ב"ה
יב. רמב"ם הלכות ממרים פרק ב' הלכות א-ג
הלכה א
ב"ד גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם ב"ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך.
הלכה ב
בית דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר ובקש לבטל דברים הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג, אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין, היה גדול בחכמה אבל לא במנין, במנין אבל לא בחכמה, אינו יכול לבטל את דבריו, אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין האחרונים יכולין לבטל עד שיהו גדולים מהם, והיאך יהיו גדולים מהם במנין הואיל וכל בית דין ובית דין של שבעים ואחד הוא, זה מנין חכמי הדור שהסכימו וקבלו הדבר שאמרו בית דין הגדול ולא חלקו בו. +/השגת הראב"ד/ ב"ד שגזרו גזרה וכו' עד שיהא גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין. א"א ולא אפי' אליהו ובית דינו הואיל ופשט איסורן בכל ישראל כדאיתא בע"ז. /השגת הראב"ד/ יהיה גדול בחכמה וכו'. א"א עיטור שוקי ירושלים בפירות קשיא עליה שהראשונים תקנוהו ור' יוחנן בן זכאי ביטלה אחר חרבן מפני שנתבטל הטעם לראשונים ולא היה גדול כראשונים.+
הלכה ג
במה דברים אמורים בדברים שלא אסרו אותן כדי לעשות סייג לתורה אלא כשאר דיני תורה, אבל דברים שראו בית דין לגזור ולאסרן לעשות סייג אם פשט איסורן בכל [ישראל] אין בית דין גדול אחר יכול לעקרן ולהתירן אפילו היה גדול מן הראשונים.
לרמב"ם יש שלשה סוגי פסקי בית דין: א. מה שדנו בדרשות שכל בית דין יכול לבטל אפילו קטן מן הראשונים. ב. גזירות תקנות ומנהגות, שזה יכול רק בית דין גדול בחכמה ובמנין. ג. סייג, ופשט איסורו שום בית דין אינו יכול לבטל.
וכאן אנו למדים שמה שכתב הרמב"ם בפרק א' הלכה ב' לגבי חובת השמיעה בקול בית הדין: "ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות" שהדברים שעשו סייג לתורה הוא נפרד מ"ולפי מה שהשעה צריכה", שהרי יש הבדל בין סייג ובין גזירה.
במשנה מסכת עדויות פרק א' נאמר:
ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו שאין[1] בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין היה גדול ממנו בחכמה אבל לא במנין במנין אבל לא בחכמה אינו יכול לבטל דבריו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין.
וכתב הכסף משנה, שלדעת הרמב"ם המשנה מדברת רק על דברים שהם תקנה או גזירה. אבל דברים שהם סייג, אין בית דין יכול לבטל, כפי שכתב הרמב"ם בהלכה ג. וכתב הכסף משנה בהלכה ג':
נ"ל שלמד כן רבינו מדאמרינן בע"ז פרק אין מעמידין (דף ל"ו) בכל ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו חוץ מי"ח דבר שאפילו יבא אליהו ובית דינו אין שומעין לו ומשמע לרבינו דה"פ בכל תקנות ב"ד יכול ב"ד אחר לבטל דבריו חוץ מי"ח דבר וכיוצא בהם שהם דברים שנעשו סייג לתורה דמאי רבותא די"ח דבר משאר תקנות דהנהו דפ"ק דביצה דביצה שנולדה ביום ר"ה אסורה ביום ב' אין שם סייג לאסור ביום שני של ר"ה יותר משני ימים של שאר ימים טובים וההיא דעיטור שוקי ירושלים בפירות ודאי דאין שם משום סייג וכן בההיא דפרוזבול דאמר שמואל אי איישר חילי (מהלל) אבטליניה אין בו סייג לתורה כמו שהוכחתי למעלה.
אלא שלא מבואר מה החילוק בין גזירה לבין סייג. וכתב על זה באבן האזל כאן:
ונראה לבאר זה ע"פ מה דאמר הגמ' בריש ברכות דף ד' ע"ב כר"ג דעיקר זמנה הוא עד עמוד השחר ומה דאמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העברה, כדתניא חכמים עשו סייג לדבריהם כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי ואוכל קימעה ואשתה קימעה ואישן קימעה ואח"כ אקרא קר"ש ואתפלל וחוטפתו שינה נמצא ישן כל הלילה אלא אדם בא מן השדה נכנס לבית הכנסת וכו', ומבואר דסייג הוא שלא יהא נכשל באותה מעשה גופה שלא יהא בא ממנה לידי עברה כמו הכא שמן המעשה הזאת חוטפתו שינה ולא יקרא קר"ש, אבל גזירה נוכל לומר דזהו כמו דגזרו חכמים איסור הוצאה והעברה מכרמלית אטו רה"ר שהם באמת שני מקומות אלא שאם יוציא מכרמלית ידמה לזה ויוציא ויעביר מרה"ר.
אבל לפי מה שהערנו שהחלוקה של הרמב"ם כאן בין סייג ובין גזירה היא החלוקה שנאמרה בפרק א' הלכה ב' "ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות", לכאורה משמע שסייג הוא דבר קבוע ותמידי, וגזירה היא לפי מה שהשעה צריכה, ויתכן שזה משהו שתלוי בתנאי הזמן, ואם כן החילוק הוא אחר בין סייג ובין גזירה.
היה ניתן לומר שההבדל בין "גזרו גזירה" בהלכה ב' ובין "דברים שראו בית דין לגזור או לאסור לעשות סייג" בהלכה ג', הוא שגזירה היא שלא יעבור בשוגג על איסור כמו שגזרו על תקיעת שופר בשבת שמא יעבירנו בשוגג, או שגזרו על גבינת עכו"ם שמא לא ידע שהעמידו בקיבת נבילה. אבל סייג הוא במקום שהחשש הוא שיעבור במזיד. דוגמה למצב שחששו שיעבור במזיד: בשר עוף בחלב, שלא יבוא לאכול במזיד בשר בהמה בחלב. וכן סתם יינם משום בנותיהם, שלא יתחתן בם. וכן כתב בתפארת ישראל עדויות פרק א' משנה ו' בבועז, כשחילק לג' חילוקים[2]: סייג תקנה וחשש. סייג אי אפשר לבטל, תקנה אפשר לבטל כשבי"ד האחרון גדול בחכמה ובמנין. וחשש שאם בטל הטעם בטלה התקנה. וכתב: "והחילוק בין סיג לחשש הוא, סייג היינו שלא יעבור במזיד, וחשש היינו שחששו שיחטא בשוגג".
וע' העמק שאלה שאילתא קלז ס"ב (הובא בהערות לפתיחה כוללת של הפרי מגדים (ע' קס, מהרב אייזברגר)
לגבי הלכה א' שבה אין צריך שיהיה גדול בחכמה ובמנין, מקורו ממה שאנו מוצאים בכמה מקומות שבטלו את הפסק הקודם, ראה ספרי דברים פרשת שופטים פיסקא קנג:
אשר יהיה בימים ההם, אמר רבי יוסי הגלילי וכי עלת על דעתך שתלך אצל שופט שאינו בימיך אלא שופט שהוא כשר ומוחזק באותם הימים היה קרוב ונתרחק כשר וכן הוא אומר (קהלת ז י) אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה.
דרשה זו מובאת במסכת ר"ה בקשר למחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע לגבי זמן קידוש החודש, והביאו הרמב"ן פרשת שופטים.
ובאור שמח כאן כתב להוכיח מדין זקן ממרא:
מה נעמו דברי רבינו, דכן מוכרח, דאל"כ איך קיי"ל (סנהדרין פ"ח ע"א) דאפילו הוא אומר מפי השמועה והן אומרים כך נראה לנו דנעשה זקן ממרא, הא כיון שהוא שמע מפי רבים שב"ד הקודם פסקו כך, א"כ לדידיה אין יכולים ב"ד לחלוק אם אינם גדולים בחכמה ובמנין, ואטו מי לא כשר להעיד שכך שמע, הלא כל מסכת עדיות מלא מעדות יחידים שהכריעו מה שפסקו מקודם בעדותם, ועל כרחין מדסתמה הגמרא, ולא נקטה שיהיה הב"ד החולק עם הזקן ממרא גדולים בחכמה ובמנין מב"ד הקודם שפסקו כן שמעיד בשמם, מוכח דבדבר הנדרש ממדות יש יכולת ביד הקטן לחלוק על גדול הקודמו,
וכן בסוגיה יומא דף פ' ע"א:
אמר רבי אלעזר האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור שמא יבא בית דין אחר וירבה בשיעורין
וכן כתב הראב"ד בע"ז לו ע"א:
ואע"פ שהראשונים… והם היו גדולים מן האחרונים, לא אמרינן בכהאי גוונא אין בית דין יכול לבטל, שהרי במקומות הרבה תלמיד חולק על רבו במדרש התורה והלכה כתלמיד. אבל בדבר המותר והגדול אוסר מפני גדר דבר, אין קטן ממנו יכול להתירה.
מה שכתב הרמב"ם בהלכה ב' שגזרות תקנות ומנהגות שצריך שיהיה גדול בחכמה ובמנין, הוא פשט המשנה בעדויות פרק א' משנה ו' שבית דין אין יכולים לבטל אלא אם הם גדולים בחכמה ובמנין. ומה שכתב בהלכה ג' שסייג אי אפשר לבטל הוא ממה שהרמב"ם לומד משמנה עשר דבר, שכל הדומה לזה שהוא סייג ופשט איסורו שאין בית דין יכול לבטל.
אלא מה שכתב בהלכה ג' שסייג אי אפשר לבטל, שואל הכסף משנה מגזירת שמן של נכרים, שבה"א שחשבנו שפשט איסורו הגמרא שאלה שהרי אין בית דין יכול לבטל אלא אם כן גדול בחכמה, ומשמע שבגדול גם סייג אפשר לבטל:
אך קשה מדפריך בע"ז פרק אין מעמידין (דף ל"ז) אהא דאמרינן דר' יהודה נשיאה התיר את השמן של עכו"ם דהיכי מצי למישבק תקנתא דהלל ושמאי והתנן אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו וכו' והא ודאי גזרת שמן משום סייג הוא כדאמרינן פ"ק דשבת (דף י"ז:) גזרו על שמנן משום יינן וא"כ היכי פריך מדתנן אין ב"ד יכול לבטל אא"כ היה גדול וכו' דמשמע הא אם היה גדול יכול לבטל והרי רבינו כתב בסמוך דבדבר שהוא סייג אפי' גדול אין יכול לבטל.
לכך י"ל דהכי פריך היאך ביטל תקנת הראשונים הא אפילו היתה מאותם שיכול ב"ד אחר לבטלם כגון שלא היתה לסייג ולגדר לא היה יכול לבטלה דהא אין ב"ד יכול וכו'
בשיעור הקודם דברנו על הספק ברמב"ם, שבהלכה א' כתב רק על בית דין שדרשו, ובהלכה ב' על גזירות תקנות ומנהגות. מה יהיה הדין בדברים שאינם דרשות, אלא פסקים, כמו שאומרים אין הולכים בממון אחר הרוב, ואחר כך יבא בית דין שרוצה לשנות? או בדבר שמסרו הכתוב לחכמים, האם יכול בית דין לאחריו לשנות את הפסק?
ובספר בית האוצר הסתפק ר' יוסף ענגיל בשאלה זו, ע' חלק א' עמ' פז:
אחרי כתבי כ"ז נזכרתי שהדבר ממקומו הוא מוכרע, שהרי בירושלמי מועד קטן פ"ב ה"ג איתא וז"ל: א"ר בא בר ממל אילו הי' לי מי שיומנה עמי התרתי בשר בכור להישקל בליטרא והתרתי שיהיו עושין מלאכה בחולו של מועד. כלום אסרו בשר בכור להישקל בליטרא לא כדי שיהו מוכרין אותו בזול והן מערימין עליו ומוכרין אותו ביוקר. כלום אסרו לעשות מלאכה בחוש"מ אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ויגיעין בתורה ואינון אכלין ושתין ופחזין עכ"ל. וא"כ לדיעות הסוברים דמלאבת חול המועד דאורייתא אלא שמסרו הכתוב לחכמים, א"כ מבואר דגם בכה"ג יכולים ב"ד אחר לבטל.
אלא שהירושלמי לכאורה לא מובן שהרי עיקר מלאכה בחול המועד אסורה, אלא שמסרה הכתוב לחכמים, לשיטה זו שזה דאוריתא, ואם כן אי אפשר לבטל בכלל מלאכה בחול המועד. ואולי אין הכוונה בירושלמי שיבטל בכלל את מלאכת חול המועד. ומ"מ משמע שאין צריך להיות בית דין גדול בחכמה ובמנין.
שיטת הראב"ד:
לראב"ד בהלכה ב' שתי השגות:
הלכה ב', השגת הראב"ד: ב"ד שגזרו גזרה וכו' עד שיהא גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין. א"א ולא אפי' אליהו ובית דינו הואיל ופשט איסורן בכל ישראל כדאיתא בע"ז.
השגת הראב"ד: יהיה גדול בחכמה וכו' אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין האחרונים יכולין לבטל עד שיהו גדולים מהם. א"א עיטור שוקי ירושלים בפירות קשיא עליה שהראשונים תקנוהו ור' יוחנן בן זכאי ביטלה אחר חרבן מפני שנתבטל הטעם לראשונים ולא היה גדול כראשונים.
לדעת הראב"ד דבר שפשט איסורו אין בית דין יכולים להתיר אפילו אם גדולים בחכמה ובמנין. ומאידך, אם נתבטל הטעם יכולים גם בית דין קטן מן הראשונים להתיר.
הכלל הראשון של הראב"ד שאם פשט איסורו אי אפשר להתיר, לכאורה זה פשט הגמרא בעבודה זרה לו ע"א שהביא הכסף משנה הנ"ל:
ור' יהודה הנשיא היכי מצי למישרא תקנתא דתלמידי שמאי והלל והתנן אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין ועוד הא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן בכל יכול לבטל בית דין דברי בית דין חבירו חוץ משמונה עשר דבר שאפילו יבא אליהו ובית דינו אין שומעין לו אמר רב משרשיא מה טעם הואיל ופשט איסורו ברוב ישראל שמן לא פשט איסורו ברוב ישראל דאמר רבי שמואל בר אבא אמר רבי יוחנן ישבו רבותינו ובדקו על שמן שלא פשט איסורו ברוב ישראל וסמכו רבותינו על דברי רשב"ג ועל דברי רבי אלעזר בר צדוק שהיו אומרים אין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה.
הרי מבואר בגמרא שכל מה שפשט איסורו בכל ישראל דינו כי"ח דבר, ופשט הגמרא הוא כראב"ד.
ואם כן יש לשאול לשיטת הראב"ד, מתי נאמר הדין שצריך גדול בחכמה ובמנין? אם התפשט איסורו, אי אפשר לבטל, ואם בטל הטעם, גם אם לא גדול בחכמה יכול לבטל? ולכאורה מוכרחים לומר שלראב"ד כשבית דין מבטלים גזירה שלא התפשטה בישראל, אז צריך להיות גדולים בחכמה ובמנין. (וכ"כ מאירי ע"ז במקום שלא התפשט אבל יכולים לעמוד שצריך גדולים בחכמה ובמנין, וכן הדין בגזירה שהתפשטה אבל אין רוב הציבור יכולים לעמוד בה.)
ע' מאירי ע"ז לה ע"ב שחילק את הגזירות לחמשה חלקים.
ע' משנת יעבץ חו"מ סי' ו' אות י'
- ע' בראב"ד ובמפרשים. אם גורסים "ואין" אם כן זה דין נוסף. מלבד הטעם שהוזכר היחיד, מובא דין שאין בית דין וכו'. ואם הגרסה "שאין", פירוש המשנה, שכיון שאין בית דין וכו' לכן נשנה טעם היחיד שזה בית דין יכולים לסמוך על דעת היחיד. ↑
- ובמגילת סתרים שלי כתבתי שיש בזה ג' חילוקים:(א) כל דבר שידוע שהוא מותר מן התורה, ואפ"ה אסורוה משום סיג שלא יבוא לאיסור דאורייתא. כגון בשר עוף שאסרוהו בחלב, משום סיג שלא יבואו להתיר גם בשר בהמה בחלב. וכ"כ סתם יינם, שנאסר משום סיג בנותיהן. וכ"כ אסרו לעשות מלאכה בע"פ מחצות ולמעלה, לסיג שיתבטל מלעשות הפסח, והאידנא ליכא פסח [מג"א תס"ח] וכ"כ יום טוב שני [ביצה ד"ד ב'] אף על גב דהאידנא בקאינן בקביע דירחא, ורחוק הדבר שישכח כל הדור הקביעות, אפ"ה מדנאסר משום סיג שלא יבואו לאיסור דאורייתא כשישכחו הקביעות, להכי בכל כה"ג אפילו הב"ד האחרון גדול מהראשון אינן יכולים לבטל תקנת הראשונים [רמב"ם פ"ב מממרים].
(ב) כל דבר שתיקנו הב"ד תקנה. כגון שתקנו שתוך מהלך יום סביב לירושלים יעלו פירות מע"ש ממש לירושלים [כביצה ד"ה א']. וכ"כ הלל שתיקן פרוזבל [גיטין דל"ו ב']. וכ"כ מה שתיקנו ב"ש וב"ה שלא לחרוש בערב שביעית מעצרת ואילך [מ"ק ד"ג ב']. בכל כה"ג דוקא כשהב"ד האחרון גדול מהראשון בחכמה וגם במניין חכמי הדור, יכולים לבטל תקנת הראשונים.
(ג) אולם כל שנאסר רק מטעם חשש, כגון שאסרו בזמן תכלת, ציצית בטלית פשתן, מחשש שיתכסה בה בלילה [מנחות ד"מ ע"ב], והאידנא ליכא תכלת. וכ"כ אסרו משקין מגולין, מחשש ששתה מהן נחש [ע"ז ד"ל] והאידנא אין נחשים מצויין [כי"ד קט"ז]. וכ"כ אסרו משי עם צמר. מחשש שיתחלף לו משי בפשתן [כלאים פ"ט מ"ב], והאידנא הכל בקיאין במשי [כי"ד תצ"ח]. וכ"כ אין מספקין ואין מרקדין בשבת ויו"ט מחשש שמא יתקן כלי שיר [ביצה דל"ו ב'], והאידנא אין בקיאין בכלי שיר [א"ח של"ט ס"ג]. בכל כה"ג בפסק הטעם שבעבורו אסרו ואינו מצוי אופן האיסור, אז אפילו ב"ד קטן יכול לבטל דברי ב"ד הגדול הקדום. והחילוק בין סיג לחשש הוא, סיג היינו שלא יעבור במזיד, וחשש היינו שחששו שיחטא בשוגג. ויו"ט שני שחשבנוהו בכלל סיג, אף על גב דאם גם ישכחו הקביעות לא יעברו עכ"פ במזיד. אפ"ה לא דמי לכסות לילה ומשי הנ"ל, דהנך היינו שידמה בעיניו להיתר גמור ויעבור בשוגג. משא"כ יום טוב שני חיישינן שכשישכח סוד העיבור וידע שיש כאן ספק איסור דאורייתא ואעפ"כ יעשה מלאכה. וחלב של עכו"ם אף שג"כ לא נאסר רק מטעם חשש חלב טמא, והאידנא אין חלב טמא מצוי [כי"ד קט"ו]. צ"ל דהתם ר"ל דאינו מצוי כל כך למחשב מחצה על מחצה ככל ספק השקול, אבל עכ"פ מחשב מיעוט המצוי טפי מנחשים בזה"ז וכדומה. וכן שמעתי שרגילין לעשות כן לחזירה שמתו ילדיה [ועי' רמג"א תר"ץ סקכ"ב]: ↑