ב"ה
טו. רמב"ם ממרים פרק ב' הלכה ה' – התפשטות גזירה
הלכה ה:
בית דין שנראה להן לגזור גזירה או לתקן תקנה או להנהיג מנהג צריכין להתיישב בדבר ולידע תחלה אם רוב הצבור יכולין לעמוד בהן או אם אין יכולין לעמוד ולעולם אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה.
הלכה ו
הרי שגזרו בית דין גזירה ודימו שרוב הקהל יכולין לעמוד בה, ואחר שגזרוה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל הרי זו בטלה ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה.
הלכה ז
גזרו ודימו שפשטה בכל ישראל ועמד הדבר כן שנים רבות ולאחר זמן מרובה עמד בית דין אחר ובדק בכל ישראל וראה שאין אותה הגזרה פושטת בכל ישראל, יש לו רשות לבטל ואפילו היה פחות מבית דין הראשון בחכמה ובמנין.
הגזירה לא חלה אלא אם כן התפשטה בכל ישראל, ויש שני מצבים כשלא נתפשטה: אם מלכתחילה לא התפשטה הרי בטלה, ומשמע שאפילו אין צריך לבטל. אבל אם דימו שפשטה ועמד שנים רבות וכו' ולא פשטה, בית דין אחר יכול לבטל, ומ"מ צריך ביטול, ולכן כתב בהלכה ח': "וכל בית דין שהתיר שני דברים אל ימהר להתיר דבר שלישי". לכן אין גוזרים גזירה על הציבור אלא אם כן רוב ציבור יכולים לעמוד בה.
שני סוגי ביטול הגזירה, עולים מתוך דברי ירושלמי שבת פרק א הלכה ד:
ורבי ובית דינו מתירין מה שאסר דניאל וחבורתו. אלא רבי יוחנן כדעתיה. ומר רבי יוחנן בשם ר' ליעזר בי רבי צדוק מקובל אני שכל גזירה שב"ד גוזרין על הציבור ולא קיבלו רוב הציבור עליהן אינה גזירה. ובדקו ומצאו גזירה של שמן ולא קבלו רוב הציבור עליהן. יצחק בר שמואל בר מרת' נחת לנציבין אשכח רבי שמלאי הדרומי יתיב ודריש רבי ובית דינו התירו בשמן.
הרי שברישא נאמר שאם הציבור לא קבלו "אינה גזירה" ומשמע שאין זו גזירה לגמרי, ואילו לגבי שמן נאמר שבית דינו של רבי התירו. אלא שלדעת הרמב"ם יש הבדל בין גזירה שמראש לא התקבלה ובין גזירה שרק בהמשך הזמן רצו לבטל.
לכן אומרת הגמרא במסכת ע"ז דף לה ע"א בסוגית טעם איסור גבינת עכו"ם:
דאמר עולא כי גזרי גזירתא במערבא לא מגלו טעמא עד תריסר ירחי שתא דלמא איכא איניש דלא ס"ל ואתי לזלזולי בה.
אם יזלזלו, אי אפשר לכפות עליו את הגזירה כיון שעדיין לא התקבלה, לכן לא אומרים את טעם הגזירה כדי שלא יפקפקו בטעם.
דוגמה לכך דין טבילת בעל קרי, ע' רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק ד
כל הטמאין חייבין בקריאת שמע ומברכין לפניה ולאחריה והן בטומאתן, אף על פי שאפשר להן לעלות מטומאתן בו ביום כגון הנוגעין בשרץ או בנדה וזבה ומשכבה וכיוצא בהן, ועזרא ובית דינו תקנו שלא יקרא בדברי תורה בעל קרי לבדו והוציאוהו מכלל שאר הטמאין עד שיטבול, ולא פשטה תקנה זו בכל ישראל ולא היה כח ברוב הציבור לעמוד בה לפיכך בטלה, וכבר נהגו כל ישראל לקרות בתורה ולקרות קריאת שמע והן בעלי קריין לפי שאין דברי תורה מקבלין טומאה אלא עומדין בטהרתן לעולם שנאמר הלא כה דברי כאש נאם יי' מה אש אינה מקבלת טומאה אף דברי תורה אינם מקבלין טומאה. סליק הלכות קריאת שמע.
ויסוד דבר זה מגמ' עבודה זרה דף לו ע"א על מה שרבי יהודה הנשיא ובית דינו נמנו וביטלו את גזירת השמן של נכרים:
ור' יהודה הנשיא היכי מצי למישרא תקנתא דתלמידי שמאי והלל והתנן אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין ועוד הא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן בכל יכול לבטל בית דין דברי בית דין חבירו חוץ משמונה עשר דבר שאפילו יבא אליהו ובית דינו אין שומעין לו אמר רב משרשיא מה טעם הואיל ופשט איסורו ברוב ישראל שמן לא פשט איסורו ברוב ישראל דאמר רבי שמואל בר אבא אמר רבי יוחנן ישבו רבותינו ובדקו על שמן שלא פשט איסורו ברוב ישראל וסמכו רבותינו על דברי רשב"ג ועל דברי רבי אלעזר בר צדוק שהיו אומרים אין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה.
אלא שנחלקו התוספות והרמב"ם אם יש מצב שהגזירה לא פשטה אף שרוב ציבור יכול לעמוד בה. לתוספות (תוס' בגיטין ובע"ז לו ב ד"ה ד"ה אי) שבמצב זה צריך בית דין, ואפילו קטן בחכמה שיתיר. ולרמב"ם משמע שרוב ציבור יכול לעמוד ופשטה, או לא פשטה ואין הציבור יכול לעמוד זה דבר אחד, ואין צריך בית דין בכלל כדי להתיר. כפי שכתב בהלכה ו':
הרי שגזרו בית דין גזירה ודימו שרוב הקהל יכולין לעמוד בה, ואחר שגזרוה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל הרי זו בטלה ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה.
הרי שאם לא פשטה פירוש הדבר שרוב הציבור לא יכול לעמוד בזה.
וכן כתב לחם משנה כאם בשם ר"א מזרחי בתשובה:
הרי שגזרו ב"ד כו'. כתב הרב מהר"ר אליה מזרחי ז"ל בתשובה סימן נ"ז דסבירא ליה לרבינו דטעמא דאין רוב הציבור יכול לעמוד וטעמא דלא פשט איסורו ברוב ישראל כולה חדא מילתא הוא וכתב שם תדע לך דהרמב"ם ז"ל פתח דאינם יכולים לעמוד וסיים דלא פשט וכו' וכתב שם והא דתניא אין גוזרין וכו' אא"כ רוב הציבור יכולים לעמוד ה"ק אא"כ יכול להתפשט ברוב הציבור ומפני שהגורם להתפשטות הוא דיכול לעמוד בה והגורם להעדר ההתפשטות הוא העדר היכולת לעמוד בה לקח המחייב תמורת המתחייב ע"כ. ומ"מ קשה לי על דברי רבינו מאין הוציא חילוק זה דהיכא דמיד לא פשטה בטלה הגזירה מעיקרא אבל היכא דדימו שפשטה ועמד כן שנים הרבה ואח"כ בדקו וראו שלא פשטה אז צריכה היתר אלא שאין צריך ב"ד גדול אלא אפילו קטן.
אם כן, דעת הרמב"ם בנויה על כך שאין מצב שלא פשטה ורוב ציבור יכולים לעמוד. אבל לתוספות זה יתכן ולכן לשיטתם זה מצב שצריך בית דין להתיר, אף אם אינו גדול כראשונים.
ושלשת מצבים אלו בגזירה כדעת התוספות שיש מצב שצריך בית דין אפילו קטן כדי להתיר, כתב בחידושי הרא"ה ע"ז שם:
והוי יודע ששלשה דינין בדבר בענין גזרות בית דין, כל שפשט איסורו אי אפשר להתירו לעולם, ואפילו יבוא אליהו אין שומעין לו. השנית, אם לא פשט איסורו ברוב ישראל, והיא גזרה שרוב הצבור יכולין לעמוד בה, מכיון שלא פשטה ברוב ישראל, אפשר להתירה, אבל צריך בית דין גדול ממנו בחכמה ובמנין. והשלישי, כגון שלא פשט איסורו ברוב ישראל, והיא גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה, בזה אפשר להתירה ואפילו בית דין קטן מן הראשון. ומיהו התם ב"ד בעי.
כאמור, זו שיטת התוספות שאם לא פשטה צריך בית דין. לרמב"ם אין מצב ביניים כזה. לרמב"ם המצב שמועיל בית דין אפילו קטן הוא אחר: אם הגזירה בפועל עמדה שנים רבות, ולאחר מכן התברר שאין אותה הגזירה פושטת בכל ישראל. אבל לרמב"ם אין מצב שהציבור יכול לעמוד אבל לא פשטה.
ראיה לשיטת התוספות מגזירת שמן שלא פשטה ברוב ישראל ואעפ"כ הוצרכו ר"י נשיאה ובית דינו להתירו וכן גזירת פת עכו"ם לא פשטה ולא הותרה בלא ביטול ופירשו מה שמשמע מן המקרא שבאין הגוי כולו אינה חלה אינה חלה כשאר גזירות ויכולה להתבטל אף בבי"ד קטן.
לדעת התוספות תוס' ע"ז לו ב ד"ה אי איכא, אפילו אם בשעת הגזרה לא יכולים הצבור לכתחילה לעמוד בה צריכים בית דין אחר לבטלה, אלא שמתבטלת אפילו בבית דין קטן מהראשון.
אבל הרמב"ם סובר שלא פשטה ואין רוב הציבור יכול לעמוד, הם דבר אחד וכשלא פשטה אינה חלה כלל ומה שהצריכו היתר בי"ד בשמן ופת היינו לפי שתקנת השמן והפת עמדו בתוקפן כמה שנים ודימו שפשטה ובכגון זה לא פקעה מעצמה וצריך עכ"פ בי"ד קטן. אבל כשלא פשטה מתחילתה בטלה ממילא בלא היתר ב"ד ויש סמוכים לדעתו בירושלמי שהבאנו לעיל שדברי ר' יוחנן באים שם בלשון כל גזירה שבי"ד גוזרים רוב הציבור עליהם אינה גזירה.
מה גדר גזירה שאין רוב ישראל יכולים לעמוד בה ולא פשטה, לשיטת התוספות שצריך היתר בית דין, כתב הרמב"ן בע"ז לה ע"ב, שיש לזה גדר מיוחד:
אם לא פשטה ברובם מפני שאין יכולין לעמוד בה אפי' קטן מתירה, ומ"מ צריכה היתר ב"ד דהא קבילו עלייהו דאי לא קבילו עלייהו מעיקרא אינה צריכה היתר, והיינו טעמא דשמן, ואף אם לא התירוה אין להם רשות לכוף את העם באותה גזירה לא להלקות ולא לשמת דכתיב במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו כלומר עד דאיכא גוי כולו, אבל חכמים ותלמידיהם והיחידים נוהגים בהם כדאמרינן לא תשתעו מיניה דאיבו כלומר אל תאמרו דבר שמועה משמו שאינו מכלל החברים, וכן נמצא בתשובות הגאונים ז"ל מאן דאכיל פת של גוים אין מלקין אותו אבל מוכיחין אותו ואסור לומר דבר שמועה מפיו בבית המדרש
היינו שכיון שנהגו בה, צריך היתר. אבל אין רשות לכוף את העם באותה גזירה, ורק ת"ח והיחידים נוהגים בהם.
אבל צ"ע ברמב"ם שבהלכה ז' כתב שדימו שפשטה "בכל ישראל", "וראה שאין אותה הגזירה פושטת בכל ישראל", היינו שזה תלוי בכל ישראל, ואילו בהלכה ה' והלכה ו' דבר רק על "רוב ישראל".
הצורך בהתפשטות הגזירה, כפי שדברנו בכמה שיעורים על יסוד ההסכמה של כלל ישראל שהיא הנותנת סמכות, גם לבית דין וגם למלך. ויתר על כן כתב הרב קוק בבאר אליהו על שו"ע חו"מ סי' כה:
עכ"פ מתוך התפשטות של איזה הלכה או איזה ספר בישראל להוראה, אע"פ שבעיקר הדבר אין כאן תקנה, מ"מ ההתפשטות דינה כתקנה, ומשו"ה שייכי בההתפשטות ברוב ישראל כל אותן הדינים שנאמרו בתקנות.
וכן באדר היקר, עמ' לט ביחס לכל דיני דרבנן שהביסוס הוא על הקבלה:
כל מצוות חכמים שאנו מקיימים היסוד עיקרי שלהן היא קבלת 'הגוי כולו'… ואע"ג דאסמכנהו רבנן על לא תסור מ"מ היסוד הברור הוא קבלת האומה כמפורסם משום דאיכא 'הגוי כולו' דוקא היינו שנתפשט הדבר ברוב ישראל.
נספח
שו"ת אגרות משה תשובות מאחי מרן סימן ג
מוכח מגמ' ע"ז דף ל"ו ע"א גבי שמן עיין שם דמתרץ דישבו רבותינו ובדקו על שמן שלא פשט איסורו ברוב ישראל וסמכו רבותינו על דברי רשב"ג וראב"צ שהיו אומרין אין גוזרין גזירה על הציבור אלא א"כ רוב הציבור וכו'. ומוכח בפירוש מהגמ' הנ"ל דהא דבעינן פשטה הוי טעם אחד עם הא דבעינן רוב הציבור יכולין לעמוד בה.
וכן מוכח ברמב"ם פ"ב מהלכות ממרים הלכה ה' ו' ז' דהוי טעם אחד עיין שם [וכן מצאתי עתה בלח"מ שם ה"ו שמפרש כן ברמב"ם בשם הרא"ם], ואף שמדברי התוס' ע"ז שם ד"ה והתנן וכן מתוס' גיטין ל"ו ע"ב ד"ה אלא א"כ מוכח דסברי דהוי ב' טעמים, אבל הלא הם סברו דאף בלא פשטה חלה התקנה, אלא שאז אף ב"ד קטן יכול לבטל [ודלא כהרמב"ם הלכה ו' עיין שם],
יסוד שיטה זו הוא משום שסוברים שאין רוב ציבור יכול לעמוד בה אינו דבר אחד עם לא פשטה הגזירה, ויש מצב שהגזירה לא פשטה אבל רוב ציבור יכולים לעמוד בה. ולכן במצב זה צריך בית דין להתיר ולא כרמב"ם שאין צריך בית דין להתיר. ולכן כתב הרמב"ן בע"ז לגבי פת עכו"ם שמבואר בגמרא שזו לא גזירה שתוקפה כמו שאר הגזירות, שהרי רבי היה מתיר אותה אם לא היו קוראים לו בית דין שריא, ולכן הותרה פת פלטר, ע' חידושי הרמב"ן מסכת עבודה זרה דף לה עמוד ב
והוי יודע שגזירת תלמידי שמאי והלל שגזרו על הפת אין רוב הציבור יכולין לעמוד בה כדאיתמר בשמן, שהרי ר' שמלאי אמר לו לר' יהודה הנשיא בימינו תתיר את הפת ואמר ליה א"כ קרו לן בי דינא שריא, לפיכך אני אומר שאם יסכימו חכמי ישראל וגדוליהם ומתירין את הפת מותר אף על פי שהם קטנים מתלמידי שמאי והלל בחכמה ובמנין, שהרי אפי' ר' יהודה הנשיא קטן היה כדמפורש בגמרא ואלמלא דשרא תרתי הוה שרי נמי הך, שכל גזירה שרוב הציבור יכולין לעמוד בה אף על פי שלא פשטה בכל ישראל צריך להתירה ב"ד גדול מן הראשון בחכמה ובמנין, ואם פשטה אין שום ב"ד יכול לבטלה, אבל אם לא פשטה ברובם מפני שאין יכולין לעמוד בה אפי' קטן מתירה, ומ"מ צריכה היתר ב"ד דהא קבילו עלייהו דאי לא קבילו עלייהו מעיקרא אינה צריכה היתר, והיינו טעמא דשמן, ואף אם לא התירוה אין להם רשות לכוף את העם באותה גזירה לא להלקות ולא לשמת דכתיב במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו כלומר עד דאיכא גוי כולו, אבל חכמים ותלמידיהם והיחידים נוהגים בהם
נספח:
בי"ח דבר שום בית דין לא יכול לבטל, האם זה דין מיוחד בי"ח דבר? ע' אבני נזר יו"ד תסב בדעת הרמב"ם ותוספות.
יד פשוטה
ראה תוספות עבודה זרה לו א ד"ה והתנן כתבו לגבי פרוזבול ^ וי"ל דהכא נמי מטעם דלא פשט גרידא לא התיר אם לא היה גם כן טעם דאין רוב הצבור יכולין לעמוד לא כן דעת רבינו הסובר שהם טעם אחד ואי ההתפשטות בציבור הרואה עצמו באופן עקרוני כפוף לבית דין היא הביטוי לכך שרוב הציבור אין יכולים לעמוד בדבר.
כך ביאר רבינו אליהו מזרחי בשו"ת סימן נז ירושלים תרצ"ח עמ' קפט מיהו מדברי הגאון הרב רבינו משה בר מימון זכרו לברכה משמע דסבירא ליה דהני תרי טעמי חדא מילתא היא או האחד מתחייב מהאחר והיינו וסמכו על דברי רבן שמעון בן גמליאל דנקט דאם לא כן ועוד סמכו מיבעי ליה תדע דהרב רבינו משה בר מימון זכרו לברכה הכי סבירה ליה שהרי פתח באינם יכולים לעמוד בה וסיים בלא פשטא וההפך שכתב בפרק שני מהלכות ממרים בית דין שנראה להם לגזור גזירה או לתקן תקנה או להנהיג מנהג צריכין להתיישב בדבר ולידע תחלה אם רוב הצבור יכולים לעמוד בה אם לא ולעולם אין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולים לעמוד בה הרי שגזרו בית דין גזרה ודמו שרוב הצבור יכולים לעמוד בה ואחר שגזרוה פקפקו העם בה ולא פשטה הרי זו בטלה ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה גזרו ודמו שפשטה בכל ישראל ועמד הדבר כן וכו' הרי התבאר מזה שהרב רבינו משה בר מימון ז"ל סבירה ליה דתרוויהו חדא מילתא היא או כולהו משום פשט ולא פשט הוא והא דתניא אין גוזרין וכו' אלא אם כן רוב הצבור יכולים לעמוד בה הכי קאמר אלא אם כן יכול להתפשט ברוב הצבור ומפני שהגורם להתפשטות הוא
והשווה הלכות קרית שמע ד ח
ועזרא ובית דינו תיקנו שלא יקרא בעל קרי לבדו מן שאר הטמאים עד שיטבול ולא פשטה תקנה זו בכל ישראל ולא היה כח לרוב הציבור לעמוד בה לפיכך בטלה.