ב"ה
שיעור יח – רמב"ם הלכות ממרים פרק ב' הלכה ט
רמב"ם:
הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות וכן יש להן להתיר איסורי תורה לפי שעה מהו זה שהזהירה תורה לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן ולקבוע הדבר לעולם…
בשעור הבא נדון בשאר ההלכה ברמב"ם.
הסוגיה ביבמות דף צ' ע"ב דנה אם יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה. ומבואר שם שיש כח ביד בית דין לבטל מצות עשה בשב ואל תעשה[1] ולא לעקור בקום ועשה, ואילו ברמב"ם לכאורה לא מצאנו את החילוק בין עקירה בשב ואל תעשה ובין קום ועשה. אדרבא, בהלכה הקודמת כתב הרמב"ם שבית דין יכולים גם לבטל לפי שעה מצות עשה וגם לבטל לא תעשה.
ביבמות צ' ע"ב:
אמר ליה בעאי לאותובך ערל הזאה ואזמל סדין בציצית וכבשי עצרת ושופר ולולב השתא דשנית לן שב ואל תעשה לא מיעקר הוא כולהו נמי שב ואל תעשה נינהו.
ת"ש אליו תשמעון אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה כגון אליהו בהר הכרמל הכל לפי שעה שמע לו שאני התם דכתיב אליו תשמעון וליגמר מיניה מיגדר מילתא שאני
וכן להלן הגמרא שהובאה לעיל שבית דין מכין ועונשין שלא מן הדין, ואומרת הגמרא שאי אפשר ללמוד מכך, משום ש"מיגדר מילתא שאני". נחלקו הראשונים מה פירוש כאן מגדר מילתא, האם באליהו בהר הכרמל זו היתה הצלה של כלל ישראל, ואין ללמוד בכלל משם לגבי לא תעשה, או שניתן ללמוד גם לגבי בית דין שבלא תעשה יכולים לומר לעבור משום מגדר מילתא. דעת הרמב"ן וכך משמע בתוספות ד"ה וליגמר שבתירוץ סבורה הגמרא שבכל מקום שיש צורך לגדור יכולים בית דין לתקן ולעקור דין תורה לזמן ולא לדורות, וכנראה כך הבין הרמב"ם שהתיר לא תעשה משום מגדר מילתא.
לפי מסקנת הגמרא, בשב ואל תעשה בית דין יכולים לבטל גם לעולם, ובקום עשה יכולים רק לפי שעה משום מיגדר מילתא. ואילו ברמב"ם משמע שגם לבטל מצות עשה בשב ואל תעשה זה רק לפי שעה?
יתר על כן, בגמרא מבואר שגם מה שביטלו שופר בשבת ולולב בשבת גם זה מבוסס על כך ששב ואל תעשה שאני. היכן כתב הרמב"ם שיכולים לבטל מצוה לעולם בשב ואל תעשה? ומה שכתב בפרק א' שבית דין מתקנים תקנות גזירות ומנהגות, מדובר על דברי רשות בלבד. וכן ברמב"ם הלכה ט' הנ"ל כתב מפורש שיכולים להתיר איסורי תורה לפי שעה דוקא:
הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות וכן יש להן להתיר איסורי תורה לפי שעה מהו זה שהזהירה תורה לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן ולקבוע הדבר לעולם.
ומעניין, שמצאתי בש"ס מתיבתא בסוגיה ביבמות הנ"ל, בחלק 'אליבא דהלכתא' שהביאו את לשון הרמב"ם בסופו, וקודם שילבו בו את החלק שלכאורה חסר, ובהערה בסוף הקטע צויין לרמב"ם פ"ב ה"ד בלא להעיר על כך שזה לא כתוב ברמב"ם:
ואף על פי שאין כח לבית דין לבטל ממצוות התורה בין מצות עשה ובין מצות לא תעשה אבל במקום סייג שלא יעברו על דברי תורה מתקנים תקנות להחמיר ולעשות סייג לתורה. וכל זה דוקא כשתקנה זו אינה לעקור דבר מן התורה בקום ועשה ואינה עוקרת דברי תורה אלא בשב ואל תעשה. וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה או לעבור על מצות לא תעשה כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים עושים לפי מה שצריכה השעה כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו, כן בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו כולם כדרך שאמרו חכמים הראשונים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה ועושים כן כדי לחזק הדת ולעשות סייג לתורה אבל רק בהוראת שעה ולא לקבוע כן לדורות. וכן בענינים שבממון או באישות וכפי שיתבאר לקמן.
ובהלכה שלנו צריך עיון עוד, מדוע הרמב"ם לא שאל לגבי בל תגרע ממה שבית דין תקנו שלא לתקוע בשופר בראש השנה בשבת ושלא ליטול לולב בשבת, לשאלה זו התייחס הרשב"א בר"ה ט"ז ע"א כשדן מדוע תקיעות דמעומד אינן בל תוסיף, ודעתו כדעת הראב"ד בהלכה זו שכל תקנת חכמים אין בה בל תוסיף:
כל לצורך ב"ד גוזרין ומוסיפין והרשות בידן, וה"ה בבל תגרע לצורך כגון י"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת אף על גב דאמרה תורה תקעו עמדו וגזרו שלא לתקוע וכל זה לצורך והכא נמי לצורך ראו לתקוע ולחזור ולתקוע ומצוה לשמוע לדברי חכמים מלא תסור כן נ"ל:
וזה יש לתרץ שזה משום שלא עקרו את כל המצוה אלא רק בשבת. אבל צריך עיון ממה שאמרו לישון בסוכה בשמיני בחו"ל. סברא זו כתב בקונטרס דברי סופרים סוף סימן ג' שהובא בשיעור יד:
דבכל מקום שעקרו דבר מה"ת לא עקרו את כל הגוף כגון כשפטרו סדין בציצית תתקיים מצות ציצית בבגד של צמר וכן כשאסרו לתקוע שופר בשבת תתקיים מצות שופר בחול אבל לעקור את כל הגוף אין כח בידם ומצאתי ב"ה בשער המלך בריש הל' שופר שהביא הסברא הזאת בשם הפר"ח עיין שם ומשו"ה גבי דברים שבכתב אי אתה רשאי וכו' שעקרו את כל האיסור לגמרי בכה"ג אין כח בידם לעקור דבר מה"ת לכו"ע וע"כ הוצרכו להביא מקרא דהפרו תורתך דזה הוי הפרת תורה אבל במקום שיש כח בידם לעקור דבר מה"ת אין כאן הפרת תורה כלל.
ומסברא זו יש לומר לדעת הרמב"ם, לכאורה בניגוד לפשט הגמרא, כל עקירה שאינה של גוף המצוה לגמרי, אינה העקירה שעליה מדבר הרמב"ם כאן בהלכות ממרים. ואם יש עקירה של מצוות לולב רק בשבת, ורק מחוץ לירושלים, הרי שזה בגדר סייג ולא בגדר של עקירה. רק צריך עיון איך למד הרמב"ם סוגיה זו.
אלא שיש לומר בדעת הרמב"ם דבר נוסף, שעל ידו יוסבר מדוע אין באיסור שופר בשבת או לולב בשבת משום בל תגרע. משום שיש לומר שכשחז"ל אסרו שופר בשבת, בכלל לא בטלו את המצוה רק אמרו שלא לקיים אותה.
בדבר זה דנו האחרונים, מה דינו של מי שתוקע בשופר בכל זאת בראש השנה שחל בשבת, האם בדיעבד קיים המצוה או לא? ויכולה להיות נפ"מ גם לענין ברכת שהחיינו כשתקע ביום ראשון שחל בשבת, אם יצא ידי חובה הרי לא יברך שהחיינו ביום שני, מה שאין כן אם לא יצא ידי חובה.
ולפי דרך זו, שבשופר ולולב ושבת וסדין בציצית ודומיהן לרמב"ם אין עקירה, יש להוסיף בדעת הרמב"ם סברא שאולי תסביר לנו גם מדוע לא כתב הרמב"ם שיש כח ביד חכמים בשב ואל תעשה לעקור לתמיד.
ויש לומר שכח חכמים לבטל בשב ואל תעשה, (כמו שכתב בדברים סופרים סי' ג' אות ה'), משום שיש בל תסור ויש התנגשות בין שני חיובים, ולכן שב ואל תעשה שאני. ואם כן כח החכמים בשב ואל תעשה הוא בגלל לא תסור, ושב ואל תעשה הוא ברירת מחדל ולא כח מיוחד של חכמים לעקירה. ממילא אין זה שייך לסמכות חכמים אלא לכוחו של לא תסור שמכוחו אדם נמצא במצב שצריך להכריע שב ואל תעשה.
לגבי עצם השאלה האם בכוחם של חכמים לבטל לגמרי את מצות התורה, או שרק אסרו לקיים, דבר זה כאמור נדון באחרונים כפי שנראה להלן, אבל כבר בראשונים מצאנו דיון על זה, בספר האשכול[2] והביאו בקונטרס דברי סופרים סי' ג' אות ז', להלן ציטוט משם:
ומצאתי בס' האשכול הלכ' ציצית סימן ל"ב שהביא מחלוקת בלובש כלאים בציצית דסדין בזה"ז אם הוא חייב מלקות מן התורה. והיה נ"ל דהכי פליגי דאי נימא שע"י עקירת חכמים נעקרה המצוה מן התורה ונעשית טלית פטורה ואם ילבש הסדין בציצית לא יקיים מצוה כלל ודאי לוקה מן התורה דהוא כלאים שלא במקום מצוה. אולם אם נאמר דמצות ציצית דאורייתא במקומה עומדת אלא שצריך לשמוע לדברי חכמים שאסרו להטיל ציצית בסדין אבל אם ילבש הסדין בציצית תתקיים בזה מצות ציצית דאורייתא אין כאן מלקות דאורייתא אלא מכת מרדות שעבר על דברי חכמים.
(להסבר הדבר, ע' רמב"ם הלכות ציצית פרק ג' הלכה ז':
כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת אלא עושין הלבן בלבד של חוטי פשתן, לא מפני שהציצית נדחית מפני השעטנז אלא גזירה מדבריהם שמא יתכסה בה בלילה שאינה זמן חיוב ציצית ונמצא עובר על לא תעשה בעת שאין שם מצות עשה, שחובת הציצית ביום ולא בלילה שנאמר וראיתם אותו בשעת ראייה, וסומא חייב בציצית אף על פי שאינו רואה אחרים רואין אותו.)
נפ"מ מסברא זו, אם סמכות חז"ל לבטל דבר מן התורה הוא משום שיכולים לבטל ממש או כמו שכתבנו שחייבים לקיים מה שאומרים משום לא תסור וכיון שיש סתירה לדברי תורה הרי הדין הוא שב ואל תעשה, מה יהיה אם חז"ל יאמרו לאדם לעלות ברגל ריקם ולא להביא עולת ראיה. כאן דברי חז"ל הם בשב ואל תעשה, אבל ודאי שהעבירה עליהם היא בקום ועשה ואינו רשאי, ע' מה שכתב על זה בקונטרס דברי סופרים שם.
ראה בשו"ת הר צבי אורח חיים ב סימן פח
בענין ר"ה שחל בשבת שאסור לתקוע בשופר (שו"ע סימן תקפח סעיף ה) – חקרו האחרונים כיצד הדין אם עבר ותקע בשבת אי חשיב שקיים מצות תקיעת שופר, או נאמר דמכיון דרבנן עקרו מצות שופר ואסרוהו ביום השבת, גם אי תקע לא עשה ולא כלום, וכמו שמצינו בתוס' סוכה (דף ג ע"א) גבי סוכה שהיא פסולה מדרבנן שוב הוי כמאן דלא קיים מצות סוכה כלל, ויהיה נ"מ לשיטת הפוסקים דביום שני של ר"ה אין מברכין שהחיינו על תקיעת שופר מפני שכבר בירך ביום ראשון, א"כ גם כשחל בשבת אם נאמר דלא עשה מצוה כלל יתחייב אליבא דכו"ע בברכת שהחיינו ביום השני, דברכת שהחיינו שבירך ביום השבת היתה ברכה לבטלה.
וכבר כתב רע"א בדרוש וחידוש מערכה ח' וכן פסחים דף פט ע"א:
דגם גדול שתוקע בשבת קיים מצות שופר דזמנו גם בשבת אלא דעבר על שבות דשבת
אלא שמה שכתב בהר צבי לגבי סוכה, הכוונה היא למי שאוכל בסוכה ושולחנו בתוך הבית, במשנה בסוכה כח ע"א:
מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין אמרו להם בית הלל לבית שמאי לא כך היה מעשה שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לבקר את רבי יוחנן בן החורנית ומצאוהו שהיה יושב ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית ולא אמרו לו דבר אמרו להם בית שמאי משם ראיה אף הם אמרו לו אם כן היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך.
פשטות לשון המשנה משמע, וכן הבינו בתוספות בריש סוכה לגבי סכך במסמרים. אבל הר"ן שם כתב:
אמרו לו אם כן היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך. לאו דוקא דהא מדרבנן הוא דמיתסר שמא ימשך אחר שולחנו אלא הכי קאמר לא קיימת מצות סוכה כראוי וכרצון חכמים וכדתנן בפרק ערבי פסחים [דף קטז ב] כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו כלומר שלא קיים מצותן כראוי.
אם כן זו מחלוקת ראשונים אם חכמים הפקיעו את הדאורייתא בתקנתם. וזה נוגע גם למה שכתבנו בסברת הרמב"ם. לרמב"ם חכמים לא יכולים לבטל את דין תורה ולכן כשהפקיעו את נטילת לולב בשבת או תקיעת שופר בשבת, אמרו שלא לקיים דין תורה ואנו חייבים לקיים מצות חכמים משום לא תסור, ולכן הפתרון הוא שב ואל תעשה. לכן לדעת הרמב"ם אין שייכות לגזירת שופר ולולב בשבת לדיני הפקעה של דיני תורה או דרבנן שבהלכות אלו.
וע' בדברי סופרים סי' ג' אות ה' שכתב סברא זו:
דאם נאמר שעל ידי עקירתם נעקר דין התורה לגמרי צריך לפרש טעם החילוק שבין קו"ע לשוא"ת מפני חומר האיסור דקו"ע שהוא דבר חמור אין להם הכח לעוקרו ושוא"ת דאינו חמור כל כך יש כח בידם לעוקרו וממילא צ"ל שהדבר תלוי בגוף האיסור עצמו אם הוא קו"ע או שוא"ת ולא איכפת לן באיזה אופן הוא עובר עליו אבל אם נאמר שבאמת דין התורה מצד עצמו לא נעקר כלל ממקומו אלא שנגד דין התורה יש לנו ג"כ דין תורה שאסור לעבור על דברי חכמים. וכיון ששני הדינים האלו סותרין זא"ז ממילא שוא"ת עדיף ולאו בקולא וחומרא תליא מילתא אלא דכך הוא הדין בכל מקום ששני דברים סותרין זא"ז צריך להיות שוא"ת כמו באין עשה דוחה עשה. ולפי"ז לא איכפת לן בגוף האיסור אם הוא קו"ע או שוא"ת אלא באיזה אופן עוברין עליו. וכדאמר ליה ר' יהושע לר' אליעזר אם נתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידים ואם לא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידים.
התקנות בישראל:
כוח התקנה בעקירת דבר מן התורה בי"ד מתנים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ומכוח זה העמידו חכמים דבריהם אף במקום עשה1 ולכן אסרן לעבור על שבוחים בשביל קיום מצות שופר בראש השנה כגון לעלות באילן ולרכוב ע"ג בהמה משנה ר"ה לב ב אע"פ שע"י כן תיבטל מצות תקיעת שופר2 ולעתים העמידו דבריהם אף במקום כרת ולכן סוברים בית הלל בגר שנתגייר בי"ד בניסן שאין שוחטים עליו את הפסח משום גזירת חכמים שהפורש מן הערלה כפורש מן הקבר שצריך שבעה ימים לטהרתו ואע"פ שעי"ז מתבטל ממצות קרבן פסח שהיא עשה שיש בה כרת3 וכתב הרשב"א שאין לנו בזה כללים קבועים שיש שלא העמידו דבריהם במקום דין תורה אפילו בדברים קלים ולעתים החמירו והעמידו דבריהם אפילו בדברים חמורים הלכך אין לנו אלא מה שאמרו בש"ס מפורש בדבר זה4 ידועה דעת הט"ז שבדבר שההיתר מפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסור5 ונחלקו עליו האחרונים6
1.יבמות צ ב ובכ"מ 2. עי' באריכות ריטב"א ר"ה לב ב ועי' ר"ן שם הריטב"א שם כתב דוקא כשהמצוה אינה מתבטלת לגמרי שתתקיים ע"י אחר או בזמן אחר אבל לא כשהמצוה תתבטל לעולם ועי' מנ"א סי' תקפח ס"ק ד ופרי חדש שם 3. עי' משנה וגמ' פסחים צב א ורש"י 4. שו"ת הרשב"א ח"א סי' רצז והשווה שם ח"ד סי' רפד והובא בב"י או"ח סי' שכח וכ"כ הפר"ח או"ח סי' תנה וע"ע כעי"ז בדברי המאירי ואחרים בפ' חיזוק התקנות חכמים עשו חיזוק וכו' ציונים 35-40
5. ט"ז יו"ד סי' קיז ס"ק א ועוד
6. שו"ת חוות יאיר סי' קמב שו"ת שמן רוקח ח"ב סי' פח ועוד ועי' יד מלאכי סי' רצה שפר"ח או"ח סי' תקפח סובר כט"ז ביד מלאכי כתב שאף הט"ז לא אמר אלא שאין כח בידם לאסור מכל וכל אבל לאסור במקצת רשאים אף שמפורש בתורה להיתר
7. יבמות פט א ב ועי' רמב"ם פ"ב ממרים ה"ד וכן בברכות כ א שב ואל תעשה שאני שאז דוחה כבוד הבריות אפילו כלאים דאורייתא אבל בקו"ע לא ועי' רש"י שם ד"ה שוא"ת ועי' פי' בעל החרדים לירושלמי ברכות פ"ג ה"א שכבוד הבריות דרבנן מתקנת חז"ל והשווה שו"ת הריב"ש סי' רכו ושו"ת חוות יאיר סוס"י צה ולא כדעת הפרי מגדים או"ח סי' יב במשבצות זהב
-
פסחים צב ע"א: "אמר רבא ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהן במקום כרת" ופרש"י ביבמות צ' ע"ב: ערל – דאמר בפסחים (דף צב) הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר וגר שנתגייר ערב הפסח אין שוחטין עליו ואמר בגמרא טעמא דבית הלל גזירה שמא יטמא לשנה הבאה כו' בפרק האשה אלמא משום גזירה דרבנן מבטלינן ליה מפסח.
הזאה – שבות ולית עלה בשבת אלא איסורא דרבנן ועומדת בפני הפסח ומבטלתו דאמרי' הזאה שבות ואינה דוחה שבת. ואזמל – לגבי מילה אמור רבנן (שבת דף קל:) אין מביאין אותו דרך גגות וקרפיפות והוצאה דידהו מדרבנן ומיעקרא מילה בזמנה. ↑
-
ר' אברהם ב"ר יצחק מהעיר נרבונה שבפרובנס (דרום צרפת). נולד בנרבונה בערך בשנת ד"א תתמ"ה [1085], ונפטר שם בתחילת שנת תתקי"ט [1158]. בצעירותו למד שנים רבות בברצלונה שבספרד אצל ר' יהודה בן ברזילי בעל ספר 'העיתים' (ראה בערכו). אח"כ חזר לעירו ומונה שם לרב ופוסק, והקים שם ישיבה חשובה. בחיר תלמידיו היה ר' אברהם בן דוד מפוסקיירש (שלימים נודע כראב"ד 'בעל ההשגות'), שאף הפך לחתנו. ↑