ב"ה
רמב"ם הלכות ממרים פרק ג' הלכה א'-ב' – גדר מין
הלכה א':
מי שאינו מודה בתורה שבעל פה אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי זה בכלל האפיקורוסין ומיתתו בכל אדם.
הלכה ב
מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה מורידין אותו ולא מעלין והרי הוא כשאר כל האפיקורוסין והאומרין אין תורה מן השמים והמוסרין והמומרין, שכל אלו אינם בכלל ישראל ואין צריך לא לעדים ולא התראה ולא דיינים [אלא כל ההורג אחד מהן עשה מצוה גדולה והסיר המכשול].
גירסת רמב"ם פרנקל בהלכה א':
מי שאינו מודה בתורה שבעל פה אינו בכלל זקן ממרא האמור בתורה אלא הרי הוא בכלל המינים ומיתתו בכל אדם.
הלכה ב':
מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה מורידין אותו ולא מעלין והרי הוא כשאר כל המינים והאפיקורסין והאומרין אין תורה מן השמים והמוסרין והמומרין, שכל אלו אינם בכלל ישראל ואין צריך לא לעדים ולא התראה ולא דיינים אלא כל ההורג אחד מהן עשה מצוה גדולה והסיר המכשול.
במונחים מין אפיקורוס משומד וכיו"ב חלה ערבוביה בגלל הצנזורה, ולכן צריך לברר מה פירושם.
כדי להבין את ההבדל בין הגרסאות, צריך להבין את ההבדל שבין מין ובין אפיקורס. ברמב"ם בהלכות תשובה פרק ג' הלכה ו' כשהרמב"ם מונה את המינין והאפיקורסים והכופרים בתורה באלה שאין להם משמע שמין הוא שיבוש באמונה בעצמותו יתברך.
הלכה ז: חמשה הן הנקראים מינים: האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג, והאומר שיש שם מנהיג אבל הן שנים או יותר, והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה, וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל, וכן העובד כוכב או מזל וזולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים כל אחד מחמשה אלו הוא מין.
השגת הראב"ד: והאומר שיש שם רבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה. א"א ולמה קרא לזה מין וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות[1].
השגת הראב"ד: וכן האומר שאינו לבדו הראשון. א"א כאותו שאמר אלהיכם צייר גדול היה אלא שמצא לו סמנים גדולים תהו ובהו חושך ומים ורוח ובהם עשה מה שעשה.
הלכה ח: שלשה הן הנקראים אפיקורסין: האומר שאין שם נבואה כלל ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני האדם, והמכחיש נבואתו של משה רבינו, והאומר שאין הבורא יודע מעשה בני האדם כל אחד משלשה אלו הן אפיקורוסים, שלשה הן הכופרים בתורה: האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת אם אמר משה אמרו מפי עצמו הרי זה כופר בתורה, וכן הכופר בפרושה והוא תורה שבעל פה והמכחיש מגידיה כגון צדוק ובייתוס, והאומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת וכבר בטלה תורה זו אף על פי שהיא היתה מעם ה' כגון הנוצרים וההגרים כל אחד משלשה אלו כופר בתורה.
("הנוצרים" הוא לפי גרסת רמב"ם פרנקל) לפי דברים אלו שיבוש בעצמותו זה מין, ואילו הכופר בנבואה או בהשגחה הוא האפיקורס. ולפי זה הגרסה הנכונה היא הגרסה המקובלת שמי שאינו מודה בתורה שבעל פה הוא אפיקורס. בנוסף לזה יש גדר של כופר בתורה.
בגמ' עבודה זרה כו ע"ב יש דעה שגם העובר עבירה להכעיס הוא מין:
איתמר מומר פליגי רב אחא ורבינא חד אמר לתיאבון מומר להכעיס מין הוי וחד אמר אפילו להכעיס נמי מומר אלא איזהו מין זה העובד אלילי כוכבים.
וברמב"ם הלכות רוצח פרק ד' הלכה י' לכאורה פסק כן:
המינים, והם עובדי עבודה זרה מישראל, או העושה עבירות להכעיס אפילו אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס הרי זה מין, והאפיקורוסין, והן שכופרין בתורה ובנבואה, מישראל, מצוה להרגן, אם יש בידו כח להרגן בסייף בפרהסיא הורג, ואם לאו יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד, ראה אחד מהן שנפל לבאר, והסולם בבאר, קודם ומסלק הסולם ואומר לו הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך, וכיוצא בדברים אלו.
אלא שצריך עיון מה שכתב שכל העושה עברות להכעיס הרי זה מין. וזו הדעה בגמ' עבודה זרה הנ"ל שמומר להכעיס הוא מין. והטור יו"ד קנח[2] פסק שהעושה עבירות להכניס הוא מומר ולא מין. וע' ר"ן על רי"ף עבודה זרה שם (ח' ע"א באלפס) שדעת הרמב"ם שהוא מין:
ולענין הלכה כיון דרב אחא ורבינא פליגי בהא מילתא וליכא לאכרועי בינייהו מידי דאע"ג דכל רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל (חולין דף צג ב) בהא מילתא שייכי בה קולי וחומרי וחזינן רבי יוחנן דאמר מין הוא כדאמרינן קסבר אוכל נבלות להכעיס מין הוא קיימא לן כוותיה וכן נראה דעת האלפסי ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות רוצח ושמירת נפש:
הכסף משנה כתב שטעם הרמב"ם שפסק כן מסברא שכיון שעובר עבירה להכעיס ודאי נזרקה בו מינות וזה הביא אותו לעבור את העבירה ואם כן הוא מין.
הלחם משנה בהלכות תשובה פרק ג' הלכה ז' הקשה על הרמב"ם, שהרי בהלכות תשובה מנה חמשה דברים שהעושה אותם נקרא מין ולא מנה את העושה עבירות להכעיס. וכן הקשה הכסף משנה בהלכות גזילה ואבידה.
וכתב הלחם משנה בהלכות תשובה כתב שחכמים משתמשים בשם מין באופן מושאל: "ובהל' הרוצח שכתב הרי זה מין כלומר הרי זה שקראו אותו חז"ל מין בשם המושאל"
לדעת הלחם משנה שם יש שנקראים מינים אף שבאמת אינם בכל מין כיון שעושים דברים שמביאים למינות והם מבוא למינות לכן קראום בלשון מושאל מין וכמו כן אפיקורסים יש שאינם אפיקורסים באמת ונקראים בלשון מושאל 'אפיקורס'. והמינים והאפיקורסים באמת הם הכתובים בהלכות תשובה פ"ג ה"ז ה"ח והכתוב בהלכות רוצח פ"ד ה"י שהכופר בתורה הוא אפיקורס זה רק שם מושאל.
ויש להביא ראיה ללחם משנה שלא תמיד המין הוא הכופר באלוהות, ויש גם שקוראים מין למומר, מרמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ב' הלכה ה':
ישראל שעבד עבודת כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו ואינו כישראל שעובר עבירה שיש בה סקילה, מומר לעבודת כוכבים הרי הוא מומר לכל התורה כולה, וכן האפיקורסים מישראל אינן כישראל לדבר מן הדברים ואין מקבלים אותם בתשובה לעולם שנאמר כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים, והאפיקורסים הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות דברים שאמרנו עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט בנפש ביד רמה ואומרים שאין בזה עון, ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל שנאמר ואל תקרב אל פתח ביתה, ומחשבה של אפיקורוס לעבודת כוכבים.
אבל בגרסת רמב"ם של הרב קאפח וכן הצ' ר"ש פרנקל, במקום "וכן האפיקורסין מישראל", נכתב: "וכן המינים מישראל" ובמקום "והאפיקורסים הם" נכתב "והמינים הם".
וכתב הכסף משנה שם:
ומ"ש והאפיקורוסים הם התרים וכו'. מפני שכפי מה שכתב בהלכות תשובה אלו אינן נקראים אפיקורוסים לכך אמר והאפיקורוסים שאני מזכיר כאן אינם האפיקורוסים הנזכרים בהלכות תשובה שאותם כופרים באלהות והיינו מומר לעבודת כוכבים ואותם מקבלים אותם בתשובה כמו שנתבאר בהלכות תשובה סוף פ' שלישי אבל האפיקורוסים הנזכרים כאן הם התרים וכו':
גם כאן גירסת רמב"ם פרנקל היא בכסף משנה היא מינים בכל מקום שכתוב כאן אפיקורסין. אלא שכאמור, גם אם הגרסה היתה מינים, הרי אין אלו המינים הכתובים בהלכות תשובה. אלא ע"כ כמ"ש הלחם משנה שלפעמים "מין" ו"אפיקורוס" מופיעים גם על העוברים בשאט נפש ולהכניס.
מכל מקום ברור שלפעמים מושגים אלו של מינים ואפיקורסים באים אפילו על ישראל מומר, אבל ההגדרה הנכונה היא ההגדרה שכתובה בהלכות תשובה.
לגבי אפיקורס הגדרת הרמב"ם בהלכות תשובה תואמת את הגדרת הרמב"ם בפרק חלק:
ומלת אפיקורוס, היא מלת ארמית ענינה ההקלה והזלזול בתורה או בחכמי התורה, ולפיכך מניחים שם זה בסתם על מי שאינו מאמין ביסודות התורה או מבזה את החכמים או איזה תלמיד חכמים שיהיה או רבו.
הרב קאפח בהלכות תשובה שם כותב שיש שלשה סוגי אפיקורסים, א. יש על שם אפיקורוס שהיה מנהיג אסכולה הכופרת בכל, ובמורה נבוכים ב לב כאשר כתב על ההשקפות השונות בנבואה, כתב הרמב"ם שם: "לא אתעכב על השקפת אפיקורוס שאינו סובר מציאות ה' כל שכן יסבור נבואה". ב. יש אפיקורס על שם הפקר, וע' סנהדרין צט המבזה תלמיד חכם או חברו בפני ת"ח, וע' מה שהאריך הלחם משנה בהלכות תשובה הלכה ז'. ג. שם אומה ושבט, ע' אונקלוס דברים ג' יד, עד גבול האשורי והמעכתי – עד תחום גשוראה ואפיקירוס.
כלומר יש מילת אפיקורס שהיא מילה יוונית, ויש אפיקורס שהיא מילה ארמית מלשון אפקירותא.
בגרסאות כתב יד בגמרא בעבודה זרה טז ע"ב מכונים גם הנוצרים מינים:
שמא מינות בא לידך והנאך… א"ל עקיבא הזכרתני פעם אחד… ומצאתי אדם אחד מתלמידי ישו הנוצרי וכו'
ובגרסת הגמרא שלנו:
ת"ר כשנתפס ר"א למינות העלהו לגרדום לידון אמר לו אותו הגמון זקן שכמותך יעסוק בדברים בטלים הללו אמר לו נאמן עלי הדיין כסבור אותו הגמון עליו הוא אומר והוא לא אמר אלא כנגד אביו שבשמים אמר לו הואיל והאמנתי עליך דימוס פטור אתה כשבא לביתו נכנסו תלמידיו אצלו לנחמו ולא קיבל עליו תנחומין אמר לו ר"ע רבי תרשיני לומר דבר אחד ממה שלימדתני אמר לו אמור אמר לו רבי שמא מינות בא לידך והנאך ועליו נתפסת אמר לו עקיבא הזכרתני פעם אחת הייתי מהלך בשוק העליון של ציפורי ומצאתי אחד ויעקב איש כפר סכניא שמו אמר לי כתוב בתורתכם לא תביא אתנן זונה [וגו'] מהו לעשות הימנו בהכ"ס לכ"ג ולא אמרתי לו כלום אמר לי כך לימדני [כי] מאתנן זונה קבצה ועד אתנן זונה ישובו ממקום הטנופת באו למקום הטנופת ילכו והנאני הדבר על ידי זה נתפסתי למינות ועברתי על מה שכתוב בתורה הרחק מעליה דרכך זו מינות ואל תקרב אל פתח ביתה זו הרשות.
בספר מלחמות ה' לרבי אברהם בן הרמב"ם משמע שהנוצרים הם נחשבים למינים בגלל ההגשמה:
והנה הנוצרים לוקחים דברי הנביאים על פשטם עד שעשו לבורא בן באמונתם הידועה. וכל מי שכופר באמונה זו ואומר שהוא ברוך שמו גוף בעל תמונה כתמונת אדם או גוף באש או שאמתתו כבוד יושב על כסא כפשט הכתוב או פשט המדרש וההגדה כופר בתורה שאמרה (דברים ד טו) ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ובדברי הנביאים שאמרו (שמואל א ב ב) אין קדוש כי"י, מי כמוך חסין יה (תהלים פט ט).
וכן כתב הרמב"ם בפירוש שהנוצרים עובדי עבודה זרה, בהלכות מאכלות אסורות פרק יא הלכה ז' לפי נוסח כתבי יד, וממילא הן מינים:
גר תושב, והוא שקיבל עליו שבע מצוות כמו שביארנו יינו אסור בשתייה, ומותר בהניה; ומייחדין אצלו יין, ואין מפקידין אצלו יין. וכן כל גוי שאינו עובד עבודה זרה, כגון אלו הישמעאליים יינן אסור בשתייה, ומותר בהניה; וכן הורו כל הגאונים. אבל הנוצריים עובדי עבודה זרה הן, וסתם יינם אסור בהניה.
וע' הלכות תשובה פרק ג' הלכה ח' שכתב שם גדרי אפיקורוס וגדרי הכופר בתורה, ובכלל הכופרים בתורה מנה את הנוצרים, לפי גרסת רמב"ם פרנקל בהלכה זו שהובאה לעיל. ובהלכות מלכים יא ד בנוסח הבלתי מצונזר כתב: ישוע הנצרי… גרם… להטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'.
ומה שכתב הרמב"ם בהלכה ב' "שכל אלו אינם בכלל ישראל", ראה מה שכתב בהקדמה לפרק חלק בסנהדרין, לאחר שביאר את שלשה עשר העיקרים:
וכאשר יהיו קיימים לאדם כל היסודות הללו ואמונתו בהם אמתית, הרי הוא נכנס בכלל ישראל, וחובה לאהבו ולחמול עליו וכל מה שצוה ה' אותנו זה על זה מן האהבה והאחוה, ואפילו עשה מה שיכול להיות מן העבירות מחמת תאותו והתגברות יצרו הרע, הרי הוא נענש לפי גודל מריו ויש לו חלק, והוא מפושעי ישראל. וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה' אשנא וכו'.
הרי שההיתר להורגו הוא משום שיצא מכלל ישראל. וזה מקשה עלינו יותר את מה שכלל הרמב"ם כאן דין מוסר, וע' להלן.
*ההיתר להורגם.
ומה שכתב הרמב"ם בהלכה ב' שכל ההורג אחד מהם עשה מצוה גדולה והסיר מכשול, כתב הכסף משנה שזו הבריתא בפרק אין מעמידין שמורידין ולא מעלין אותם. ומה שלא מעלין, ומקשה הגמרא בע"ז השתא אחותי מחתינן, אסוקי מבעיא, ותרצה הגמרא "שאם היה סולם בבור מסלקו ואמר בעינן לאחותי ברי מאיגרא".
לשון הרמב"ם כאן בהלכות ממרים הלכה ב' שכל ההורג אחד מהם עשה מצוה גדולה והסיר מכשול. ובהלכות עבודה זרה פרק י' הלכה א' כתב:
אין כורתין ברית לשבעה עממין כדי שנעשה עמהן שלום ונניח אותם לעבוד עכו"ם שנאמר לא תכרות להם ברית אלא יחזרו מעבודתם או יהרגו, ואסור לרחם עליהם שנאמר ולא תחנם, לפיכך אם ראה מהם אובד או טובע בנהר לא יעלנו, ראהו נטוי למות לא יצילנו אבל לאבדו בידו או לדחפו לבור וכיוצא בזה אסור מפני שאינו עושה עמנו מלחמה, במה דברים אמורים בשבעה עממין אבל המוסרים והאפיקורסין מישראל היה דין לאבדן ביד ולהורידן עד באר שחת מפני שהיו מצירים לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנצרי ותלמידיו וצדוק וביתוס לותלמידיהם, שם רשעים ירקב.
כאן כתובה גם הסיבה שמורדים אותם: "שמצרים לישראל ומסירים את העם מאחרי ה'"
אם כן דין המין חמור מדין הגוי, שהרי גוי שאינו עושה עמנו מלחמה אסור להרוג אותו כמ"ש הרמב"ם, ולא מורידין, אבל מין מורידין. ובהלכות חובל ומזיק פרק ח' הלכה יא כתב:
עשה המוסר אשר זמם ומסר יראה לי שאסור להרגו אלא אם כן הוחזק למסור הרי זה יהרג שמא ימסור אחרים, ומעשים בכל זמן בערי המערב להרוג המוסרים שהוחזקו למסור ממון ישראל ולמסור את המוסרים ביד הגוים להרגם ולהכותם ולאסרם כפי רשעם. וכן כל המיצר לציבור ומצער אותן מותר למסרו ביד גוים להכותו ולאסרו ולקנסו.
וכבר הרמב"ם בהלכות עדות פרק יא הלכה י' עמד על כך שהם גרועים מעכו"ם בכך שמורידין ולא מעלים, לעומת עכו"ם שאין מורידין:
המוסרין והאפיקורוסין והמומרים לא הצריכו חכמים למנותן בכלל פסולי עדות שלא מנו אלא רשעי ישראל, אבל אלו המורדין הכופרין פחותין הן מן העכו"ם, שהעכו"ם לא מעלין ולא מורידין ויש לחסידיהן חלק לעולם הבא, ואלו מורידין ולא מעלין ואין להן חלק לעולם הבא.
וכתב על זה החזון איש יו"ד סימן ב' סעיף טז:
ואפשר דלא נאמר מורידין אלא במקום דלא אפשר לדונו בב"ד, אבל בזמן שדנין דיני נפשות ועביד איסורא שחייבין עליו מיתה והתרו בו אין מורידין אותו עד שיגמרו דינו בב"ד. ואוכל נבילות להכעיס דיינינן לו במלקות ואז אין לו דין מורידין, ועי' לק' ס"ק י"ז. ועוד דבכל הני דמורידין מהני תשובה וכיון דעשה תשובה הרי הוא כישראל כשר, אבל מי שנתחייב מיתה בב"ד אע"'ג דעשה תשובה דנין אותו. ונראה עוד דאין מורידין אותו עד שישתדלו להוכיחו בדברים אולי יקבל תוכחה.
ועוד כתב החזון איש שם:
ונראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו ית' גלוי' כמו בזמן שהיו נסים מצוין ומשמש בת קול וצדיקי הדור תתת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרין אז הוא בנליזות מיוחדות בהטיית היצר לתאוות והפקרות, ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם שהכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורעניות לעולם ומביא דבר וחרב ורעב בעולם אבל בזמן ההעלם שנכרתה האמונה מן דלת העם אין במעשה הורדה גדר הפרצה אלא הוספת הפרצה שיה' בעיניהם כמעשה השתתה ואלמות ח"ו וכיון שכל עצמנו לתקן אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת.
ומה שכתב הרמב"ם כאן גם דין מוסרים, קשה שהרי אינו ענין לכאן שהרי מוסר נהרג מדין רודף (דן בזה בשו"ת כתב סופר יו"ד רל"ז). ויותר קשה, שבהלכות רוצח פרק ד' הלכה י' לא הביא את דין המוסרים.
- ר' יוסף אלבו (ספר העיקרים א,ב) ביאר בדעת הראב"ד, שהואיל והחושבים כך הם יהודים שטעו בתום לב על סמך קריאה שגויה ופשטנית של המקורות, אין להחשיבם ככופרים. מתוך הסבר זה נגיע לשתי מסקנות. ↑
- "בזמן שישראל על אדמתם כנענים שירדו לבור או למקום סכנה אין על הרואה אותם להעלותן אפילו אם יתן לו שכר לפיכך אין לרפאותן אפילו בשכר ואם מתיירא מהם או משום איבה מרפאין אותם בשכר אבל לא בחנם ומכל מקום אין מורידין אותם לבור בידים אבל המינין והמוסרים ומומר אוכל נבלות להכעיס והאפיקורסים מורידין אותם בידים". ↑