ב"ה
יד. רמב"ם ממרים פרק ב' הלכה ד' – עקירה של מצוה לפי שעה
כתב הרמב"ם:
ויש לבית דין לעקור אף דברים אלו לפי שעה אף על פי שהוא קטן מן הראשונים שלא יהו גזרות אלו חמורין מדברי תורה עצמה שאפילו דברי תורה יש לכל בית דין לעקרו הוראת שעה, כיצד בית דין שראו לחזק הדת ולעשות סייג כדי שלא יעברו העם על דברי תורה, מכין ועונשין שלא כדין אבל אין קובעין הדבר לדורות ואומרים שהלכה כך הוא, וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה או לעבור על מצות לא תעשה כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים עושין לפי מה שצריכה השעה, כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו [כולם] כדרך שאמרו חכמים הראשונים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.
על המשל של הרמב"ם כתב הרדב"ז:
כשם שהרופא חותך וכו'. אין המשל הזה צודק אלא א"כ אנו רואין את כל ישראל כאילו הם גוף אחד ואף על פי שגופין מחולקין הם כיון שנשמותיהם ממקום אחד חוצבו הרי הם כגוף אחד כי הנשמה היא עיקר, ודע זה. ומדברי רבינו נראה שהמשל הוא על המצות שהם כגוף אחד וב"ד מבטלים מקצת כדי לקיים השאר, והמשל צודק בשני הדרכים:
שתי אפשרויות להבין את המשל, או שהגוף הוא כלל ישראל, או שהגוף הוא כלל המצוות.
שני חידושים ברמב"ם שצריך לברר: א. לגבי מצוות עשה שכתב שרק לפי שעה בית דין מבטלים, והרי בגמרא ביבמות צ' ע"ב מבואר שבשב ואל תעשה מבטלים גם לעולם כמו שופר ולולב, ערל והזאה וכו'. ב. שגם לא תעשה בית דין יכולים לבטל, ולהלן נברר.
הרמב"ם כאן עוסק בשני דברים: א. בעונשין, שבית דין מכין ועונשין שלא מן הדין. ועוד דבר שאם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה או לעבור על לא תעשה כדי להחזיר רבים לדת, יכולים לעשות. לגבי כח בית הדין לענוש, מובא בגמרא סנהדרין מו ע"א:
תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך שוב מעשה באדם אחד שהטיח את אשתו תחת התאנה והביאוהו לבית דין והלקוהו לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך.
ודברים אלו כתב הרמב"ם בהלכות סנהדרין פרק כד הלכה ד':
יש לבית דין להלקות מי שאינו מחוייב מלקות ולהרוג מי שאינו מחוייב מיתה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה, וכיון שרואים בית דין שפרצו העם בדבר יש להן לגדור ולחזק הדבר כפי מה שיראה להם הכל הוראת שעה לא שיקבע הלכה לדורות, מעשה והלקו אדם שבעל אשתו תחת אילן, ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו, ומעשה ותלה שמעון בן שטח שמונים נשים ביום אחד באשקלון ולא היו שם כל דרכי הדרישה וחקירה וההתראה ולא בעדות ברורה אלא הוראת שעה כפי מה שראה.
ונראה ששני דברים אלו שמדבר עליהם הרמב"ם אינם שייכים לדבר אחד. הר"ן בדרשות, דרוש יא שכותב שגם כח זה של בית הדין לענוש ולהכות הוא מכוחו של המלך:
ונמצא שמינוי השופטים היה לשפוט משפטי התורה בלבד, שהם צודקים בעצמם, כמו שאמר ושפטו את העם משפט צדק, ומינוי המלך היה להשלים תיקון סדר המדיני, וכל מה שהיה מצטרך לצורך השעה.
ואל תקשה עלי מה ששנינו בפרק נגמר הדין (סנהדרין מו א) תניא ר' אליעזר [בן יעקב] אומר שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה וכו', שנראה ממנו שמינוי הבית דין הוא לשפוט כפי תיקון העת והזמן. ואינו כן, אבל בזמן שיהיו בישראל סנהדרין ומלך, הסנהדרין [הם] לשפוט את העם במשפט צדק לבד, לא לתיקון ענינם ביותר מזה, אם לא שיתן המלך להם כוחו. אבל כאשר לא יהיה מלך בישראל, השופט יכלול שני הכוחות, כח השופט וכח המלך.
אבל כח בית הדין לבטל מצוה עשה אינו מכח גדרי מלך אלא מכח בית דין, וכמו שכתב הרמב"ם.
אבל צריך עיון על הרמב"ם, שהרי בגמרא ביבמות צ' ע"א-ע"ב כתוב שבשב ואל תעשה בית דין יכולים בית דין לבטל לתמיד, ודוגמה לכך היא ערל – שגר שהתגייר ערב פסח אין שוחטים עליו משום גזירה שכל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר. וכן הזאה – שהיא שבות ואינה דוחה שבת גם אם זה גורם לו לבטל את קרבן הפסח, וכן איזמל למילה, אין מביאים אותו דרך גגות חצרות וקרפיפות שזה הוצאה מדרבן ומבטלים מצות מילה. וכן סדין בציצית כבשי עצרת שופר ולולב.
ואומרת הגמרא ביבמות צ' ע"ב:
ת"ש אליו תשמעון אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה כגון אליהו בהר הכרמל הכל לפי שעה שמע לו שאני התם דכתיב אליו תשמעון וליגמר מיניה מיגדר מילתא שאני
וכן להלן הגמרא שהובאה לעיל שבית דין מכין ועונשין שלא מן הדין, ואומרת הגמרא שאי אפשר ללמוד מכך, משום ש"מיגדר מילתא שאני". נחלקו הראשונים מה פירוש כאן מגדר מילתא, האם באליהו בהר הכרמל זו היתה הצלה של כלל ישראל, ואין ללמוד בכלל משם לגבי לא תעשה, או שניתן ללמוד גם לגבי בית דין שבלא תעשה יכולים לומר לעבור משום מגדר מילתא. דעת הרמב"ן וכך משמע בתוספות ד"ה וליגמר שבתירוץ סבורה הגמרא שבכל מקום שיש צורך לגדור יכולים בית דין לתקן ולעקור דין תורה לזמן ולא לדורות, וכנראה כך הבין הרמב"ם שהתיר לא תעשה משום מגדר מילתא.
לפי מסקנת הגמרא, בשב ואל תעשה בית דין יכולים לבטל גם לעולם, ורק בקום עשה יכולים רק לפי שעה משום מיגדר מילתא. ואילו ברמב"ם משמע שגם לבטל מצות עשה בשב ואל תעשה זה רק לפי שעה? וכן ברמב"ם להלן בהלכה ט' כתב מפורש שיכולים להתיר איסורי תורה לפי שעה דוקא:
הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות וכן יש להן להתיר איסורי תורה לפי שעה מהו זה שהזהירה תורה לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן ולקבוע הדבר לעולם.
הרב שכטר בספרו "בעקבי הצאן" סי' ג' לומד ברמב"ם שהכח לבטל משום מיגדר מילתא אין זה דין בכח בית דין:
ונראה לומר דהא דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת במקום מיגדר מילתא אין זה דין בכוח הבי"ד כהא דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשוא"ת שהוא אחד מכוחות הבי"ד וילפינן לה מקרא דימין ושמאל אפילו אומרים לך על ימין שהוא שמאל וכו' עי' קונטרס דברי סופרים סוף סי' ד' ובס' ארץ הצבי סי' י"ס אות א' אלא שענין מיגדר מילתא הוא גדר של חטא בשביל שתזכה.
(חידוש בדבריו ש"אפילו אומרים לך על ימין שהוא שמאל" קאי על בית דין שעוקרים דבר מן התורה.)
ההבנה הפשוטה היא שלא כדבריו אלא שמיגדר מילתא והוראת שעה זה היינו הך.
ואם כן קשה, מדוע הרמב"ם כאן כתב שאפשר לבטל רק לפי שעה והרי בשב ואל תעשה יכולים לבטל לתמיד כמו שופר בראש השנה? ואפשר לומר שמה שכתב הרמב"ם כאן שבית דין יכולים לפי שעה לבטל מצות עשה או לעבור על לא תעשה, אינו מדין זה שיש כח ביד בית דין לעקור דבר מן התורה, משום שכלל זה עוסק בדבר שהביטול שלו הוא קבוע, כמו ערל הזאה ואיזמל. אבל כאן הרמב"ם מיירי רק בצורך לבטל באופן זמני ולא באופן קבוע, וזה גדר אחר. (וע' חילוקים מעין אלו ביד המלך פרק ב' הלכה ד'). וההבדל הוא שכאן מדובר בעקירה מוחלטת של מצוה, וזה אפשר רק באופן זמני, אבל שופר בראש השנה או ערל שלא יעשה פסח כיון שאמרו שכל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, זו אינה עקירה ממש, ומועילה מדין כח בית לעקור, ולעולם.
ועל פי זה יובן מדוע הרמב"ם בהלכה ט' דן מצד לא תגרע רק בזה ולא בכל מקום שיש כח ביד בית דין לעקור. משום שכל מקום שבית דין עוקרים דבר מן התורה, לא עוקרים לגמרי, כגון תקיעת שופר בשבת, ולא בטלו כל תקיעת שופר ביום טוב גזירה משום כלי שיר, ולהלן נדון בזה.
על פי זה ניתן להבין את הקשר בין סוגיה זו ובין הכלל "עת לעשות לה' הפרו תורתך", שלכאורה קשה מדוע הסוגיה ביבמות דף צ' ע"ב לא אמרה טעם זה[1]? ובקובץ הערות יבמות סי' סט אות מא שאל הפוך:
מא) והנה בפ' הניזקין [גיטין ס' ע"א] איתא דהתירו לכתוב דברים שבע"פ, משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, וקשה למ"ד דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת גם בקו"ע, ל"ל הך קרא דעת לעשות, והרי בסוגיא דיבמות (דף צ') לא מייתי כלל להך קרא דעת לעשות.
משום עת לעשות לה', התירו חז"ל לכתוב תורה שבעל פה, ולא רק בגדר הוראת שעה. כיוצא בזה בגמרא ברכות נד ע"א שתקנו שהיא אדם שואל בשלום חברו בשם, מובא הפסוק "עת לעשות לה' הפרו תורתך". וביומא דף סט ע"א מסופר על שמעון הצדיק שיצא בבגדי כהונה מן המקדש לפני אלכסנדר מוקדון, משום עת לעשות לה'. וכן הרמב"ם בתשובה רנ"ו ביטל את המנהג להתפלל תפילה בלחש ואחר כך חזרת הש"ץ אלא הנהיג שיתפללו בקול, החזן עם הציבור,[2] והסיבה לכך היא:
ומה שחייב אותי לעשות זאת הוא, שהאנשים כולם בשעת תפלת שליח ציבור אינם משגיחים למה שהוא אומר, אלא מסיחין זה עם זה ויוצאין (החוצה) והוא מברך ברכה לבטלה כמעט, הואיל ואין שומע לה. וכל מי שאינו בקי, כאשר הוא רואה תלמידי חכמים וזולתם מסיחין וכחין ורקין ומתנהגין כמי שאינו מתפלל בשעת תפלת שליח ציבור, עושה גם הוא כזה ונקבע בלבות האנשים כולם, שאין תפלה אלא בעת הלחש. ואנו אומרים באיסורי תורה עת לעשות לד' הפרו תורתך ומכל שכן בתקנת התפלה ובזה יש משום הסרת חלול השם, שחושבים בנו שהתפלה אצלנו שחוק ולעג.
ומה ההבדל בין עקירת דבר על ידי בית דין ובין "עת לעשות לה' הפרו תורתך"? וע' בקונטרס דברי סופרים סוף סי' ג' שכתב:
לט) והנה בפ' הניזקין איתא דהתירו לכתוב דברים שבע"פ משום עת לעשות לה' הפרו תורתך וקשה למ"ד דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת גם בקו"ע ל"ל הך קרא דעת לעשות והרי בסוגיא דיבמות ד"צ לא מייתי כלל להך קרא דעת לעשות.
מ) ונראה מזה דבכל מקום שעקרו דבר מה"ת לא עקרו את כל הגוף כגון כשפטרו סדין בציצית תתקיים מצות ציצית בבגד של צמר וכן כשאסרו לתקוע שופר בשבת תתקיים מצות שופר בחול אבל לעקור את כל הגוף אין כח בידם ומצאתי ב"ה בשער המלך בריש הל' שופר שהביא הסברא הזאת בשם הפר"ח עיין שם ומשו"ה גבי דברים שבכתב אי אתה רשאי וכו' שעקרו את כל האיסור לגמרי בכה"ג אין כח בידם לעקור דבר מה"ת לכו"ע וע"כ הוצרכו להביא מקרא דהפרו תורתך דזה הוי הפרת תורה אבל במקום שיש כח בידם לעקור דבר מה"ת אין כאן הפרת תורה כלל.
אם כן יש לומר הוא הדין בנדון הרמב"ם בהלכות ממרים, כאן מדובר בעקירה לשעה של כל המצוה וכמ"ש לעיל, ולכן צריך את מה שכתב הרמב"ם. אבל אם זו עקירה לתמיד, צריך להסתמך על הפסוק "עת לעשות לה' הפרו תורתך"
ולפי סברא זו מיישב בקובץ הערות סי' סט דבר נוסף שלכאורה קשה על הרמב"ם, שהרי לדבריו שיש ק"ו, אם יכולים לבטל דברי תורה ודאי שיכולים לבטל דברי בית דין חברו, אם כן מדוע לבטל תקנה צריכים להיות בית דין גדולים בחכמה ובמנין?, וז"ל:
לו) ולפי הנ"ל נראה ליישב דברי הרמב"ם בפ"ב מהל' ממרים [ה"ד], ז"ל: אף דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ היה גדול ממנו בחכמה ובמנין, מ"מ יכולין לעקור לפי שעה, שלא יהו גזירות אלו חמורין מדברי תורה עצמה שהן יכולין לעקור לפי שעה עכ"ל. ולפי טעם זה היה נראה דה"ה דיכולין לעקור דברי ב"ד חבירו בשוא"ת, שהרי יכולין לעקור גם ד"ת בשוא"ת, והא דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו, אינו רק בקו"ע, דבכה"ג אין יכולין לעקור ד"ת:
לז) וקשה מריש מגילה [ב' ע"א], דפריך בגמ' היאך בני כפרים קורין בי"א וי"ב כיון דאנשי כנה"ג תקנו לקרות בי"ד, הא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו, ומאי פריך, הא אין איסור לקרות בי"א, אלא שמבטלין מצות קריאה בי"ד, ובכה"ג יש כח בידם לעקור גם דבר מה"ת, ולא תהא תקנת אנשי כנה"ג חמורה מד"ת עצמה:
ושם כתב:
לח) ונראה לפי מ"ש למעלה, דכשחכמים עוקרין דבר מה"ת בשוא"ת לא נעקרה מצות התורה ממקומה, אלא דנגד מצות התורה איכא מצוה ג"כ לשמוע לדברי חכמים, כגון שחכמים אסרו להטיל ציצית בסדין, אף דמה"ת חייבת בציצית גם עכשיו, מ"מ שוא"ת עדיף, וממילא אסור להטיל ציצית. וכ"ז לא שייך אלא היכא שחכמים אסרו לקיים המצוה דאורייתא, אבל במגילה, הרי לא אסרו לבני הכפרים לקרותה בי"ד, אלא שפטרום מלקרותה, וכיון שתקנת אנשי כנה"ג לא נתבטלה, דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין, א"כ אכתי יתחייבו לקרותה מפני תקנת אנשי כנה"ג שעומדת במקומה עדיין, ואין תועלת כלל מזה שב"ד האחרון פטרום מקריאת י"ד, כיון שלא אסרו לקרותה, והחיוב במקומו עומד, מפני תקנת אנשי כנה"ג שאינה מתבטלת ע"י ב"ד קטן מהם:
ואם כן נדון הרמב"ם בהלכה שלנו שונה מאשר גדר בית דין עוקרין דבר מן התורה, או עת לעשות לה'. משום שכאן מדובר בעקירה גמורה של המצוה לפי שעה. אבל אם לא מדובר בעקירה גמורה, בית דין יכולים על ידי תקנה גם לעקור בשב ואל תעשה לעולם. ועת לעשות לה' נראה שהוא במקום שאין כאן תקנה של בית דין אלא צורך מסויים.
וע' ראב"ד בהשגה בהלכה ט' שהביא את עת לעשות לה' לגבי אליהו בהר הכרמל, ואכמ"ל.
בערוך השלחן ממרים סה נראה שלומד ברמב"ם לגמרי אחרת, שלא מדובר במה שבית דין מתירים לציבור אלא במה שבית דין מתירים לעצמם:
יא. עוד כתב בדין ד, ויש לב"ד לעקור אף דברים אלו לפי שעה אף על פי שהוא קטן מן הראשונים שלא יהיו גזרות אלו חמורין מדברי תורה עצמה, שאפילו דברי תורה יש לכל ב"ד לעקרו הוראת שעה, כיצד, ב"ד שראו לחזק הדת ולעשות סייג כדי שלא יעברו העם על דברי תורה מכים ועונשים שלא כדין, אבל אין קובעין הדבר לדורות ואומרים שהלכה כך הוא, וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה או לעבור על מצות ל"ת כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים עושין לפי מה שצריכה השעה, כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו, כך ב"ד מורין בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצוה לפי שעה כדי שיתקיימו כולם, כדרך שאמרו חכמים הראשונים, חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה עכ"ל. ודבריו צריכין ביאור דאינם כפשטיותם.
יב. וה"פ, דוודאי אין כח ביד שום ב"ד אפילו אליהו ובית דינו לבטל אפילו מצוה קלה לפי שעה או לעבור על ל"ת לפי שעה אלא ע"י נביא ולפי שעה, כמו אליהו בהר הכרמל שהתיר שחוטי חוץ לפי שעה ע"פ דיבורו של הקדוש ברוך הוא, או אפילו שלא ע"פ נביא אם הוא למיגדר מילתא כדאמרינן ביבמות (צ ב), וזהו אף לעבור על ל"ת, ובשב ואל תעשה יש כח ביד חכמים למיגדר מילתא אפילו שלא לפי שעה, כמו שביטלו שופר בשבת ולולב מפני שלא יבואו לחילול שבת.
יג. וכיצד הוא למיגדר מילתא לעבור על ל"ת לפי שעה, זהו עניין שצריך ביאור, דאין הכוונה לעבור על ל"ת ממש כמו אכילת איסור או ביאת איסור או גניבה או גזילה או שאר עבירה, דחלילה לומר כן, אלא העניין הוא רק בפרט אחד, והיינו דהא על ב"ד מוטל לחזק פרצת הדת, ואם א"א לחזקה אא"כ יכו לאחד או לשנים או אפילו להרוג הרשות בידם, וזהו ההעברה על ל"ת דלהכות אסור מלא יוסיף פן יוסיף וכ"ש הריגה, אך לחזק הדת מותר, ועל זה סובבים והולכים דברי הרמב"ם ז"ל, ולא שייך בזה לומר אין אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך, דהכא זכות עצמו הוא דעל הב"ד הדבר מוטל, וזהו שהמשיל הרמב"ם לרופא, כלומר שהב"ד הם רופאי הנפש של כל ישראל, ומזה דן הרמב"ם ז"ל דכ"ש במידי דרבנן כשנצרך לעבור לפי שעה למען חיזוק הדת שהרשות בידם.
וצריך עיון האם כוונת ערוך השולחן רק לגבי לא תעשה, שלדעתו אין כוונת רמב"ם שבית דין יתירו לכל אחד לא תעשה משום מגדר, אלא רק בית דין עצמם בגדר של מכין ועונשים, או שכוונתו גם לגבי לעבור על עשה שזה רק בית דין עצמם (וכמובן ערל הזאה ואיזמל וכו' ושופר ולולב, אינם בכלל זה).
- ע' ראב"ד בהשגות ממרים פ"ב ה"ט שאכן קשר את זה לזה. ↑
- ע' רשימות שיעורים (רי"ד סולובייצ'יק) מסכת ברכות דף סג ע"א שאכן למד ברמב"ם הלכות ממרים שזה מדין עת לעשות לה' הפרו תורתיך:
ונראה לבאר את הענין על פי דברי הרמב"ם (פ"ב מהל' ממרים ה"ד) וז"ל ויש לבית דין לעקור אף דברים אלו לפי שעה אף על פי שהוא קטן מן הראשונים וכו' כיצד בית דין שראו לחזק הדת ולעשות סייג כדי שלא יעברו העם על דברי תורה מכין ועונשין שלא כדין אבל אין קובעין הדבר לדורות ואומרים שהלכה כך הוא. וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה או לעבור על מצות לא תעשה כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים עושין לפי מה שצריכה השעה. כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו כולם עכ"ל. ונראה שזהו יסוד הענין של עת לעשות לה' הפרו תורתך, דלפעמים צריך להפר התורה כדי לעשות סייג וגדר בכדי שתתקיים התורה כולה וכמו אליהו בהר הכרמל. והיינו המשל של הרמב"ם שהרופא חותך אבר אחד בכדי שיחיה החולה ויקיים את כל גופו. ↑