ב”ה
יג. רמב”ם ממרים פרק ב’ הלכה ב’ – גזירה שבטל טעמה
לדעת הרמב”ם, גזירה שבטל טעמה צריך מנין אחר להתירה:
בית דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר ובקש לבטל דברים הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג, אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין, היה גדול בחכמה אבל לא במנין, במנין אבל לא בחכמה, אינו יכול לבטל את דבריו, אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו[1] אין האחרונים יכולין לבטל עד שיהו גדולים מהם, והיאך יהיו גדולים מהם במנין הואיל וכל בית דין ובית דין של שבעים ואחד הוא, זה מנין חכמי הדור שהסכימו וקבלו הדבר שאמרו בית דין הגדול ולא חלקו בו.
השגתו השניה של הראב”ד קשורה לשאלה זו:
השגת הראב”ד: יהיה גדול בחכמה וכו’. א”א עיטור שוקי ירושלים בפירות קשיא עליה שהראשונים תקנוהו ור’ יוחנן בן זכאי ביטלה אחר חרבן מפני שנתבטל הטעם לראשונים ולא היה גדול כראשונים.
ועל זה כתב הכסף משנה:
פירוש דבריו דאמרינן בפ”ק דביצה (דף ה’) שתיקנו חכמים שמהלך יום אחד לכל צד לא יפדו פירות נטע רבעי אלא יעלו ויאכלום בירושלים ומפרש התם טעמא כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות ואמרינן נמי התם דר’ יוחנן בן זכאי נמנה עליהם והתיר שלא יעלו הפירות לירושלים אלא יפדו ויאכלום במקומם משום דבתר חרבן מה לנו לעטר את שוקי ירושלים לצורך העכו”ם ומ”מ קושית הראב”ד איני מכיר דמי אמר לו שריב”ז לא היה גדול כראשונים וא”ת מדאמרינן בפרק יש נוחלין (דף קל”ד) וכן בסוכה (דף כ”ח) פ’ תלמידים היו לו להלל גדול שבכלן יונתן בן עוזיאל קטן שבכלן ריב”ז דילמא קטן שבכלם לא בחכמת התורה קאמר אלא בשאר חכמות הוא שהיו גדולים ממנו תדע דהא קאמר התם שלא הניח ממשלות כובסים משלות שועלים שיחת שדים ושיחת מלאכי השרת ומעשה מרכבה ובאותן חכמות אפשר שהיו גדולים ממנו אבל לא בחכמת התורה וראיה לדבר שנתמנה נשיא וראש ישיבה במקום הלל.
אלא שכתב התוספות יו”ט במשנה מעשר שני פ”ה מ”ב, שאדרבא מן המשנה משמע דוקא כרמב”ם שהרי הוצרכו להתנות, ומשמע שלולא התנאי היה צריך לבטל בבית דין גדול בחכמה ובמנין:
כרם רבעי היה עולה לירושלם מהלך יום אחד לכל צד ואי זו היא תחומה אילת מן הדרום ועקרבת מן הצפון לוד מן המערב והירדן מן המזרח ומשרבו הפירות התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה ותנאי היה בדבר שאימתי שירצו יחזור הדבר לכמות שהיה רבי יוסי אומר משחרב בית המקדש היה התנאי הזה ותנאי היה אימתי שיבנה בית המקדש יחזור הדבר לכמות שהיה:
מכל מקום, ברור לדעת הרמב”ם שכדי לבטל גזירה, גם אם בטל טעמה, צריך בית דין גדול בחכמה ובמנין. וראיה שגם אם בטל הטעם צריך בית דין להתיר: מגמ’ ביצה שאף לאחר חורבן הבית כשתיקן רבי יוחנן בן זכאי דמקבלין עדות החדש כל היום כולו, ואז גם ראש השנה עושים שני ימים מספק, מ”מ ביצה שנולדה בזה אסורה בזה וכקדושה אחת הן. ועוד מבואר בסוגיה שם שאף לאחר חרבן הבית דשוב אין ענין לעטר את שוקי ירושלים בפירות משום עולי הרגלים, מ”מ לולי שרבי יוחנן בן זכאי נמנה עליו להתירו היה חיוב להעלות פירות כרם רבעי לירושלים ואסור היה לפדותן, עי”ש.
ומצאנו בפוסקים כמה גזירות שלדעתם בטילות בזמן הזה, וצריך ליישב איך זה פועל על פי הכלל שצריך בי”ד כדי דבטל, דוגמאות:
- שלא לטפח ולא לספק, גזירה שמא יתקן כלי שיר, ע’ שו”ע שלט סעיף ג’.
- גזירת מים מגולים.
- גידול בהמה דקה בארץ ישראל, שבגמרא מופיעה גזירה שלא לגדל בהמה דקה בארץ ישראל מחשש שמא ירעו בשדות אחרים ויזיקו, והיום נפסק שמותר.
- לעשות מסחר עם הגויים ביום אידם.
- עטיפת הראש באבל שאין אנו נוהגים.
- הלוואה לעכו”ם – ע’ תוספות ב”מ ע’ ע”ב[2]
- תכשיטים שחכמים אסרו לצאת בהם לרשות הרבים, כתבו התוספות בשבת שמותר היום[3].
וכן עוד דברים שהתירו בזמן הזה. ומאידך יש גזירות שבטל הטעם ולא בוטלו, כגון: גזירת קטניות, גילוח בחול המועד, שמא יחתה בגחלים, חלב עכו”ם, ברכה מעין שבע בליל שבת, חזרת הש”ץ, שחיקת סמנים, עשיית מלאכה בערב פסח לאחר חצות, שעיקרו ניתקן בגלל הקרבן, ברכה מעין שבע בליל שבת שתקנו משום עם שבשדות (בית יוסף רס”ט, ושם האריך לגבי הקידוש בבית הכנסת, שזה כבר לא נוהגים ברוב המקומות).
א.
בשו”ע יו”ד סי’ קט”ז סעיף א’ כתוב:
משקים שנתגלו, אסרום חכמים דחיישינן שמא שתה נחש מהם והטיל בהם ארס. ועכשיו שאין נחשים מצויים בינינו, מותר.
ולכאורה, הרי זה דבר שנגזר במנין, ומדוע מותר בזמן הזה? וע’ ביאור הגר”א שם שכתב:
… ואין כאן משום דבר שבמנין שלא נגזרה לכתחלה אלא במקום דיש משום גלוי מדקאמרינן יין מבושל אין בו משום גילוי והרבה כיוצא שם וה”ה לדידן בכולם כיון שלא נאסר לגמרי כנ”ל:
פירוש דברי הגר”א, שכיון שגם כשגזרו את הגזירה לא היתה הגזירה מוחלטת אלא רק במקום ששייך גילוי, שהרי יין מבושל אין בו משום גילוי כי לא גזרו, ואם כן היום הכל דומה ליין מבושל שלא שייך גילוי. ומקורו מתוספות עבודה זרה דף לה ע”א ד”ה חדא:
ואנו שאין נחשים מצוין בינינו אין לחוש משום גלוי ואין לומר דדבר שבמנין הוא וצריך מנין אחר להתירו כי ודאי הוא כשאסרו תחלה לא אסרו אלא במקום שהנחשים מצוין כמו שאפרש לקמן גבי יין נסך.
מסברא זו מתיר בשו”ת תורת חסד או”ח יז גם מסחר ביום אידם, לצאת בתכשיטים, ולהלוות בריבית לעכו”ם וכן עטיפת הראש לאבל. שכיון שמראש לא אסרו בכל מקרה.
אבל הרמב”ן בעבודה זרה לה ע”ב (והביאו הר”ן ע”ז יג ע”ב ברי”ף) כתב בנדון איסור הגבינה, שבכלל גילוי לא נאסר במנין, אלא זה רק חשש:
ומ”מ אפי’ למ”ד דמשום ניקור אסרוה לעולם ואפי’ במקום שאין חוששין לגלוי לפי שהגבינה נאסרה במנין וצריך מנין אחר להתירו ב”ד גדול ממנו, אבל שאר מגולין לא הושיבו ב”ד עליהם ולא נאסרו במנין אלא שהיו אוסרין עליהם מפני שסכנתן מצויה להם.
ולפי זה אין לדמות גזירות אחרות לגילוי.
ב.
כיוצא בזה כתבו תוספות ריש עבודה זרה לגבי האיסור לעשות משא ומתן עם הגויים ביום אידם, שאין אנו מקפידים היום שלא לעשות עם הגויים משא ומתן ביום אידם, ואחד מתרוצי התוספות שהיום קים לן בגוויהו דלא פלח לעבודת כוכבים. ורא”ש פ”א סימן א כתב גם כן שהעכו”ם היום אינם עובדי עבודה זרה והוסיף:
ואין לאסור משום דכל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו (ביצה ה ב) דהא מהאי טעמא שרי לקמן בפ”ב (דף סד ב) דקאמר רב יהודה שדר קורבנא לאבודרינא אמר ידענא ביה דלא פלח לעבודת כוכבים ורבא שדר קורבנא לבר שישך אמר ידענא ביה דלא פלח לעבודת כוכבים אלמא מעיקרא לא היתה גזירה אלא לפי המקומות שעובדים עבודת כוכבים שם דהא דקאמר שמואל בגולה אין אסור אלא יום אידם בלבד משום דלא הוו אדוקי כולי האי והשתא דחזינן דגוים שבח”ל לא אדוקי כלל אפי’ ביום אידם יש להתיר.
עיקר תירוצו הוא שמלכתחילה לא היתה התקנה על מקומות שלא עובדים שם עבודה זרה.
ג.
וכן בעבודה זרה (נ”ז ע”ב ד”ה לאפוקי) כתבו התוס’ דאף דאסרו חכמים יין שגוי שכשך בו בזמנינו שאין הגויים שבינינו עובדים עבו”ז אין בזה איסור, וביתר ביאור ברא”ש ע”ז פרק ד’ סימן ז’:
וכן כתב רשב”ם וריב”ן בשם רש”י שכתוב בתשובות הגאונים דבזמן הזה אין איסור הנאה במגע עובד כוכבים ביין של ישראל דעובדי כוכבים עכשיו אין רגילין לנסך יין לעבודת כוכבים וחשיבי לענין ניסוך כאין יודעין בטיב עבודת כוכבים ומשמשיה. והוו לה כתינוק בן יומו שעושה יין נסך לאסור בשתיה ולא בהנאה. ועל זה סומכין בהרבה מקומות ליקח יין נסך מן העובדי כוכבים בחובותיהן. וגם אם נוגע עובד כוכבים ביינו של ישראל מוכרו לעובד כוכבים.
וכ”כ הרמ”א בסימן קכ”ד סעיף א’ וסכ”ד, ועי”ש בט”ז סק”א. וז”ל השו”ע והרמ”א בסעיף כד:
מגע עובד כוכבים ביין ע”י דבר אחר שלא בכוונה, כגון שהיה יורד מהדקל ובידו לולב ונגע בראש הלולב ביין שלא בכוונה, או שהיה מהלך ונגע בכנף בגדו שלא בכוונה; וכן אם נתכוין ליגע בו ע”י דבר אחר, אלא שאינו יודע שהוא יין, מותר אפילו בשתייה.
רמ”א שם: …ובזמן הזה דהאומות לאו עובדי כוכבים הם, כל מגען מקרי שלא בכונה, (מרדכי פר”י והגהות אשיר”י ומהרי”ו בהל’ סי’ ט”ו); ולכן אם נגע ביין על ידי דבר אחר, אף על פי שיודע שהוא יין וכוון ליגע בו, מותר אפילו בשתיה, דמקרי מגע על ידי דבר אחר שלא בכוונה; והוא הדין אם נגע, אפילו בידו, בלא כוונת מגע או שלא ידע שהוא יין, שרי. ואין לפרסם הדבר בפני עם הארץ. (ד”ע וכן מצא בתשובת ר”ל ן’ חביב מ”א).[4]
ד.
לגבי הדין שאין מטפחין ואין מרקדין בשבת, כתבו התוספות בביצה דף ל’ ע”א:
תנן אין מטפחין ואין מרקדין – פרש”י שמא יתקן כלי שיר ומיהו לדידן שרי דדוקא בימיהן שהיו בקיאין לעשות כלי שיר שייך למגזר אבל לדידן אין אנו בקיאין לעשות כלי שיר ולא שייך למגזר.
והרמ”א פסק כתוספות בשו”ע סימן שלט סעיף ג’, על הדין שאין מטפחין להכות כף אל כף וכו’ כתב:
והא דמספקין ומרקדין האידנא ולא מחינן בהו משום דמוטב שיהיו שוגגין וכו’. וי”א דבזמן הזה הכל שרי, דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר וליכא למגזר שמא יתקן כלי שיר דמלתא דלא שכיח הוא ואפשר שעל זה נהגו להקל בכל (תוספות ריש פרק המביא כדי יין).
ולכאורה קשה, שהרי זה דבר שבמנין ואי אפשר להתירו אפילו אם בטל הטעם? כתב על זה בבית יוסף סי’ של”ט:
ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין. משנה בפרק משילין (ביצה לו:) ומפרש טעמא בגמרא (שם) שמא יתקן כלי שיר וכתבו התוספות בריש פרק המביא כדי יין (שם ל. ד”ה תנן) ומיהו לדידן שרי דדוקא בימיהם שהיו בקיאים לעשות כלי שיר שייך למיגזר אבל לדידן אין אנו בקיאין לעשות כלי שיר ולא שייך למיגזר עכ”ל. ואף על גב דבפרק קמא דביצה (ה.) אמרינן שאף על פי שנתבטל טעם הגזירה לא נתבטלה הגזירה התוספות מדמו ליה למשקין מגולים דשרו האידנא לפי שאין נחשים מצויים כמו שכתבו הם ז”ל בפרק ב’ דעבודה זרה (לה. ד”ה חדא)
ולפי דברי הגר”א הנ”ל בהסבר הטעם שהיום לא חוששים לגילוי, אין מקום לדימוי של בית יוסף את הדין שאין מטפחין לדין גילוי, שהרי גילוי מראש לא נתקן למקומות שאין חשש, מה שלא מצאנו בגזירת אין מטפחין.
אלא צריך לומר כמ”ש הרמב”ן שיש דברים שחז”ל אסרו משום חשש, ובמקום שאין חשש לא גזרו ואין זו גזירה.
וצריך לומר כמו שכתב המגן אברהם בהלכות פורים, שם כתב הרמ”א בסימן תר”צ סעיף יז:
עוד כתבו שנהגו התינוקות לצור צורת המן על עצים ואבנים, או לכתוב שם המן עליהן, ולהכותן זה על זה כדי שימחה שמו על דרך: מחה תמחה את זכר עמלק (דברים כה, יט) ושם רשעים ירקב (משלי י, ז) ומזה נשתרבב המנהג שמכים המן כשקורים המגילה בבהכ”נ (אבודרהם); ואין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו, כי לא לחנם הוקבעו. (ב”י בשם א”ח).
וכתב על זה המגן אברהם בס”ק כב:
ודבר שנגזר במנין אפי’ ידוע מאיזה טעם ובטל הטעם צריך מנין אחר להתירו (גמ’ פ”ק דביצה) ואין ב”ד יכול לבטל דברי ב”ד חבירו אא”כ גדול ממנו בחכמה ובמנין וכל דבר שהוא משום חששא ועברה החששא א”צ מנין אחר כמ”ש בי”ד סי’ קי”ו ובתוס’ ביצה ע”ש
הרי שמדמה גילוי לאין מטפחין, שהם משום חששא ועברה הסיבה לחשש ולכן מתירים גם בלא מנין אחר
ובשו”ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן ק כתב לגבי גזירה זו של אין מטפחין חידש שכיון שבטל הטעם נחשב כאילו לא פשטה הגזירה:
ונראה לע”ד שהטעם הוא דנחשבה כלא פשטה הגזירה אף שכבר פשטה בימיהם אבל כיון שעכשיו נשתנה מכפי שהיה בימיהם שנסתלק הטעם לא נחשב מה שפשטה בעת שהיה הטעם לפשטה גם עכשיו כשליכא הטעם. ואף שמ”מ הרי צריכין למנות ולבטל, יש לומר דכיון שידוע שכל החכמים שבעולם היו מסכימין להתיר מאחר שעוברין, וכדחזינן שאף כשהיה הטעם אמרו שלא למחות כדי שיהיו רק שוגגין ולא מזידין ידעינן מזה שאם היה אפשר לבטל התקנה ולא יהיה כלל איסור היו ודאי רוצין בזה רק שאז שהיה הטעם לא היו יכולין לבטל משום שכבר פשטה, ולכן כשנסתלק הטעם שלא נחשב כפשטה גם עכשיו שאפשר לבטל כשהיו נמנין ומסכימין נחשב כנתקבצו החכמים ונמנו ודנו להסכים להתיר.
ה.
אלא שמצאנו מקום נוסף שכבר הראשונים דנו בזה, הגמרא בביצה ו’ ע”א אומרת:
יום טוב שני לגבי מת כחול שויוה רבנן אפילו למיגז ליה גלימא ולמיגז ליה אסא אמר רבינא והאידנא דאיכא חברי חיישינן.
ופרש רש”י שחברי הם שם אומר שכופין את ישראל לעשות מלאכתן, וביום טוב היום נשמטים מהם על ידי שאומרים להם שזה יום טוב. ואם יראו אותם קוברים מתים, לא יוכלו להשתמט. וכתב הרא”ש שם סימן ה’:
אמר רבינא והאידנא דאיכא חברי חיישינן. ובזמן הזה אין לאסור מטעם זה כיון דליכא חברי האידנא כמו שאין נזהרין מגילוי לפי שאין נחשים מצויין.
ו.
בברכות (נ”ג ע”ב) ובמס’ חולין (ק”ה ע”א) כתבו לגבי מים אחרונים דכיון שאין מלח סדומית מצויה בינינו אין מים אחרונים חובה. וכ”ה בשו”ע או”ח סימן קפ”א ס”י:
יש שאין נוהגים ליטול מים אחרונים; ואפי’ לנוהגים כן, אדם שהוא אסטניס ורגיל ליטול ידיו אחר הסעודה לדידיה הוו ידים מזוהמות וצריך ליטול ידיו קודם ברכת המזון.
ולכאורה הרי זה דבר שבמנין, ומדוע הותר אם אין לנו מלח סדומית?
כדי ליישב את ענין מלח סדומית, צריך לומר יש להבחין בין מה שאסרו חכמים בדרך תקנה וגזירה למה שאסרו חכמים משום חששא דאיסורי או סכנתא. ורק בגזירות שגזרו ובתקנות שתיקנו אמרינן דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, דזה טבען ודרכן של תקנות חז”ל, דאף שבטל הטעם התקנה עומדת בעינה וכפי שלמדו מתורת משה, וכמבואר. אבל במה שאסרו משום חשש איסור או סכנה לא אסרו אלא כאשר יש חשש ואם עבר החשש בטל האיסור. ודבר זה כותב המגן אברהם בהלכות פורים שהבאנו לעיל.
אבל לגבי כלי שיר, למעשה השו”ע מחלק דין זה משאר הדברים שנגזרו במנין יש בהם סברא להתיר. בסימן קט”ז ביו”ד פסק כדברי התוס’ בהיתר הגילוי, ובסימן קפ”א באו”ח הביא את דברי התוס’ לגבי מים אחרונים, וביו”ד סימן קמ”ח הביא את דברי התוס’ לגבי ימי אידיהם. (וביו”ד סימן קכ”ד כתב הרמ”א כדברי התוס’ לגבי שכשוך גוי בזמה”ז).
אך באו”ח סימן של”ט ס”ג כתב דאין מטפחין ואין מספקין וכו’ ולא כתב כלל י”א שבזמה”ז מותר, ובב”י ביאר דכיון ששלשת עמודי ההלכה, הרי”ף, הרמב”ם והרא”ש, סתמו לאסור, אין הלכה כדברי התוס’.
ולפי האמור יש לומר שזה חמור יותר משום שעיקר ההיתר בדברים אחרים הוא משום שבזמן הגזירה לא גזרו בכל אופן אלא רק באופן שיגיע ממנו איסור, ולכן יש היתר. מה שאין כן בטיפוח וריקוד.
ז.
בשו”ע אורח חיים הלכות ציצית סימן ט סעיף ו כתב המחבר:
י”א שאין לעשות טלית של פשתן, אף על פי שאין הלכה כן, ירא שמים יצא את כולם ועושה טלית של צמר רחלים שהוא חייב בציצית מן התורה בלי פקפוק.
הגה: ומיהו אם אי אפשר רק בטלית של פשתן, מוטב שיעשה טלית של פשתן וציצית של פשתן, משיתבטל ממצות ציצית (תשובת הרא”ש כלל ב’).
וכתב הטעם המגן אברהם שם ס”ק ז’, על דברי הרמ”א שמוטב שיעשה של פשתן:
של פשתן. אפי’ לדברי האוסרין דעיקר הגזירה משום תכלת והאידנא ליכא תכלת ולא שייך לדמותו לדבר שנאסר במנין אין לו היתר אלא ע”י ב”ד גדול ממנו בחכמה ובמנין דכיון שטעם האיסור ידוע אם נתבטל הטעם נתבטל האיסור ממילא דל”ד לתקנת ריב”ז וכו’ ע”ש דהיתה ביצה אין הטעם ידוע כ”כ וכו’ אבל בנדון זה אין כאן תקנה אלא ב”ש אוסרין משום גזירה וכיון דהשתא לא שייך הך גזירה שרי ועבי”ד רסי’ קי”ו וברמב”ם פ”ב מסנהדרין עמ”ש סי’ תס”ח:
ומקורו מתשובת הרא”ש (כלל ב’ סימן ח’) דכאשר טעם התקנה ידוע לכל, אם בטל הטעם בטלה התקנה, ורק בתקנה שאין טעמה ידוע אמרו דצריך מנין אחר להתירה. ובד”ז כתב דאף שאסרו חכמים לעשות ציצית בטלית של פשתן גזירה משום קלא אילן או משום כסות לילה, בזמה”ז שאין לנו תכלת אם אין לו אלא טלית של פשתן לא יבטל מצות ציצית אלא יטיל בו ציצית של פשתן דכיון דבטל הטעם בטלה הגזירה, דהכל ידעו טעם גזירה זו. וז”ל הרא”ש:
דעיקר טעם האיסור הוא דילמא אתי למירמי ביה תכלת שהוא עיקר המצוה ובכסות לילה או אם יקרע סדינו ה”ל כלאים שלא במקום מצוה. אבל בזמן הזה שאין לנו תכלת ואין לנו היתר כלאים בציצית כלל לא שייך למגזר כלל דלא שייך לדמותו לדבר שנאסר במנין דאין לו היתר אלא ע”י ב”ד הגדול ממנו בחכמה ובמנין. דכיון שטעם האיסור ידוע אם נתבטל הטעם בטל האיסור ממילא.[5]
שאלה זו של ההבדל בין גזירה ובין חשש הוא ההבדל שבין גבינת עכו”ם שנאסרה ואין לה היתר להלכה, ובין חלב שכיון שזה רק חשש לכן מותר כשישראל רואהו או ישראל נכנס ויוצא.
ע”ע שו”ת תורת חסד או”ח סי’ יז; יביע אומר ח”ג או”ח סימן כ; אגרות משה או”ח ח”ב, ק;
- שלא כמחצית השקל בדעת מגן אברהם המובא בסוף כאן, ע’ סוף השיעור. ↑
- ד”ה תשיך: “ומה שנהגו עתה להלוות לנכרים אור”ת משום דבשל סופרים הלך אחר המיקל וקי”ל כאידך לישנא דמתני הא דרב הונא אברייתא דרב יוסף ולא אסרו מעולם רב נחמן ורב הונא רבית דנכרי ואפי’ ללישנא קמא יש להתיר לפי שיש עלינו מס מלך ושרים והכל הוי כדי חיינו ועוד שאנו שרויין בין האומות ואי אפשר לנו להשתכר בשום דבר אם לא נישא וניתן עמהם הלכך אין לאסור רבית שמא ילמוד ממעשיו יותר משאר משא ומתן”. וע’ רמב”ם מלוה ולוה פרק ה’ הלכה ב’: ” אסרו חכמים שיהיה ישראל מלוה את העכו”ם ברבית קצוצה אלא בכדי חייו גזרו שמא ילמוד ממעשיו ברוב ישיבתו עמו”. ↑
- תוספות שבת סד ע”ב ד”ה רב ענני: “ואנו שאין לנו רה”ר גמור דכל רה”ר שלנו כרמלית היא שהרי אין מבואות שלנו רחבות י”ו אמה ולא ס’ ריבוא בוקעים בו הרי הוא כחצר שאינה מעורבת ומותרות נשים שלנו להתקשט בטבעות ובתכשיטים כפר”ת.” ↑
- על פי זה כתב וז”ל חזון איש הלכות יין נסך סימן מט:
ב”י סי’ קי”ט הביא תשובת הרשב”א דמחלל שבת בפרהסיא או כופר בדברי חז”ל אוסר יין במגע, ונראה שהוא משום קנסא כיון שאינו עובד כו”מ וגם בתו מותרת, ונראה דדינו כנכרי שאין עובד כו”מ ויינו מותר בהנאה ואסור בשתיה ומגעו ע”י ד”א או מגעו ביד שלא בכונת מגע מותר בשתיה, וכן מדדו ביד וכיו”ב, אבל נגע דרך מלאכתו במלאכה שאין בה טרדא אסור בשתיה וכמש”כ לעיל ואם הוא פועל בעשיית היין בחזקת שנגע דרך התעסקות ואסור בשתיה.
ואם מצץ צנור הגומי והיין גריר היינו גישתא וכיון דנגע ביין בפיו וכל היין בתר גשתא גריר, לדידן ג”כ כל היין אסור בשתיה, וכן אם הניח אצבעו על פי הצנור לעכב יציאת היין אוסר כל היין. אבל אם טלטל כלים ביינן אף שהוא משכשך דרך הלוכו מותר וכמש”כ בדמ”ר סי’ כק”ד סי”ז שהרי זה שאינו עובד כעכו”מ אינו משכשך לשם עכו”מ והוי שכשוך שלא בכונה ושכשוך שלא בכונה ע”י כלי מותר בשתיה בזמן שלא נגע בגופו. וכן נותן ענבים לגת ואינו אוסר, וכן פותח את הברזא של גת והיין יורד ואינו אוסר, וכן שואב בנטלא וממלא בקבוקים דרך המשפך ובלבד שלא יגע ביין בידו, שכחו מותר, כמש”כ לעיל סק”ו. ↑
- וכתב הרב אשר וייס בשיעור על דבר שבמנין: ודברי המג”א עמוקים ועמומים כדרכו בקודש בכל מקום ויש לעיין בכונתו. דלאחר שהביא את עיקר דברי הרא”ש כתב “אבל בנידון זה (סדין בציצית) אין כאן תקנה אלא בית שמאי אוסרין משום גזירה וכיון דהשתא לא שייך הך גזירה שרי”. וצ”ב בכונתו.
וראיתי בזה שתי דרכים בדברי האחרונים שם. במחצית השקל כתב דאין בזה תוספת טעם אלא היינו הך, דכאשר הטעם ידוע לכל נקרא גזירה וכשאין הטעם ידוע הוי בכלל תקנה, ודבריו דוחק עצום. ולכאורה נראה יותר מש”כ שם בנתיב חיים דהגירסא של המג”א בשו”ת הרא”ש הוא ועוד, וכונתו לתירוץ נוסף דשאני גזירה מתקנה ורק בתקנה אמרו דצריך מנין אחר להתירו, משא”כ בגזירות, עי”ש.
אלא שגם הוא לא ביאר מה בין גזירה לתקנה. והנראה בזה בפשטות הענין דבאמת לא מצינו בגמ’ בביצה נפ”מ בהלכה זו דצריך מנין אחר להתירו אלא בתקנות ולא בגזירות, דמחד אמרו דאף לאחר שתיקן ריב”ז דמקבלין עדות כל היום מ”מ שני ימים טובים של ר”ה כקדושה אחת הן ונולדה בזה אסורה בזה, ומאידך גיסא אמרו כן לגבי מה שתיקנו להעלות פירות רבעי כדי לעטר את שוקי ירושלים בפירות, ושני אלה תקנות המה ולא גזירות, ורק בהם ניתנה הלכה דצריך מנין אחר להתירו, אבל בגזירות חכמים שכל ענינן להרחיק את האדם מן העבירה כשבטל הטעם אכן בטל גם המנהג. כך נראה ביאור שיטת המג”א. ↑