ב"ה
כב. ממרים פרק ג' הלכה ד
על תוקף המסורת בהלכה, ועל הכרעה באגדה.
רמב"ם פרק ג' הלכה ד':
אבל זקן ממרא האמור בתורה הוא חכם אחד מחכמי ישראל שיש בידו קבלה ודן ומורה בדברי תורה כמו שידונו ויורו כל חכמי ישראל שבאת לו מחלוקת בדין מן הדינים עם בית דין הגדול, ולא חזר לדבריהם אלא חלק עליהם והורה לעשות שלא כהוראתן, גזרה עליו תורה מיתה ומתודה ויש לו חלק לעולם הבא, אף על פי שהוא דן והן דנים הוא קבל והם קבלו הרי התורה חלקה להם כבוד, ואם רצו בית דין למחול על כבודן ולהניחו אינן יכולין כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל.
- תוקף המסורת בהלכה:
כאן כותב הרמב"ם "אפילו הוא קבל והם קבלו", כלומר לשניהם יש מסורת בקבלה שזו ההלכה, גם כן יש לו דין זקן ממרא. וע' כסף משנה שלהלן בתחילת פרק רביעי, הלכה א' כתב הרמב"ם שאפילו הוא קיבל והם דנו ולא אמרו בקבלה, יש לו דין של זקן ממרא:
… אפילו הוא היה אומר מפי הקבלה ואמר כך קבלתי מרבותי והן אומרים כך נראה בעינינו שהדין נותן, הואיל ונשא ונתן עליהן בדבר ועשה או שהורה לעשות הרי זה חייב, ואין צריך לומר אם הם מורים מפי הקבלה..
עצם הדבר, האם יש דין זקן ממרא אפילו אם הוא אומר בקבלה, זו מחלוקת בגמרא סנהדרין דף פח ע"א:
אמר רב כהנא הוא אומר מפי השמועה והן אומרין מפי השמועה אינו נהרג הוא אומר כך הוא בעיני והן אומרין כך הוא בעינינו אינו נהרג וכל שכן הוא אומר מפי השמועה והן אומרין כך הוא בעינינו אינו נהרג עד שיאמר כך הוא בעיני והן אומרים מפי השמועה תדע שהרי לא הרגו את עקביא בן מהללאל ורבי אלעזר אומר אפילו הוא אומר מפי השמועה והן אומרין כך הוא בעינינו נהרג כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל ואם תאמר מפני מה לא הרגו את עקביא בן מהללאל מפני שלא הורה הלכה למעשה.
ענין עקביא בן מהללאל הוא במשנה עדיות פרק ה' משנה ו': "עקביא בן מהללאל העיד ארבעה דברים אמרו לו עקביא חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר ונעשך אב בית דין לישראל אמר להן מוטב לי להקרא שוטה כל ימי ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום שלא יהיו אומרים בשביל שררה חזר בו".
ומה שכתב הרמב"ם:
אף על פי שהוא דן והן דנים הוא קבל והם קבלו הרי התורה חלקה להם כבוד, ואם רצו בית דין למחול על כבודן ולהניחו אינן יכולין כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל.
ביאר יותר בפירוש המשניות בסנהדרין פרק יא משנה ב, בסופו:
וחייבו הכתוב מיתה משום כבודם כמו שחייב מקלל אביו מיתה משום כבוד הוריו. ולפיכך יש אומרים זקן ממרא על פי בית דין שרצו בית דין למחול לו מוחלין לו, אבל אין הדין כן מן הטעם שהזכירו כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל.
ובגמרא סנהדרין פח ע"ב דנה הגמרא במחלוקת האם כשזקן ממרא אומר מפי השמועה והם אומרים כך הוא בעינינו, אם נעשה זקן ממרא, הוכיחה הגמרא ממה שנאמר בבריתא שבית דין לא יכול למחול לזקן ממרא, והטעם כתוב בבריתא שהוא משום שלא ירבו מחלוקת בישראל, אם כן אפילו אומרים כך הוא בעינינו נעשה זקן ממרא, גמ' פח ע"א:
תא שמע דאמר רבי יאשיה שלשה דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים בעל שמחל על קינויו קינויו מחול בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו מוחלין לו זקן ממרא שרצו בית דינו למחול לו מוחלין לו וכשבאתי אצל חבירי שבדרום על שנים הודו לי על זקן ממרא לא הודו לי כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל תיובתא.
ופרש"י בד"ה תיובתא:
תיובתא – מדתלי טעמא בשלא ירבו מחלוקת – שמע מינה אפילו הוא אומר מפי השמועה, והן אומרין: כך הוא בעינינו.
כלומר, אם הטעם היה משום כבוד, הרי אין בעיה אם הוא אומר מפי השמועה והם כך נראה בענינו, שהרי אין חסרון כבוד שהרי מביא מסורת. אבל אם משום שלא ירבו מחלוקות הרי אין נפ"מ אם אומר מפי השמועה. (ואגב משמע שכדי למנוע מחלוקת אפשר לוותר על האמת)
הרי שמחלוקת התנאים אם נעשה זקן ממרא כשהוא אומר מפי השמועה והם אומרים כך הוא בעינינו, תלוי בטעם שהורגים זמן ממרא, אם משום כבוד בית דין, או משום שלא תהא מחלוקת בישראל.
וביתר ביאור בערוך לנר שם:
בגמרא כדי שלא ירבו מחלוקת. הא דמדמי הך לדלעיל י"ל דב' טעמים י"ל בז"מ הא דחייב הא' משום כבוד ב"ד וכמש"כ הרמב"ם בפי' המשניות והב' משום ריבוי מחלוקת בישראל ובב' טעמים אלו תלי' הך דינא דלעיל דאי מטעם כבוד ב"ד א"כ אם הוא אומר מפי השמועה והם ג"כ מפי השמועה או מדעתם אין פוגם בכבודם כיון דע"כ מוטל עליו לומר כפי מה ששמע מרבו וכמו שהשיב עקביא ב"מ לבנו אני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי המרובים אני עמדתי בשמועתי והם בשמועתן אבל טעם דריבוי מחלוקת שייך גם בזה וכן תלי בזה אי יכולים למחול או לא דאי משום כבודם יכולים למחול ואי משום ריבוי מחלוקת לא וכיון דקתני דאין יכולים למחול ע"כ הוי טעמא משום ריבוי מחלוקת וא"כ גם בהוא אומר מפי השמועה והם מדעתם ג"כ נתחייב:
במשך חכמה פרשת כי תצא כב כב אומר שלפעמים כתוב בתורה "ובערת הרע מקרבך" ולפעמים כתוב "ובערת הרע מישראל" וכשאומר "מישראל" זה בא למעט גר תושב. והוסיף שם:
והא דבזקן ממרה כתיב (לעיל יז, ב) "ובערת הרע מישראל", נראה דבא לרמז שלא נאמר שזו רעה והעדר כבוד השופטים, ואם רצו בית דין למחול – מוחלים לו, קמ"ל שזו רעה חולי מתפשטת בכלל האומה הישראלית, שאם לא יבטל היחיד דעתו להרוב הגדולים באומה במקום האלקי, תרבה הרעה ויעשו בני ישראל אגודות אגודות, ויתפרד הקשר האמיץ אשר בו יתוארו 'גוי אחד בארץ'. ואם כן אין בכוח בית דין למחול. וכן תנו רבנן סנהדרין פח, ב על זקן ממרה לא הודו לו, כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל, כי כבוד האומה וקיומה אין בידם למחול. וכמו מלך שמחל על כבודו דאינו מחול (כתובות יז, א), כי כבודו הוא כבוד האומה. וזה חלק גדול מכחות התאוה להיות מצויין וממציא דרך חדש ולהבדל מן הכלל – השם ישמרנו!
אבל אם כן, צריך עיון על הרמב"ם ששילב את שני הטעמים וכתב גם מפני הכבוד ושלא תרבה מחלוקת בישראל. והרי אם פסק שאי אפשר למחול, וכן פסק שאם אומר מפי השמועה נעשה זקן ממרא אם כן הטעם הוא שלא תרבה מחלוקת, ואין צריך לטעם הכבוד בכלל.
ומאידך, אם טעם זקן ממרא הוא גם מפני הכבוד, מובן מדוע בהמשך הביא הרמב"ם את דיני כבוד אב ואם, שלכאורה אין להם שייכות לזקן ממרא, אלא שהרי גם זקן ממרא הוא לכבוד התורה ובית הדין.
זקן ממרא הוא שחולק על רוב של בי"ד הגדול וסומך על דעתו, ויש מהראשונים שכתבו שאינו נעשה זקן ממרא עד שיחלוק על כל השבעים ואחד של בי"ד הגדול, אבל אם היה שם מי שמסכים עמו אינו נהרג. כ"כ מאירי סנהדרין פח ע"ב:
ויראה שאין נעשה זקן ממרא עד שיחלוק עם כל השבעים ואחד אבל אם היה ביניהם מי שנסכם עמו אינו נהרג וכן כתבוה חכמי הדורות שלפנינו.
וע' מרגליות הים שם שהסביר על פי המשנה בעדויות פרק א' משנה ה':
ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין היה גדול ממנו בחכמה אבל לא במנין במנין אבל לא בחכמה אינו יכול לבטל דבריו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין:
וכתב הראב"ד שם בביאור התוספתא שהביא (הראב"ד גורס במשנתנו שאם יראה בית דין את דברי היחיד יסמוך עליו ולא "ויסמוך עליו" שזה כרמב"ם ע' הערה):
שאין ב"ד יכול לבטל וכו' כלומר ופירוש בשעת הדחק נמי אלמלא שימצאו דברי היחיד הראשון שהיה חולק עמהם לא היה האחרון רשאי להתיר מה שאסרו הראשונים לפי שאין ב"ד יכול לבטל כלל דברי ב"ד חבירו וכו'.[1]
ולכן, אומר ר"ר מרגליות, שאם יש בסנהדרין דעת יחיד כמו זקן ממרא, הרי לדעת הראב"ד אז יש אפשרות שבאחד הדורות הבאים ישנו את הפסק ויכריעו כדעת היחיד, ולכן לא נהרג, שהרי יתכן שבעתיד יוכרע כמוהו.
- מסורת או רוב, מה עדיף מבחינת הכרעת ההלכה, המסורת או ההכרעה השכלית על פי רוב?
ע' עדויות פרק ה' משנה ו':
עקביה בן מהללאל העיד ארבעה דברים. אמרו לו, עקביה, חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר, ונעשך אב בית דין לישראל. אמר להם, מוטב לי להיקרות שוטה כל ימיי, ולא להיעשות שעה אחת רשע לפני המקום–שלא יאמרו, בשביל שררה, חזר בו. הוא היה מטמא שיער פקודה, ודם הירוק; וחכמים מטהרין. הוא היה מתיר שיער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון, ואחר כך שחטו; וחכמים אוסרין. הוא היה אומר, אין משקין לא את הגיורת, ולא את שפחה משוחררת; וחכמים אומרין, משקין. אמרו לו, מעשה בכורכמית שפחה משוחררת שהייתה בירושלים, והשקוה שמעיה ואבטליון. אמר להם, דוגמא השקוה. ונידוהו; ומת בנידויו, וסקלו בית דין את ארונו. אמר רבי יהודה, חס ושלום שעקביה נתנדה, שאין עזרה ננעלת על אדם בישראל בחכמה וביראת חטא, כעקביה בן מהללאל; ואת מי נידו–את אלעזר בן הנוד, שפיקפק בטהרת הידיים. וכשמת, שלחו בית דין והניחו אבן על ארונו–ללמד שכל המנודה, ומת בנידויו–בית דין סוקלין את ארונו.
משנה ז':
בשעת מיתתו אמר לבנו, בני, חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר. אמר לו, אתה, למה לא חזרת בך. אמר לו, אני שמעתי מפי המרובין, והם שמעו מפי המרובין; אני עמדתי בשמועתי, והן עמדו בשמועתן. אבל אתה שמעת מפי היחיד, ומפי המרובין; מוטב להניח דברי היחיד, ולאחוז בדברי המרובין. אמר לו, אבא, פקד עליי לחבריך. אמר לו, איני מפקד. אמר לו, שמא עוולה מצאת בי. אמר לו, לאו; מעשיך יקרבוך, ומעשיך ירחקוך.
מבואר ממשנה זו שעדיף הרוב על פני המסורת, שהרי לבנו של עקביא בן מהללאל היתה מסורת, ואף על פי כן אומר לו אביו שלגביו צריך ללכת אחר הרוב.
בהלכה, היו מחלוקות ששורשם בשאלה האם להסתמך רק ע"פ המסורת או לבדוק את הדין מסברא:
- לגבי שנת השמיטה הרמב"ם מעדיף את המסורת על פני החישוב ההלכתי. ולשונו של הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל פרק י' הלכה ו':
ושנת השמטה ידועה היא ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי א"י, וכולן לא מנו אלא לשני חורבן משליכין אותן שבע שבע, ולפי חשבון זה תהי שנה זו שהיא שנת שבע ומאה ואלף לחרבן מוצאי שביעית, ועל זה אנו סומכין, וכפי החשבון זה אנו מורין לענין מעשרות ושביעית והשמטת כספים שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להתלות.
- עוף טהור על ידי מסורת, ולא די בכללי ההלכה.
- הכרעה מהי שיבולת שועל, נגד המסורת. ע' הרב יונה מרצבך, עלה יונה, עמ' תמו, על מראות המשנה של פר' פליקס.
- האדמו"ר מראדזין חידש את התכלת בציצית, ור' יוסף בער סולובייצ'יק אמר על זה "אפילו נרבה כחול ראיות לא יועילו נגד הקבלה והמסורה" (הקדמה לספר עין התכלת עמוד יג, ספר התכלת עמוד 190).
- מצת מכונה, שהיו שהתירו אותה והיו שאמרו עליה "חדש אסור מן התורה" (החשמל בהלכה עמוד 95 באריכות, וכן עמודים 112, 119).
- מעין זה המחלוקת האם האמונה צריכה להיות ע"י ראיות או ע"י קבלה מאבותינו (קובץ שיעורים ח"ב מז-ט).
- וכן דברי החזון איש (קובץ אגרות ח"א לב, ח"ב כג) שאין לסמוך על גרסאות שנמצאו בגניזות ולא היו בידי הראשונים.
- הכרעת בית הדין הגדול באגדה:
כאן המקום להזכיר מחלוקת בין בבלי לירושלמי, לגבי אגדה. האם יכולה להיות מחלוקת בין זקן ממרא ובין בית הדין בעיניני אגדה? לכאורה הרי זקן ממרא אינו חייב עד שיורה הלכה למעשה, ובאגדה לא שייך הלכה למעשה וממילא לא שייך שיהיה זקן ממרא בעניני אגדה.
אבל בירושלמי סנהדרין פרק יא כתוב:
כתיב כי יפלא ממך דבר למשפט מגיד שבמופלא שבבית דין הכתוב מדבר. ממך זה עצה דבר זו אגדה. בין דם לדם בין דם נידה לדם בתולים בין דם נידה לדם זיבה לדם צרעת. בין דין לדין בין דיני ממונות לדיני נפשות.
אבל בבלי סנהדרין פז ע"א כתוב:
במופלא שבבית דין הכתוב מדבר ממך זה יועץ וכן הוא אומר ממך יצא חשב על ה' רעה יעץ בליעל דבר זו הלכה…
לכאורה זו מחלוקת בבלי וירושלמי. אלא שבעלי תמר על ירושלמי ביאר שהכוונה היא להלכות שמשוקעות באגרות:
ומעתה צא ולמד שאף מה שאומר הירושלמי אין מורין מן האגדות היינו שהלכות שנשנו באגדות אין מורין מהם הלכה למעשה עד שיתבררו בתלמוד שנשנו כהלכה למעשה ולא כמשנת חסידים. ואכן ידוע שהרבה הלכות פסוקות כהלכה למעשה שקועות באגדות.
וע' אגרות ראיה ח"א אגרת קג עמוד קכד על הטעם שבירושלמי כתוב ש"דבר זו אגדה", משום שבארץ ישראל יש השפעה לנבואה גם על ההלכה וגם על האגדה. ולכן ההלכות מתאחדות עם האגדות.
אבל ידועים דברי הרמב"ם בכמה מקומות שאין בזה פסק, פהמ"ש סוטה פ"ג מ"ה:
וכבר אמרתי לך לא פעם שאם נחלקו חכמים באיזה השקפה ודעה שאין תכליתה מעשה מן המעשים הרי אין לומר שם הלכה כפלוני.
במשנה מסכת שבועות פ"א מ"ד יש מחלוקת:
ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרים, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר, שעירי הרגלים מכפרין אבל לא שעירי ראשי חדשים. ועל מה שעירי ראשי חדשים מכפרין, על הטהור שאכל את הטמא. רבי מאיר אומר, כל השעירים כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו.
וכתב הרמב"ם פירוש המשניות:
ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף כו' – כל השעירים, ר"ל שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים ושעיר הנעשה בחוץ ביום הכפורים, ומחלוקת זה לא נאמר בו הלכה כדברי פלוני, לפי שהוא דבר חוזר אל השם יתברך, ואמנם הם חולקים בהיקש וראיות מהפסוקים, אין זה מקום לזכור ענייני ההיקש בהם, וכבר ביארנו שכל סברא מן הסברות שאינה באה לידי מעשה מן המעשיות שיפול בו מחלוקת בין החכמים לא נאמר בו הלכה כפלוני.
ובספר המצוות ל"ת קלג:
וכבר בארנו בחבורנו בפירוש המשנה שכל מחלוקת שלא תחייב מחלוקת במעשה אלא בסברא לבד לא אפסוק בו הלכה ולא אומר הלכה כפלוני לפיכך לא אומר הנה אם הלכה כרב או כסתם משנה כי לדברי הכל לוקה לפי שכל מחוייב מיתה בידי שמים על אחד מהלאוין לוקה כמו שבארנו בהקדמות זה המאמר.
וע"ע אגרות ראיה ח"ג עמ' סח אגרת תשצג, והאגרת הנ"ל, ומבואר שלדעתו אכן יש מחלוקת בין בבלי וירושלמי אם יש חיוב לשמוע לבית דין הגדול גם באגדות.
[1] אמנם הרמב"ם פירש שהוזכרה דעת היחיד כדי שאם יבוא בית דין ויפסוק הלכה כדברי היחיד לא יוכל בית דין שאחריהם לבטל את דבריהם ולפסוק כדברי המרובים אלא אם כן יהא גדול מהם בחכמה ובמנין.