין על החשבון ומקדשין עליו אין יום טוב שני להסתלק מן הספק אלא מנהג בלבד.

7. פרי מגדים פתיחה כוללת לשו"ע או"ח חלק א' אות מ':

בדרבנן ליכא בל תוסיף, ואף למה שכתב הר"מ ז"ל [ספר המצות] בשרש הא' דכל מילי דרבנן דין תורה הם מלא תסור והעד מדמברכין וצונו, י"ל זה בסייג וגדר לדברי תורה ונטילת ידים משום סרך תרומה הא נר חנוכה ומגילה ומשלוח מנות יראה שאף הר"מ ז"ל יודה דלא קאי עלייהו לא תסור, וכן מורה לשון הר"מ ז"ל פרק א' מהלכות ממרים [הלכה ב], הסייגים והגדרים הרי הן בכלל לא תסור, משמע הא נר חנוכה וכדומה לא.

8. רמב"ם בהלכות מגילה וחנוכה פרק ג הלכה ו'

מקומות שעושין ימים טובים שני ימים גומרין את ההלל באחד ועשרים יום, בתשעת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, ושני ימים של פסח, ושני ימים של עצרת, אבל בראשי חדשים קריאת ההלל מנהג ואינה מצוה, ומנהג זה בצבור לפיכך קוראין בדילוג, ואין מברכין עליו שאין מברכין על המנהג.

9. סוכה מד ע"א:

אתמר רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי חד אמר ערבה יסוד נביאים וחד אמר ערבה מנהג נביאים

רש"י שם:

יסוד נביאים הוא – תקנת נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי, שהיו ממתקני תקנות ישראל באנשי כנסת הגדולה.

מנהג – הנהיגו את העם, ולא תקנו להם, ונפקא מינה דלא בעיא ברכה, דליכא למימר וצונו, דאפילו בכלל לא תסור ליתא.

10. סוכה מד ע"ב:

אמר אייבו הוה קאימנא קמיה דרבי אלעזר בר צדוק ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה שקיל חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא אייבו וחזקיה בני ברתיה דרב אייתו ערבה לקמיה דרב חביט חביט ולא בריך קא סבר מנהג נביאים הוא

11. רמב"ם הלכות ברכות פרק יא הלכה יז:

כל דבר שהוא מנהג אף על פי שמנהג נביאים הוא כגון נטילת ערבה בשביעי של חג ואין צריך לומר מנהג חכמים כגון קריאת הלל בראשי חדשים ובחולו של מועד של פסח אין מברכין עליו.

12. ריטב"א סוכה דף מד עמוד א:

אתמר רב ורבי יוחנן חד אמר ערבה יסוד נביאים וחד אמר מנהג נביאים, פי' שלא יסדו ולא תקנו בזה כלום אלא שנהגו כן ונהגו העם כמותם מאליהן, והיינו דאמרינן לקמן חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים, פי' וכיון שאין למנהג עיקר ותקנת חכמים לנהוג אין מברכין עליו, אבל מנהג מצות דרבנן מברכין עליהן כמו שאנו מברכין ומקדשין ביום טוב שני בזמן הזה שחייבונו חכמים לנהוג בו כמנהג אבותינו.

13. רמב"ם בהלכות חנוכה פרק ג' הלכה ה:

בכל יום ויום משמונת הימים האלו גומרין את ההלל ומברך לפניו בא"י אל' מ"ה אקב"ו לגמור את ההלל בין יחיד בין צבור, אף על פי שקריאת ההלל מצוה מדברי סופרים מברך עליה אק"ב וצונו כדרך שמברך על המגילה ועל העירוב, שכל ודאי של דבריהם מברכין עליו אבל דבר שהוא מדבריהם ועיקר עשייתן לו מפני הספק כגון מעשר דמאי אין מברכין עליו, ולמה מברכין על יום טוב שני והם לא תקנוהו אלא מפני הספק כדי שלא יזלזלו בו.

14. גרי"ז על רמב"ם הלכות ברכות:

והנראה פשוט דלדעת הרמב"ם הא דאין מברכין על המנהג לאו משום טעמא דאי אפשר לומר בהו וצונו הוא, דבאמת לדעת הרמב"ם דין מנהגות הוא ככל דברי סופרים שנאמר בהו מצות לא תסור לשמרם ולקיימם אלא הא דאין מברכיל על המנהג הוא זה דין בעצם החפצא שלהם דלאו תורת מצות בהו לברך עליהן דרק על מצות מברכין ולא על מנהגות.

ודבר זה מפורש להדיא בלשון הרמב"ם בפ"ג מהל' מגילה וחנוכה הל"ז שכתב וז"ל אבל בר"ח קריאת ההלל מנהג ואינו מצוה וכו' ואין מברכין עליו עכ"ל הרי דהא דאין מברכין על המנהג הוא משום דבעצם דינו אין בו שם מצוה וברכות לא נתקנו רק על מצות בלבד, וזה שם אחר לו בעצם החפצא, שם מנהג ולא שם מצוה דכך היתה עיקר התקנה מעיקרא שינהגו בזה בתורת מנהג ולא בתורת תקנה ומצוה מחודשת מדברי סופרים ולכן אין מברכין עליו.

וכן הוא מבואר בלשון הרמב"ם בכל מקום דקחשיב לתקנות ומנהגות בתרתי אף דחובת שתיהן שוה דתרוייהו בלא תסור' קיימי, ונעשין רק על פי בית דין הגדול בלבד, אלא משום דבעיקר התקנה מתחילה חלוקין הן דאלו תקנום בתורת מצות ודינים מחודשים מד"ס, ואלו תקנום שינהגו בהן בתורת מנהגות. ועל זה הוא דנאמר הדין דעל מצות מברכין ועל מנהגות אין מברכין.

ולפי"ז הרי מבואר היטב מה דמברכין ביו"ט שני על מצות הנוהגות בהן כמו אכילת מצה ותקיעת שופר וקריאת הלל דנהי דכל עצמו של יו"ט שני בעיקר תקנתו דין תורת מנהג עליו דלא עשאוהו ליו"ט מחודש מד"ס רק שינהגו במנהג אבותיהם שבידיהם, אבל הרי זה מ"מ, דמצות שנוהגות בו כמו אכילת מצה וכדומה עכ"פ בעיקר דינם תורת מצות בהו בעצם החפצא דלא אישתני שם אכילת מצה בליל שני מאכילת מצה בליל יום ראשון אלא שחיובה הוא רק מד"ס מתורת מנהג.

וזה לא איכפת לן כלל לענין ברכה דלענין עיקר החיוב לא בציר חיובא מכל ד"ס שנאמר בהו הלאו דלא תסור' אלא דבעינן לענין ברכה שעצם החפצא יהא עליו שם מצוה ולא שם מנהג והכא אכילת המצה ותקיעת השופר וקריאת ההלל גם ביום שני שם מצות עלייהו בעיקר דינם ושפיר שייך בהו ברכה ומה שחיובן הוא רק משום מנהג זה לא איכפת לן וכמש"נ.