ב"ה
יא. רמב"ם ממרים פרק ב' הלכה א' – יסוד הקבלה, בדברי הכסף משנה.
הלכה א
ב"ד גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם ב"ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו[1], שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך.
בהלכה ב' כתב הרמב"ם שאם בית דין גזרו גזירה, בי"ד שרוצה לבטל אותה צריך להיות גדול בחכמה ובמנין.
וכתב הכסף משנה כאן:
[א] בית דין הגדול שדרשו וכו'. למד כן רבינו ממאי דאשכחן תנאי בתראי דפליגי אקמאי וכן אמוראי בתראי פליגי אקמאי והא דתנן בפ"ק דעדיות (משנה ה') שאם יראה ב"ד את דברי היחיד ויסמוך עליו שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין מוקי לה רבינו בשאותו יחיד ואותם רבים נחלקו בגזירה או תקנה כלומר שאם ב"ד פסק כדעת היחיד אין ב"ד אחר יכול לחלוק ולפסוק כדעת הרבים אלא אם היה גדול וכו' וכמו שיתבאר בסמוך אבל אם נחלקו בשזה דורש באחת מן המדות וזה באחרת אה"נ שיכול לבטל דבריו אפילו שאינו גדול כמוהו בחכמה ובמנין.
ואם תאמר אם כן אמאי לא פליגי אמוראי אתנאי דהא בכל דוכתא מקשינן לאמורא ממתניתין או מברייתא וצ"ל אנא דאמרי כי האי תנא ואם לא יאמר כן קשיא ליה וכפי דברי רבינו הרשות נתונה להם לחלוק על דברי התנאים. ואפשר לומר שמיום חתימת המשנה קיימו וקבלו שדורות האחרונים לא יחלקו על הראשונים וכן עשו גם בחתימת הגמ' שמיום שנחתמה לא ניתן רשות לשום אדם לחלוק עליה:
יסוד דברי הכסף משנה שקיימו וקבלו שמיום חתימת המשנה שדורות האחרונים לא יחלקו על הראשונים וכן עשו בחתימת הגמרא, כן משמע ברמב"ם בהקדמת משנה תורה:
ואחר בית דינו של רב אשי, שחיבר התלמוד בימי בנו וגמרו, נתפזרו ישראל בכל הארצות פיזור יתר, והגיעו לקצוות ולאיים הרחוקים; ורבתה קטטה בעולם, ונשתבשו הדרכים בגייסות. ונתמעט תלמוד תורה, ולא נתכנסו ישראל ללמוד בישיבותיהם אלפים ורבבות כמו שהיו מקודם; אלא מתקבצים יחידים השרידים אשר ה' קורא בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה, ועוסקים בתורה, ומבינים בחיבורי החכמים כולם, ויודעים מהם דרך המשפט היאך הוא. וכל בית דין שעמד אחר התלמוד בכל מדינה ומדינה וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו, או לבני מדינות רבות לא פשטו מעשיו בכל ישראל: מפני רוחק מושבותיהם, ושיבוש הדרכים; והיות בית דין של אותה המדינה יחידים, ובית דין הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם חיבור התלמוד. לפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג במנהג מדינה אחרת, ואין אומרין לבית דין זה לגזור גזירה שגזרה בית דין אחר במדינתו. וכן אם לימד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בתלמוד אין שומעין לראשון, אלא למי שהדעת נוטה לדבריו, בין ראשון, בין אחרון.
ודברים הללו, בדינים וגזירות ותקנות ומנהגות שנתחדשו אחר חיבור התלמוד. אבל כל הדברים שבתלמוד הבבלי, חייבים כל ישראל ללכת בהן; וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמים שבתלמוד, ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם. הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל, ואותם החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולימדו שהמשפט כך הוא הם כל חכמי ישראל או רובן, והן ששמעו הקבלה בעיקרי התורה כולה, דור אחר דור עד משה רבנו עליו השלום.
ודומה לזה כתב רבנו יונה באבות פ"א מ"א ד"ה וזקנים לנביאים:
והחכמים לבניהם אחריהם בכל דור ודור והיתה הקבלה מחכם לחכם עד שנתקבצו כל חכמי ישראל ונזרקה עצה מפי כלם להכתב תורה שבעל פה וכתבו וסתמו התלמוד ואחרי כן לא נוסף בו דבר ולא נגרע ממנו. וגם הדור ההוא מסרוה לגאונים והיתה הקבלה מגאון לגאון רב מפי רב עד היום הזה.
אבל הקשה על זה בבית ישי, דרשות ח"א סי' טו בהערה: "אבל מש"כ ואחרי כן לא נוסף בו דבר, הוא דבר מוכחש מכל הראשונים שרבה תוספאה ורב אחאי ורבן סבוראי הוסיפו דברים בתלמוד וכמה מן ההוספות ידועות במקומן כמבואר ברמב"ן ושאר ראשונים. (דוגמה: רב שרירא גאון כותב שסוגית הגמרא בתחילת קידושין עד ג' ע"ב "בכסף מנ"ל" זה מרבנן סבוראי, וכן כתב הרמב"ן שם. קידושין י"ג ע"א ופריך רב אחאי, בעל העיטור כותב שהגמרא בב"מ "וניחזי זוזי ממאן נקט" זה מרבנן סבוראי, ועוד). וע' עירובין לג ע"ב ששאלו את שמועל שאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בית השמשות "קבעיתו לה בגמרא", היינו שכבר אז היתה "גמרא".
פירוש הדברים שהסכמת כלל ישראל היא הנותנת תוקף לדברים. ולכן דברים שלא נתקבלו אין להם תוקף. דוגמא מובהקת לדבר שלא שלא נתקבל הוא גזירת שמן של נוכרים, ע' ע"ז ל"ו ע"א. ומאידך, בגזירת שמנה עשר דבר אומרת הגמ' שם שלר' יוחנן שבכל יכול בי"ד לבטל דברי בי"ד חברו חוץ משמנה עשר דבר, הואיל ופשט איסורו בכל ישראל.
כן מצאנו יסוד של קבלה בתשובת הרשב"א רנ"ג לגבי קבלת רב וקבלה של ציבור בכלל:
מן הדרך הזה כל שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי אחד מגדולי הפוסקים במקום שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי הלכות הרב אלפסי זכרונו לברכה ובמקומות שהגו לעשות כל מעשיהם על פי חבור הרמב"ם ז"ל והרי עשו אלו הגדולים כרבם.
לדברינו פירוש דבריו: במקום שיש סמכות מרכזית וכולם נוהגים על פיו, כמו מקומו של ר' אלעזר ומקומו של ריה"ג (שבת ק"ל ע"א), הרי זה המחייב, מה שכולם קבלוהו עליהם וממילא זו הופכת להיות ההלכה לגביהם.
ולקבלה מפורשת של ציבור יש לזה גדר של נדר: כן כתב הרמב"ן במשפט החרם:
…אבל שהוא חל עליהם ועל זרעם נראה שאף בנדרים כן בכל קבלת הרבים כדאשכחן בקבלת התורה וכן במגילה וכן בצומות.
ושם הנדון הוא אנשי העיר שהסכימו כולם או רובם במעמד טובי העיר והחרימו שחל על אנשי העיר. ומתוך כך נפסק בשו"ע יו"ד סימן רי"ד סעיף ב:
"קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם ואפילו בדברים שלא קבל עליהם בני העיר בהסכמה אלא שנוהגין כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה.
ובבאר הגולה ציין לריב"ש סימן ע' בשם הרמב"ן הנ"ל במשפט החרם. אלא שלדעת הרמב"ן יתכן שכל הקבלה גדרה הוא בהלכות נדרים, וזה יותר ממ"ש. וע' בית ישי דרשות סי' טו שכתב שאין הפשט ברמב"ן שזה גדר נדר, שאם כן היה מועיל רק לאסור את המותר. אלא זו קבלה שמועילה מעצם העובדה שיש הסכמה לדבר.
דוגמא יותר מאוחרת: ע' רמב"ם בהלכות אישות פרק יד הלכה יד:
זה הוא דין התלמוד, במורדת (לגרסתנו זה סוף ההלכה הקודמת), ואמרו הגאונים שיש להן בבבל מנהגות אחרות, במורדת; ולא פשטו אותן המנהגות ברוב ישראל, ורבים וגדולים חולקין עליהן ברוב המקומות. ובדין התלמוד, ראוי לתפוש ולדון.
ואכן הרמב"ם בהלכות שמטה ויובל פרק י' הלכות ד-ו, דחה את דעתו מפני הקבלה:
נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה, שתחילתה מתשרי שאחר החורבן כשני חודשים, שהרי מתשרי הוא המניין לשמיטים וליובלות אותה השנה מוצאי שביעית הייתה, ושנת חמש עשרה מן היובל התשיעי הייתה. ולפי חשבון זה, שנה זו שהיא שנת אלף ומאה ושבע לחורבן, שהיא שנת שבע ושמונים ואלף וארבע מאות למניין שטרות, שהיא שנת שש ושלושים ותשע מאות וארבעת אלפים ליצירה היא שנת שמיטה, והיא שנת אחת ועשרים מן היובל.
אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש, שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חורבן בית ראשון ובניין בית שני אלא שמיטות בלבד, בלא יובלות; וכן משחרב באחרונה, לא מנו שנת החמישים אלא שבע שבע בלבד מתחילת שנת החורבן. וכן עולה מתלמוד עבודה זרה, כפי חשבון זה שהוא קבלה. ושנת השמיטה ידועה היא ומפורסמת, אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל; וכולן לא מנו אלא לשני חורבן, משליכין אותן שבע שבע. ולפי חשבון זה תהי שנה זו, שהיא שנת שבע ומאה ואלף לחורבן, מוצאי שביעית. ועל זה אנו סומכין, וכפי החשבון זה אנו מורין לעניין מעשרות ושביעית והשמטת כספים שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה, ובהן ראוי להיתלות.
ובשעור ג', דברנו על דברי הכסף משנה שיש יסוד של קבלה, מדברי הקובץ שעורים ח"ב בקונטרס דברי סופרים והשגות החזון איש עליו. וע' להלן בתשובת ר"א וסרמן אות ב' שהאמוראים לא יכולים לחלוק על דברי תנאים כי לא הגיעו למדרגת התנאים, ולא יתכן שקטן יוכל לחלוק על גדול שבגדולים, משום שאינו "בר פלוגתיה".
ובקובץ שעורים ח"ב קונטרס דברי סופרים, סימן ב' אות ג' דן בדברי הרמב"ם בהקדמת משנה תורה, אלא שהוא למד פשט בדבריו שהסכמת חכמי התורה כולם לתלמוד בבלי יש לו גדר של בי"ד הגדול:
ג) ונראה מדברי הרמב"ם שהסכמת כל חכמי ישראל או רובן יש להן הכח של ב"ד הגדול וחייבין כל ישראל לשמוע להן כמו לב"ד הגדול…
והביא שם את דברי הכסף משנה כאן, והוסיף:
ו) וצ"ע להבין קבלה זו מה טיבה ובמה כחה יפה שלא יהיה אפשר לחלוק גם על הקבלה הזאת בעצמה כמו שהיה אפשר לחלוק על התלמוד בלא קבלה זו אבל לפי הנ"ל קושית הכ"מ לא קשיא דחתימת המשנה היה ג"כ בקיבוץ כל חכמי ישראל או רובן אשר להן הכח של ב"ד הגדול ואסור לשום אדם לחלוק עליהן בלתי אם יש גם להחולקין כח של ב"ד הגדול ואפשר שבשעת חתימת התלמוד הי' להן כח לחלוק גם על המשניו' כמו בכל ב"ד גדול שיכול לחלוק על ב"ד גדול שקדם לו אפילו אם הוא קטן מהראשון בחכמה ובמנין אבל בין חתימת המשנה לחתימת הגמרא בין הזמנים האלו לא נמצא קיבוץ כל חכמי ישראל ביחד ולא היה להן כח של ב"ד הגדול וממילא אי אפשר להן לחלוק על המשניות שנשנו בהסכמת רוב חכמי ישראל.
וע' השגות החזון איש על דברי ר"א וסרמן, נתפרסמו בסוף ספר קובץ ענינים, עמוד קצ"ד-ה שכתב על דברי הקו"ש שהרי לפי זה "גם עכשיו אם יתקבצו כל חכמי ישראל יוכלו לחלוק על הגמ' והדברים אסור לשומען", וז"ל החזון איש:
דברי סופרים סי' ב' ס"ק ה' כ' דטעם שאין לאמורא לחלוק על המשנה משום שהסכימו בה רוב חכמי ישראל וכן בגמ' בזמן רבינא ור"א, ובזמן חתימת התלמוד היה להם כח לחלוק על המשנה וגם עכשיו אם יתקבצו כל חכמי ישראל יוכלו לחלוק על הגמרא, והדברים אסור לשומען. ולדברים האלה אין חילוק בין תנא לאמורא כלל אלא שאירע הדבר שבזמן המשנה נתקבצו חכמי ישראל כולן או רובן. ונצטרך לומר שכל דין המוזכר במשנה נמנו עליו ומצאו עליו הסכמת רוב החכמים בין שהוזכר בשם אומרו ובין שנשנה סתם, וא"כ אם נשנה כמחלוקת של יחיד ורבים, זה אות שהסכימו עליו הרבים, וא"כ אין כח לאמורא לפסוק כיחיד שבמשנה. ועוד איך פסקינן כבברייתא נגד המשנה, והלא ע"כ ר"ח ור"א לא תנו רק מה שהסכימו עליהם רוב, דא"כ איך יתכן שיחלקו ברייתא ומתני'….
תשובת ר"א וסרמן:
א. כתב כ"ג [באות ב'] בשם קונטרס ד"ס ז"ל וגם עכשיו אם יתקבצו כל חכמי ישראל יוכלו לחלוק על הגמ' והדברים אסור לשומען עכ"ל. ובודאי כן הוא כי אסור לשמוע דברים בטלים כאלו, אבל חפשתי בקונטרס ד"ס ולא מצאתי שם את הדברים הנ"ל, ועתה אבאר את הנראה לענ"ד בכונת הכ"מ בקושיתו: דבר פשוט הוא אפילו לתינוקות כי לחלוק על חכם גדול אי אפשר בלתי אם החולק הוא בר הכי ובר פלוגתיה של הקודם כי הרי צריך לעמוד על סוף דעתו של מי שקדמו כדי שיוכל לחלוק עליו ואם אינו בר הכי הרי אפשר שנעלם ממנו טעמו וסברתו של החכם הקודם ואילו נתגלה לו טעמו היה רואה בעצמו שאין לו על מה לחלוק
ב. דבר פשוט ג"כ כי האמוראים לא הגיעו לגודל מדרגת התנאים חכמי המשנה והברייתא וכן הוא בכל הדורות כי האחרונים לא הגיעו למדיגת הראשונים וע"כ לא יוכל האמורא לחלוק על התנא כי אינו בר פלוגתיה ויותר מזה מצינו גם בתנאים עצמן פ' ד' אחין דכ"ח ברש"י ד"ה ואי אב"ה והא ל"ל דטעמא דנפשיה קאמר דלאו בר פלוגתייהו דב"ש וב"ה הוא עכ"ל וכן נמצא בגמ' גם באמוראים דפרכינן מראשוני האמוראים על האחרונים משום דלאו בני פלוגתייהו נינהו ואף שמבואר ברמב"ם שב"ד קטן יוכל לחלוק על הגדול על כרחך צ"ל דהיינו דוקא שלא יהא המרחק במדרגתן זמ"ז יותר מדאי באופן מופלג ובודאי אין להעלות על הדעת שהקטן שבקטנים יוכל לחלוק על הגדול שבגדולים ולפי"ז לכאורה קושית הכ"מ ל"ק שהאמורא יוכל לחלוק על התנא דהא אינו בר פלוגתיה כמו שהתנא האחרון אינו בר פלוגתיה דב"ש וב"ה כנ"ל.
ובשיעור ג' כאן כתבנו שדבר זה יכול להסביר את ענין הסמיכה שיסודה הוא על ידי הכרה במסמיכים כמיצגים של הכלל ולכן מצאנו גם לענין הסמיכה ממש שתלויה בקבלה של הציבור: ע' סנהדרין יד ע"א על חמשה שסמך ר' יהודה בן בבא לפני שהרגו אותו: "ורבי מאיר רבי יהודה בן בבא סמכיה והא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל האומר רבי מאיר לא סמכו רבי עקיבא אינו אלא טועה סמכיה רבי עקיבא ולא קיבלו סמכיה רבי יהודה בן בבא וקיבלו". ופרש רש"י שלא קבלו את הסמיכה של רבי מאיר משום שעדיין היה בחור. זאת אומרת שהסכמת העם היא חלק אינטגרלי מן הסמיכה (ראית הרב דיכובסקי).
וזה פירוש דברי הרמב"ם לגבי חידוש הסמיכה, בנוי על ההסכמה של רוב ישראל, ע' הלכות סנהדרין פרק ד' הלכה יא:
נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים ויש להן לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים, אם כן למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל, לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן ואם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולן אלא דן דיני קנסות לכל שהרי נסמך מפי בית דין, והדבר צריך הכרע.
היסוד הוא ההסכמה של הציבור והציות של הציבור הוא שנותן את הכח בפועל לדבר. ואם נאמר כמו הקובץ שעורים שיסוד הסכמת החכמים זה כמו סמוך, קשה להבין את הגמ' בסנהדרין הנ"ל, שלא קבלו את הסמיכה.
ולכן דבר שלא שלא נתקבל אין לו תוקף, למשל גזירת שמן של נוכרים, ע' ע"ז ל"ו ע"א. ומאידך, בגזירת שמנה עשר דבר אומרת הגמ' שם שלר' יוחנן שבכל יכול בי"ד לבטל דברי בי"ד חברו חוץ משמנה עשר דבר, הואיל ופשט איסורו בכל ישראל.
דברים אלו הם גם הבסיס לדברי הרמ"א בשו"ע חו"מ סימן כה סעיף א':
מכל מקום אין להקל בדבר שהחמירו בו החבורים שנתפשטו ברוב ישראל…,
והגר"א הביא את מקורו של הרמ"א בגמ' ע"ז הנ"ל לגבי שמנה עשר דבר. וכתב הרב קוק בבאר אליהו שם:
שאם נתפשטו החיבורים ברוב ישראל, וממילא נתקבלה החומרא דמי לנתפשטה גזירה ברוב ישראל שאפילו ב"ד הגדול א"י לבטל.
ובהמשך מקשה הרב על הגר"א, מה הקשר שבין התפשטות החיבורים לבין גזירה שפשטה בכל ישראל, שהרי ברור שכל הדין שאין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד אלא אם כן גדול בחכמה ובמניין זה רק בגזירות ותקנות ולא בדברים שהוכרעו על פי שיקול הדעת? ותירץ הרב, אחר שהאריך בענין:
עכ"פ מתוך התפשטות של איזה הלכה או איזה ספר בישראל להוראה, אע"פ שבעיקר הדבר אין כאן תקנה, מ"מ ההתפשטות דינה כתקנה, ומשו"ה שייכי בההתפשטות ברוב ישראל כל אותן הדינים שנאמרו בתקנות.
(וע"ע במהרי"ץ חיות בספר תורת נביאים במאמר לא תסור שכתב מעין זה). (וכבר עמד על דברי הרב אלו והעיר שקדם לו מהרי"ץ חיות, ע' ש.ז. הבלין, על 'החתימה הספרותית', מחקרים בספרות התלמודית ירושלים תשמ"ג, ושם דחה את סברתם, אבל לדעתי סברא זו מאוששת על ידי מסכת סופרים הנ"ל וירושלמי).
אלא שלדברי הרב קוק זה לא נאמר בדברים שיש בהם מחלוקת. משום שאם מלכתחילה נתפשטו אבל ידוע שיש מחלוקת, הרי לא נקבע על זה שם תקנה. אבל לפי מה שכתבנו יתכן שגם בזה יש לזה גדר של תקנה. ולדוגמא, לא מצאנו שיצרפו דעות דחויות לגמרי גם בשעת הדחק: לא את שיטת רבנו אפרים לגבי יום שני של ראש השנה בא"י, לצורך בעית החלב בשלשה ימים של ר"ה, או לעשות ספק משיטת הרמב"ם לגבי חשבון ימי נדה, כיון שנתקבל בכל ישראל שלא כמוהו.
לעומת גישה זו דעת המהרש"ל בהקדמה לים של שלמה בבא קמא, שיוצא נגד מה שהרא"ש כתב:
שהאיש ר' משה בר מיימו"ן גדול היה מאד בכל החכמות מ"מ כשהוא חולק עם ר"ת ור"י שלא לשמוע אליו אלא לילך אחרי בעלי התוספות כי קבלה בידו שר"ת ור"י הצרפתים היו גדולים בחכמה ובמנין יותר מן הרמב"ם. ומתוך זה ניתן לבעל דין לחלוק ולומר קים לי כחד מהנון הספרדי כספרדים הצרפתי כצרפתים וכל אחד בורר את שלו. ועם ועם כלשונו. וסובר התורה ירושה היא למשפחות ולא זו הדרך ולא זו העיר, כי מימות רבינא ורב אשי אין קבלה לפסוק כאחד מן הגאונים או מן האחרונים אלא מי שיכשרו דבריו להיותן מיוסדים במופת חותך על פי התלמוד והירושלמי ותוספתא במקום שאין הכרע בתלמוד. ובגלל הדבר לא יכולתי להתאפק ולמשול ברוחי למעשות ספר וחיבור איף שאין קץ כמו שנזכר והזהיר החכם….
הרי שלדעת המהרש"ל, אחרי חתימת התלמוד הכלל היחידי שיש הוא שיש ללכת אחרי האמת. ואין שום דבר המכריח את הספרדים או הצרפתים לנהוג כמנהג מסויים. וברור שמהלך זה שונה ממה שכ' לעיל.
ולכאורה כן סובר הש"ך בתוקפו כהן סי' ע"ח כשדן לגבי טענת קים לי:
אך בזה נ"ל לחלק בין תיקו או בעיא דלא איפשטא, דבתיקו לא מהני שום פשיטות, אבל בבעיא יאמר התופס שיש לו מקום לפשוט הבעיא מן המשנה או מברייתא או מן הש"ס, ויברר לפני הדיינים דבריו ויראו הדיינים שיש טעם בדבריו, אף על פי שלא נפשטה הבעיא בש"ס מועיל תפיסתו וכמ"ש מהרש"ל (יש"ש ב"ק פ"ב ס"ה).
אלא שלהלן דחה את מה שכתב מהרש"ל שאפילו אינו בר הכי, יכול לטעון קים לי כדעה אחת, עיי"ש. על הש"ך כתב באורים ותומים תקפו כהן סימן ע"ז ע"ח
ומה שכתב הש"ך עוד דבזמן הזה יכול אדם לברר בראיות ולפשוט איבעיא דסלקא בש"ס בספק מדברי משנה וגמ', אני אומר לא כן אבי ישראל, חלילה לנו להיות המכשלה הזאת תחת ידינו להכריע ולברר הספק במקום שפוסקים ראשונים ואחרונים אשר חומה היה לנו בתורתם לא מצאו מקום לברר הספק, איך נהיה אנחנו חלושי השכל רחוק מסברא ישרה מלאים טעות ושגיאה בעוונותינו הרבים, עומדים בזה לברר הספק בראיות, ואם להכריע בנדונית חתנים בין רש"י ור"ת, כתב מהרי"ק שורש קס"א שאין שום אחד בדורנו כדאי להכריע, מכל שכן שאין אחד כדאי בדורו של מהרי"ק, וק"ו בנו של ק"ו בדורותינו בעו"ה לברר הספק בש"ס, מה שנלאו כל הקדמונים ופוסקים חדשים וגם ישנים לברר הספק ולעמוד על בירור הדברים, ולא זו הדרך ישרה לבני דורנו, ואם ח"ו נפתח פתח זה הרי נותן יד לתלמידים שלא שמשו כל צורכם היהירים ומגיסים לבם בהוראה לילך שובב בדרך לבם, ולומר על טהור טמא באמרם כביר מצאה ידינו בראיות, והם באמת הבל הבלים אין ממש, ולכן טוב לילך בזאת התורה אשר קבלנו מקדמונים ז"ל מבלי נטות ימין ושמאל, רק במקום דיש מחלוקת רבוותא שם יש לומר לכך דעתו נוטה, רק שיהיה חכם לבב במדע, ויהיה בדיבוק חברים, וכוונתו לשם שמים מבלי פניה כלל.
ולכן לדעתו יש ללכת אחר "אשר קבלנו מקדמונים".
ויש לציין שמהלך זה של קבלה, קיים לא רק לגבי איסור והיתר וכמ"ש, אלא לגבי תקנות קהל בכלל במילי דעלמא וכן לגבי מלך: ע' רדב"ז על הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ג' הלכה ח' שסמכות המלך, לגבי מורד במלכות היא משום הסכמת הציבור כולו: "והאי מלך היינו שהומלך על פי נביא או שהסכימו עליו כל ישראל". וכן סמכות המלך היא כל זמן שמטבעו יוצא, הינו שבפועל הציבור מקבל אותו והמודד הוא המודד הכלכלי: מטבעו יוצא. ולכן אומר הירושלמי בהוריות שדוד המלך שאותן ששה חדשים שדוד היה בורח מפני אבשלום, בשעירה מתכפר לו כהדיוט. היינו שאם אבדה הסכמת העם למלכותו הרי בטלה המלכות. ולדברינו הרי זה מעין הסוגיה בסנהדרין שלא הסכימו על הסמיכה של ר"מ, ואכמ"ל.
ושיטת הרב קוק נמצאת גם באדר היקר, עמ' לט:
כל מצוות חכמים שאנו מקיימים היסוד עיקרי שלהן היא קבלת 'הגוי כולו'… ואע"ג דאסמכנהו רבנן על לא תסור מ"מ היסוד הברור הוא קבלת האומה כמפורסם משום דאיכא 'הגוי כולו' דוקא היינו שנתפשט הדבר ברוב ישראל.".
וכן נמצאת באגרות ראי"ה ח"א ע' קצ"ד אגרת קמט:
מפני שעיקר הכל היא קבלת האומה, ומתוך קבלת האומה הננו מקייים בטהרה גם דברים שהם באמת תקנות של דורות אחרונים, כחדר"ג ותקנות שו"ם וכיו"ב. כן אין לנו הפרש בדבר יחושנו בקדושת אמונתנו לתורה שבע"פ, בין אם נחתמה המשנה בדורות קדומנים או אחרונים, וכיו"ב התלמוד.
לסיכום, ראה דברי הרב שלמה פישר בבית ישי, דרשות, פרק טו:
…ודע דקבלה זו שאנו אומרים אין פירושה שהיה שם ביום מסוים מעמד של קבלה דמי גילה לי רז זה שהיה מעמד כזה אלא במרוצת הימים נתגבשה קבלה זו והרי אין אדם יכול להכחיש שאכן כך מקובל בישראל ולון הכ"מ מיום שנחתם התלמוד לא ניתן רשות וכו' על כרחך יום דקאמר לאו דוקא שהרי ידוע מאגרת רב שרירא גאת וספר הקבלה להראב"ד ושאר ראשונים שחתימת התלמוד לא היתה ביום אחד ולא בשנה אחת אלא במשך כמה דורות.
- צ"ע מה הדין בדברים שאינן דרשות, אבל אינן גם גזירות תקנות ומנהגות שכתב הרמב"ם בהלכה ב' שכדי לבטל צריך להיות בית גדול בחכמה ובמנין. ↑