ב"ה
ט. ממרים פרק ה' הלכה ה' – כללי הפסיקה
רמב"ם פרק א' הלכה ה':
שני חכמים או שני בתי דינין שנחלקו שלא בזמן הסנהדרין או עד שלא היה הדבר ברור להן, בין בזמן אחד בין בזה אחר זה, אחד מטהר ואחד מטמא אחד אוסר ואחד מתיר אם אינך יודע להיכן הדין נוטה, בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל.
ברמב"ם יש רק כלל אחד, בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל. ועוד משמע ברמב"ם שאפשר ללכת לפי כלל זה גם כשיש בנתיים חסרון ידיעה: "או עד שלא היה הדבר ברור להן". אבל מסוגית הגמרא מבואר שיש עוד כללים, בסוגיה בעבודה זרה דף ז' ע"א:
ת"ר הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול מחבירו בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו הלך אחר המחמיר ר' יהושע בן קרחה אומר בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל א"ר יוסף הלכתא כרבי יהושע בן קרחה.
פירוש גדול "במנין": הראב"ד (ד"ה הלך) והמאירי (ד"ה נשאלה) פירשו שהכוונה למנין שנים שגדול מחבירו בשנים. הריטב"א (ד"ה היו) פירש שהכוונה ששימש תלמידי חכמים יותר שנים מחבירו, ועוד פירש שהכוונה שרוב התלמידים נמנו ואמרו כמותו. בהגהות אשר"י סי' ג הביא עוד פירוש שיש לו יותר תלמידים, ומסביר הש"ך ביו"ד סי' רמ"ב בהנהגת איסור והיתר: "ופרושו שיש לו תלמידים הרבה ואפילו אינם אומרים דעתם מכל מקום גדול הוא בתלמידים"[1]
אבל יש להעיר, שהרמב"ם בהלכות ממרים פרק ב' הלכה ב' כתב שבי"ד גדול בחכמה ובמנין, פירושו הרבה חכמים. וע' הלכות סנהדרין פרק יא דין ז' שאב ובנו מונים אותם כשניים
הכלל היחיד שהרמב"ם פסק הוא הוא שבדאורייתא הולכים לחומרא ובדרבנן לקולא. מה שהרמב"ם לא הביא את הכלל שהולכים אחר הגדול, כתב בכסף משנה כאן לאחר שמביא את הגמרא בעבודה זרה:
ומדת"ק מפליג בין גדול בחכמה ובמנין לאינו גדול משמע דריב"ק אפילו אחד גדול מחבירו בחכמה ובמנין בשל תורה הלך אחר המחמיר וכו' ולכך סתם רבינו ולא חילק. ומ"ש רבינו שלא בזמן הסנהדרין כלומר דאילו בזמן הסנהדרין לא היינו צריכים לכך שעכ"פ היה מתברר הדין כמ"ש לעיל בסמוך:
לכאורה ברור שקודם לכל הוא הכלל שהולכים אחר הרוב. וכאן מדובר ש"היו שנים, אחד מטמא ואחד מטהר", היינו כשאין רוב.
אבל הרשב"א בתשובה סימן רנג הביא:
ומה שאמרת הלכה למעשה בדברים שהן במחלוקת בין חכמי הפוסקים שזה אוסר וזה מתיר. נאמר כדאי הוא פלוני המיקל לסמוך עליו? או נאמר כיון שהרב האלפסי והרמב"ם ז"ל שוין בכל לדעת אחת זולתי במקומות ישנו דין. מן החיוב הוא שנסמוך עליהם בין בקוליהון בין בחומריהון ולא נסמוך על פוסק אחר להקל?
תשובה תחלת כל דבר אומר שאין אומרין כדאי הוא פלוני לסמוך עליו בזמן שיש גדול ממנו בחכמה ובמנין. דהלכה פסוקה היא דהולכין אחר הגדול בחכמה ובמנין. ואפילו בשעת הדחק אין סומכין על הקטן בחכמה ובמנין. וכן במקום מחלוקת יחיד ורבים אלא אם כן שעת הדחק שיש בו הפסד מרובה או כיוצא בזה….
ומכל מקום עיקרי דברים אלו שאמרת יש בהן חלוקין. שאין כל הפוסקים והחכמים שוים ולא כל המקומות שוים מן הדין. כיצד שורת הדין אם שנים הפוסקים באחד זה אוסר וזה מתיר. אם נודע האחד גדול בחכמה ובמנין ויצא שמו כן הולכין אחריו בין להחמיר בין להקל. היו שניהם שוין ולא נודע מי גדול משניהם. בשל תורה הולכין אחר המחמיר דהוה ליה כספיקא דאורייתא ובשל סופרים הולכין אחר המקל וכדאיתא בריש פרק קמא דעבודה זרה (דף ז). ומי שסומך על המקל בשל תורה עובר. וזה מאותן שנאמר עליהן (הושע ד) ומקלו יגיד לו כמו שאמר'. אבל אם היה רב אחד במקומם ולמדם הן הולכים אחר דבריו…
מחלוקת הרמב"ם והרשב"א היא מחלוקת בפשט הברייתא, האם רבי יהושע בן קרחה חולק על הכל או שמוסיף.
לכאורה ברור שקודם לכללים אלו הוא שהולכים אחר הרוב, אבל לכאורה בחינוך משמע אחרת, במצוה עח כתב:
ובחירת רוב זה לפי הדומה הוא בששני הכיתות החולקות יודעות בחכמת התורה בשוה, שאין לומר שכת חכמים מועטת לא תכריע כת בורים מרובה ואפילו כיוצאי מצרים, אבל בהשוית החכמה או בקרוב הודיעתנו התורה שריבוי הדעות יסכימו לעולם אל האמת יותר מן המיעוט. ובין שיסכימו לאמת או לא יסכימו לפי דעת השומע, הדין נותן שלא נסור מדרך הרוב. ומה שאני אומר כי בחירת הרוב לעולם הוא בששני הכיתות החולקות שוות בחכמת האמת, כי כן נאמר בכל מקום חוץ מן הסנהדרין, שבהם לא נדקדק בהיותם חולקין אי זו כת יודעת יותר אלא לעולם נעשה כדברי הרוב מהם, והטעם לפי שהם היו בחשבון מחויב מן התורה, והוא כאילו ציותה התורה בפירוש אחר רוב של אלו תעשו כל עניניכם, ועוד שהם כולם היו חכמים גדולים.
ומנין לחינוך דבר זה שהולכים אחר רוב רק כשיודעים ששוים בחכמת התורה. לכאורה מקורו בגמ' ע"ז הנ"ל, ואם כן יש דעה שלישית בהבנת הסוגיה והיא של החינוך.
אבל הפשטות היא שהדבר הראשון שהולכים אחריו הוא הרוב, וכך הם דברי הרמ"א בשו"ע חו"מ סי' כה סעיף ב' שהביא את דברי הרשב"א להלכה:
ולא יאמר האדם: אפסוק כמי שארצה בדבר שיש בו מחלוקת, ואם עושה כן הרי זה דין שקר, אלא אם הוא חכם גדול ויודע להכריע בראיות, הרשות בידו; ואי לאו בר הכי הוא, לא יוציא ממון מספק, דכל היכא דאיכא ספיקא דדינא אין מוציאין ממון מיד המוחזק (טור). ואם הוא בהוראת איסור והיתר, והוא דבר איסור דאורייתא, ילך לחומרא; ואי דבר דרבנן, ילך אחר המיקל. ודוקא אם ב' החולקים הם שוין, אבל אין סומכין על דברי קטן נגד דברי גדול ממנו בחכמה ובמנין, אפילו בשעת הדחק, אלא אם כן היה גם כן הפסד מרובה. וכן אם היה יחיד נגד רבים, הולכים אחר רבים בכל מקום.
על דברי הרמ"א אלו כתב הש"ך (יו"ד בסימן רמ"ב בהנהגת איסור והיתר):
מיהו כל זה לדעת הרב והב"ח (בקונטרס אחרון בסוף טור יו"ד) שנמשכו לדעת הרשב"א, אבל לא שמו ליבם לעיין בפוסקים אחרים, שהרמב"ם ספ"א מהלכות ממרים כתב בסתם: ב' ת"ח או ב' בתי דינים וכו' בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל ולא חילק בין קטן לגדול משמע דס"ל דר"י בן קרחה ארישא נמי פליג וכמו שכתב הכסף משנה שם.
פשטות דבריו משמע שבשל תורה הלך אחר המחמיר אפילו נגד רוב וכן בדרבנן לקולא אפילו נגד רוב[2]. אבל מהר"ם חביב בספר "גט פשוט" בכללים סי' א' כתב בדעת הרמב"ם כמו הרשב"א, לאחר שכתב שדעת הרמב"ם שגדול בחכמה ובמנין היינו :
יראה לי דאפשר דהרמב"ם ס"ל דריב"ק לא פליג במ"ש ת"ק אחר הגדול בחכמה ובמנין ולא נחלקו אלא בששניהם ת"ק סבר הלך אחר המחמיר אפי' בד"ס וריב"ק פליג עליה בשל תורה הלך אחר המחמיר כו' והכי דייק לישנא דהרמב"ם ב' חכמים או ב' ב"ד שנחלקו וכו בשל תורה הלך אחר המחמיר כו' דבשוין איירי אבל אם היה א' מהם גדול בחכמה ובמנין פשיטא דהולכין אחריו בין בשל תורה בין בד"ס וכן דעת הרשב"א
בדברי הרמ"א מודגש דבר נוסף שעולה גם מתוך דברי הרמב"ם: כללי הפסיקה הם מחייבים במצב שיש ספק. אבל לחכם עצמו שאינו מסתפק אלא ברורה לו ההלכה, הוא עצמו אינו מחוייב לרוב או לכללי הפסיקה. דוגמא למשל, מה שבאור שמח פסק שאין ברירה בשבת בכלים, בניגוד לכל הפוסקים. וזה משום שהיה ברור לו שבמצב כזה אין לזה שם תערובת ולכן אין בעיה של בורר. ופסק כך, וכן בשש"כ יש מצב שהגרש"ז אויברך מצרף סברא זו, אף שרוב הפוסקים אינו אומר כך.
באופן ההכרעה על ידי רוב יש הבדל בין רוב בסנהדרין בין רוב פוסקים. ונפ"מ מזה גם לגבי השאלה מתי אפשר לסמוך על דעת יחיד, ע' ש"ך בהנהגת איסור והיתר.
רוב בבית דין הרי המיעוט כמי שאינו כמו שכתבו התוספות בב"ק דף כז ששאלו מדוע אין הולכים בממון אחר הרוב, ולמה לא נלמד מסנהדרין שהולכים בהם בתר הרוב? וכתבו התוספות:
וי"ל דהתם גבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו וליכא למימר התם אוקי ממונא בחזקת מריה דהא ב"ד מפקי מיניה אבל גבי שאר ממון דאיכא מיעוט וחזקה לא אזלינן בתר רובא.
ונפ"מ היא האם ניתן בשעת הדחק להכריע כמו המיעוט, ובזה יש הבדל גדול בין רוב שנעשה בבית דין ובין רוב שלא נעשה בבית דין. ולכן כתוב במשנה שאפשר לסמוך על דעת יחיד, משנה מסכת עדויות פרק א משנה ה:
ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין היה גדול ממנו בחכמה אבל לא במנין במנין אבל לא בחכמה אינו יכול לבטל דבריו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין:
אבל דעת הש"ך בקונטרס הנהנת איסור והיתר ביו"ד סימן רמ"ו כתב שאי אפשר לסמוך על היחיד אפילו בשעת הדחק כיון שהלכה כרבים דכתיב אחרי רבים להטות. ולכן לדעת הש"ך רק בדברים דרבנן אפשר לסמוך על היחיד בשעת הדחק.
דברים אלו האריך בהם הרב קוק במבוא לשבת הארץ פרק י':
אבל אי משום הא לא איריא, שעיקרא דכללא של "אחרי רבים להטות", שהוא מן התורה, הוא דוקא בב"ד שיושבים במושב אחד ודנים אלו כנגד אלו, אבל מה שאנו באים לדון בדור אחר, ע"פ מה שאנו מוצאים מדברי היחידים והרבים, שנאמרו בדורות שלפנינו, אין זה מה"ת בכלל "אחרי רבים להטות", – וכבר החליטו חילוק זה הפוסקים – אלא שראוי לנו ללכת אחרי הרבים, דמסתברא דהלכתא כותייהו. אבל אין זה סברא דאורייתא כלל, לפיכך בשעה"ד שפיר יש לסמוך על היחיד. ואין לדחות במה שדחה הש"ך סברת הב"ח, מהא דאמר רבי : "כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק" )נדה דהתם מידי דרבנן הוי, שכן גם עיקר סמיכתנו על הרבים במקום היחיד, שלא נחלקו במעמד אחד, ג"כ הוי מידי דרבנן. גם מדסתם רבי ולא פירש "כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעה"ד מדבריהם", משמע שהיא מדה כוללת. ואפשר לומר, שסובר הש"ך, ששם ביחיד ורבים שבמשנה, שמסתבר שחלקו זע"ז במעמד אחד, הויא ההכרעה של הרבים דבר-תורה, אבל במה שאנו באים להכריע ע"פ מה שאנו מוצאים בדברי הפוסקים מפוזרים, ואין אנו יודעים כלל אם נחלקו במעמד אחד, י"ל דכולי-עלמא מודים שהוא רק מידי דרבנן ; וגם הש"ך בעצמו כתב, שאם ימצאו עוד צדדים להיתר, או שאם ימצאו אח"כ עוד בספרים כסברת היחיד, שפיר-דמי לסמוך גם על יחיד במקום רבים אפילו במידי דאורייתא.
על דברי הרשב"א בתשובה המובאים לעיל, הוסיף החזון איש שביעית כג:
ונראה דהא דאמר דבשל תורה הלך אחר המחמיר אינו אלא בשאין אחד מהם רבו אבל אחד מן החכמים הוא רבו הלך אחריו אף להקל, ומקרי רבו כל שהוא קרוב לו ושומע שמועתיו תמיד ברוב המצות, ובזה אם יש שני חכמים קרובים לו רשות בידו להחזיק בהוראותיו של אחד מהם ולהחזיקו כרבו והיינו דאמרינן הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה והיינו להחזיקם כרבו ולהלוך אחריהם תמיד בין לקולא בין לחומרא ודין זה בין בחיי החכם ובין לאחר מותו כל שידועות הוראותיו והלכותיו מפי תלמידיו או מפי ספריו, והנה, רשאים להלוך אחר רבם אף להקל בשל תורה, ואפילו החולקים עליו הם רבים, כל זמן שלא היה מושב בי"ד ודנו זה כנגד זה והכריעו את ההלכה. והיינו דאמרו יבמות י"ד ע"א במקומו של ר"א היו כורתין עצים וכו'. במקומו של ריה"ג וכו' ומיהו ב"ש וב"ה אחר בת קול חשבוהו חכמים כהכרעה של מושב בי"ד ואין רשאין להקל כדברי ב"ש ואף לא להחמיר.
לדעת החזון איש, אדם יכול ללכת אחר רבו גם כשרבו פוסק לקולא בדאורייתא ונגד רוב. והדברים מסתברים, שכל כללי הפסיקה נאמרו לרב, אבל אם יש לי רב הרי אני שואל את הרב והוא יפסוק כפי הנראה בעיניו.
רוב ומיעוט בבית דין, רוב חכמה או רוב מנין – משנת יעב"ץ חו"מ ה'