ב”ה
גדר מצות התלויות בארץ
משנה קידושין ל”ו ע”ב “כל מצוה שהיא תלויה בארץ, אינה נוהגת אלא בארץ. ושאינה תלויה בארץ, נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, חוץ מן הערלה והכלאים. רבי אליעזר אומר, אף מן החדש.” והגמ’ שם מחלקת בין חובת הגוף לחובת הקרקע. שחובת הקרקע היא מצוה התלויה בארץ: “מאי תלויה ומאי שאינה תלויה אילימא תלויה דכתיב בה ביאה ושאינה תלויה דלא כתיב בה ביאה והרי תפילין ופטר חמור דכתיב בהן ביאה ונוהגין בין בארץ בין בחוץ לארץ אמר רב יהודה ה”ק כל מצוה שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ חובת קרקע אינה נוהגת אלא בארץ. מנא הני מילי דתנו רבנן (דברים יב) אלה החוקים אלו המדרשות והמשפטים אלו הדינים אשר תשמרון זו משנה לעשות זו מעשה בארץ יכול כל המצות כולן לא יהו נוהגים אלא בארץ תלמוד לומר (דברים יב) כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אי כל הימים יכול יהו נוהגים בין בארץ בין בחוץ לארץ תלמוד לומר בארץ אחר שריבה הכתוב ומיעט צא ולמד ממה שאמור בענין (דברים יב) אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם וגו’ מה עבודת כוכבים מיוחדת שהיא חובת הגוף ונוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ אף כל שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ”.
ולכן כתבו תוס’ שם לט ע”א ד”ה ההוא שכלאי זרעים זהו מצות התלויות בארץ, משום שהם חובת הקרקע.
מחלוקת בתוס’ ב”ב פ”א ע”א ד”ה ההוא, לגבי בכורים אם זו מצוה התלויה בארץ או לא.לרשב”א הרי זה חובת הגוף, וראיה שאין דין טבל. ויש מפרשים בתחילת התוס’ שם שכיון שיש חובת הפרשה מהפירות הרי זה מצוה התלויה בארץ.
וע’ ארץ חמדה ספר א’ שער ב’ אות ד’ שהעיר מלקט שכחה ופאה שודאי מצות התלויות בארץ ואין טובלות, וכתב בתה”א שזה משום שהן חלות ממילא.
ברמב”ם בפהמ”ש סוף ערלה מודגש שהן מצוות התלויות בארץ ישראל (ולא משום חובת הקרקע): “והחדש אסור מן התורה בכל מקום לאמרו הש”י (ויקרא כג) ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו, ולא נתן זה תלוי בארץ, אבל ערלה וכלאי הכרם אינן אסורים מן התורה אלא בארץ ישראל, לפי שהן תלויות בארץ, אמר הש”י בערלה (ויקרא יט), כי תבאו אל הארץ ונטעתם וערלתם, ובכלאי הכרם אמר (דברים כב) לא תזרע כרמך כלאים, וזה הכינוי שב על מה שיש לאדם בארץ ישראל, ודומה לו אמרו בכתוב אחר, שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, וזה נוהג בארץ ישראל, אבל איסור הערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני, והוא ענין אמרם הלכה”
וע’ הלכות מאא”ס פרק י’ הלכה י’ שכתב הרמב”ם שנחשב למצות התלויות בארץ משום שנאמר בה ביאה, אף שטעם זה נדחה בגמ’ שהרי גם בתפילין כתוב ביאה: “במה דברים אמורים, בנוטע בארץ ישראל, שנאמר “כי תבואו אל הארץ …” (ויקרא יט,כג); אבל איסור עורלה בחוצה לארץ, הלכה למשה מסיני שודאי העורלה בחוצה לארץ אסורה, וספקה מותר. ובהלכות מעשר שני, יתבאר דברים האסורין משום עורלה, ודברים המותרין.”
אם כן פשטות הגמ’ משמע שמצות התלויות בארץ הם מצות שהן חובת הקרקע ולא חובת הגוף, וברמב”ם מדגיש את זה שזה תלוי בארץ ישראל (בפהמ”ש), והביא את הפסוקים של ביאה שהגמ’ דחתה.
ולכאורה ניתן לשאול, האם מצוה התלויה בארץ פירושה שזה חובת גברא אלא שמקיים אותה באדמה ולא בגוף, או שהחיוב הוא על הארץ והאדם מקיים את חיוב שקיים על הארץ עצמה. ובאופן אחר: האם מצוה התלויה בארץ פירושה שהמצוה היא חיוב “חפצא” של האדמה, לעומת חיוב “גברא” במצות שאינן תלויות בארץ.
ולכאורה אלו שתי הדעות שבתוס’ בבא בתרא: לשיטת הרשב”א שם שבכורים אינם מצות התלויות בארץ משום שאינה טובלת, הרי פירוש מצות התלויות בארץ הוא שיש חובה על האדמה מעין חובת חפצא שהמשמעות שלו הוא דין טבל לפני ההפרשה, לעומת חיוב גברא. והדעה הראשונה בתוס’ סוברת שמצות התלויות בארץ פירושם הוא מצות שמקיימים אותם באדמה אבל החובה היא חובת גברא ולכן גם בכורים הם מצות התלויות בארץ.
אבל יש לדחות דבר זה משום שהרי גם הרשב”א מודה בלקט שכחה ופאה שהן מצות התלויות בארץ אף על פי שאין התובאה נאסרת, כמ”ש לעיל.
אלא שלא יתכן לומר שמצות שהקיום שלהן בקרקע, משום כך לבד יהיו מצות התלויות בארץ. שהרי גם לא תחסום שור בדישו אינו מצוה התויה בארץ אף שאינו נוהג רק בגידולי הארץ. וכן המצוה להניח פועלים לאכול בשעת עבודתן שנוהגת רק בגידולי הארץ. הרי שאין זה קובע לחוד שזה נחשב מצוה התלויה בארץ. וע’ מה שתירץ על זה בתורת הארץ ומה שכתב הרב ישראלי בארץ חמדה. ונראה שאין אלו מצות התלויות בארץ כפי שלא יתכן לומר שמצות לולב היא מצוה התלויה בארץ, אף שמקיימים אותה בדבר הגדל בארץ. והוא הדין לא תחסום. מה שאין כן לקט שכחה ופאה שהן מצות התלויות בארץ, שעיקר הקיום הוא בדברים שצריך שיהיה החפצא של ארץ ישראל. ואם כן הרי צריך לומר שגם מצוה שהיא אינה גורמת טבל החיוב הוא חיוב חפצא של ארץ ישראל, בניגוד לד’ מינים ולאכילת פועל. וכ”כ בתורת הארץ.
כל השאלות הנ”ל נופלות אם נאמר בדעת הרמב”ם שמסקנת הגמ’ שצריך את שני הטעמים: גם שהן מצות שכתוב בהן ביאה וגם מצות שהם חובת הקרקע. ואם כן ודאי שלא שייך לשאול ממצות נוספות אף אם הקיום שלהן בקרקע.
אלא שאם זה הפשט ברמב”ם, הרי קשה מה שכתבו התוס’ בקידושין ל”ז ע”א ד”ה הרי, שהקשו אין יתכן לומר שתלוי בביאה והרי כלאיים שלא כתוב בהם ביאה ונוהג בם בחוץ לארץ כמו שכתוב במשנתנו “חוץ מן הערלה וכלאיים”. ותרצו התוס’ שודאי היה יודע דמצוה שהיא חובת הגרגע נקראת תלויה בארץ אף שלא כתוב בהב ביאה אלא הוה סלקא דעתיה דאף אותה שאינה חובת קרקע אלא חובת הגוף אם כתוב בה ביאה הרי היא מצוה התלויה בארץ. ועל זה תרצה הגמ’. ומ”מ ודאי זה קשה לפשט הנ”ל ברמב”ם. וכן קשה מתרומה שהיא מצוה התלויה בארץ ולא כתוב בה ביאה? ואמנם ברמב”ם בפרק א’ הלכות תרומות הלכה כו שהתרומה אינה נוהגת אלא בארץ משום שכתוב “כי תבואו”. אלא שכבר הערנו על רמב”ם זה שפסוק זה כתוב או בשביעית או בחלה, והרמב”ם לומד משם.
אבל יתכן לומר בדעת הרמב”ם שכלאים נוהגים רק בארץ ישראל אף שלא כתוב בה ביאה משום שכתוב שם “שדך” וכפי שבאר הרמב”ם בפירוש המשניות הנ”ל. וברמב”ם ריש הלכות כלאים כתב “הזורע שני מיני זרעים כאחד בארץ ישראל לוקה שנאמר שדך לא תזרע כלאיים”. ויתכן שכוונתו גם לומר שדוקא בארץ ישראל שגם זה נלמד משדך כפי שכתב בפירוש המשניות. וע’ תוס’ קידושין ל”ט ע”א ד”ה ההוא שכתבו ששדך נאמר למעט כלאי זרעים שבכרם. אבל כלאי זרעים עצמם אין צריך פסוק בכלל כיון שהם חובת הקרקע. אבל למ”ש ברמב”ם, יתכן שצריך שני דברים לומר שזה מצות התלויות בארץ: גם שיהיה כתוב בהם ביאה או איזה מיעוט, וגם שיהיו חובת הקרקע. וממילא לא שייך לשאול מלא תחסום שור בדישו.
ומצאתי שכ”כ ברמב”ם בחתם סופר על סוגיות הש”ס כפי שמובא בתורת הארץ פרק א’. ועל פי זה ישב מה שהמשנה משתמשת במילה “ארץ” בשתי משמעויות שונות לכאורה: א. במשמעות קרקע “התלויה בארץ”. ב. במשמעות מקום “אלא בארץ”. ולפי הרמב”ם אתי שפיר שגם במילים תלויה בארץ אין הכוונה רק בקרקע אלא גם במקום משום שכתוב בהם ביאה.
סיוע למ”ש ברמב”ם שהגמ’ לא חוזרת בה מעיקר מה שצריך גילוי בפסוק שנוגע רק לארץ ישראל ורק מוסיפה דין שתלוי בקרקע, הוא מה שהרי”ף בקידושין הביא גם את הרישא של הגמ’ שתלוי במה שכתוב בו ביאה. רי”ף מסכת קידושין דף טו עמוד א: “גמ’ מאי תלויה ומאי אינה תלויה אילימא תלויה דכתיב בה ביאה שאינה תלויה דלא כתיב בה ביאה והרי תפלין ופטר חמור דכתיב בהו ביאה ונוהגות בין בארץ בין בחוצה לארץ אמר רב יהודה ה”ק כל מצוה שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ חובת קרקע אינה נוהגת אלא בארץ חוץ מן הערלה והכלאים.”
עוד כתב החתם סופר שם על ההבדל בין הלימוד של הירושלמי והבבלי. הבבלי לומד שבפסוק “אלה החוקים” רמוזים גם מצות התלויות בארץ וגם שאין תלויות בארץ ויש סתירה בפסוק והישוב כמ”ש בגמ’. אבל לירושלמי זה שחובת הגוף נוהג גם בחו”ל נלמד מפסוק אחר: “כתיב אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ אתם חייבין לעשות אין אתם חייבין בחוצה לארץ אדיין אנו אומרים מצות התלויות בארץ אינן נהוגות אלא בארץ יכול אפילו מצות שאינן תלויות בארץ לא יהו נוהגות אלא בארץ תלמוד לומר (דברים יא) השמרו לכם פן יפתה לבבכם וחרה אף י”י וגו’ ושמתם את דברי אלה אפילו גולים ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם מה אית לך כגון תפילין ות”ת מה תפילין ות”ת שאינן תלויין בארץ נוהגין בארץ ובחוצה לארץ אף כל דבר שאינו תלוי בארץ יהא נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ”.
שמחלוקתם אם ניתן ללמוד מהפסוק “כל הימים אשר אתם חיים” לבבלי לא קדשה לעתיד לבא ולכן ראיה למצות שנוהגות גם בחו”ל. אבל הירושלמי סובר שקדשה לעתיד לבא. ולכן יתכן ש”כל הימים אשר אתם חיים עדיין מדבר רק על ארץ ישראל ואין ראיה לחו”ל. ולכן מביא הירושלמי לימוד אחר.
רשימת המצות התלוית בארץ, ראה ארץ חמדה שם סימן ב’: תרומות ומעשרות, בכורים, חלה, מתנות עניים, שביעית, חדש, ערלה וכלאים.
תרומות ומעשרות נתחייבו רק לאחר כיבוש וחלוקה. רש”י בכתובות כבת הטעם משום שכתוב “תבואת זרעך” וכל זמן שלא חילקו אין זה נקרא תבואת זרעו. או משום שמעשרות קשורים בחשבון השנים של שמיטה ואין שמיטה נוהגת אלא לאחר יד שנה של כיבוש וחלוקה. וע’ חזון איש ערלה א,יד שכתב שאין צורך בלימוד שנוהג רק לאחר כיבוש וחלוקה כיון שרק אז נתקדשה הארץ ולפי כן אין תורת ארץ ישראל על המקום, ע’ רמב”ם פ”א הלכות תרומות. אלא שהרמב”ם לא הזכיר בכלל את החלוקה אלא את הכיבוש.
לגבי בכורים: כאמור נחלקו הראשונים אם היא מצוה התלויה בארץ או לא. וגם בבכורים לא נתחייבו אלא לאחר כיבוש וחלוקה שכן כתוב בה בפירוש ירושה וישיבה. וצ”ע אם צריך ביאת כולכם ונ”מ אם בכורים נהגו מן התורה בבית שני.
לגבי חלה: בחלה נתחייבו מיד בכניסתם לארץ, כפי שאומרת הגמ’ בכתובות כה. ותלוי בביאת כולכם. האם צריך ביאת כולכם רק בתחילת החיוב או גם בהמשך, ככפי שנדון בשעורים קודמים, לדברי הגר”ח זה רק דין בתחילת החיוב.
לקט שכחה ופאה: רק בארץ אף שלא נכתבה בהם ביאה, כיון שיש מיעוטים אחרים: “ארצכם”, “כרמך” “בשדך” שמשמעותם רק בארץ ישראל. ע’ רמב”ם הלכות מתנות עניים פרק א’ הלכה יד: “כל מתנות עניים האלו אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ ישראל, כתרומות וכמעשרות: הרי הכתוב אומר “ובקוצרכם את קציר ארצכם” (ויקרא יט,ט), ו”כי תקצור קצירך בשדך” (דברים כד,יט). וכבר נתפרש בתלמוד, שהפיאה נוהגת בחוצה לארץ מדבריהם; וייראה לי שהוא הדין לשאר מתנות עניים אלו, שהן נוהגות בחוצה לארץ מדברי סופרים.”
שביעית, נוהגת רק בארץ ישראל, ורק לאחר כיבוש וחלוקה וגם מנין השנים לשיעית לא התחיל אלא לאחר כיבוש וחילוק. ובספרא מובא הטעם משום שכתוב בהם “שדך” ו”כרמך”, עד שיהיה כל אחד ואחד מכיר את חלקו.
יובל הוא מצוה התלויה בארץ ויש בו גם תנאי של כל יושביה עליה כפי שנתבאר בשעורים קודמים. וכל יושביה פירשו גם שאינם מעורבים כמו שכתב הרמב”ם. אלא שלפי דעת רבנו תם לא חשוב כמה יש אלא נציגים מכל השבטים, ע’ גיטין ל”ו ד”ה בזמן. ולדעת הרמב”ן צריך שיהיה רוב של כל שבט ושבט. וברמב”ם משמע שכל יושביה עליה.
חדש: מחלוקת תנאים אם נוהג רק בארץ ישראל או גם בחו”ל. ע’ קידושין לז. הראשונים פסקו הלכה כר”א שחדש נוהג בחוץ לארץ שסתם משנה בערלה פא,ד כמותו. מכל מקום נהגו להקל בחוץ לארץ על כל פנים בשל נכרי ובאחרונים טרחו לקיים המנהג משום חיי נפש.
ערלה: בערלה נאמר כי תבואו (ויקרא יט,כג) וחיבה חל מיד עם כניסת ישראל לחארץ. ובשבת הארץ כתב (מבוא פרק ח’,ט) שנוהג רק לאחר ירושה וישיבה. ועוד תנאי שחייב בערלה כשנכנסו לארץ רק לאחר שנטעו ולא מה שמצאו נטוע. ויתכן (חזון איש ועוד) שלגבי ערלה חייבים בכל ארץ ישראל אף ללא כיבוש אלא כיון שכתוב כי תבאו ללמד שחייבים מיד, הרי שאין זה תלוי בכיבוש.
כלאיים: היא מצוה התלויה בארץ כמבואר במשנה ונוהגת בחו”ל. כלאי הרכבה כמו כלאי הרבעה נוהגים גם בחו”ל. כלאי הכרם יש מחלקת רשב”י וחכמים אם נוהג רק בארץ ישראל ע’ קידושין ל”ח.
מדרבנן חלה נוהגת בכל מקום מפני שדומה לחובת הגוף כלאי הכרם נוהגים בכל מקום מדרבנן וגזרו מפני שאיסורו חמור שאסור גם בהנאה. תרומות ומעשרות לדעת הרמב”ם גזרו בחו”ל רק במקומות הקרובים לארץ ישראל. פאה ושאר מתנות ענים נוהגים מדרבנן גם בחו”ל וברמב”ם משמע שרק במקומות שנוהגים בהם בתרומות ומעשרות. ע’ מתנות עניים פרק א’ הלכה יד.
מראי מקומות: ע’ תורת הארץ פרק א’ אות א’ ארץ חמדה ספר א’ שער ב’ סימן א’
נספח: א. יתכן שהתוס’ דנו רק בתרומות ומעשרות משום טבל, כיון שאין אדם חייב להפריש אלא יכול להשאיר בטבל אם אינו רוצה לאכול. מה שאין כן בכורים, וע’ אמרי בינה הלכות תרומות סימן ג’. ולכן לא קשה מלקט שכחה ופאה על הגדרת התוס’.