ב”ה
קנין גוי בארץ ישראל – שיעור ראשון
בגמ’ גיטין מ”ז ע”א נחלקו רבה ור’ אלעזר אם יש קנין לגוי או אין קנין לגוי בארץ ישראל. וע”ש שמחלותם האם דורשים “דגנך” או “דיגונך”. ולדעת רש”י שתי המחלוקות תלויות זו בזו. אבל לדעת התוס’ אין המחלוקות תלויות זו בזו ולכ”ע דורשים גם “דיגונך” ולכ”ע מירוח עכו”ם פוטר.
ברש”י ד”ה שאין כתב: “שאין קנין כו’ – אם קנה עובד כוכבים קרקע בארץ אין קניינו קנוי להפקיעה מקדושתה שלא תתחייב במעשר וישראל הקונה ממנו מן הפירות צריך לעשר”. לדברי רש”י אם אין קנין הרי שגם בזמן שזה אצל הגוי חייב במעשר.
ויותר מזה כתב רש”י בדף מ”ז ע”ב ד”ה מדאוריתא: “מדאורייתא לא – ואי אין קנין לעובד כוכבים להפקיעה מקדושתה הויא לה לענין קדושתה ברשות ישראל כאילו משכנה”, הרי מוכח שלדעת רש”י אם אין קנין הרי זה כאילו אינו מכור.
אבל הרמב”ם חולק על רש”י, שכתב בהלכות תרומות פרק א’ הלכה י: “גוי שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיעה מן המצוות, אלא הרי היא בקדושתה; לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו, אינה ככיבוש יחיד, אלא מפריש תרומות ומעשרות, ומביא ביכורים: והכול מן התורה, כאילו לא נמכרה לגוי מעולם. ויש קניין לגוי בסוריה להפקיע מן המעשרות ומן השביעית, כמו שיתבאר.”
הרי שלפי הרמב”ם כשזה אצל גוי פטור. ועל פי זה יש להבין את הרמב”ם בפרק ב’ הלכות בכורים הלכה טו: “המוכר שדהו לעכו”ם וחזר ולקחה ממנו הרי זה מביא ממנה בכורים מן התורה, שאינה נפקעת מן המצוה בקנין העכו”ם כמו שביארנו.” ועל זה כתב השגת הראב”ד: “המוכר שדהו לעכו”ם וכו’. א”א אע”פ שבכרו ברשות העכו”ם”. ומשמע שדעת הרמב”ם היא שפטור מבכורים כשזה אצל גוי, וכן הביא הכסף משנה שהרמב”ם לשיטתו, ולכן חולק על הראב”ד (וזה שלא כשתי הבנות של הגר”ח ברמב”ם זה, עמ”ש בהלכות תרומות פרק א’ הלכה י’. ותימה שכתב שתי אפשריות להבין את הרמב”ם ולא כתב שיתכן כמו הכסף משנה. ומ”מ הרמב”ם לשיטתו שאף אם אין קנין הרי בזמן שזה אצל הגוי הרי יש קנין.
ובהלכה יא כתב: “פירות הגוי שגדלו בקרקע שקנה בארץ ישראל אם נגמרה מלאכתן ביד הגוי ומירחן הגוי, פטורין מכלום, שנאמר “דגנך” (דברים יח,ד), ולא דגן הגוי. ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתיגמר מלאכתן וגמרן ישראל, חייבין בכל מן התורה”
(ופסק זה הוא שלא כמו שפסק בפירוש המשניות פאה פ”ד משנה ט’ ודמאי פ”ה משנה ט’ וע’ ארץ חמדה ספר א’ שער ה’ סימן ז’ עמ’ רג).
אלא שעל הלכה זו יש להקשות, והרי הרמב”ם הביא את דרשת “דגנך ולא דגן גוי, והרי למ”ד אין קנין הדרשה היא “ולא דיגון גוי” ואין לומר שהרמב”ם לא מקפיד על הדרשות שהרי כאן בגמ’ זה תלוי בזה. וע’ מעדני ארץ פ”א הלכה יא עמ’ .32
אלא שקשה על הרמב”ם: שלש קושיות על פשט הרמב”ם כפי שמובא בחידושי הגר”ח, ע’ נספח. וע’ מהלך הגר”ח ברמב”ם. לדעת הגר”ח לרבה אם יש קנין, הרי הקנין מפקיע שם ארץ ישראל. אבל לר’ אלעזר שפוסק יש קנין, זה רק קנין לגבי חיוב תרומות ובכורים. ולא מועיל קנין לגבי גוף הקרקע, ולא לגבי בורות שיחין ומערות. ובזה מיושבות הקושיות ראה נספח.
חיוב מדרבנן בשל גוי:
גם אם מרוח עכו”ם פוטר, יש דיון בגמ’ אם חייב מדרבנן גזירה משום בעלי כיסים. ע’ מנחות ס”ו ע”ב שם נחלקו אם מירוח עכו”ם פוטר או אינו פוטר ואומרת הגמ’ שם ס”ז ע”א שגלגול עכו”ם פוטר, אבל מירוח עכו”ם אינו פוטר משום בעלי כיסים. ומפרש רש”י שם “עשירים שלוקחים תבואה מחמרים ואי שרית ללוקח מן העכו”ם שלא יעשר דמירוח עכו”ם פוטר אתי למימר נמי לוקח מחמר ישראל פוטר ל”א משום בעלי כיסין שיש להם קרקעות הרבה וחסים על רוב מעשרות ויקניהו לעכו”ם וימריחום עכו”ם ומפקע ליה ממעשר”.
ודעת הראב”ד שיש לחייב מה שגדל אצל גוי מדרבנן ע’ פרק א’ הלכה יג. וע’ רדב”ז סוף הלכה יג שם, שכתב שמה שכתב הרמב”ם בסוף ההלכה “וכן העכו”ם שגמר פירות ישראל הואיל ודיגונן ביד עכו”ם אינן חייבים בתרומה ומעשרות אלא מדבריהן” הכוונה מדרבנן משום בעלי כיסין.
וע’ כסף משנה שהביא את גזירת בעלי כיסין וכתב: “והמנהג פשוט בכל א”י כדברי רבינו ומימינו לא שמענו פוצה פה לחלוק על זה, ועתה קם חכם אחד ונראה לו שהוא מתחסד בעשותו הפך המנהג הפשוט ומעשר פירות שגדלו בקרקע העכו”ם ונגמרה מלאכתן ביד עכו”ם וגם מירחן עכו”ם. והולך ומפתה אחרים שיקבלו עליהם לעשות כדבריו. ונראה פשוט בעיני שראוי למנעם מזה משום לא תתגודדו ועוד שמאחר שבכל אלו המדינות קבלו עליהם לעשות גדברי רבינו מלבד מה שנוגע בכבוד הראשונים שנהגו כן והרי ריב”א לא מלאו לבו לסמוך על סברתו לבטל המנהג ומי הוא זה ואיזהו אשר מלאו לבו לעשות כן ועוד שדבר זה הוא דבר שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו ולכן יש לגזור עליהם שלא ינהגו כן ואם יסרבו יכופו אותם כהההיא דשמואל דא”ל אכול משחא ואי לא כתיבנא עלך זקן ממרא. אח”כ נתפשטו הדברים עד שהוצרכו חכמי העיר לתקן ונתקבצו עכולם וגזרו גזירת נח”ש שעוד כל ימי עולם לא יעשר אדם לקוח מן העכו”ם אלא כמו שנהגו עד עתה ע”פ רבינו”.
ולכאורה קשה על הרמב”ם שהרי בהלכות שמיטה ויובל פרק ד’ הלכה כט כתב: “גוי שקנה קרקע בארץ ישראל, וזרעה בשביעית פירותיה מותרין: שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה והגויים אינן מצווין על השביעית, כדי שנגזור עליהן.” (ובהבנת הרמב”ם נחלקו הפוסקים: לדעת הכס”מ וכן מנהג ירושלים כוונת הרמב”ם היא שאין בכלל דין שביעית וקדושה בשל גוי. אבל מהר”י קורקוס והמבי”ט ובנו המהרי”ט פרשו שפירותיו מותרין ר”ל שאיןבהן איסור ספיחין אבל קדושת שביעית יש בהם וכן דעת החזון איש ונהגו על פיו בבני ברק.)
ולכאורה מה צריך הרמב”ם את הטעם שהגויים אינם מצווין על השביעית, והרי לענין קדושת הארץ הרי בזמן שזה אצל הגוי הרי יש קנין? וע’ אבקת רוכל בתשובות כב-כד, במחלוקתו עם המבי”ט בענין חיוב תרומות ומעשרות ודין קדושת שביעית בשל גוי בשמיטה שדן בזה. וע’ כפתור ופרח פרק מז.
ולענין גזירת בעלי כיסין, הרמב”ם התייחס לה בפירוש להלן בפרק ד’ הלכה טו: “הנוכרי שהפריש תרומה משלו דין תורה שאינה תרומה, לפי שאינו חייב. ומדבריהם גזרו, שתהיה תרומתן תרומה: גזירה–משום בעלי כיסין, שלא יהיה זה הממון לישראל ויתלה אותו בגוי כדי לפוטרו. ובודקין את הגוי שהפריש תרומה–אם אמר בדעת ישראל הפרשתיה, תינתן לכוהן; ואם לאו, טעונה גניזה, שמא בליבו לשמיים.” וע’ כסף משנה שרש”י ותוס’ פרשו אחרת. וגר”א ביו”ד של”א ס”ק טז והובא במעדני ארץ פרק ד’ עמ’ 274שהרמב”ם הבין בעלי כיסים באופן אחר, שגזירה שלא ישכרו פועלים נוכרים למרחן.
תוספות: קנין עכו”ם בגבולות עולי מצרים, דעת המור וקציעה שיש קנין כמו שיש קנין בדרבנן, בסוריה, ע’ ספר שמיטת קרקעות, הרב צבי כהן, פרק י’ עמ’ רצג.
קנין לגוי בארץ ישראל – שעור שני
בגמ’ מ”ז ע”א הקשתה מבריתא: “ישראל שלקח שדה ועומד כוכבים עד שלא הביאה שליש” וכו’. ואומרת הגמ’ “הכא במאי עסקינן בסוגריא וקסבר כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש”. האם הוא הדין בזמן הזה כשהחיוב בארץ ישראל הוא מדרבנן, האם יש קנין או אין קנין. בדבר זה נחלק הרב קוק במבוא לשבת הארץ פרק יא עם בית הלוי בח”ג סימן א’, ולהלן נברר.
גמ’ סנהדרין כ”ו ע”א: “רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק הוו קאזלי לעבר שנה בעסיא. פגע בהו ריש לקיש איטפיל בהדייהו אמר איזיל איחזי היכי עבדי עובדא. חזייה לההוא גברא דקא כריב. אמר להן כהן וחורש אמרו לו יכול לומר אגיסטון אני בתוכו.” ופרש”י “אגיסטון אני בתוכה: “שכיר וקרקע של עכו”ם הוא אי נמי מושם ארנונא שכרו בעל הבית לחרוש”. ומשמע שיכול לעבוד בקרקע של עכו”ם. ומזה למד בעל התרומות שגם בארץ ישראל עצמה ובזמן שהמצות הון מדרבנן יש קנין לכנרי לדברי הכל (ע’ ארץ חמדה שער ה’ סיימן ט).
וכן הביא הגר”א בשו”ע סימן של”א, ע’ סעיף יא במחבר בהבדל בין ארץ ישראל וסוריה. וסיים המחבר “ונראה לי דהאידנא שאין חיוב תרומות ומעשרות בא”י אלא מדבריהם גם בא”י חלקו של עובד כוכבים פטור מכלום.” ועל זה כתב הגר”א: “ונראה דה”ה לענין קנין עובד כוכבים בזה”ז דרבנן יש קנין באע”י כמו בסוריא וע’ רש”י גיטין שם ד”ה בסוריא”.
אולם בית הלוי חולק על זה וסובר שיש הבדל בין אם העיקר הוא מדרבנן ובין אם העיקר הוא מן התורה אלא שחסר תנאי כדי שיתחייב מן התורה. עיי”ש ח”ג סימן א’ אות ו’….
ובאות ז’ כתב שלא כל תקנות דרבנן שוות וכו’ ומה “שהדבר בעצמו הוא מצוה דאורייתא והמקיימה עושה אותה מצוה ממש אשר התורה ציותה עליו ורק מצד אחר אינו מחויב בה בזמן הזה וכמו איסור שביעת אם נאמר דלא בטלה הקדושה גם עלה וא”כ הרי המקיימה עושה הוא מצוה דאורייתא דרצון התוה”ק דהארץ הקדושה תשבות בשביעית ורק אין החיוב בה עתה משום דאין היוב נוהג ורבנן תיקנו שיתחייבו בה עתה אבל עצם העשיה בשמירת השיעית הוא מצד עצמה מצוה דאורייתא הוא חמור יותר משארי דרדנן והמקיימה שכרו גדול…”.
לדעת הרב קוק, אמנם נכון ששביעית דרבנן רק משום שחסר תנאי בחיוב שיהיה מן התורה, אבל אין זה אומר שאם לא בטלה קדושת הארץ לגבי דברים שהם מן התורה, שגם לענין זה לא בטלה. ע’ מבוא לשבת הארץ פרק יא ד”ה ולשיטת.
וע’ בהמשך את מהלך הרב קוק לגבי פשט הדרשה “כי לי הארץ”. שלכאורה איך לומדים שגם בזמן הזה אין קנין שהרי הפסוק כי לי הארץ כתוב דוקא בזן שהיוב נוהג, כמו שפירש רש”י שהוא לאו שלא יהיה הלוקח כובש את השדה ביובל ובזן שאין היוב נוהג אין אזהרה זו הונגת כלל ואיך אפשר לדון דין זה שאין קנין לנכרי על זמן שאין היוב נוהג. וע”ש פירוש הסוגיה “אמנם הסוגיה תוכל להתפרש אל נכון אם נאמר שהיו אז עדיין היובלות מדרבנן. והחילוק בזה בין סוריא לארץ ישראל אינו משום שהא דאורייתא והא דרבנן, שאם כן היה ראוי לומר שכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכיון שמן התורה אין קנין ןנכרי להפקיע הכי נמי בקדושה דרבנן. אלא יסוד החלוק הוא מפני שכשקדושת היובל נוהגת והתורה אמרה כלי לי הארץ וקדושה זו נוהגת כל זמן שהיובל נוהג, לפיכך כשם שכל מצות היובל נוהגות לדעתם מדרבנן גם בזמן החורבן, כמו כן נוהגת מצוה זו שאין הנכרי יכוללהנפקיע קדושת הארץ. לפ”ז פשיטא שלדידן דאין יובל נוהג כלל יש קנין לנכרי להפקיע אפילו מאותה מדת חסידות.
נפ”מ למעשה, ע’ משפטי ארץ פרק ד’ סעיף א’ שפרות שנגמרו מלאכתן בגוי פטורין בכלל. וע’ סעיף ד’ הדיון לגבי יין. וע’ מעדני ארץ שביעית סימן ט’ שעל פי שיטת הב”י בהבנת הרמב”ם אין להפריש תרומות ומעשרות מענבים שקנה מגוי גם משום שלדעת הרמב”ם הרי יש קנין בזמן שזה אצל גוי ואם כן הרי זה פטור לגמרי.
נספח:
חדושי הגר”ח הלוי – הלכות תרומות פרק א הלכה י והנה קשה לדעת הרמב”ם דהא דהארץ נשארת בקדושתה הוא משום דאין קנין לנכרי בארץ ישראל, מהא דאיתא בגיטין דף מ”ז דפריך הגמ’ למ”ד אין קנין לנכרי בארץ ישראל מהא דתניא ישראל שלקח שדה מנכרי עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לו משהביאה שליש חייבת במעשר שכבר נתחייבה נתחייבה אין לא נתחייבה לא וש”מ יש קנין לנכרי בארץ ישראל, הרי להדיא דאף למ”ד יש קנין לנכרי בארץ ישראל מ”מ פירות שגדלו ברשות ישראל בהשדה שלקח מן הנכרי חייבין בתרומות ומעשרות, ובעל כרחך דקדושת הארץ לא פקעה גם אם יש קנין לנכרי בארץ ישראל, וקשה על הרמב”ם דתלי להו זה בזה: וכן קשה דאם נימא דאם יש קנין לנכרי בארץ ישראל חשיבא הקרקע עצמה חו”ל, וכשלקחה ישראל ממנו נשארת רק ככיבוש יחיד, א”כ למה לנו לקראי דדגנך ואדמתך למעוטי של נכרי, כיון דבלאו הכי פטורים דהא אינן נוהגות אלא בארץ, אלא ודאי דעצם קדושת הארץ אינו שייך כלל לדין קנין נכרי, וע”כ צריכינן קראי לפטור בשל נכרי, וקשה על הרמב”ם, וצ”ע: וגם עיקר טעמו של הרמב”ם קשה להבין, דמאי שייכות הוא קנין נכרי לאשוויי להקרקע חו”ל, והרי לא מצינו רק דשל נכרי פטור, אבל הא מהיכי תיתי לן דשל נכרי הוי חו”ל, וכי יש קרא דשל נכרי הוי חו”ל: האומנם דהא נראה ודאי, דיסוד הך דינא דדגנך ולא דגן נכרי הוא מדין הפקעה שמפקיע את הקרקע ממצותה בתרומות ומעשרות, ואית בזה דין הפקעת קדושה, וכדחזינן מהא דתנן בדמאי פ”ו החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו ר”י אומר אף המקבל וכו’ ומבואר בב”מ דף ק”א [ע”א] דהוא משום דאין קנין לנכרי בארץ ישראל, הרי דלמ”ד יש קנין לנכרי בארץ ישראל פטורין הפירות מתרומות ומעשרות, משום הקנין שיש להנכרי בהקרקע, אף דהפירות עצמן הן של ישראל, ואם נימא דהך דדגן נכרי הוא רק דין דשל נכרי פטור, א”כ הא צריך להיות תלוי רק בהפירות עצמן אם הם של נכרי או של ישראל, ומאי שייכות הוא הקרקע בזה, אלא ודאי דעיקר הך פטורא דדגן נכרי הוא מדין הפקעת קדושה שחייל על הקרקע, ועל כן כל שהקרקע היא של נכרי מופקעים פירותיה מחיובא דתרומות ומעשרות: ולפ”ז הרי שפיר שייך הך דינא דקנין נכרי להפקיע את הקרקע גם מקדושתה כולה ולאשווייה כחו”ל, כיון דיש דין הפקעת קדושה בקנינו: אכן מדצריכינן לקראי דדגנך ואדמתך למעוטי של נכרי, חזינן דכל הך הפקעת קדושה הוא רק משום דינא דדגנך ולא דגן נכרי ואדמתך ולא אדמת נכרי, דהוא זה דין המסויים בתרומות ומעשרות ובכורים וכדומה, אבל לא דין הפקעת עיקר קדושת ארץ ישראל שבה, וקשה על הרמב”ם שפסק דהא דהארץ נשארת בקדושתה ואינה חשובה ככיבוש יחיד כשחזר ישראל ולקחה ממנו הוא רק משום דאין קנין לנכרי בארץ ישראל והא היכן מצינו דשל נכרי הוי חו”ל, וגם דקשה מהסוגיא דגיטין שהבאנו, וצ”ע: ונראה לומר, דהנה בסוגיא דגיטין דף מ”ז אמר רבה אע”פ שאין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר שנאמר כי לי הארץ לי קדושת הארץ אבל יש קנין לנכרי בארץ ישראל לחפור בה בורות שיחין ומערות, פי’ דרבה סובר דהא דאין קנין לנכרי בארץ ישראל הוא רק לענין קדושת הארץ והפקעת המצות, אבל לענין ממונא יש קנין לנכרי בארץ ישראל, ור”א אומר אע”פ שיש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר שנאמר דגנך ולא דגן נכרי אבל אין קנין לנכרי בארץ ישראל לחפור בה בורות שיחין ומערות וכו’, ולכאורה נראה דר”א סובר להיפוך, דלענין קדושת הארץ יש קנין לנכרי, ולענין ממונא אין קנין, אבל קשה לומר כן, שיהא קנין ממון בארץ ישראל חמור מהפקעת קדושתה, אלא ודאי נראה דכך היא פלוגתתם, דרבה סובר דהקרא דכי לי הארץ אתי לאורויי לן דאין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע קדושתה בין לענין גוף הקרקע ובין לענין הפירות, ולענין ממונא יש קנין לנכרי אף לענין גוף הקרקע כמו לחפור בה בורות, ור”א פליג וסובר דלענין גוף הקרקע אין לנכרי בה קנין אף לענין ממונא וכמו לחפור בה בורות, ומכל שכן לענין הפקעת קדושה מגוף הקרקע, ולענין פירות יש לנכרי בה קנין אפילו להפקעת קדושתה, וע”כ שפיר ממועט מקרא דדגנך, ופלוגתת רבה ור”א היא בהא, דרבה מחלק בין קדושה לממונא, וגוף ופירות שוין הן, ור”א מחלק בין גוף לפירות, וקדושה וממונא שוין הן: ולפ”ז הרי ניחא לדעת הרמב”ם הא דמבואר בהסוגיא דבלקחה מהנכרי קודם הבאת שליש חייבת בתרומות ומעשרות אף לר”א דס”ל יש קנין, ולא אמרינן דהארץ עצמה הופקעה מקדושתה ע”י קנין הנכרי, דכיון דאפילו לר”א אין להנכרי קנין גמור וחלוט המועיל לענין גוף הקרקע, וכדחזינן דאינו יכול לחפור בה בורות, ע”כ ממילא דלא מועיל קנין כי האי להפקיע קדושת הארץ, דלהפקיע עיקר הקרקע מקדושתה הרי פשיטא דבעינן לזה קנין גמור המועיל גם לענין גוף הקרקע, וכיון דזה ליתא אף לר”א ע”כ ממילא דהארץ נשארת בקדושתה, אבל אה”נ דאם אך היה קנין הנכרי בארץ ישראל קנין גמור וחלוט, היה מועיל זאת גם להפקיע את הארץ גם מעיקר קדושתה, ולאשווייה כחו”ל, ורק דקושטא דמילתא דבזה לכו”ע אין קנין לנכרי בארץ ישראל וכמו שנתבאר: ולדידן דקי”ל כרבה דגם לענין הפקעת הפירות ג”כ אין קנין לנכרי בארץ ישראל, וחד דינא להו להפירות ועצם הארץ, דכל לענין הפקעת קדושה אין קנין לנכרי בארץ ישראל מקרא דכי לי הארץ, ע”כ זהו דכיילינהו הרמב”ם ביחד הפקעת עצם קדושת הארץ והפקעת הפירות מתרומות ומעשרות, ותלינהו בדינא דאין קנין לנכרי בארץ ישראל, כיון דזהו עיקר הטעם בשניהם, וכמו שנתבאר: ומעתה הרי ניחא גם הא דצריכינן לקראי דדגנך ואדמתך למעוטי של נכרי מתרומות ומעשרות, ותיפוק לן דהא אינן נוהגות אלא בארץ, דכיון דלכו”ע לא מועיל הקנין נכרי להפקיע עיקר דין ארץ ישראל מינה ולמיחשבה כחו”ל, ורק להפקיע מינה קדושתה לענין תרומות ומעשרות ובכורים וכדומה, ע”כ ממילא דהוי דין פטור בפני עצמו, וגם דין הפקעת קדושה שיש בזה הוא ע”י הגזירת הכתוב דשל נכרי פטור, וצריך קראי לזה: ובעיקר טעמו של הרמב”ם דקנין נכרי מועיל לאשוויי את הקרקע חו”ל, מה דלא מצינו זאת בשום מקום דשל נכרי הוי חו”ל, נראה דהוא משום דהרי עיקר קדושת הארץ הא הויא ע”י ירושה וישיבה, וכדילפינן ביבמות דף פ”ב [ע”א] ובערכין דף ל”ב [ע”א] מקרא דאשר ירשו אבותיך וירשתה דהיינו קדושה ראשונה ושניה, והיינו משום דעיקר הקדושה נעשית ע”י זה שירשוה ישראל, ואע”ג דהך ירושה דקרא פירושה קידוש מה שמקדשים אותה שתהא ארץ ישראל, אבל מ”מ גם זה הקידוש הוא נעשה ע”י זה שהיא ירושת ישראל, ומשום דזהו עיקר דין ארץ ישראל ומתנאי הקדושה שבה שדינה שהיא ירושת ישראל, וכדכתיב אשר ירשו אבותיך וירשתה, וע”כ ס”ל להרמב”ם שדין זה הוא דבר הנוהג בה לעולם, דלעולם בעינן שתהא בכלל ירושת ישראל, שזהו גם חלות קדושת ארץ ישראל שבה: אשר ע”כ ממילא דשייך דין קנין נכרי בארץ ישראל גם לענין הפקעת עצם קדושת הארץ למישוה כחו”ל, ומשום דהקנין נכרי מועיל להפקיע ממנה דין ירושת ישראל, שזה שייך גם לחלות קדושתה, ולהכי הוא שתלה למניעת הפקעת קדושתה בטעמא דאין קנין לנכרי בארץ ישראל, ומיושבים היטב דברי הרמב”ם, וכמו שכתבנו: