ב"ה
כג. רמב"ם ממרים פרק ג' הלכה ה'
רמב"ם פרק ג' הלכה ה':
אין זקן ממרא חייב מיתה עד שיהא חכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין ויחלוק על בית דין בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת או בתפילין ויורה לעשות כהוראתו, או יעשה הוא על פי הוראתו ויחלוק עליהן והן יושבין בלשכת הגזית, אבל אם היה תלמיד שלא הגיע להוראה והורה לעשות פטור, שנאמר כי יפלא ממך דבר למשפט מי שלא יפלא ממנו אלא דבר מופלא.
בפרק רביעי מסביר הרמב"ם ומפרט:
ושם בהלכה א' מפרט שגם אם חולק על גזירות נעשה זקן ממרא, וגם זה זה רק בדבר שיש בזדונו כרת:
וכן אם חלק עליהם בגזרה מן הגזרות שגזרו בדבר שיש בשגגתו חטאת וזדונו כרת, כגון שהתיר החמץ ביום ארבעה עשר בניסן בשעה ששית, או אסרו בהנאה בשעה חמישית, הרי זה חייב מיתה וכן כל כיוצא בזה.
היינו, אפילו אם בזה אין כרת אלא זה ענין שיש בו כרת כמו חמץ, נעשה על זה זקן ממרא. וכן הסביר את זה המאירי בסנהדרין פ"ח ע"א:
אפילו חלק בגזירת סופרים כגון שהתיר חמץ בהנאה בשעה ששית או אסר בחמישית חייב הואיל וגזירתם נעשית על ענין שיש בעיקר איסורו כרת וחטאת,
אבל הכסף משנה מסביר שם אחרת:
וכן אם חלק עליהם בגזרה מן הגזירות וכו'. דבר זה פשוט בעצמו שכיון שהמקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושיו כדאיתא בפ"ק דפסחים ונתבאר בדברי רבינו בהלכות אישות הרי מחלוקת זה בדבר שחייבים על זדונו כרת ושגגתו חטאת[1]:
הרמב"ן בשורש הראשון מספר המצות, חלק על הרמב"ם בעיקר הדבר וסובר שעל דבר דרבנן אינו נעשה זקן ממרא אפילו יביא הדבר לדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת כמו חמץ בשעה ששית, דלא קרינן בזה על פי התורה וגו', ז"ל הרמב"ן:
דבר ברור הוא שאינו נעשה זקן ממרא על שלדבריהם כלל. וכך אמרו שם בפרק הנחנקין (פז א) לדברי ר"מ שאינו חייב אלא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וגמירי לה מפר העלם דבר שלצבור והתם אין חייבין על שום איסור שלדבריהם ולא על שלתורה נמי אלא בדבר שהוא מתחייב ממש על זדונו כרת כדמפורש בגמר הוריות (ח א). ולדברי ר' יהודה חייב הזקן אף על התפילין שהוא מצות עשה מפני שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים דדריש (פז א) תורה ויורוך.
אבל הרמב"ם לשיטתו שגם על דרבנן יש לא תסור.
בפרק ד' הלכה ב' מרחיב הרמב"ם את הכלל של דבר שיש בזדונו כרת ושגגתו חטאת:
אחד שנחלקו בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, או שנחלקו בדבר המביא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, כיצד…
וכיצד דבר המביא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת כגון שנחלקו בעיבור שנה אם מעברים עד הפורים או בכל אדר הרי זה חייב שזה מביא לידי חמץ בפסח, וכן אם נחלקו בדין מדיני ממונות או במנין הדיינין שדנין דיני ממונות הרי זה חייב, שהרי לדבריו של זה שאומר שזה חייב לזה כל שנטל ממנו כדין נטל וע"פ בית דין נטל, ולדבריו של זה שאומר פטור או שאמר שאין אלו ראויין לדון כל שנטל גזל הוא בידו ואם קדש בו אשה אינה מקודשת, ולדברי האומר שלו נטל הבא עליה במזיד ענוש כרת בשוגג חייב חטאת ונמצא הדבר מביא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת…
וכן אם נחלקו בלקט שכחה ופאה אם זה לעניים או לבעל הבית הרי זה חייב, שהרי לדברי האומר לבעל הבית הרי זה גזל ביד העני ואם קדש בו אשה אינה מקודשת,
כלומר גם בדבר שבעצמו אינו חיוב כרת, אלא זה דבר שיכול בעקיפין לבא לידי חיוב כרת, זקן ממרא חייב מיתה עליו.
ובהלכה ג' כתב הרמב"ם:
ואם לא תביא המחלוקת לידי כך הרי זה פטור, חוץ ממצות תפילין בלבד, כיצד הורה להוסיף טוטפת חמישית בתפילין ויעשנה חמש טוטפות הרי זה חייב, והוא שיעשה בתחילה ארבעה בתים כהלכתן זה ויביא חמישית וידבק בחיצון, שהבית החיצון שאינו רואה את האויר תמיד פסול, וחיוב זקן ממרא על דבר זה הלכה מפי הקבלה, אבל אם נחלקו בשאר מצות כגון שחלק בדבר מדברי לולב או ציצית או שופר זה אומר פסול וזה אומר כשר, זה אומר יצא ידי חובתו וזה אומר לא יצא, זה אומר טהור וזה אומר שני לטומאה הרי זה פטור מן המיתה, וכן כל כיוצא בזה.
על זה הקשו האחרונים, ע' קובץ שעורים קונטרס דברי סופרים סי' א' אות ז', שהרי גם לולב וציצית, אם נחלקו אם הם פסולים, ואם זקן ממרא אומר שהם פסולים בחג, הרי אין בהם שווה פרוטה, ואם קידש אשה אינה מקודשת. ומדוע זה נחשב לדבר שאינו מביא לידי כרת.
ותירץ שאלה זו בשו"ת אמרי נועם (להגאון רבי מאיר הורביץ, האדמו"ר מדז'יקוב) סימן מא וכותב שלגבי השווי לא נחלקו הזקן ובית הדין:
…אינם חלוקים כלל הזקן ממרא עם הסנהדרין כי פוק חזי טעמא דבר ונקח האתרוג אל השוק ונראה אם יקפצו עליו קונים. ולמשל הזקן ממרא אומר דכשר והב"ד אמרו פסול ואז נחזי אם יהי' קונים כי העולם יטו אחר דברי הזקן אז גם לדברי הב"ד שיאמרו פסול מודים דהיא מקודשת דעכ"ז שוה ממון כי יש קונים עליו. ואם העולם לא ירצו לקנותו כי דעתם על דעת הב"ד, אז נם הזקן מודה דאינה מקודשת כי אין קונה, ומה לי שהוא כשר ס"ס העולם אין קונים וכן למשל בהיפוך. א"כ בעסק הקידושין דעת שניהם שוים אם יש קונים עליו ושוה למכור בשוק היא מקודשת יהי' איך שיהיה, אם כשר או פסול ואם אין קונה אינה מקודשת ואין כאן מחלוקת רק לענין המצוה ולא לענין הקידושין ודי בזה.
ויש להרחיב בזה, ואכ"מ.
הרמב"ם פסק שצריך שיחלוק בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, "או בתפילין". מתוך פשטות הסוגיה, אין דעה אחת שאומרת כך. אם פוסקים שצריך שיחלוקת בדבר שזדונו כרת, אז בתפילין לא יהיה זקן ממרא. וכאן צריך להכנס למחלוקת התנאים בדבר זה בסנהדרין דף פז ע"א:
תנו רבנן זקן ממרא אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים רבי שמעון אומר אפילו דקדוק אחד מדקדוקי סופרים מאי טעמא דרבי מאיר גמר דבר דבר כתיב הכא כי יפלא ממך דבר למשפט וכתיב התם ונעלם דבר מעיני הקהל מה להלן דבר שחייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת אף כאן דבר שחייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ורבי יהודה על פי התורה אשר יורוך עד דאיכא תורה ויורוך ורבי שמעון אשר יגידו לך מן המקום ההוא אפילו כל דהו.
לכאורה הרמב"ם שפסק שצריך שיהיה על זדונו כרת, פסק כרבי מאיר. אלא שאם כן מדוע פסק שנעשה זקן ממרא גם בתפילין?
אלא שבסוגיה להלן פח ע"ב נאמר:
משנה חומר בדברי סופרים מבדברי תורה האומר אין תפילין כדי לעבור על דברי תורה פטור חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב
גמרא: אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ואין לנו אלא תפילין אליבא דרבי יהודה והאיכא לולב דעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע בלולב מאי סבירא לן אי סבירא לן דלולב אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואי סבירא לן דצריך אגד גרוע ועומד הוא…
אי הכי תפילין נמי אי עביד ארבעה בתי ואייתי אחרינא ואנח גבייהו האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואי עביד חמשה בתי גרוע ועומד הוא האמר רבי זירא בית חיצון שאינו רואה את האויר פסול.
ופרש"י שם:
גמרא. ויש בו להוסיף – על מה שפירשו חכמים.
ואם הוסיף גורע – ופוסל הראשון בתוספתו.
ואין לנו אלא תפילין – שעיקרן בתורה, ופירושן מדברי סופרים שהם ארבעה בתים, ויש להוסיף חמשה או יותר, ואם הוסיף – גורע, דקא עבר בבל תוסיף ולא עבד מצוה.
ואליבא דר' יהודה – אמר ר' אושעיא למילתיה דאמר לעיל עד דאיכא תורה ויורוך,
התוספות ד"ה ואין הקשו מהברייתא לעיל פז ע"א הדורשת מהפסוק כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם ובין דין לדין' וכו' (דברים יז ח) שנאמר בפרשת זקן ממרא שיש עוד דינים רבים לבד מתפילין שהחולק עליהם נעשה זקן ממרא. ותירצו שרבי יהודה לא חושש לדרשות אלו.
ובחידושי הר"ן (לעיל פז ע"א ד"ה ר' יהודה) הביא עוד בשם תוספות שלרבי יהודה כוונת הפסוק כי יפלא' היא לומר שבכל דינים אלו יש חיוב לשמוע לבית דין הגדול אך החולק בהם על בית דין אינו נעשה זקן ממרא. ולפי תוספות נמצא שלרבי יהודה אין זקן ממרא אלא החולק על מצות תפילין בלבד ובא למעט מדברי רבי מאיר הסובר שכל החולק על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת נעשה זקן ממרא.
אמנם בחידושי הר"ן הקשה עליהם, שקשה לומר שהפסוק מחייב זקן ממרא במיתה רק במצות תפילין
ועוד הקשה מהגמרא לעיל שזקן ממרא נהרג כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל ולדברי רבי יהודה איך יתכן שירבו מחלוקות בענין תפילין בלבד
ועוד הקשה הר"ן כמה קושיות ועל כן פירש שודאי גם לרבי יהודה אם חולק הזקן בכל מצוה שעיקרה מן התורה ופירושה מדברי סופרים הרי הוא חייב מיתה בין עבירה שהיא בכרת ובין אם היא רק בלאו או בעשה אלא שרבי אושעיא הוסיף שבמצות עשה צריך תנאים נוספים לחיובו והיינו שיהיה בהם להוסיף ואם הוסיף גורע אבל באיסור לאו חייב בכל אופן וזהו שאמרו שמה שאמר רבי אושעיא שאין נעשה זקן ממרא בעובר על עשה אלא אם מתקיימים התנאים האמורים ולכן אין זה אלא בתפילין היינו אליבא דרבי יהודה שהרי לדברי רבי מאיר אינו נעשה ממרא אלא בעבירה שזדונה כרת ושגגתה חטאת.
וביאר הר"ן את טעם החילוק בין מצות עשה לשאר מצות שאם הורה הזקן שלא לקיים מצות עשה אין זו הוראה לעשות אלא שב ואל תעשה וזקן ממרא חייב דווקא כשמורה לעשות כמבואר בגמרא לעיל פו. ועל כן במצות עשה הוא מתחייב רק במקום שהורה להוסיף תוספת המגרעת את המצוה שאז הורה לעשות ובזה ביטל מצוה מן התורה. (על פי הביאור בש"ס מתיבתא).
דעת הרמב"ם בתחילת הלכה ג' הנ"ל:
ואם לא תביא המחלוקת לידי כך הרי זה פטור, חוץ ממצות תפילין בלבד, כיצד הורה להוסיף טוטפת חמישית בתפילין ויעשנה חמש טוטפות הרי זה חייב, והוא שיעשה בתחילה ארבעה בתים כהלכתן זה ויביא חמישית וידבק בחיצון, שהבית החיצון שאינו רואה את האויר תמיד פסול, וחיוב זקן ממרא על דבר זה הלכה מפי הקבלה,
לפי פשטות הסוגיה בהסבר זה של רש"י, החיוב של זקן שמורה בתפילין זה רק לרבי יהודה. ואיך הרמב"ם פסק גם את רבי מאיר וגם את רבי יהודה? זוהי גם השגת הראב"ד הארוכה שבהלכה זו. אלא שבכמה ראשונים ואחרונים משמע שמפרשים שרבי יהודה בא להוסיף על רבי מאיר ולא לחלוק עליו. וכן דעת המאירי בסנהדרין פו ע"ב:
ומ"מ דבר זה לא נאמר בכל המצות אלא בתפילין בלבד אבל שאר מצוה אין דין זקן ממרא אלא במה שאפשר לבא לידי כרת בזדונן ולידי חטאת בשוגג ואף באלו דוקא בדבר שעיקרו מן התורה ופירושו מדברי סופרים שכל שעוקר דבר מן התורה בפירוש אינו תחת הוראה שיעשה בה זקן ממרא שהרי זיל קרי בי רב הוא כמו שביארנו:
הרי שמדבר על תפילין וכותב שבשאר מצות צריך להיות בזדונו כרת ובשגגתו חטאת, הרי שאין מחלוקת בין רבי מאיר לבין רבי יהודה.
ודעת הראב"ד בהשגה להלכה ג' בפרק ד':
השגת הראב"ד/ חוץ ממצות תפילין בלבד וכו'. א"א זה שבוש לדעת ר' מאיר הוא דבעינן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ובתפילין פטור ולדעת רבי יהודה הוא שחייב בתפילין והוא הדין לולב וציצית שהתוספת פוסל את העיקר…
ויש שאומרים דוקא בתפילין משום דכתיב ע"פ התורה וכתיב לא תסור מן הדבר צריך שיהא שם הדבר ולא יסור ממנו שלא יפסול אותו בתוספתו ואם היה גרוע הרי אין שם דבר ולא ימצא זה אלא בתפילין ולדעת רבי יהודה דמחייב על הוראת מצות עשה ואומר אני דמודה רבי יהודה בחייבי כריתות אף על פי שאין בהם זה הדקדוק שאין ראוי לדקדק אלא במצות עשה דשייך ביה לא תסור מן הדבר אבל תעשה אותו וזו היא מצות עשה עכ"ל.
לראב"ד לרבי יהודה זה לא רק תפילין אלא גם לולב וציצית, וזה רק דוגמא, ולא שיש גזירת הכתוב שדוקא אם נחלקו בתפילין.
לפי היש אומרים שהביא הראב"ד, זה כמו המאירי, שרבי יהודה מודה בחייבי כריתות. אבל קשה לפי זה, מדוע מתקשה הראב"ד על הרמב"ם והרי הרמב"ם יכול לסבור כמו היש מפרשים? (וע' אריכות במאמר מהרב דוב בערל ויין, בענין זקן ממרא, מוריה גליון י-יב (לד-לו) טב-אדר תשל"ב). ואולי השגת הראב"ד היא, שאמנם יתכן שהרמב"ן מבין שרבי יהודה מוסיף על רבי מאיר וכמו שכתב הראב"ד בסוף, אבל מדוע כתב דוקא תפילין שהרי הוא הדין בציצית.
וראה אור שמח כאן שהסביר מה הטעם שתפילין שונה בדרך אופיינית לו:
מה שפסק רבינו דזקן ממרא בעי בדבר שזדונו כרת כו' לבד תפלין הוא ענין מושכל, שאם תבקש בכל המצות עשה לא תמצא עשה סתומה כזו, והמחלוקת בה היא סכנה לבטלה חלילה לגמרי, ולעקור אותה מישראל, ונמצאו בכלל האפיקורסים, הואיל דלא נזכר מנין הבתים ואופן עשייתם, והמצוה עצמה נכתבה במלות סתומים, שלשון טוטפות הוא מלשון הסתכלות, וכן מקום הנחתן כל אלה לא באו בכתובים, והמחלוקת בה רב הנזק, לכן גם בדורות האחרונים נתרבו בה הספיקות בעוה"ר, סדרן, ופתוחות, וכן אם מניחין בחוה"מ ועוד. ונמצא מה שפסק רבינו כפי המושכל, ולכן לא נקטה גם משנתנו (סנהדרין פ"ח ע"ב) רק דין תפלין, וכתבה האומר אין תפלין כו', שאפילו סתומה כזו אם עוקרה פטור מדין ממרא, רק חייב מדין אפיקורס וכיו"ב, שהחולק על המפורסמות ומקובלות בדבר מפורסם אינו אלא טועה, או עקשות מוחו וזדון לבו, וברור:
אלא שמתוך דבריו משמע שאכן לאו דוקא תפילין, ולכאורה זה לא מה שכותב הרמב"ם, "חוץ ממצות תפילין בלבד".
[1] ערוך השולחן העתיד הלכות ממרים סימן סח סעיף ה: "ובפרטים נחלקו הפוסקים אם דווקא בשעות דרבנן וחמץ דאורייתא או חמץ דרבנן ושעות דאורייתא, אבל בשניהם דרבנן חוששין לקידושין או אפילו בשניהם דרבנן אין חוששין לקדושין, וכאן אין המקום להאריך בזה כמובן, ולפ"ז רוב דיני התורה יביאו לידי אופנים כאלו ויהיה הזקן ממרא חייב מיתה".