ב"ה
יז – איסור קיטניות בפסח, מנהג, תקנה או גזירה?
בשיעור הקודם נדונה חומרת רבי זירא לגבי שבעה נקיים, וכן חרם דרבנו גרשום. יש עוד תקנות כמו תקנות שו"ם[1] שהיה מקום לברר, ואכ"מ. בשיעור זה נתמקד בגזירת קטניות בפסח, האם זה מנהג, תקנה או גזירה? וכן יש לחדד את ההבדלים בין אם נאמר שזה מנהג או שזו גזירה.
גזירת קטניות (על פי המועדים בהלכה, הרב זוין):
בעיית הקטניות בפסח נתעוררה בספרות ההלכה זה כשבע מאות שנה. דיונים רבים הולידה בעיה זו – מצד עצם מהותה (אם יש בכלל מקום לאסור קטניות) ומצד הסתעפויותיה (התוצרת של קטניות, שעת הדחק ועוד).
בעצם הקטניות אין, לפי ההלכה, שום חשש חימוץ – על כך לא נחלק אדם מעולם. חמשת המינים – חיטים, שעורים, כוסמין, שיבולת – שועל ושיפון – הם שיוצאים בהם ידי חובת מצה והם שאסורים משום חמץ. "אמר קרא (דברים טז ג) לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת, דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה, יצאו אלו (אורז ודוחן) שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון".
רמב"ם הלכות חמץ פרק ה' הלכה א':
אין אסור משום חמץ בפסח אלא חמשה מיני דגן בלבד – אבל הקטניות כגון אורז ודוחן ופולים ועדשים וכיוצא בהן אין בהן משום חמץ, אלא אפילו לש קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכיסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ הרי זה מותר באכילה, שאין זה חמוץ אלא סרחון.
ובשו"ע סי' תנ"ג סעיף א' כתב:
אלו דברים שיוצאים בהם ידי חובת מצה, בחטים ובשעורים ובכוסמין ובשבולת שועל ובשיפון, (והמנהג ליקח לכתחלה חטים), (מהרי"ל), אבל לא באורז ושאר מיני קטניות, וגם אינם באים לידי חימוץ ומותר לעשות מהם תבשיל.
הגה: ויש אוסרים (טור והגהות מיימוני פ"ה ומרדכי פ' כל שעה). והמנהג באשכנז להחמיר, ואין לשנות. מיהו פשוט דאין אוסרים בדיעבד אם נפלו תוך התבשיל. וכן מותר להדליק בשמנים הנעשים מהם, ואינן אוסרים אם נפלו לתוך התבשיל. וכן מותר להשהות מיני קטניות בבית (ת"ה סי' קי"ג). וזרע אקליז"א (מהרי"ל) ואני"ס אליינד"ר אינן מיני קטניות, ומותר לאכלן בפסח, כן נ"ל.
אם קטניות זו גזירה, הרי לדעת הרמב"ם דינה של גזירה שלא נתקבלה בכל ישראל, ע' פרק ב' הלכה ז:
גזרו ודימו שפשטה בכל ישראל ועמד הדבר כן שנים רבות ולאחר זמן מרובה עמד בית דין אחר ובדק בכל ישראל וראה שאין אותה הגזרה פושטת בכל ישראל, יש לו רשות לבטל ואפילו היה פחות מבית דין הראשון בחכמה ובמנין.
לדעת הרמב"ם בית דין יכול לבטל את הגזירה, אפילו אם הוא פחות מבית הדין הראשון בחכמה ובמנין. ודאי בגזירה שמראש לא הוסכמה בכל ישראל שיכול בית דין לבטל. אמנם כאן יש לשאול מיהו בית הדין שיבטל, הרי אין בית דין שיש לו סמכות על כל הציבור, ואולי בית דין של גדולי ישראל הוא שיכול לבטל. אלא שאולי יתכן שכיון שמראש לא התקבל בכל ישראל, מלכתחילה לא היה צריך ביטול, לדעת הרמב"ם, אלא שזה בגזירה שנגזרה לכל ישראל ולא קבלו, ויתכן שהדין שונה אם מראש נגזרה לחלק מישראל. מכל מקום ודאי שגם בית דין קטן יכול לבטל.
אם איסור הקטניות אינו גזירה אלא מנהג, אם כן נראה שתוקף חמור יותר שהרי הרי נפסק ביו"ד סי' ריג ס"א:
דברים המותרים והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור, הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם להם…
וזה נכנס להלכות נדרים[2]. ואמנם גם אם אכן מדובר בגדר נדר, הרי בגמרא נדרים טו ע"א נאמר לגבי דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור: "ומאי בל יחל מדרבנן… שנאמר לא יחל דברו", שאין זה גדר נדר דאוריתא.
וצריך לבדוק דין ציבור שקיבל על עצמו סייג האם ניתן להתיר בהתרת חכם, על ידי חרטה. ע' שו"ע שם, וכתב החיי אדם הלכות פסח סי' קכז סעיף ט' בדבריו על קטניות, שם הביא את כל גדרי נדר במנהג:
ואם נהגו מחמת סייג כגון שלא לילך ליריד ביום ערב שבת קודש (כעובדא דבני בישן בפסחים [נב, ב]), [יש] בזה מחלוקת בין הפוסקים, דיש אומרים דהוי כאילו קבלו עליהם באיסור תורה, ואם כן לא מהני התרה. ויש אומרים דגם בזה מהני התרה, ולזה נוטה דעת פרי חדש. ואם הוא דבר שכל בני העיר נהגו כך, אפילו לדעת המתירין שיכולין להתיר בחרטה, היינו שכל בני העיר מתחרטין, אבל היחיד אינו יכול להתיר עצמו בחרטה. ואפי' אם התירו לו, אינו מותר. ואפילו הולך לעיר אחרת, כל שדעתו לחזור, חייב לנהוג כחומרי מקום שיצא משם (פ"ח שם). ודוקא בדבר שנהגו מקצת עם או אפי' איזה קהלות. אבל דבר שנהגו כל ישראל וקבלו עליהם כגון חפיפה וכיוצא בו, אי אפשר להתיר בשום ענין (ש"ך שם בשם רש"ל):
מתוך תחילת דברי החיי אדם שם שדן על קטניות, נראה שלא ברור לו אם איסור הקטניות הוא מנהג שנהגו מעצמם או תקנה שנתקנה להם, אלא שלדעתו אין נפ"מ בזה:
וכן בכל מנהגי ישראל שנהגו באיזה דבר אף על פי שלא עשו דבר זה לתקנה אלא שנהגו כך מעצמם, איכא איסור לאו מדברי נביאים כמו שכתוב אל תטוש כו'. אבל דבר שתקנו חז"ל או אפי' הגאונים שבזמנינו לעשות סייג וגדר לתורה, אזי אסור לשנות בלאו דאורייתא דכתיב לא תסור כו', אף על פי שאין זה אלא איסור דרבנן לענין ספק, כך תקנו חז"ל שאף על פי שאסור מדאורייתא לעבור עליו, מכל מקום יהיה ספיקו לקולא. ולכן בשעת הדחק שאין לאדם מה לאכול אלא בדוחק גדול, מותר לבשל קטניות ושאר דברים. ומכל מקום כל מה שאפשר ליזהר מאורז ודוחן ו"רעצקע" (שקורין טאטארקי), יזהר מהם, כי הם דומין יותר לה' מינים (ועיין בנ"א סי' כ"ח מה שכתבתי).
בין כך ובין כך, סובר שדינו כדין דרבנן שדינו לקולא.
המקור הראשון לאיסור קטניות אנו מוצאים בסמ"ק (ספר – מצוות – קטן) להר"י מקורביל. לא שהוא מחדש איסור, אלא שהוא קובע עובדא: "נוהגין בו העולם איסור מימי חכמים קדמונים". הסמ"ק נתחבר במחצית הראשונה של המאה הראשונה לאלף הששי, וכבר אז היה האיסור כמנהג קדום, אם כי לא מוסכם מכל החכמים. וזה לשונו:
ועל הקטניות כגון פויי"ש ורי"ש ועדשים וכיוצא בהם, רבותינו נוהגים בהם איסור שלא לאכלם בפסח כלל, וכן נראה כמדומה ששמעתי על הפולים שלא לבשלם בפסח כי אם במים רותחים מתחילת נתינתם בקדירה, וגדולים נוהגים בהם היתר. ומורי רבנו יחיאל היה נוהג לאכול בפסח פול הלבן שקורין פויי"ש וגם היה אומר כן בשם גדולים, ומביא ראיה דאפילו באורז דחשיב ליה ר' יוחנן בן נורי מין דגן לגבי חימוץ קאמר תלמודא לית דחש לה להא דר' יוחנן.
מיהו קשה הדבר מאד להתיר דבר שנוהגין בו העולם איסור מימי חכמים קדמונים, דסתמא לא נהגו בו איסור מחמת חימוץ עצמו, דלא טעו בדבר שהתינוקות של בית רבן יודעין, דאיכא בהדיא בפסחים דאין בא לידי חימוץ כי אם מה' המינים. ולכך נראה לקיים המנהג ולאסור קטניות בפסח, ולא מחמת חימוץ עצמו, כי טעות הוא לומר כן, אלא מטעם גזירה הוא, דכיון דקטניות מעשה קדרה הוא ודגן נמי מעשה קדרה הוא, וגם מידי דמידגן הוא כמו חמשת המינים וכו', וגם יש מקומות שרגילין לעשות מהם פת כמו מחמשת המינים, ולכן אתו לאיחלופי לאותן שאינן בני תורה.
הסמ"ג מתחיל בזה עם מנהג: "רבותינו נוהגים בהם איסור", אבל מסיים שודאי ידעו שקטניות לא מחמיצות אלא "מטעם גזירה הוא" – החשש דאתא לאחלופי לאותן שאינן בני תורה. אלא שגם אם זו גזירה, הרי אין לזה תוקף של גזירה של בית דין הגדול, אלא מסתבר שדינה כתקנת קהל, ולכן מועילה גזירה כזו גם אם מדובר על ציבור מסויים בלבד.
הטעם שהסמ"ק אומר כאן לקטניות הוא שהוא גזירה משום שאתי לאחלופי בגלל שאינם בני תורה (וכאן המקום להעיר על מה שנתחדש בשנים אחרונות, שעושים וופלים כשר לפסח ושקדי מרק כשר לפסח, ולכאורה אם חשש לאחלופי לגבי קטניות, ודאי שכאן יש מקום לחשש אחלופי, והיו דברים מעולם).
הטור בסימן תנ"ג כותב:
אלו דברים שיוצאים בהן ידי חובת מצה בחטין ובשעורים ובכוסמין ובשבולת שועל ושיפון אבל לא באורז ושאר מינים וגם אינן באין לידי חימוץ ומותר לעשות מהן תבשיל וכן בכל מיני קטניות ויש אוסרין לאכול אורז וכל מיני קטניות בתבשיל לפי שמיני חטין מתערבין בהן וחומרא יתירא היא זו ולא נהגו כן.
והבית יוסף כתב שם:
וגם פעמים תבואה מעורבת בהם ואי אפשר לבררו יפה והחרדל כמו כן יש לאסרו בפסח משום דהוא מידי דמידגן (עי' נדרים נה.) אף על גב דבימיהם היה מותר מכל מקום עתה יש להחמיר בדורות הללו שאינם בקיאים כל כך באיסור והיתר כדורות הראשונים כדפירש רב סעדיה גאון עכ"ל וגם המרדכי כתב בפרק כל שעה (סי' תקפח) כל זה בשם סמ"ק (שם) ולית דחש לדברים הללו זולתי האשכנזים:
דרך אגב כותב הבית יוסף טעם נוסף לאיסור קטניות, שלפעמים תבואה מעורבת בהם. אם כן יש שני טעמים לאיסור קטניות: א. משום אחלופי במינים אחרים, ב. משום חשש תבואה מעורבת בהם.
ובשו"ע סי' תנ"ג הובא איסור קטניות ברמ"א בכמה סייגים:
אלו דברים שיוצאים בהם ידי חובת מצה, בחטים ובשעורים ובכוסמין ובשבולת שועל ובשיפון, (והמנהג ליקח לכתחלה חטים), (מהרי"ל), אבל לא באורז ושאר מיני קטניות, וגם אינם באים לידי חימוץ ומותר לעשות מהם תבשיל.
הגה: ויש אוסרים (טור והגהות מיימוני פ"ה ומרדכי פ' כל שעה). והמנהג באשכנז להחמיר, ואין לשנות. מיהו פשוט דאין אוסרים בדיעבד אם נפלו תוך התבשיל. וכן מותר להדליק בשמנים הנעשים מהם, ואינן אוסרים אם נפלו לתוך התבשיל. וכן מותר להשהות מיני קטניות בבית (ת"ה סי' קי"ג). וזרע אקליז"א (מהרי"ל) ואני"ס אליינד"ר אינן מיני קטניות, ומותר לאכלן בפסח, כן נ"ל.
ונפ"מ כיום שלכאורה אין חשש שתבואה מעורבת בקטניות, האם הדין יהיה שונה?
מתוך דברי הרמ"א לגבי שמן שנופן לתבשיל, משמע שיש איסור בשמן של קטניות. אמנם האחרונים דנו בזה:
שמן קנולה:
לגבי שמן של קטניות ושאר התוצרת של קטניות אף היא בכלל הגזירה. כך יוצא מדברי תרומת – הדשן, שהתיר להדליק בשמן של קטניות, שלא נהגו איסור אלא באכילה ולא בהנאה ("אך כמדומה שהעולם נהגו איסור להדליק בשמנים שנעשו ממיני קטניות בפסח"). המהרי"ל הצריך להיזהר שלא לתלות מנורה עם שמן קטניות על השולחן, שמא יפול ממנו לתוך התבשיל. הרמ"א בדרכי – משה ובשלחן – ערוך מתיר, שאף אם יפול אין חשש, שלא גזרו על תערובת קטניות. בשו"ת צמח – צדק כתב: "להקל על העניים בשעת הדחק יש להקל לעשות שמן ממיני קטניות באופן שיתנו הקטניות בתנורים חמים קודם הלתיתה ושיהיו התנורים חם הרבה עד שיהיו כאפויים"
בעל ספר מרחשת[3] באו"ח סי' ג' דן בענין שמן של קטניות, הוא מתיר על ידי חליטה וברירת הגרעינים הזרים. באופן זה אין שני הטעמים של איסור קטניות: אם משום חילוף, הרי מצד הדין אף בה' המינים מותר בחליטה; ואם משום תערובת מה' מינים, הרי בררום ועשו שמן קודם הפסח, שאז בטל בששים.
מכיון שכל האיסור הוא בתורת מנהג שנתקבל, שדינו כנדר, ובנדר עצמו הדין, שמשקה היוצא מפירות מותר, מה שאסרו בשמן אינו אלא מפני חשש תערובת, ולכך מועילים הברירה והעשייה קודם הפסח. כעין עצתו של המרחשת התיר הגרא"י קוק בימי רבנותו ביפו בשנת תרס"ט, שמן שומשמין. דבריו בעניין זה נדפסו באורח משפט ( סימנים ק " ט – קי " ד ). המכתבים הלכו ונתארכו עם גבור הסערה הציבורית והמחלוקת, שהרב התפלא עליה מאוד, שהרי אין כאן שום צד של איסור מן התורה , ואפילו לא מדרבנן . ההיתר התבסס על שינוי בדרכי ההפקה של השמן , שאין מפרידים אותו על ידי מים בתעשיית המזון החדשה, ומכיוון שכל האיסור הוא מנהג אשכנזים, והשמן לא היה כלול בגזרה הראשונה, אין שום סיבה להחמיר בו. עם זאת , חשוב היה לתמוך במפעל השמן שקם ביפו, כחלק מיישוב הארץ.
היתרו של הרב קוק הוא מרווח יותר: במקום חליטה נשמרו השומשמין מכל נגיעה במים. ולא עוד אלא שפעולת המכונה היתה כזאת, שאי אפשר לה לעבוד אלא ביובש דוקא. ובכל זאת הטיל אז ההיתר רעש בירושלים. "ביד"צ מעדת אשכנזים חסידים בירושלים ת"ו" יצאו במחאות ואסרו את השמן. בהוצאת "בית הבד של האחים ברסלב ביפו" נתפרסם "קונטרס ע"ד הכשר השמן הנעשה משומשמין יבשים שלא נלתתו, בשימור לשם פסח", ובו באו תשובותיו של הרב קוק להביד"צ בירושלים, בהן הוא מבסס את יסודי ההיתר בארוכה.
הרב גדעון בנימין פסק השנה תר"ף בזמן מגיפת קורונה, שהקב"ה ישמע שעוותינו ויסירה מעלינו במהרה: " כהנחיה בסיסית לאשכנזים אפשר לומר שכל מוצר שאינו קטניות אלא רק "מכיל קטניות" ניתן להשתמש בו בודאי בפסח הזה, אם יש בו צורך". זה מבוסס על דברי השו"ע שאינו אסור אם נפל לתוך התבשיל. אלא שכאן יש בעיה שהכניסו בכוונה, ולכאורה לכל הפחות יש כאן בעיה של ביטול איסור לכתחילה. ואם ביטל איסור לכתחילה נפסק בשו"ע יו"ד שאסור בדיעבד לאכול.
אלא שדעת הפרי חדש בסימן תנ"ג שמותר לבטל קטניות לכתחילה:
ומה שכתב ואינן אוסרין אם נפלו לתוך התבשיל. מסתברא דכיון דאיכא רוב היתר מבטלי, דלא עדיף מחלת חוץ לארץ [יו"ד סימן שכג סעיף א] שמבטלה ברוב ואוכלה:
לדעתו קטניות אינן חמורות יותר מאשר איסור חז"ל על חלת חו"ל שמותר לבטל לכתחילה. אמנם דבר זה אינו מוסכם על האחרונים שמותר לבטל קטניות לכחתחילה. אלא שיש להוסיף שכאן מדובר במה שנעשה קודם הפסח, כשעדיין אין שום איסור, ואף אם חמץ קודם הפסח חמור יותר משום שיתכן ששמו עליו ואכמ"ל, אבל קטניות זה היתר ממש.
בקטניות, הרי שהביטול, למשל לגבי לציטין בשוקולד, אפילו אם הלציטין הוא קטניות, הרי הביטול נעשה עבור מי שמותר לו לאכול את הלציטין עצמו, ודאי שאין כאן דין של ביטול איסור לכתחילה.
שמן קנולה גם הוא מיוצר מלפתית, הרב גדעון בנימין התיר את שמן הקנולה, שיש מתירים ויש אוסרים. ואפשר לצרף כאן את העובדה שמינים שלא היו ידועים בשעת הגזירה לא נאסרו. בשו"ת באהלה של תורה ח"ב מביא הרב אריאל שתי דעות, שיש אוסרים ויש מתירים, ושמעתי ממשפחתו שהוא עצמו משתמש בשמן קנולה.
לגבי הלציטין:
הלציטין מיוצר מלפתית (כרוב הלפת), והוא משמש כמתחלב בעיקר בשוקולד. (ע' אמונת עתך 16 בנוגע לכשרות הלציטין בפסח, מהרב יעקב אריאל ונדפס בשו"ת באהלה של תורה ח"ב סי' סז, שפסק שמעיקר הדין הלציטין מותר). הלציטין מיוצר מלפתית, אינה ראויה למאכל והפוסקים הסתפקו אם גזרו גזרת קטניות בדבר שאינו ראוי למאכל אדם או לא וכבר דן בכך האבני נזר בשתי תשובות סותרות. כמו כן משתמשים בלפתית בכמות קטנה והיא בטלה בתוך המוצר.
חיי – אדם כתב בפשיטות: "בשעת הדחק שאין לאדם מה לאכול אלא בדוחק גדול מותר לבשל קטניות ושאר דברים". אבל אין הדבר פשוט כל כך. בכל "שעת הדחק" היו חכמי הדור מתחבטים הרבה בדבר. בנשמת – אדם כותב: "ושמעתי שבק"ק פיורדא בשנת תקל"א – ל"ב שהיה רעב גדול באשכנז הושיבו בית דין והתירו בולבעס שקורין ערד – עפיל (תפוחי – אדמה), כי באשכנז אין אוכלין גם כן בולבעס (?) כי שם עושין קמח מהם וגם התירו קטניות אבל לא מיני גרויפין (גריסין)… המשנה – ברורה כותב בקצרה: "ידוע שהתירו חכמי הדור כמה פעמים בשני בצורת". אלא שהצריך לעשות כתקנת החתם – סופר: לחלוט הקטניות ברותחים. בתקנה זו של חליטה השתמשה בשעת הדחק של שנת תש"ב אף הרבנות הראשית לארץ – ישראל.
- תקנות שו"ם הן תקנות קהילתיות מקיפות בענייני ציבור, בענייני ממונות ובעניינים נוספים, אשר תוקנו במאה ה-12 ובמאה ה-13 על ידי רבנים ופרנסים מקהילות שו"ם, הקהילות האשכנזיות הגדולות שעל גדות נהר ריין: שפיירא, ורמייזא ומגנצא (כיום: שפייר, וורמס ומיינץ). חלק מהתקנות התקבלו כמחייבות בקרב יהדות אשכנז לדורותיה; מקצתן אף הובאו בשולחן ערוך ובכתבי פוסקים נוספים, ועד היום הן חלק בלתי נפרד מהפסיקה היהודית המחייבת.
דוגמא לתקנה שקיימת עד היום, תקנת הנדוניה, שנתקנה על ידי רבנו תם, וחזר בו, ותלמידיו חזרו ותקנו, שאשה שקבלה נדוניה ומתה לאחר הנישואין, הנדוניה חוזרת לאב. ↑
- וכן נוקט בשו"ת תשובה מאהבה ח"ב סי' רנ"ט באריכות (לא נמצא בשו"ת בר אילן). ↑
- הרב חנוך הניך אייגש (או אייגס; בכתיב יידי: חנוך העניך אייגעש; תרכ"ד, 1864 – ט"ו באלול תש"א, 7 בספטמבר 1941) היה דיין ורב בווילנה במשך יותר מארבעים שנה. הוא כיהן כרבה האחרון של קהילת וילנה, במשך כשנה בתקופת השואה. נודע כתלמיד חכם וכעילוי, ופרסומו בא לו בזכות ספרו מרחשת – שו"ת הלכתי ופלפולים תלמודיים. ↑