ב”ה
ו. על מחלוקת בדברי קבלה
רמב”ם הלכות ממרים פרק א’ הלכה ג’:
דברי קבלה אין בהן מחלוקת לעולם וכל דבר שתמצא בו מחלוקת בידוע שאינו קבלה ממשה רבינו, ודברים שלמדין מן הדין אם הסכימו עליהן בית דין הגדול כולן הרי הסכימו, ואם נחלקו בהן הולכין אחר הרוב ומוציאין הדין אחר הרבים, וכן הגזרות והתקנות והמנהגות אם ראו מקצתן שראוי לגזור גזירה או לתקן תקנה או שיניחו העם המנהג הזה, וראו מקצתן שאין ראוי לגזור גזרה זו ולא לתקן תקנה זו ולא להניח מנהג זה נושאין ונותנין אלו כנגד אלו והולכין אחר רובן ומוציאין הדבר אחר הרבים.
ובהלכה הבאה, הלכה ד’ כותב הרמב”ם: “כשהיה בית דין הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל”, ויידון בשעור הבא.
עצם היות תורה שבעל פה, לרמב”ם הוא למנוע מחלוקות, ע’ רמב”ם מורה הנבוכים, חלק א, פרק עא:
…’דברים שאמרתי לך על פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב’ – והיה זה תכלית החכמה בתורה, לפי שהיתה הרחקה ממה שאירע בה בסופו של דבר, כלומר: ריבוי הסברות והסתעפות השיטות, ומשפטים בלתי ברורים שיארעו בהסברת המחבר ושכחה שתארע לו, ויתחדשו מחלוקות בין בני אדם ונעשים כיתות, ונבוכים במעשה. אבל נמסר הדבר בכל לבית דין הגדול.
שלא כהסבר המקובל על פי ירושלמי שאילמלא ניתנה תורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה, ואכ”מ. הסבר הרמב”ם מובן היטב לפי המקובל כיום בפרשנות החוק, כשהפרשנות של החוק בבית המשפט העליון היא כזו שאף עורך דין לא יכול לומר ללקוחו למה לצפות מהדיון.
“דברי קבלה אין בהן מחלוקת לעולם” האם הכוונה רק על הלכה למשה מסיני או גם על דברים אחרים שבקבלה אלא שאינם מוגדרים כהלכה למשה מסיני?
כללי הרמב”ם בתחילת משנה תורה, מלוקטים מיד מלאכי כנסת הגדולה ושם הגדולים:
כשכותב הרמב”ם דבר זה מפי הקבלה כוונתו למה שהוא הלכה למשה מסיני כ”כ הכ”מ פ”ו מה’ ק”פ ופ”א מה’ שגגות ופ”ג מה’ נזירות וע’ ברמב”ם סוף פ”ד מה’ ממרים ופ”ג מה’ אבל ופ”י מה’ מלכים וע’ בחוות יאיר דף ק”פ מיהו בשו”ת זרע אברהם כתב דלכל דברי הנביאים להו דברי קבלה.
אלא שאם אנו מעיינים ברמב”ם אנו רואים שלא רק דברים שהם הלכה למשה מסיני נקראים ברמב”ם דברי קבלה אלא גם דברים אחרים שבאו במסורת, ראה הלכות שחיטה פרק ב’ הלכה ג’:
ולא בהמה וחיה בלבד, אלא כל החולין אסור להכניסן לעזרה אפילו בשר שחוטה או פירות ופת אם עבר והכניסן מותרין באכילה כשהיו, ודברים אלו כולן דברי קבלה הן, וכל השוחט חולין בעזרה או האוכל כזית מבשר חולין שנשחטו בעזרה מכין אותו מכת מרדות.
רמב”ם הלכות טומאת צרעת פרק טו:
הלכה א: והסגר בתים ג’ שבועות אינו מפורש בתורה וכן רוב דיני נגעי בתים דברי קבלה הן.
הלכה ב: וכל הדינין המפורשין בהן בתורה ובדברי קבלה כך הם, כשיבא הכהן ויראה הנגע שוקע ירקרק או אדמדם כמו שביארנו יסגיר שבעת ימים
וכן הלכות כלים פרק ג’ הלכה א’, הלכות טומאת אוכלין פרק טז הלכה ח’, הלכות טומאת אוכלין פרק יב הלכה א’, הלכות טומאת צרעת פרק טו הלכה א’, ועוד רבים שאינם בגדר של הלכה למשה מסיני.
דברי קבלה בהלכה זו, הם מה שכתב בהלכה ב’ הקודמת: “אחד דברים שלמדו אותן מפי שמועה והם תורה שבעל פה”. היינו שדברי קבלה הם מפי השמועה. וע’ במאמרו של הרב נחום רבינוביץ שליט”א בספר עיונים במשנתו של הרמב”ם, במאמר “מפי הקבלה ומפי השמועה” שדן בדברי קבלה והוכיח שגם כשהרמב”ם אומר “מפי השמועה”, כוונתו לדברי קבלה. וכן כתב הרמב”ם בהקדמת משנה תורה:
ומימות משה רבינו ועד רבינו הקדוש לא חיברו חבור שמלמדין אותו ברבים בתורה שבעל פה. אלא בכל דור ודור ראש בית דין או נביא שהיה באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו והוא מלמד על פה ברבים. וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כפי כחו מביאור התורה ומהלכותיה כמו ששמע. ומדברים שנתחדשו בכל דור ודור בדינים שלא למדום מפי השמועה אלא במדה משלש עשרה מדות והסכימו עליהם בית דין הגדול.
כאן ברור שמפי השמועה זה מפי קבלה. אחת הדוגמאות שהביא הרב רבינוביץ (שם עמ’ קיא):
כתב בפירוש המשניות, בענין נזירות שמשון (נזיר א, ב) ודבר זה קבלה והוא אמרם (נזיר ד’, ב) גמרא גמירי לה, ובהלכות נזירות (ג יג) “ודבר זה הלכה מפי הקבלה”… מאידך איתא בשבת (צו ב) “מעביר ארבע אמות ברשות הרבים מנלן דמחייב… גמרא גמירי לה” והעתיק רבינו בהלכות שבת (יב ח) “וכן למדו מפי השמועה שהמעביר ברשות הרבים מתחלת ארבע לסוף ארבע הרי הוא כמוציא מרשות לרשות וחייב”
יתר על כן, מצאנו מקומות שבהם הרמב”ם אומר שזה דברי קבלה ובגמרא מצאנו לימודים לכך. וגם ברמב”ם עצמו מצאנו שמביא דברי קבלה עם פסוק לאסמכתא, כן כתב בהלכות סנהדרין פרק ה’ הלכה ג’:
ומניין שאין דנין דיני נפשות אלא בעשרים ושלשה, אף על פי שדברי קבלה הן הרי הוא אומר ושפטו העדה והצילו העדה עדה שופטת ועדה מצלת, עדה שופטת והן המחייבין, ועדה מצלת והן המזכין, ואין עדה פחות מעשרה הרי עשרים, ומוסיפין שלשה כדי שלא יהא בית דין שקול ויהיה בו אחרי רבים להטות.
ובענין הוצאה מרשות לרשות ברמב”ם הנ”ל כתב גם שזה דברי קבלה וגם טעם:
הוצאה מרשות לרשות מלאכה מאבות מלאכות היא, ואף על פי שדבר זה עם כל גופי תורה מפי משה מסיני נאמרו, הרי הוא אומר בתורה (שמות ל”ו) איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא, הא למדת שההבאה מלאכה קורא אותה, וכן למדו מפי השמועה שהמעביר ברשות הרבים מתחלת ארבע לסוף ארבע הרי הוא כמוציא מרשות לרשות וחייב.
ואכן ברמב”ם בהקדמת המשנה חילק את דברי הקבלה לשני חלקים, ויש גם דברי קבלה שיש להם רמז בפסוק:
נמצא שכלל הדינים האמורים במשנה נחלקים לפי חמשה חלקים אלה. מהם פירושים מקובלים ממשה ויש להם רמז בכתוב או שאפשר ללמדם באחת המדות. ומהם הלכה למשה מסיני. ומהם שנלמדו באחת המדות ובהם נפלה מחלוקת, ומהם גזרות, ומהם תקנות.
שני החלקים הראשונים אין בהם מחלוקת: פירושים מקובלים שאפשר ללמוד באחת המידות, ופיורשים שאין להם רמז בפסוקים והם הלכה למשה מסיני, ושניהם נקראים דברי קבלה, או מפי השמועה.
רמב”ם שם הקדמת המשנה:
והנה זה יסוד צריך שתדענו. והוא, שהפירושים המקובלים ממשה אין בהם מחלוקת כלל[1], לפי שעד עכשיו לא מצאנו שנפלה מחלוקת בין החכמים בשום זמן מן הזמנים ממשה רבינו עד רב אשי שאחד אמר שמי שסימא עין אדם מסמין את עינו כמאמר ה’ יתעלה עין בעין, ואחר אמר דמים בלבד הוא חייב.
גם לא מצאנו מחלוקת במה שאמר הכתוב פרי עץ הדר שאחד אמר שהוא האתרוג, ואחר אמר שהוא הפריש או הרמון או זולתם. גם לא מצאנו מחלוקת בעץ עבות שהוא ההדס. ולא מצאנו מחלוקת בפירוש אמרו יתעלה וקצותה את כפה שהוא דמים…
וכן כל כיוצא בזה בכל המצות אין בהן מחלוקת, לפי שהם פירושים מקובלים ממשה, ועליהם ועל כיוצא בהם אמרו כל התורה כולה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני. אבל עם היותן מקובלות ואין בהן מחלוקת הרי מדקדוק המקרא שניתן לנו אפשר ללמוד אלו הפירושים בדרכי הדין והאסמכתות והרמזים וההוראות שיש במקרא.
וכשתראה בתלמוד נושאים ונותנים ונחלקים על דרך העיון ומביאים ראיה על אחד מן הפירושים הללו ודומיהם כמו שאמרו על אמרו יתעלה פרי עץ הדר, ואולי הוא הרמון או הפריש או זולתן, עד שהביאו ראיה מאמרו פרי עץ ואמרו עץ שטעם עצו ופריו שוין, ואמר אחר פרי הדר באילנו משנה לשנה, ואמר אחר פרי הדר על כל מים, אין זה מפני שהדבר ספק אצלם עד שלמדו עליו בראיות אלו, אלא ראינו בלי ספק מיהושע עד עכשיו שהאתרוג הוא הניטל עם הלולב בכל שנה ואין מחלוקת בכך, ורק חקרו על ההוראה שיש במקרא לפירוש המקובל הזה. וכך למידותם גם על ההדס…. וזהו ענין אמרם כללותיה ופרטותיה, כלומר הענינים שתראה אותנו למדים אותן בכלל ופרט וכן ביתר שלש עשרה מדות הם קבלה ממשה מסיני, אלא שאע”פ שהם קבלה ממשה לא אמרו בהן הלכה למשה מסיני, שאין אנו אומרים פרי עץ הדר הוא אתרוג הלכה למשה מסיני, או חובל בחברו משלם לו ממון הלכה למשה מסיני, לפי שכבר קדם שהכלל אצלינו שכל הפירושים כולם קבלה ממשה ויש להם כמו שאמרנו רמזים במקרא, או שנלמדים באחת המדות כמו שאמרנו.
וכל ענין שאין לו רמז במקרא ולא אסמכתא ואי אפשר ללמדו באחת המדות, באלה בלבד אומרים הלכה למשה מסיני, ולפיכך כשאמרנו שעורין הלכה למשה מסיני הקשינו על זה ואמרנו, איך תאמר עליהם שהם הלכה למשה מסיני והרי השיעורים רמוזים בפסוק ארץ חטה ושעורה, והיתה התשובה על זה שהם הלכה למשה מסיני, ואין להם שום יסוד שילמדו ממנו באחת המדות, ואין להם רמז בכל התורה, אלא הסמיכום לפסוק זה כעין סימן כדי שישמרום ויזכרום, ואין זה מענין הפסוק, וזהו ענין אמרם קרא אסמכתא[2] בעלמא, בכל מקום שנזכר.
והנני מסדיר לך כאן רוב הדינים שאמרו בהם הלכה למשה מסיני[3], ואולי כולם, כדי שיתברר לך נכונות מה שאמרתי לך שאין בהם אף אחת שנלמדה באחת המדות, ואי אפשר ללמדה מפסוק אלא על דרך האסמכתא כמו שביארנו וגם לא מצאנום שנשאו ונתנו בשום דבר מהם כלל, ולא הביאו עליהם שום ראיה, אלא קבלום ממשה כמו שצוהו ה’ בהם.
אם כן, יש דברים מקובלים ממשה מסיני ויש להם רמז או אפשרות ללמוד מן הפסוקים (דרשה מקיימת, בלשון החוקרים) ויש דברים שאין להם שום יסוד בדרשות, והם הלכה למשה מסיני. ויש דברים מחודשים שלמדו בדרשות שהתורה נדרשת בהם (דרשה יוצרת, בלשון החוקרים).
שני סוגי דברי קבלה אלו שהם ממשה מסיני, בין שיש להם ראיה מפסוק או שאין להם ראיה, הרמב”ם כולל אותם בהלכה שלפנינו במילה אחת “דברי קבלה אין בהם מחלוקת לעולם”. אבל מה שאומר הרמב”ם לגבי דברים שלמדו מן הדין, אלו דברים מחודשים ועליהם תתכן מחלוקת.[4] ועליהם אומר הרמב”ם להלן בפרק ב’ הלכה א’:
ב”ד גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם ב”ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך.
זה לגבי דברים מחודשים שלמדו במידות. אבל לגבי הדברים המקובלים, בהם אין מחלוקת, וכבר הקשו האחרונים מכמה מקומות שמצאנו שיש מחלוקת גם בהלכה למשה מסיני, ע’ מנחות דף פט ע”א שנחלקו לגבי השמן במנחות:
חצי לוג שמן לתודה תניא רבי עקיבא אומר מה תלמוד לומר בשמן בשמן שני פעמים אילו לא נאמר אלא בשמן אחד הייתי אומר הרי הוא ככל המנחות ללוג עכשיו שכתב בשמן בשמן הוי ריבוי אחר ריבוי ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט מיעטו הכתוב לחצי לוג… אמר לו ר’ אלעזר בן עזריה עקיבא אם אתה מרבה כל היום כולו בשמן בשמן איני שומע לך אלא חצי לוג שמן לתודה ורביעית שמן לנזיר ואחד עשר יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני.
אלא התירוץ על פי מה שמצאנו בגמ’ תמורה טו ע”ב: “שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה דאישתכח להו אישתכח ודגמירן להו הוו גמירי כמשה רבינו” (וע’ ערבי נחל פרשת שלח דרוש ב’, על עתניאל בן קנז שהחזיר בפלפולו שלשת אלפי הלכות, וע’ ספרית מחשבה, לא שלי “לכידת ענתיאל בן קנז”), היינו שדברים שהיו מקובלים ממשה נשתכחו ולמדו אותם בלימודים מקובלים ובהם תיתכן מחלוקת. ובאופן הזה תירץ ב”קונטרס מחידושי מרן רי”ז הלוי” (קה”ח יומא סוכה, כו ע”א) את כל המקומות שמצאנו מחלוקת בהלכה למשה מסיני[5], שמדובר בדברים ששכחו ולמדום במידות שהתורה נדרשת, ולכן שייכת בהם מחלוקת. הביאם הרב שולזינגר ב”משמר הלוי” סוכה סי’ ח’.
אלא שמשמעות הרמב”ם בהקדמת המשנה שגם שכחה לא תתכן בהלכה למשה מסיני:
בעל “חוות יאיר“[6] מקשה קושיות רבות על דעה זו של הרמב”ם. מקור בדברי הראשונים החולק על הרמב”ם מוצא הוא בתוספות[7] הכותבים כי שייכת שכחה[8] גם בהלכה למשה מסיני:
“עכ”פ לא נצא מפשטן של דברים דס”ל לתוס’ דודאי שייך שכחה בהלכה למשה מסיני ודלא כדברי הרמב”ם, והוא האמת ברור כשמש בצהרים, לא מצד הסברא, חלילה, רק מתילי תילין גמרות ערוכות, כל שכן באשר גם דברי התוס’ כך הם לא נירא ולא ניחת לומר אחר בקשת המחילה מעצמותיו הקדושים ששגה בזה, כי ידוע שחיבר פיה”מ בילדותו… והרי גדול הנביאים טעה ונתעלם ממנו הלכה ובזה לא נפחת חלילה מעלתו, כי מי עיור שלא יראה ולא יבין מחיבוריו הפלגת השגתו בכל התורה עם כל שבע החכמות עד שאמרו עליו ממשה עד משה…”
מהר”צ חיות[9] מיישב את שיטת הרמב”ם:
…ואני אומר דברי רבנו משה אמת ותורתו אמת… והנראה לי דרבנו הרמב”ם נתן במקום אחד כלל בעניין מחלוקת בהלכה, ועי”ז יפלו רוב הקושיות שהתעוררנו. דהנה בסוף עדיות[10] דא”ר יהושע מקובל אני מריב”ז שקיבל מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני שאין אליהו בא לטמא ולטהר… ור’ יהודה סובר דאליהו בא לקרב ור’ שמעון סובר דאליהו יבא להשוות המחלוקת וחכ”א לעשות שלום בעולם…
שם רבנו בפיה”מ וז”ל, ‘לא נשמע מן משה רבנו זה הלשון אבל שמע ממנו זה העניין, לפי שמשה סיפר בביאת המשיח… והודיע להם שאיש זה לא יוסיף ולא יגרע בתורה אבל יסלק ויסור החמסים ואין בזה מחלוקת ולא והכחשה רק נפלה המחלוקת ברעות שיסור’ עכ”ל.
ראינו דהלכה ממשה היתה באה רק על כלל הדבר ובפרטים נפלו המחלוקת… וכן בשיעורין עצמם מצינו פלוגתא הרבה פעמים בש”ס, אבל העיקר הוא דהקב”ה הנחיל למשה בסיני בעל פה שיעורים של כזית, ככותבת, כגרוגרת, כעדשה, בשרץ, כגריס, כביצה, כשעורה, רביעית, כזית, כדי אכילת פרס וכדומה, אולם חכמים פירשהו וחלקו ואמרו דבאכילת חלב ודם ושאר איסורים יהיה כזית וגבי יום כיפורים ככותבת… עכ”פ, ראינו דהלכה למשה מסיני לא היתה רק בכלל והפרטים מסרה התורה לחכמים[11] ומה שיעשו בזה.
בעל חוות יאיר דוחה אפשרות זו, וכן נראה שהרי מצאנו גם מחלוקת על עצם ההלכה למשה מסיני, ואכמ”ל.
ב”שיעורים לזכר אבא מארי” ח”א ע’ רמ”ט במאמר “שני סוגי מסורת” כתב הגרי”ד:
שתי מסורות ישנן: א. מסורת אחת המתיחסת כולה למסורה של לימוד ויכוח משא ומתן והוראה שכלית זה אומר כך וזה אומר כך זה נותן טעם לדבריו וזה נותן טעם לדבריו, ועומדים למנין כמו שהתורה מציירת לנו בפרשת זקן ממרא ב. מסורת מעשית של הנהגת כלל ישראל בקיום מצוות וזו מיוסדת על הפסוק שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך.
וכתב שם הרב סולוביצ’ק:
והנה מחלוקת שייכת רק למסורה של לימוד אם למשל ההלכה נמסרת על ידי לימוד והבנה וקיומה מתבצע רק כשהתלמיד תופס את ההלכה ומשיגה בשכלו או שייכת חלות מחלוקת. אם אחד החכמים אינו תופס הלכה פלונית או אלמונית ודעתו מכריעה בניגוד לה הרשות בידו לחלוק ולאמר אני פוסק אחרת ואינני מסכים, וזאת מפאת העיקרון של אלו ואלו דברי אלהים חיים הקובע ששני הפנים בתורה מהווים חפצא של תורה, אע”פ שהלכה כדברי פלוני חילוקי דעות המה מגופה של מסורה וקבלה והרי נכללים הם בכלל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש שאמר לו הקב”ה למשה בסיני.
ברם מסורת של מעשה והידמות שבה אין הכרעה שכלית מעלה ולא מורידה אינה נתפסת במחלוקת כלל וכלל למשל אם יבוא אדם ויאמר אין מצה זו של חטה אלא של אורז או שיאמר על צבע זה שאינו שחור אלא ירוק או על יום השביעי המקובל שאין זה יום השבת בודאי שדבריו בטלים ומבוטלים לא שרירין ולא קיימין.
ועיי”ש מה שכתב על הויכוח בין בית הלוי ובין הרבי מורז’ין על התכלת. שהגרי”ד טען שבדבר התלוי במסורת, אין מקום לסברות. ולכן אין הסברא מכריעה אלא אם כן יש מסורת[12].
ועיי”ש מה שכתב על הויכוח בין בית הלוי ובין הרבי מורז’ין על התכלת. שהגרי”ד טען שבדבר התלוי במסורת, אין מקום לסברות. ולכן אין הסברא מכריעה אלא אם כן יש מסורת .
לדעת הרב סולוביצ’יק ,התוקף של המסורה של הלכה שאינה קשורה לסברות, ללימוד ולמשא ומתן, אינו רק התוקף שלה מכח שכך נאמר למשה מסיני אלא מכח “שקבלות אלו נמסרו על ידי שימוש ומעשה”. וכך לדעתו מדוייק בהקדמת פירוש המשניות:
וכשתראה בתלמוד נושאים ונותנים ונחלקים על דרך העיון ומביאים ראיה על אחד מן הפירושים הללו ודומיהם כמו שאמרו על אמרו יתעלה פרי עץ הדר, ואולי הוא הרמון או הפריש או זולתן, עד שהביאו ראיה מאמרו פרי עץ ואמרו עץ שטעם עצו ופריו שוין, ואמר אחר פרי הדר באילנו משנה לשנה, ואמר אחר פרי הדר על כל מים, אין זה מפני שהדבר ספק אצלם עד שלמדו עליו בראיות אלו, אלא ראינו בלי ספק מיהושע עד עכשיו שהאתרוג הוא הניטל עם הלולב בכל שנה ואין מחלוקת בכך, ורק חקרו על ההוראה שיש במקרא לפירוש המקובל הזה.
הכח של ההכרעה שהאתרוג הוא הניטל הוא מכח מה שראינו מיהושע עד עכשיו שהוא הניטל עם הלולב. וזה פירוש מה שכב בהלכות חובל ומזיק פרק א’ הלכה ו’ כשמסביר שעין תחת עין הוא תשלומים:
אף על פי שדברים אלו נראים מענין תורה שבכתב כולן מפורשין הן מפי משה מהר סיני וכולן הלכה למעשה הן בידינו וכזה ראו אבותינו דנין בבית דינו של יהושע ובבית דינו של שמואל הרמתי ובכל בית דין ובית דין שעמדו מימות משה ועד עכשיו.
כלומר הקבלה היא הדבר שהיה נהוג מאז, שכך עושים בבית דינו של יהושע בבכל בית דין מימות משה ועד עכשיו. וכן הלכה למשה מסיני שאין לה טעם אלא מבוססת על מסורת שכך עשו, זה מופקע ממחלוקת ואין היא נתפסת במחלוקת. אבל תיתכן מחלוקת שאחד היה מקובל אצלו הלכה זו ואצל אחר לא היתה מקובלת. בזה תתכן מחלוקת. (בהמשך טוען הרב סולוביציק שגם כל דבר, אפילו דרבנן שנתקבל בישראל בלא עוררין הופך להיות דבר שאין מושג המחלוקת שייך בו, עיי”ש).
- ע’ אנצקלופדיה תלמודית ערך הלכה למשה מסיני, כרך ט’ ע’ שס”ה. על מחלוקת בהלל”מ ע’ תוספות יבמות ע”ז ע”ב ד”ה הלכה, תוספות עירובין כ”א ע”ב ד”ה מפני, ואם יש סתירה בדברי התוספות ע’ הקדמת דור רביעי על חולין ד”ה ובאמת וע’ חוות יאיר קצ”ב ובחוט השני. ע’ שעורים לזכר אבא מארי ח”א במאמר “שני סוגי מסורת” ע’ רל. ע’ הקדמת הנצי”ב לשאילתות. אהל תורה ב”ק דף יז ע”ב. גרי”ז קונטרס ליומא (עמ’ 50); לוינגר, דרכי המחשבה ההלכתית של הרמב”ם, סיכום של הנושא; יד מלאכי כלל קמ”ד אות ד’ כתב שהלכה שמקובלת ואין לה רמז ודרשה מן התורה נקראת הלל”מ. על מחלוקת בהלל”מ ע’ גם גליון מהרש”א ב”ק י”ז ע”ב, כריתי ופלתי סימן כ”ט. ↑
- של”ה תורה שבעל פה כלל רבנן (עמ’ 28) ומקורו במהר”ל באר הגולה באר א’. עלה יונה לרב יונה מרצבך עמו’ קא. וראה אנצקלופדיה תלמודית ערך אסמכתא. ↑
- שו”ת חוות יאיר סימן קצב; מהרי”ץ חיות, תורת נביאים מאמר תורה שבעל פה ע’ קי”א-קט”ז; הקדמת הנצי”ב לשאילתות; יסוד המשנה ועריכתה לר”ר מרגליות, בירורים ע ג’ וע’ מ’;ע’ אנצקלופדיה תלמודית ערך הלכה למשה מסיני. ↑
- עיין באריכות במאמרו של הרב רבינוביץ “מפי הקבלה ומפי השמועה” בספר “עיונים במשנתו של הרמב”ם” ↑
- ע’ שיעורים לזכר אבא מארי ח”א עמ’ רמז שהביא רשימת מחלוקות בהלכה למשה מסיני. ↑
- שו”ת חוות יאיר, סימן קצב ועיי”ש ↑
- תוספות, עירובין כא: ד”ה מפני מה לא נכתבו” ↑
- כנראה שהבין בעל ה”חוות יאיר” כי המחלוקת הינה תולדה של השכחה. ↑
- תורת נביאים, מאמר תורה שבעל פה, עמ’ קיא-קטז ↑
- עדיות פרק ח משנה ז ↑
- לדבריו אם כן, כשחז”ל קבעו בכמה חייב מי שאוכל ביום הכפורים, למשל, הרי קבעו גם את חיוב הכרת. ↑
- ידוע מה שאירע בין זקני הגאון רבי יוסף דב הלוי ובין האדמו”ר הגאון מראדזין בנוגע לתכלת שבציצית שהרבי מראדזין חידשה וציוה לכל חסידיו להטיל תכלת בציציותיהן. האדמו”ר ניסה להוכיח על יסוד הרבה ראיות כי הצבע הזה הוא כאמת התכלת רבי יוסף דוב טען כנגד ואמר שאין ראיות וסברות יכולות להוכיח שום דבר במילי דשייכי למסורת של שאל אביך ויגדך שם אין הסברה מכריעה כי אם המסורה עצמה כך ראו אבות וכך היו נוהגים וכך צריכים לנהוג הבנים.וזו גם סברת החזון איש ביחס לבהמות שלדעתו לא נאכלות בסימני טהרה אלא במסורת. אבל הפשטות היא שרק עופות נאכלים במסורת. ↑