ב"ה
י. רמב"ם ממרים פ"א ה"ה – בדין רוב חכמה בדעת הראשונים
בשעור הקודם דנו בדברי הרמב"ם פרק א' הלכה ה':
שני חכמים או שני בתי דינין שנחלקו שלא בזמן הסנהדרין או עד שלא היה הדבר ברור להן, בין בזמן אחד בין בזה אחר זה, אחד מטהר ואחד מטמא אחד אוסר ואחד מתיר אם אינך יודע להיכן הדין נוטה, בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל.
והבאנו את דעת הרשב"א בתשובה רנ"ג הסובר שהולכים אחר הגדול לפני שאומרים שבשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל. וקודם לכל הולכים אחר הרוב. וכן ברמ"א חו"מ סי' כה סעיף ב'. ולדעתו לא הולכים אחר רוב חכמה כנגד רוב. וכפי שהוסבר, מחלוקתם בהבנת הבריתא בע"ז, אם ריב"ק חולק על תנא קמא או לא, עי' לעיל.
אבל החינוך במצוה עח כתב שהולכים אחר רוב חכמה:
ובחירת רוב זה לפי הדומה הוא בששני הכיתות החולקות יודעות בחכמת התורה בשוה, שאין לומר שכת חכמים מועטת לא תכריע כת בורים מרובה ואפילו כיוצאי מצרים, אבל בהשוית החכמה או בקרוב הודיעתנו התורה שריבוי הדעות יסכימו לעולם אל האמת יותר מן המיעוט. ובין שיסכימו לאמת או לא יסכימו לפי דעת השומע, הדין נותן שלא נסור מדרך הרוב. ומה שאני אומר כי בחירת הרוב לעולם הוא בששני הכיתות החולקות שוות בחכמת האמת, כי כן נאמר בכל מקום חוץ מן הסנהדרין, שבהם לא נדקדק בהיותם חולקין אי זו כת יודעת יותר אלא לעולם נעשה כדברי הרוב מהם, והטעם לפי שהם היו בחשבון מחויב מן התורה, והוא כאילו ציותה התורה בפירוש אחר רוב של אלו תעשו כל עניניכם, ועוד שהם כולם היו חכמים גדולים.
ראיה לסברתו היא הגמרא ביבמות יד ע"א:
ובפלוגתא [דרב ושמואל] דרב אומר לא עשו ב"ש כדבריהם ושמואל אמר עשו ועשו אימת אילימא קודם בת קול מ"ט דמ"ד לא עשו ואלא לאחר בת קול מ"ט דמ"ד עשו אי בעית אימא קודם בת קול ואי בעית אימא לאחר בת קול אי בעית אימא קודם בת קול וכגון דב"ה רובא למ"ד לא עשו דהא ב"ה רובא ומ"ד עשו כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו הכא בית שמאי מחדדי טפי ואי בעית אימא לאחר בת קול מ"ד לא עשו דהא נפקא בת קול ומ"ד עשו רבי יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול.
הרי שהגמ' אומרת שכי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו, הכא בית שמאי מחדדי טפי. אם כן הולכים אחר רוב חכמה. אך האם זו מסקנת הגמרא שם, הרי לפי תירוץ זה של הגמרא לאחר שיצאה בת קול, הולכים אחר הרוב, אם כן לכאורה זאת אומרת שלא הולכים אחר רוב חכמה.
אלא שלדעת התוספות ביבמות שם ד"ה רבי יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול, יוצא שמסקנת הגמרא היא שאין הולכים אחר רוב חכמה:
וא"ת ומ"ש דלא קי"ל כבת קול דר"א אלא אמרינן בכל דוכתי דשמותי הוא ואין הלכה כמותו וכבת קול דב"ה קי"ל דהלכה כב"ה וי"ל משום דבת קול דר"א לא יצאה אלא לכבודו שאמר מן השמים יוכיחו כדאמר התם א"נ בההיא בת קול שהיתה כנגד רבים דרבנן הוו רובא דודאי אין הלכה אבל כבת קול דב"ה קי"ל משום דהוו ב"ה רובא אלא דב"ש מחדדי טפי
וכן כתב בהגהות אשרי על רא"ש ע"ז פ"א סי' ג' בשם אור זרוע:
ואם זה גדול בחכמה וזה במנין הלך אחר הגדול במנין פירוש תלמידים הרבה א"נ שרוב התלמידים אומרים כמותו. מא"ז:
מצאנו שהרמב"ן (סנהדרין דף לב ע"א) התייחס לסברא זו בהקשר לדברי רב האי גאון שהם יותר מרחיקי לכת, שהוא סובר לכאורה שגם בבית דין של שלשה אם אחד מופלג, נלך אחריו נגד הרוב:
מצאתי בין תשובותיו של רבינו האי גאון ז"ל ואם נחלקו בית דין שהם שלשה אחד אומר כך ושנים אומרים כך אם שוין בחכמה מניחין דברי יחיד ועושין דברי שנים ואם האחד עדיף מן השנים הולכין אחר מי שנתן טעם לדבריו ע"כ. ולא נתחוור לי ממתניתין דסנהדרין וגמרא וצ"ע.
מיהו בפרק קמא דיבמות (י"ד) גבי מחלוקת דבית שמאי ובית הלל אמרינן כגון דב"ה רובא מאן דאמר לא עשו ב"ש כדבריהם דהא ב"ה רובא ומאן דאמר עשו כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו הכא ב"ש מחדדי טפי, וקיי"ל התם כמ"ד עשו אלמא אם אחד מהם חכם גדול מכל חבריו אין דבריו בטלים.
ויש לומר התם לא יושבין בדין הם והשואל עושה כרצון עצמו לפי שלבו נוטה אחר חכמה, אבל סנהדרין כולן צריכין לדון וראוי היה שיסכימו כולן לאותו דעת אלא דרחמנא אמר אחרי רבים להטות הלכך בשלשה דיינין נמי הולכין אחר הרוב, ועדיין קשה לי הך דיבמות מדר' אליעזר בן הורקנוס (ב"מ נ"ט ב') דבטלו דבריו, ומדר' מאיר (עירובין י"ג ב') שגלוי וידוע שאין בדורן כמותן, ואם תאמר הן עצמן רשאין לעשות כדבריהם דאינהו קים להו בנפשייהו דידעי טפי אבל אחריני לא, והתניא (עירובין ו' ב') הרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה כדברי בית הלל עושה אלמא כל אדם עושין כן, ושמא יש לומר ר' אליעזר ור"מ יחיד במקום רבים ואין דבריו של אחד במקום שנים, אבל רבים ורבים אין הולכין אחר רוב מנין אלא אם רצו הולכין אחר רוב חכמה[1], מכל מקום זה סיוע קצת לדברי הגאון ז"ל שאין דברי החכם בטילין מיד אלא שואלין עליהם למקום הוועד שהרי יש לחוש להן לברר כיון דמחודד וגמיר טפי, אבל אם אי אפשר לברר עושין כדברי המרובין כמו שעשו במחלוקתן של ר' אליעזר ור' מאיר כדפרישית.
לדעת הרמב"ן, במקום שיש בית דין הולכים אחר הרוב, אבל אם זה לא בבית דין, השואל עושה כרצונו. הרמב"ן דוחה את הראיה מגמ' ביבמות, לא משום שבת קול יצאה וקבעה שלא הולכים אחר רוב חכמה, אלא משום שהרוב שם לא היה רוב ממש כיון שלא ישבו ודנו זה כנגד זה.
וסברא זו מובנת על פי מה שכתב הרב קוק במבוא לשבת הארץ פרק י':
עיקרא דכללא של "אחרי רבים להטות", שהוא מן התורה, הוא דוקא בב"ד שיושבים במושב אחד ודנים אלו כנגד אלו, אבל מה שאנו באים לדון בדור אחר ע"פ מה שאנו מוצאים מדברי היחידים והרבים שנאמרו בדורות שלפנינו, אין זה מן התורה בכלל "אחרי רבים להטות" – וכבר החליטו זה הפוסקים, (וע' קו' הכללים בס' גט פשוט) – אלא שראוי לנו ללכת אחר הרבים, ד מ ס ת ב ר א דהלכתא כותייהו. אבל אין זה סברא דאורייתא כלל, לפיכך בשעה"ד שפיר יש לסמוך על היחיד.
ועיין חזון איש יו"ד סימן ק"נ שכתב:
…ידוע שאין כח רוב אלא במושב ב"ד, אבל חכמים החולקים שחיו בדורות חלוקות או במדינות חלוקות אין נפקותא בין רוב למיעוט, וכו' ובכל זאת למיעוט הלבבות, להכריע בסברא, נוטלים לפעמים גם כח המספרי לנטיה לצד זה, אבל ראוי יותר בזה להתחשב עם הפוסקים שתורתם הגיעו לידינו בכל מקצועות התורה.
ובזה יש להבין את המשנה בעדויות פרק ה' משנה ז' על עקביא בן מהללאל:
בשעת מיתתו אמר לבנו בני חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר אמר לו ולמה לא חזרת בך אמר לו אני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי המרובים אני עמדתי בשמועתי והם עמדו בשמועתן אבל אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובין מוטב להניח דברי היחיד ולאחוז בדברי המרובין.
משמע שלא מדובר שישבו ביחד עם הרוב. אלא אני שמעתי והם שמעו, ועקביא בן מהללאל רק ממליץ לבנו "מוטב להניח דברי היחיד ולאחוז בדברי המרובין", כיון שאין כאן דין רוב דאוריתא כיון שלא דנו ביחד ולכן זה רק מסתברא שהרוב צודק וכמ"ש הרב קוק שם.
אלא שצריך עיון מגמ' סנהדרין פח ע"ב שם מבואר שעקביא בן מהללאל חלק על בית הדין הגדול, שכך אומרת שם הגמרא: "ואם תאמר מפני מה לא הרגו את עקביא בן מהללאל מפני שלא הורה הלכה למעשה".
אם כן, ע"פ הרמב"ן, מה שהולכים אחר רוב חכמה זה במקום שלא דנו במושב בית דין זה כנגד זה. אבל במקום שדנו זה כנג ד זה, היינו בית דין, חייבים ללכת אחר הרוב בכל מקרה.
ויתכן שזה גם כוונת החינוך שכתב:
"…כי כן נאמר בכל מקום חוץ מן הסנהדרין, שבהם לא נדקדק בהיותם חולקין אי זו כת יודעת יותר אלא לעולם נעשה כדברי הרוב מהם, והטעם לפי שהם היו בחשבון מחויב מן התורה".
שכוונתו לסנהדרין, ה"ה לכל בית דין, אלא שבא לאפוקי דין רוב של בסנהדרין, כלומר רוב של דיינים שלא ישבו זה כנגד זה.
שאלה זו אם ללכת אחר רוב חכמה או אחר רוב מנין, נמצאת בשו"ע בהלכות יום הכפורים גם לגבי הלכות רופאים: בסימן תרי"ח סעיף ב' אם שני רופאים אומרים צריך ושנים אומרים אין צריך, מאכילין אותו, וכתב רמ"א "ואפילו קצתן יותר בקיאין":
רופא אחד אומר: צריך, ורופא אחד אומר: אינו צריך, מאכילין אותו. הגה: והוא הדין לשנים נגד שנים, ואפילו קצתן יותר בקיאין מקצתן כנ"ל.
ומגן אברהם פסק, והוו"ד במ"ב, שהולכים אחר הבקיאין. היינו שבמחלוקת בין שוים הולכים אחר רוב חכמה. ומחלוקת זו היא כשאין רוב לצד זה או לצד אחר. וכן כתב המשנה ברורה שם ס"ק ח':
ואפילו קצתן יותר בקיאין מקצתן – ר"ל שאותן שנים שאמרו א"צ הם יותר בקיאין ומופלגין בחכמה זו אפ"ה אין הולכין אחריהם להחמיר בספק נפשות כיון שגם האחרים האומרים שצריך לאכול הם ג"כ בקיאין בחכמה זו. ועיין במ"א ובא"ר שדעתם להורות כהפוסקים שסוברין דכשהן שוין במנין הולכין אחרי הבקיאין ומופלגין בחכמה זו יותר דלא כהרמ"א אכן אם אותן האומרים שצריך הם מרובין אזלינן בתר דידהו להקל אף שאינן חכמים ובקיאין כ"כ:
לפי זה כשהם שוים הולכים אחר רוב חכמה.
והדימוי לסוגיתנו למדנו מדברי הר"ן ביומא שם ד' ע"ב באלפס על דברי המשנה "חולה מאכילין אותו על פי בקיאין":
ומדקתני ע"פ בקיאין ש"מ שהולכין ע"פ בקיאין והלכך יחיד מומחה שנחלק עם שנים אחרים שאינן מומחין אין הולכין אחר השנים כדאשכחן לענין הנשאל לחכם דאמרינן היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הלכך אחריו דאלמא בעינן תרתי רוב חכמה ורוב מנין. ולענין מחלוקת ב"ש וב"ה אמרינן בפרק קמא דיבמות כי אמרינן אזלינן בתר רובא ה"מ דכי הדדי אבל הכא ב"ש מחדדי טפי ולפיכך אם הדבר ברור אצלנו שבקיאותו מכריע רוב המנין של אחרים הולכים אחריו בין להקל בין להחמיר כו'
לר"ן אנו רואים שגם נגד רוב הולכים אחר רוב חכמה. וזה מתאים לדברי החינוך הנ"ל. וכתב הר"ן שזה שלא כדברי הרמב"ן בתורת האדם. וז"ל הרמב"ן:
ואיכא מאן דאמר מדקתני ע"פ בקיאין ש"מ יחיד מומחה ומוחזק בבקיאות, ורופאים שאינן חכמים ומומחין כל כך, שהולכים אחר בקיאות. ואינו נראה שלא שמענו בסנהדרין שנלך אחר רוב חכמה אלא אחר רוב מנין. ובודאי אשכחן לענין הנשאל לחכמים כדאמרינן (ע"ז ז' א') היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד מתיר ואחד אוסר אם היה אחד מהן גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו, הלכך במנין שוה ברופאים הולכין אחר חכמה ובקיאות, ואף על גב דליתא הכי בדין סנהדרין, התם דיינין הם וכולם צריכים לאותו הדין, ומדינא לא היה ראוי להיות דין עד שיסכימו כל הצריכין לדעת אחת אלא דרחמנא אמר אחרי רבים להטות. אבל הכא שומעין לחכם, והשני אינו ראוי להיות נשאל בפני מי שגדול ממנו בחכמה ובטל הוא, מיהו אחד במקום שנים כיון שכולן רופאים ויודעים במלאכה זו אין דבריו של יחיד במקום שנים, מ"מ במופלג מהם בחכמה חוששין לדבריו להחמיר אפילו במקום רבים, אבל להקל כדין היחיד, דאשכחן לענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל דאתמר (יבמות י"ד א') כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו אבל הכא בית שמאי מחדדי טפי הילכך חוששין לרוב חכמה ובקיאות להחמיר, ומאי חומרא דהכא לנהוג בספק נפשות להקל ולהתעסק בחולה כל צרכו".
הרי שלשיטת הר"ן הולכים אחר רוב חכמה גם נגד רוב ולרמב"ן לא הולכים אחר רוב חכמה אלא בשוים.
בדעת הרמב"ם נחלקו המגיד משנה ורבנו מנוח האם יתכן ללכת אחר חכמה נגד רוב. בהלכות שביתת עשור פרק ב' הלכה ח' כתב הרמב"ם שאם מקצת רופאים אומרים צריך, ומקצתם אומרים שאין צריך, "הולכין אחר הרוב או אחר הבקיאין", וז"ל הרמב"ם:
חולה שיש בו סכנה ששאל לאכול ביום הכפורים אף על פי שהרופאים הבקיאין אומרין אינו צריך מאכילין אותו על פי עצמו עד שיאמר דיי, אמר החולה איני צריך והרופא אומר צריך מאכילין אותו על פיו , והוא שיהיה רופא בקי, רופא אחד אומר צריך ואחד אומר אינו צריך מאכילין אותו, מקצת הרופאין אומרין צריך ומקצתן אומרין אינו צריך הולכין אחר הרוב או אחר הבקיאין, ובלבד שלא יאמר החולה צריך אני, אבל אם אמר צריך אני מאכילין אותו, לא אמר החולה שהוא צריך ונחלקו הרופאים והיו כלם בקיאין ואלו שאמרו צריך כמנין שאמרו אינו צריך מאכילין אותו.
היינו שיתכן ללכת אחר בקיאין לכאורה גם אם יש רוב נגד. וזה שכתב הרמב"ם שהולכים אחר הרוב, או הולכים בקיאין, ולכאורה משמע שאף שאין להם רוב. לדעת המגיד משנה גם הרמב"ם סובר שהולכים אחר בקיאים רק במקום שאין רוב:
מקצת הרופאים אומרים צריך וכו'. כבר כתבתי שדעת רבינו שהולכים אחר רוב דעות ומצינו בדיני נפשות שיש בהן אומד והולכין בהן אחר הרוב כגון בשהכהו באבן ויש להם לאמוד אם יש בה כדי להמית במקום שהכהו ואם נחלקו הולכין אחר הרוב אף כאן עושין כן וכן כתוב בשאלתות.
ומבואר כאן שדין רוב ברופאים הוא מדין אומדנא, וכן משמע בסוגיה ביומא פג ע"א, ולא מעיקר הדין של רוב כמו בבית דין (ולכן יתכן שהדברים אמורים אף אם הרופאים ישבו ודנו ביחד). והוסיף וכתב המגיד משנה:
ומ"ש רבינו אחר הרוב או אחר הבקיאין נ"ל פירוש דבריו או אם שוין במנין הולכין אחר הבקיאין אחר שאינן שוין בבקיאות בין להחמיר בין להקל וכתב זה לפי שאמרו ע"פ בקיאין ולא אמרו על פי רופאים אלמא בשוין הבקיאות מכריע וכ"כ הרמב"ן ז"ל. אבל בשאין המנינין שוין הולכין אחר הרוב אלא שהרמב"ן כתב שאם היה יחיד מופלג אומר צריך ורופאים שאין חכמים כל כך ומומחין אומרין אינו צריך הולכים להקל כדברי היחיד כיון שמיקל.
לדעתו רוב עדיף על רוב חכמה. אבל דעת רבנו מנוח ברמב"ם משמע אחרת:
או אחר הבקיאים כו' ואף על פי שאין רוב ובלבד שלא יאמר החולה צריך אני כלומר דאלו אמר החולה צריך אני אפילו הרופאים רבים ובקיאים אומרים אינו צריך לחולה שומעין דלב יודע מרת נפשו.
וסברות אלו הם כמ"ש שהמחלוקות הן במקום שאין דין דאוריתא של רוב, הרי הכלל הוא שהולכים אחר רוב רק משום שמסתבר כותייהו, ולכן במקום שהוא מופלג בחכמה, ראוי ללכת אחריו, ולר"ן גם נגד רוב.
- אבל הר"ן בחולין מג ע"א כתב:
הרוצה לעשות כב"ש עושה כב"ה עושה. וא"ת ואמאי והא קי"ל היו שנים אחד מטמא וא' מטהר אחד אוסר וא' מתיר אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המקיל. י"ל דכי אמר הכי ה"מ לאדם שאינו מן החולקין אבל שני חכמי' שווין שהם חולקין כל אחד יכול לעשות כדבריו בין להקל בין להחמיר ומהאי טעמא אמרינן בפ"ק דיבמות דב"ש עשו מעשה כדבריהם. ומהאי טעמא נמי אמרינן בפר' ר' אליעזר דמילה דבמקומו של ר' אליעזר היו כורתין עצים לעשות כלי ברזל לפי שכל אנשי מקומו היו כתלמידיו והיו רשאין לעשות מעשה כדבריו ומתוך שמחלוקתן של ב"ש וב"ה מחלוקת גדולה היתה וכל חכמי ישראל היו נכנסי' תחתיה אמרו שכל הרוצה לעשות כב"ש עושה וכבית הלל עושה שהרשות לכל אחד להכניס עצמו בכת בית שמאי או בכת ב"ה.
ועיין רמב"ן שם שכתב: "ויש לי לומר מתוך שמחלוקתן של תלמידי ב"ש וב"ה גדולה וכל חכמי ישראל נכנסין תחתיה ונעשית להם תורה כשתי תורות הרשות לכל אחד לעשות כדבריהם כדאמרינן ביבמות (י"ד א'), וכיון שכן זה הרוצה להיות מכת ב"ש ולעשות כדבריהם לעולם רשאי הוא". ↑