ב”ה
יט. בל תוסיף
רמב”ם פרק ב’ הלכה ט’:
הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות וכן יש להן להתיר איסורי תורה לפי שעה מהו זה שהזהירה תורה לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן ולקבוע הדבר לעולם בדבר שהוא מן התורה בין בתורה שבכתב בין בתורה שבעל פה,
כיצד הרי כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו מפי השמועה למדו שזה הכתוב אסר לבשל ולאכול בשר בחלב, בין בשר בהמה בין בשר חיה אבל בשר העוף מותר בחלב מן התורה, אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב הרי זה גורע, ואם יאסור בשר העוף ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה הרי זה מוסיף, אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה ואנו נאסור אותו ונודיע לעם שהוא גזרה שלא יבא מן הדבר חובה ויאמרו העוף מותר מפני שלא נתפרש כך החיה מותרת שהרי לא נתפרשה, ויבא אחר לומר אף בשר בהמה מותרת חוץ מן העז, ויבא אחר לומר אף בשר העז מותר בחלב פרה או הכבשה שלא נאמר אלא אמו שהיא מינו, ויבא אחר לומר אף בחלב העז שאינה אמו מותר שלא נאמר אלא אמו, לפיכך נאסור כל בשר בחלב אפילו בשר עוף, אין זה מוסיף אלא עושה סייג לתורה וכן כל כיוצא בזה.
השגת הראב”ד: הואיל ויש לב”ד לגזור ולאסור וכו’. א”א כל אלה ישא רוח שכל דבר שגזרו עליו ואסרוהו לסייג ולמשמרת של תורה אין בו משום לא תוסיף אפילו קבעוהו לדורות ועשאוהו כשל תורה וסמכוהו למקרא כדאשכחן בכמה דוכתי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ואם גרע לפי צורך שעה כגון אליהו בהר הכרמל אף זה דבר תורה הוא עת לעשות לה’ הפרו תורתך, ולא תמצא איסור מוסיף אלא במצות עשה כגון לולב ותפילין וציצית וכיוצא בהן בין לשעה בין לדורות בין שקבעה בדבר תורה בין שלא קבעה.
בתורה מצאנו פעמיים איסור הוספה, בפרשת ואתחנן פרק ד’ פסוק ב’:
לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם:
ובפרשת ראה יג, א:
אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ:
וברש”י פרשת ואתחנן מביא את דרשת הספרי:
לא תספו – כגון חמש פרשיות בתפילין חמשת מינין בלולב וחמש ציציות, וכן ולא תגרעו
ובסוגיות, במשנה בזבחים לגבי מתן ארבע שהתערב במתן אחד, דם בכור שניתן מתנה אחת למזבח, בשלמים ואשם ועולה שיש בהם ארבע מתנות), שמה שיעשה, יעבור או על בל תוסיף או על בל תגרע:
הניתנין במתנה אחת שנתערבו בניתנין במתנה אחת ינתנו במתנה אחת (מהן) מתן ארבע במתן ארבע ינתנו במתן ארבע מתן ארבע במתנה אחת ר”א אומר ינתנו במתן ארבע ר’ יהושע אומר ינתנו במתנה אחת אמר לו רבי אליעזר הרי הוא עובר על בל תגרע אמר ליה רבי יהושע הרי הוא עובר על בל תוסיף א”ל רבי אליעזר לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו א”ל ר’ יהושע לא נאמר בל תגרע אלא כשהוא בעצמו ועוד א”ר יהושע כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך כשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידך.
בראש השנה כח ע”ב שם שואלת הגמרא על שינה בסוכה בשמיני, אם מצות אינן צריכות כוונה:
אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה אמר לו שאני אומר מצות אינו עובר עליהן אלא בזמנן מתיב רב שמן בר אבא מנין לכהן שעולה לדוכן שלא יאמר הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה אחת משלי כגון ה’ אלהי אבותכם יסף עליכם תלמוד לומר לא תספו על הדבר והא הכא כיון דבריך ליה עברה ליה זמניה וקתני דעבר הכא במאי עסקינן בדלא סיים והתניא סיים סיים ברכה אחת והתניא סיים כל ברכותיו שאני הכא כיון דאלו מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך כוליה יומא זמניה
בסנהדרין פח ע”ב לגבי חיוב זקן ממרא:
משנה: חומר בדברי סופרים מבדברי תורה האומר אין תפילין כדי לעבור על דברי תורה פטור חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב
גמרא: אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ואין לנו אלא תפילין אליבא דרבי יהודה…
כמו כן בעירובין צו ע”א לגבי המוצא תפילין שלרבן גמליאל יכול להכניסן שנים שנים, ואחת האוקימתות במחלוקת ת”ק שאומר שמכניס רק אחד ור”ג שמכניס שנים שנים, היא בשאלה האם יש בל תוסיף כשמניח שני זוגות תפילין.
וכן במנחות דף מ’ ע”ב, לגבי הטיל ציצית למוטלת שאם מתכוין להוסיף עובר בבל תוסיף.
לא נכנס כאן למחלוקות הראשונים בסוגיה זו בפרטי בל תוסיף, אלא לשיטת הרמב”ם והראב”ד.
לשיטת הרמב”ם אם יאמרו על דבר שהוא מדרבנן שהוא מן התורה, עובר בבל תוסיף. וכן אם יאמר על דבר שהוא מן התורה, שהוא מדרבנן, עובר על בל תגרע. והרמב”ם נתן לזה כמה דוגמאות. היה מקום לדון גם מדוע הרמב”ם לא שאל ממה שבית דין בטלו תקיעת שופר ונטילת לולב בשבת, הרי זה בל תגרע, וממה שמותר לישן בסוכה בשמיני, ואכ”מ.
דעת הראב”ד, כל דבר שחכמים אוסרים לסייג אין בו משום בל תוסיף גם אם אומרים שזה דאוריתא, וע’ כסף משנה כאן.
ועוד כתב “ולא תמצא איסור מוסיף אלא במצות עשה כגון לולב ותפילין וציצית וכיוצא בהן בין לשעה בין לדורות בין שקבעה בדבר תורה בין שלא קבעה”. לדעתו אין בל תוסיף בלא תעשה. אבל לדעת הרמב”ם, כפי הדוגמאות שהביא יש איסור גם בלא תעשה.
שיטת הראב”ד שאומר שכל מה שבית דין מוסיפים אין בו משום בל תוסיף, זה מתאים לשיטת הרשב”א בראש השנה דף טז ע”א, על מה ששאלו התוספות מדוע כשתוקעין גם כשהם יושבים וגם כשהם עומדים, אין בל תוסיף? והתוספות כתבו בד”ה ותוקעין ומריעין כשהן עומדין:
ותוקעים ומריעין כשהן עומדין – תימה הא קעבר משום בל תוסיף וכי תימא כיון דכבר יצא הוה ליה שלא בזמנו דלא עבר הא אמרינן בסוף ראוהו ב”ד (לקמן דף כח: ושם) גבי ברכת כהנים דאין מוסיף ברכה אחת משלו משום דלא עבר עליה זימניה כיון דאילו מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך להו ה”נ אי מתרמי ליה צבורא הדר תקע להו וי”ל דאין שייך בל תוסיף בעשיית מצוה אחת ב’ פעמים כגון כהן אם מברך וחוזר ומברך אותו צבור עצמו או נוטל לולב וחוזר ונוטל וכן תוקע וחוזר ותוקע וגבי מתנות בכור נמי אם נותן בקרן אחד ב’ פעמים אין זה בל תוסיף.
וכתב הרשב”א:
ומסתברא דלא קשה כלל, דלא אמרו התם דאיכא משום בל תוסיף אלא במה שהוא מוסיף מדעת עצמו כגון כהן שהוסיף ברכה משלו ואי נמי ישן בשמיני בסוכה במתכוין למצוה ואי נמי במה שאירע במקרה שנתערב מתן אחת במתן ארבע וכיוצא באלו, אבל במה שעמדו חכמים ותקנו לצורך אין כאן בל תוסיף דכבר אמרה תורה על פי התורה אשר יורוך. ותדע לך דהא שמיני של סוכה בזמן הזה מצוה של דבריהם וישנין ואוכלין בה למצוה… וה”ה בבל תגרע לצורך כגון י”ט של ראש השנה שחל להיות בשבת אף על גב דאמרה תורה תקעו עמדו וגזרו שלא לתקוע וכל זה לצורך והכא נמי לצורך ראו לתקוע ולחזור ולתקוע ומצוה לשמוע לדברי חכמים מלא תסור כן נ”ל.
וזה כשיטת הראב”ד שכל מה שקשור לתקנת חכמים אין בו משום בל תוסיף.
אלא שלכאורה נראה שמחלוקת הרמב”ם והראב”ד הרבה יותר יסודית. הרמב”ם לא כתב בשום מקום שלוקים על בל תוסיף, ולא הביא את הסוגיה שאם ישן בשמיני לוקה אם מתכיון למצוה. וכן בפרק יז בהלכות סנהדרין ברשימת הלוקים לא הביא את בל תוסיף. וחידש מהר”ץ חיות בספרו תורת נביאים במאמר בל תוסיף, שלרמב”ם כל דין בל תוסיף זה רק דין בבית דין הגדול, שאסור להם להוסיף. וז”ל (ע’ פו):
דע שחפשתי בכל ספר היד החזקה להרמב”ם ולא מצאתי הדין אם אהד עשה ה’ מינים בלולב או ה’ פרשיות בתפילין דלוקה משום בל תוסיף. וכן לא מצאתי בספר המצות שלו מל”ת שי”ג ושי”ד רק סתם הזהירנו מהוסיף בתורה לא בכתוב ולא במקובל, וכן הזהירנו שלא לגרוע מן מ”ש בתורה וביותר תראה במגין המצות שלו על סדר ספרו וכתב בפתיחה לה’ ממרים מל”ת ג’ שלא להוסיף על התורה לא במצות שבכתב ולא על מה שקבלנו מפי השמועה, מל”ת ד’ שלא לגרוע מן הכל, ובה’ ממרים לא זכר רבינו שום דבר מאופני לאוין אלו רק פ”ב מהלכות ממרים ה”ט כ’ הואיל ויש לביד לתקן תקנות שיהיו עומדין לנצח…
וזה חידוש גדול, שהרמב”ם סובר שלא תסור נאמר לבית דין ולא ליחיד, בניגוד גמור לרש”י על התורה שהביא מספרי שכל מי שמוסיף ועושה חמש טוטפות או חמשה מינים בלולב עובר בלא תעשה.
לכן לדעת הרמב”ם אין מלקות, כיון שזה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין לגבי זקן ממרא.
ואכן הרמב”ם כשהזכיר אותן גמרות שבהם נאמר בל תוסיף, לא נקט לשון בל תוסיף, לדוגמה, רמב”ם הלכות ציצית פרק א הלכה טו:
הטיל ציצית על הציצית אם נתכוון לבטל את הראשונות מתיר הראשונה או חותכה וכשרה, ואם נתכוון להוסיף אף על פי שחתך אחת משתיהן הרי זו פסולה, שהרי כשהוסיף פסל את הכל וכשהתיר או חתך התוספת נמצא השאר נעשה מן העשוי שעשייתו הראשונה פסולה היתה.
אבל יש להעיר, שהרמב”ם בהלכות ממרים הביא דוקא את הפסוק מפרשת ראה שמדבר על היחיד ולא את הפסוק מפרשת ואתחנן שאומר בלשון רבים: “לא תוסיפו”.
וכמו כן ספר במצוות לרמב”ם מצות לא תעשה שיג, לכאורה משמע חיוב בל תוסיף על היחיד:
והמצוה השי”ג היא שהזהירנו מהוסיף בתורה לא בכתוב ולא במקובל והוא אמרו יתעלה (ראה יג) לא תוסף עליו. ובבאור אמרו במקומות (מתני’ זבחי’ פ א הובאה בערובין ק א ור”ה כח ב) עובר על בל תוסיף, עברת על בל תוסיף:
ואמנם הרמב”ם לא הזכיר בפירוש את לא תוסיף, אלא במקום אחד: בהלכות נשיאת כפים פרק יד הלכה יב:
אין הכהנים רשאין בכל מקום להוסיף ברכה על שלשת הפסוקים כגון יי’ אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים וכיוצא בה לא בקול רם ולא בלחש שנאמר לא תוסיפו על הדבר…
כאן משמע שיש גם בל תוסיף ביחיד. וזה לא מתאים למ”ש למעלה. אלא שיש לומר שזה לא איסור תורה, שהרי הרמב”ם לא אומר שאסור להוסיף ברכה משום שנאמר לא תוסיפו, אלא כותב “אין הכהנים רשאין”, משמע שזה לא איסור תורה. ומצאנו בל תוסיף מדרבנן, ע’ תוספות סנהדרין פח ע”ב ד”ה אי סבירא. וכן ע’ ט”ז לד ס”ק ב’ לגבי שני זוגות תפילין. ++וע’ מהרי”ץ חיות שם שיישב את הרמב”ם באופן אחר.
לפי הרמב”ם שכל מי שאומר על דבר שאינו מצוה שהוא מצוה או על מצוה דרבנן שהיא מן התורה, לכאורה אשה שמקיימת מצות עשה שהזמן גרמא, וחושבת שמקיים מצוה מן התורה עוברת בבל תוסיף. וכן כתב רש”י בעירובין שם על הגמרא שם שאומרת:
מיכל בת כושי היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים ואשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בה חכמים מדלא מיחו בה חכמים אלמא קסברי מצות עשה שלא הזמן גרמא היא. ודילמא סבר לה כרבי יוסי דאמר נשים סומכות רשות דאי לא תימא הכי אשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בה מי איכא למאן דאמר רגל לאו מצות עשה שהזמן גרמא הוא אלא קסבר רשות הכא נמי רשות.
ופרש”י:
ולא מיחו בה חכמים – דהוי כתוספת על דברי תורה, שפטרה נשים ממצות עשה שהזמן גרמא.
לרש”י אם זו מצות עשה שהזמן גרמא, הרי האשה עוברת בבל תוסיף. אמנם דברי רש”י לא נאמרו למסקנת הסוגיה, שהרי המסקנה וגם ההלכה כך קיי”ל שאין מעכבין לא את הנשים ולא את הקטנים מלתקוע בשופר.
ולכאורה גם לרמב”ם כל מצוה שאומרים שהיא מן התורה הרי עובר בבל תוסיף[1]. אלא שמפורש ברמב”ם הלכות ציצית פרק ג הלכה ט:
וכן שאר מצות עשה שהנשים פטורות מהן אם רצו לעשות אותן בלא ברכה אין ממחין בידן,
וכן כתב התוספות רי”ד בסימן עח, שנשים שמברכות אקב”ו על מצות עשה שהזמן גרמא עוברות בבל תוסיף, הובא בשבולי הלקט סימן רצ”ה.
ובפרי מגדים אורח חיים פתיחה כוללת חלק א כתב:
ומכל מקום אנן קיי”ל דנשים עושים מצות עשה שהזמן גרמא ומברכין עלייהו, והיינו שמתכוונין למצוה דרבנן לא לקבוע לדין תורה ולהוסיף עליה וכמו שכתב הר”מ ז”ל פרק ב’ מהלכות ממרים הלכה ט’ וכמו שכתבתי לעיל באורך, או דלא שייך בל תוסיף אלא במוסיף חלק מהמצוה. ומכל מקום ראוי להודיעם לנשים שהם פטורים רק שמחמירין על עצמם.
ולמעשה היום לגבי בל תוסיף, ז”ל החיי אדם בכלל סח סעיף כג:
אסור להוסיף על איזה מצוה מן המצות, שנאמר [דברים ד’ ב’] לא תוסיפו. ודוקא שעושה בכוונה להוסיף, כגון שיאמר שמה שאנו יושבין בסוכה בשמיני עצרת וכן מה שאנו אוכלים מצות בשמיני של פסח אף על פי שכתוב בתורה רק ז’ ימים, יאמר שבאה כן הקבלה על פי תורה שבעל פה שהתורה צותה לישב בסוכה ולאכול מצה ח’ ימים ויתכוין לישב בסוכה ולאכול מצה כדי לקיים מצות התורה. וכן כשיניח ב’ זוגות תפלין של רש”י ור”ת בבת אחת ויאמר ששניהם כשרים, וכן המצוה מן התורה על פי תורה שבעל פה הרי זה עובר. אבל אם יושב בסוכה, ואוכל מצה ביום ח’ משום ספקא דיומא, וכן כשיניח ב’ זוגות של תפילין של רש”י ור”ת אפילו בבת אחת מחמת ספק שמא זוג א’ הם פסולים, וכן כל כיוצא בזה, אין כאן משום בל תוסיף. ואם יניח ב’ זוגות תפלין של רש”י ור”ת בבת אחת, וכן כשיטול שני לולבין כשרים בבת אחת, הרי זה עובר אפילו אינו מתכוין להוסיף, דקיימא לן לעבור בזמנו אין צריך כוונה, אבל שלא בזמנו צריך כוונה דוקא לעבור. וכן כשמוסיף לעשות ה’ ציצית או ה’ חוטין או ה’ פרשיות או ה’ בתים בתפילין, הרי זה עובר. אבל מותר לעשות את המצוה אפילו ק’ פעמים ביום, דאף על גב דמן התורה כשהגביה ד’ מינין שבלולב פעם א’ ביום יצא, מכל מקום מותר ליטלן אפילו ק’ פעמים ביום. ובודאי אם יאמר שבאה הקבלה דמן התורה חייב בלולב כל היום, הרי זה עובר. וכן כל כיוצא בזה. אבל רשות לבית דין לעשות סייג לתורה בכל דבר ואפילו לעקור מצות עשה או לא תעשה לפי שעה (יבמות צ’). והעובר על דבריהם, עובר בלאו ד”לא תסור” כו’ [דברים י”ז י”א]. וכשם שאסור להוסיף על המצות, כך אסור לגרוע, כגון לעשות ג’ ציצית וג’ מינין בלולב (ועיין ברמב”ם פ”ב מהל’ ממרים ובסמ”ג לאוין שס”ד ובחינוך סי’ תנ”ד ובא”ח סי’ ל”ד ובמ”א ס”ק ג’ ובר”ה דף כ”ח וסנהדרין ע”ח ועירובין צ”ה, ועי’ במה שכתבתי בנ”א בהל’ סוכה בדין ד’ מינים שבלולב. ויש אומרים דאפילו לעבור בזמנו בעי כוונה למאן דאמר מצות צריכות כוונה, עיין מ”א סימן תרנ”א ס”ק כ”ז, וע”ש בא”ר שכתב בשם הרא”ש פ’ לולב הגזול דליתא וכדעת הש”ע):
- ע’ מנחת אשר מועדים סוכות סי’ מ; וע’ סיני, יובל סיני כרך המאה, “התחייבות עצמית של נשים במצות עשה שהזמן גרמא”, מהרב פר’ אליעזר ברקוביץ. ↑