ב"ה
טז. תוקף גזירות מאוחרות לגבי אפשרות ביטול: חומרא דרבי זירא,
חרם דרבנו גרשום, וגזירת קיטניות.
קריטריון חשוב לקבלת גזירה של בית דין הגדול הוא, כפי שעסקנו בשעור הקודם, בכך שהגזירה תתקבל על כל ישראל. בהקשר לזה הבאנו את דברי הרב קוק בבאר אליהו על שו"ע חו"מ סי' כה:
עכ"פ מתוך התפשטות של איזה הלכה או איזה ספר בישראל להוראה, אע"פ שבעיקר הדבר אין כאן תקנה, מ"מ ההתפשטות דינה כתקנה, ומשו"ה שייכי בההתפשטות ברוב ישראל כל אותן הדינים שנאמרו בתקנות.
מה דין גזירה שלא נגזרה בבית דין הגדול, כמו חומרא דרבי זירא אבל התקבלה בכל ישראל, על פי דברי הרב קוק, שייך בזה כל מה שנאמר בתקנות. מאידך יש דברים שנגזרו לא נתקבלו בכל ישראל, מה גדרם, כמו חרם דרבנו גרשום וגזירת קטניות?
בקונטרסי שעורים של הרב גוסטמן קידושין נה ב בספר כתב שאמנם לרמב"ם על כל דרבנן יש לא תסור, אבל זה רק על דבר שנגזר בבית דין הגדול, שם דן ביחס לתקנת רבי זירא שנדון בה להלן:
אמנם מצאתי שיש ולומר דדווקא עסק גזירה או תקנה והסכמה שנעשה בוועד חכמים או נביאים או ב"ד הגדול בירושלים על זה וכיוצא בזה ודאי מחוייבים כל ישראל לקיים עליהם ועל זרעם כנאמר ועשית ע"פ הדבר אשר יורוך ולא תסור וכו'.
אבל איזה מנהג או חומרא שלא נעשה בוועד חכמים או נביאים או סנהדרין רק שהמון עם החמירו על עצמן בזה או שהנהיגו איזה מנהג טוב אף שאינו רשאים להקל בדבר אח"כ וכמבואר ריש פ' מקום שנהגו בגמ' דילן ובירושלמי שאסור לשנות מנהג אבותיהם אולם נראה דהאי עשה ול"ת דהזכירו הרמב"ם לא שירכי בזה אלא במה שנעשה בוועד חכמים כנ"ל אבל לא על מנהג וחומרא שהחמירו ישראל על עצמן ולפיכך איתא בשו"ע סי' ס"ה
ענין זה שייך לדיני נדרים ומנהגים שדברנו לפני מספר חדשים, ובין דיני גזירות השייכות לרמב"ם בהלכות ממרים, בהן אנו עסוקים עכשיו.
א.
חומרא דרבי זירא, רקע (על פי קונטרסי שעורים, הרב גוסטמן, קידושין, נה ב בספר):
נדה דף סו ע"א:
א"ר זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים
הסביר רש"י במגילה דף כח ע"ב:
שהחמירו על עצמן – דמדאורייתא אין צריכה שבעה נקיים אלא הרואה שלושה ימים רצופים בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה, אבל בתחלת נדתה – אפילו ראתה כל שבעה ופסקה לערב – טובלת בלילה, והן החמירו על עצמן, לפי שאין הכל בקיאים בפתח נדתה אימתי הן עומדות באחד עשר ימים שבין נדה לנדה ואם תאמר: לא יחמירו אלא בשלשה רצופין, כדכתיב ימים רבים בלא עת נדתה (ויקרא טו) – פעמים שראיית דם נדה מזקיקתה לשבעה נקיים מן התורה, כיצד התחילה לספור שבעה נקיים לאחר שהיתה זבה גמורה, וספרה שבעה נקיים, ובשביעי ראתה אפילו כחרדל – סתרה הכל, וצריכה לחזור ולספור שבעה נקיים, אי נמי: שמא ראתה שני ימים ולא ידעה, והיום ראתה וידעה, דהוו להו שלשה ימים רצופין, וצריכה שבעה נקיים, ועל כן החמירו.
ועיי' תוס' שם. וע' גמ' ברכות דף לא ע"א שקוראת לזה הלכה פסוקה:
תנו רבנן אין עומדין להתפלל לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה אלא מתוך הלכה פסוקה והיכי דמי הלכה פסוקה אמר אביי כי הא דרבי זירא דאמר רבי זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים
רש"י שם:
יושבת עליה שבעה נקיים – לבד מאותו יום שפוסקת, והתורה לא הצריכה שבעה נקיים אלא לזבה, שנאמר ואם טהרה מזובה, ואין זבה אלא הרואה שלשה ימים רצופין בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה.
אם כן האם זו תקנה שחלה או שזה מנהג ? הרא"ש (נדה פ"י סי' ו') כתב 'דהך דרבי זירא הלכתא פסיקתא היא', והרמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יא כתב:
הלכה ג
ובימי חכמי הגמרא נסתפק הדבר הרבה בראיית הדמים ונתקלקלו הוסתות, לפי שלא היה כח בכל הנשים למנות ימי נדה וימי זיבה, לפיכך החמירו חכמים בדבר זה וגזרו שיהו כל ימי האשה כימי זיבתה ויהיה כל דם שתראה ספק דם זיבות.
הלכה ד
ועוד החמירו בנות ישראל על עצמן חומרא יתירה על זה, ונהגו כולם בכ"מ שיש ישראל שכל בת ישראל שרואה דם אפילו לא ראתה אלא טיפה כחרדל בלבד ופסק הדם סופרת לה ז' ימים נקיים ואפילו ראתה בעת נדתה, בין שראתה יום אחד או שנים או השבעה כולן או יתר משיפסוק הדם סופרת שבעת ימים נקיים כזבה גדולה וטובלת בליל שמיני אף על פי שהיא ספק זבה או ביום שמיני אם היה שם דוחק כמו שאמרנו ואח"כ תהיה מותרת לבעלה.
הרמב"ם קורא למנהג זה חומרא יתירה ולכן דנו הפוסקים מה הדין במקום של מניעת פריה ורביה, האם ניתן להקל בזה, ומה תוקף התקנה, האם זה מנהג או שזו גזירה שלא ניתן לבטלה גם בשעת הדחק. וע' קונטרסי שיעורים לרב גוסטמן שם דן בשאלה זו וכתב "ודאי יש מקום לומר דבמקום מניעת פריה ורביה לא נהגו ולא החמירו בחומרא זו ואף על גב דאצל בעלי התלמוד היה דינו של ר' זירא הלכה פסוקה וכדפירש"י שאינה צריכה עיון אצלינו קטני השכל היא סוגיא עמוקה וצריך עיון רב."
מסקנתו של הרב גוסטמן שם:
יש לומר דבמקום מניעת פריה ורביה וחוטרא לידה וכו' וגם שלום בית לא נהגו בחומרת ר' זירא כל זה איני אומר למעשה רק להלכה לצרף לסניף להקל מאחר שכיוונתי בעיקר הסברא לדעת הגאון הנ"ל (בעל גליא מסכת יו"ד ד') ותודה וברכה להשם יתברך שזיכני לכוין לדעת גדולים והנחני בדרך האמת.
כנגד זה ע' בתשובת הגר"ז אוירבך במנחת שלמה ח"ב-ג סי' עב בתקנת נשים בעניני נדה שניסה אפשרויות לקצר את ימי הטומאה של האשה, ולגבי האפשרות לוותר על חומרא דרבי זירא כתב הגרש"ז:
כיון דמה שאמר ר' זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליה ז' נקיים אמרו עלה בגמ' ברכות ל"א ע"א שהיא הלכה פסוקה, פשוט הוא דא"א כלל להקל גם במקום צער גדול ואף גם בכה"ג דאיכא נמי מצוה רבה פו"ר ושבת שגם האשה חייבת בה, ואפילו במקום שיש חשש של הוצאת אשה מבעלה אי אפשר כלל להקל לעבור על הלכה פסוקה זו.
והוסיף: "נלענ"ד דכמו שאין להתיר טבילת נדה במים שאובין הפסולין רק מדרבנן, או לטבול עם חציצה של מיעוט המקפיד דחוצץ רק מדרבנן, דודאי אסור גם בכה"ג דאי אפשר כלל בענין אחר ואיכא צערא טובא ה"נ גם כאן".
אם כן, אלו שתי גישות שונות לגבי תוקף חומרא או תקנה דרבי זירא. לפני כשנתיים היה ויכוח בעיתונות בעקבות ספר שכתב ד"ר דניאל רוזנק, גניקולוג ירושלמי, שהוכיח שצריך להתיר את זה במקרים של עקרות הלכתית, ויצא נגד הטיפולים החליפיים ההורמונליים, ובדיקות פולשניות ועוד טענות נגד החומרא היום שלדעתו היא חומרא שמביאה לידי קולא, רוב הרבנים יצאו נגדו.
אחת הטענות נגדו, התפרסמה באתר "למעשה" של מכון התורה והארץ:
אלו שמבקשים לבטל את דין שבעה נקיים מניחים שדיני נידה שמקובלים היום – ועל פיהם כל אישה שרואה דם נחשבת זבה גדולה ולא נידה – מבוססים על חומרא דרבי זירא, ולדבריהם חומרתו איננה תקנה אלא 'מנהג בנות ישראל', ולכן אפשר לבטלה ביתר קלות. עם זאת, גם הם מודים שהתקנה שהתקין רבי בשדות – ולפיה אישה שרואה דם שלושה ימים רצופים צריכה לשבת שבעה נקיים – היא תקנה ולא מנהג. ממילא, ברוב רובם של המקרים, ובוודאי שכך הוא כמעט בכל המקרים שמכונים 'עקרות הלכתית', ביטול חומרא דרבי זירא לא יועיל אם לא תבוטל גם תקנתו של רבי.
אמנם נכון שתקנתו של רבי הייתה רק ב'שדות', במקומות שהיו מרוחקים ממרכזי ההוראה, והיה מקום לומר שבימינו אין מקום לחשוש חשש זה מכיוון שרבנים יושבים ומורים הלכות בכל מקום ומקום. אך מלבד העובדה שתקנתו של רבי התקבלה למעשה בכל עם ישראל בלא ספק ובלא מחלוקת, עיון בדברי הראשונים בהלכות נידה – כגון הרי"ף[15] ועוד ראשונים – מעלה שהבקיאות במראות הדמים התמעטה כבר בימי האמוראים, ובימי הראשונים כבר לא ידעו להבדיל בין מראות טהורים למראות טמאים. מובן שחוסר בקיאות זה מעלה חששות רבים אם לא נחמיר כתקנתו של רבי,[16] ומן הבחינה הזאת ברור שתקנתו של רבי חלה על כל קהילות ישראל, ושכיום כל המקומות נחשבים 'שדות'.
ב.
חרם דרבנו גרשם (חדר"ג). תקנות שהתקין רבנו גרשום מאור הגולה – במאה השמינית לאלף החמישי בהסכמת קהילות אשכנז וצרפת, וגזר עליהן בחרם. בחדר"ג, שלא לישא אשה שניה על אשתו ושלא לגרש אשה בעל כורחה.
מהרי"ק שרש קפד בסופו כתב:
מאחר שנתפשטה תקנת חרם רבינו גרשון מאור הגולה בכל ארץ אשכנז שלא לישא שתי נשים והעובר על זה כעובר על דברי תורה ראוי לומר דאין להחזיק שום אחד שיעשה כן.
ויתכן שזה משום שזה תקנת קהל שנגזרה בחרם, והאיסור תורה הוא משום החרם שבה.
מאידך יש שראו את זה באופן יותר קל, ע' דרכי משה הקצר אבן העזר סי' א:
במרדכי סוף הבא על יבמתו (סימן נ"ה) מיהו בזמן הזה יש חרם ר"ג שלא לישא איש שתי נשים הילכך אם רוצה לישא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה עכ"ל ובהגהות מרדכי דכתובות (דף תקמ"ד ע"ד) (סי' רצא) דטעם דרבינו גרשום משום קטטה בעלמא ולא משום דררא דאיסורא דאורייתא עכ"ל וכתב הכל בו (סי' קטז) דאין להתיר חרם זה אלא במאה אנשים משלש קהלות ומשלש ארצות כגון ארגו"ן צרפ"ת לומברדיא"ה גם הם לא יסכימו להתיר עד שיראו טעם מבורר להתיר עכ"ל וכתב מהר"י מינץ סי' י' שמסתמא בכל מקום נוהג מנהג זה אם לא מקום שידוע לנו שלא נהוג במקום ההוא:
המחלוקת היא לכאורה האם לראות את חרם דרבנו גרשום כתקנה או כמנהג. הפוסקים גם דנו האם חרם דרבנו גרשום רק עד סוף האלף החמישי או ללא הגבלה. ועוד, רבנו גרשום קבע בנוסח התקנה, שאין להתיר לישא אשה אחרת "אלא במאה אנשים משלוש ארצות ושלוש קהילות".
ע' אנצקלופדיה תלמודית ערך חרד"ג, בפרק על חומר האיסור:
ויש שכתבו לחלק בין שתי התקנות, וסוברים שהחדר"ג שלא לגרש בעל כרחה, כיון שפשט איסורו בכל ישראל[1]150, דינו כאיסור תורה, מה שאין כן באיסור לשאת שתי נשים, כיון שלא פשט בכל מקום אינו חמור מאיסור דרבנן[2]151, או שאיסור גירושין בעל כרחה הוא משום סייג לתורה, שהוא לגדור בפני הפריצים[3]152, מה שאין כן כאיסור שתי נשים שאינו – לדעתם – אלא משום קטטה[4]153, וכיון שאינו משום סייג לתורה התנה רגמ"ה שיהא ספקו להקל[5]154.
וכתב שו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא – אבן העזר סימן עז
ומאוד תמהני על מחותני הרב שעושה חר"ג קל והוא איסור חמור מאד. ואף שהחרם של שתי נשים לא פשט בכל ישראל אבל חרם שלא לגרש בע"כ חמיר טפי ופשט בכל ישראל ויש בכחו לדחות איסור דאורייתא וכמבואר בתשובת הר"ן סי' ל"ח
ולפי מה שדברנו בשעורים האחרונים, אם זו גזירה, אכן יש מקום לחלק.
וע' בשיעור על חרמי ציבור, פרשת ויגש, על תוקף חרם בכלל וחדר"ג בפרט.
- 150 עי' לעיל ציון 129. ↑
- 151 שו"ת נוב"ק אהע"ז סי' עז ע"פ שו"ת הר"ן סי' לח, ועי"ש סי' עה ופד, אבל בנוב"ת יו"ד סי' קמו נ' שאינו מחלק, ועי"ש שמחלק בכל חרם בין אלה שקבלוהו עליהם לבין הנולדים אח"כ. ועי' שו"ת עין יצחק סי' ד אות ד וסי' ה אות טז בד' שו"ת הר"ן סי' מח שחדר"ג שלא לגרש בעל כרחה חמור מאיסור דרבנן. ↑
- 152 עי' לעיל ציון 44. אמנם מל' תשו' הרשב"א שהובא לעיל ציון 13 נ' שטעם זה נאמר אף על איסור ב' נשים. ↑
- 153 עי' לעיל ציון 14. ↑
- 154 שו"ת חת"ס אהע"ז סי' ג בד' הב"ש לעיל ציון 113 שכ' שספקו להקל אף על פי שמחמיר לענין עד אחד באתחזק איסורא, ושהוא כמ"ש בספק דרבנן שאע"פ שעובר בלא תסור אין דינו כספק דאורייתא, ע"ע דברי סופרים כרך ז עמ' ק. ↑