ב”ה

היתר בעלה בעיר

בגמרא קידושין פ”א ע”א:

אמר רבה: בעלה בעיר – אין חוששין משום ייחוד. אמר רב יוסף: פתח פתח לרשות הרבים – אין חוששין משום ייחוד. רב ביבי איקלע לבי רב יוסף, בתר דכרך ריפתא, אמר להו: שקולי דרגא מתותי ביבי. והא אמר רבה: בעלה בעיר – אין חוששין משום ייחוד! שאני רב ביבי, דשושבינתיה הואי וגייסא ביה. אמר רב כהנא: אנשים מבחוץ ונשים מבפנים – אין חוששין משום ייחוד, אנשים מבפנים ונשים מבחוץ – חוששין משום ייחוד. במתניתא תנא איפכא. אמר אביי: השתא דאמר רב כהנא הכי, ותנא מתניתא איפכא, אנא נעביד לחומרא.

וכתבו התוספות שם בד”ה בעלה בעיר:

בעלה בעיר אין חוששין לה משום יחוד – פי’ בקונטרס אין חוששין להלקות משמע מתוך פירושו הא איסורא מיהא איכא וקשה דאם כן מאי פריך בסמוך על רב יוסף דקאמר שקולו דרגא מתותי ביבי והאמר רבה בעלה בעיר אין חוששין לה משום יחוד ומאי קושיא נהי דמלקות ליכא איסורא מיהא איכא ונראה לפרש אין חוששין כלל משום יחוד ואפילו איסורא ליכא.

לדעת רש”י יש איסור גם כשבעלה בעיר, אבל לדעת התוספות זה היתר גמור, ובשו”ע סימן כב סעיף ח’ כתוב:

אשה שבעלה בעיר אין חוששין להתייחד עמה, מפני שאימת בעלה עליה. ואם היה זה גס בה, כגון שגדלה עמו או שהיא קרובתו, או אם קינא לה בעלה עם זה, לא יתייחד עמה אף על פי שבעלה בעיר.

אמנם יש שכתבו לחשוש לרש”י: הב”ח, הח”מ מביא את מחלוקת רש”י ותוס’ וכותב לעיין בב”ח, ב”ש בס”ק י”ב מביא את המחלוקת ולא מכריע. והחכמת אדם בבינת אדם כתב שיש לחוש קצת לרש”י. ובדבר הלכה סימן ז’ סעיף א’ הביא בשם החזון איש להקל בזה, וכן הביא שם בשם דובב מישרים.

בענין ליבו גס בה, מה פירוש “גס בה”?   רש”י מפרש: רש”י מפרש: “שושבינתיה בעלת ברית לו”

ועדיין לא ברור מה הגדר.

הרמב”ם בהלכות איסורי ביאה כב, יב מגדיר יותר:

אשת איש שהיה בעלה בעיר אינה חוששת לייחוד, מפני שאימת בעלה עליה, ואם היה זה גס בה כגון שגדלה עמו או שהיתה קרובתו לא יתייחד עמה ואף על פי שבעלה בעיר, וכן כל המתייחד עם אשה והיה הפתח פתוח לרשות הרבים אין חוששין משום ייחוד.

לכאורה המשמעות היא שצריך קרבת דעת כזו הדומה למי שגדלה איתו או קרובותו.

ובערוך השולחן מגדיר יותר, וכן מחמיר בנוגע לפתח פתוח (שעסקנו בשעור הקודם), ערוך השולחן אבן העזר סימן כב סעיף ו:

אשה שבעלה בעיר אין חוששין להתייחד עמה מפני שאימת בעלה עליה וי”א דלכתחלה אסור [רש”י] ואם היה זה גס בה כגון שנתגדלו ביחד או שהיא קרובתו או שיש להם איזה הכרה ע”י ענייני מסחר וכיוצא אסורים להתייחד אפילו בכה”ג כשבעלה בעיר וכ”ש אם בעלה קינא לה ממנו כן אם יש פתח פתוח לרה”ר ואינה נעולה אין איסור בדיעבד ביחוד ואם גס בה או קינא לה ממנו אסורים להתייחד כמ”ש:

ולכאורה הוא מחמיר גם בהגדרת “גס בה”, ולכאורה זה אמור לכלול גם שכנה או אשת חבר וכיוצא בזה, ולכאורה זו חומרא גדולה. ומה שהחמיר גם בפתח פתוח וליבו גס בה, יש מקום לחלק כמו שכתב הערות על ברכי יוסף אבן העזר סימן כב הערה ג:

דבבעלה בעיר אכתי הוא יחוד אלא דמרתתא מבעלה, וע”כ כשליבו גס בה יש לחוש שיגבר יצרא דעבירה ולא יחושו לבעל. אבל בפתח פתוח לרה”ר ליכא יחוד כלל, דאיכא ביעתותא דרבים העוברים ושבים תדיר.

אבל ראיה לדברי הערוך השולחן בהגדרת ליבו גס, שכתב שיש להם הכרה על ידי מסחר, יש להביא מרש”י על המשנה קידושין פב, א:

כל שעסקיו עם הנשים – שמלאכת אומנותו נעשית לנשים והנשים צריכות לו.

לא יתייחד עם הנשים – אפילו עם הרבה נשים לפי שלבו גס בהו וכולן מחפות עליו ואילו איש אחרינא בין שתי נשים תנן (לעיל /קידושין/ דף פ:) אבל עם שלש או ארבע שפיר דמי.

והעיר על ערוך השולחן בשו”ת ציץ אליעזר חלק ו סימן מ – קונ’ איסורי יחוד פרק יב

ויש לדון מאין לקח לו הבעל ערוה”ש לפרש כזאת, בזמן שאנו רואים שרש”י מדגיש לכתוב דבעינן שתהא בעלת ברית לו, שאיך שלא נפרש המכוון שמתוך איזה קורבה וכדומה יש קשר אמיץ ביניהם, כפירוש המילים של בעלת ברית ולכן גייסא אהדדי, וגם הרמב”ם והטור והשו”ע מדגישים לפרש בכגון שגדלה עמו או שהיא קרובתו, ומשמע דס”ל דבעינן דוקא קירבת דעת כזאת של כמי שגדלה עמו או שהיא קרובתו.

שו”ת שבט הלוי חלק ה סימן רג

בענין לבו גס בה בבעלה בעיר, נו”נ האחרונים שם אם דוקא כעין בעלת בריתו וקרובתו או גם קרבת דעת בשאר דברים כגון למסחר וכיו”ב שכ’ בס’ עה”ש, האמת שיש סברא שקרבת מסחר אינו כבת בריתו וקרובתו, אבל המציאות בזה”ז מראה ברור וזה צריך להיות אמת המדידה בהלכות אלה שקרבת מסחר וכל מיני קרבות כיו”ב שמביאים לרבוי הדברים והעסקים בין איש לאשה מביאה עמה גם איזה קרבת ידידות, והלב נוטה ע”כ להחמיר לדונו כלבו גס בה.

אבל כאמור, לרש”י הרי “עסקיו עם הנשים” זה משום שליבו גס בה, וכתב כרש”י שם ש”אומנותו נעשית לנשים”

נחלקו האחרונים אם יש היתר של בעלה בעיר כשהיא מחוץ לביתה. עיין חכמת אדם כלל קכ”ו כתב שאם הולכת לבית אחר אין היתר:

אשה שבעלה בעיר אין חוששין להתיחד עמה מפני שאימת בעלה עליה ואם היה זה גס בה כגון שגדלה עמו או שהיא קרובתו ופשיטא כשקינא לה בעלה עם זה לא יתיחד עמה אף על פי שבעלה בעיר ודעת רש”י דלכתחלה אסור אפילו בעלה בעיר (סעיף ח’ ובח”מ ס”ק י”ב). ונראה לי דדוקא בביתה אין בה משום יחוד דחוששת שמא יבא בעלה אבל כשתלך היא לבית אחר אם כן אין אימת בעלה עליה שהרי בעלה אינו יודע היכן היא ואם הלכה ברשות בעלה וכל שכן כשבעלה נתן לה רשות לדבר עם איש אחד דבר סתר ולסגור הדלת, דפשיטא דאסור.

ולעומת זה כתב החיד”א בשיורי ברכה על אבה”ע שבכל מילתא שרי והוא בש”ס ובפוסקים ללא חילוק ואין לנו לחלק חילוקים מדעתנו (דבר הלכה סימן ז’).

החכמת אדם בכלל קכ”ו כתב “ונ”ל דדוקא ביתה מותר דחוששת שמא יבא לעלה אבל כשתלך היא לבית אחר אין אימת בעלה עליה שהרי בעלה אינו יודע היכן היא”

הביאו פת”ש אות ז’, וכן אסר כשבעלה נתן לה רשות להתייחד עם פלוני (בעבודה וכ’) כי אז אין אימת בעלה עליה. וז”ל פתחי תשובה אבן העזר סימן כב ס”ק ז:

שאימת בעלה עליה. עיין בס’ בינת אדם שער ב”ה סי’ כ”ז שכ’ דנ”ל דדוקא בביתה אין בה משום יחוד אבל אם הולכת לבית אחר אף על פי שבעלה בעיר יש בה משום יחוד דבזה לא שייך דמסתפי מבעלה השתא אתי כיון דאינו יודע היכן היא ואף ביודעת שיודע היכן היא מ”מ אם בעלה נתן לה רשות ללכת לבית פלוני ודאי חיישי’ וכ”ש כשנתן לה רשות לדבר דבר סתר עם פלוני ולהסגיר הדלת דאסור דבזה אין שייך אימת בעלה ע”ש:

ובדבר הלכה הביא את דעות החולקים, הסוברים בדעת הרמב”ם שאין פירוש בעלה בעיר שהיא חוששת שמא אתי אלא אימה מבעלה וכמ”ש החזו”א, ע’ להלן, שהיא עצבנית מחמת כן. וכן כתב להיתר החיד”א בשיורי ברכה, אה”ע כב. וכן משמע בסעיף כ’ שאשה לא תלמד תינוקות שמא תבא לידי יחוד, כתב החלקת מחוקק ס”ק כ”א שבכל אשה מיירי אם אין בעלה בעיר. ומשמע שהיה מועיל היתר בעלה בעיר אף שבעלה נתן לה רשות, וכן כתב הב”ש שם. (ולכאורה זה הוי כנתינת רשות, שהיא עובדת בבית הספר)

ובדבר הלכה שם כתב שגם החזו”א היקל בהיתר בעלה בעיר גם כשאין הוא יודע היכן היא. ועוד הוסיף שם בדבר הלכה שהיתר זה שבעלה בעיר היינו היכא שאין לו מפתח, דאל”כ הרי מותר גם אילו היה אדם אחר.

וזה לשון דבר הלכה שם בשם חזון איש:

ונאמר לי שכן פסק מרן החזו”א ז”ל ומר בלשון כעין זה (אימת בעלה – איז א נערוו) דהיינו אימה טבעית בהרגשה, והתירו בכל האופנים.

וראה שם בהערה ג’ עמ’ צב את המעשה שנשאל החזון איש מבחור ישיבה כבן י”ט שנה ואביו האלמן נושא עכשיו אשה, האם יש היתר של בעלה בעיר. והשיב שיש היתר. ומזה גם מוכח שהיתר בעלה בעיר מהני אף אם הבעל נתן רשות לאשה להתייחד. ודבר זה הוא מחלוקת בין האחרונים, ומחזון איש מוכח שמותר.

מה הדין כשהאשה יודעת שבעלה לא יוכל לבוא בזמן הקרוב?

רש”י בקידושין ד”ה בעלה בעיר אין חוששין משום יחוד כתב “דמסתפי מבעל השתא אתי”. אם כן, כשהאשה יודעת שבעלה לא יוכל לבא תוך הזמן הקרוב יהיה חשש יחוד.

לעיל כשדנו בפתח פתוח דימינו ליין נסך, ואם כן היה מקום לומר שכפי שביין נסך שקי”ל שאם הגוי יודע שהישראל מתעכב ולא יבא, לא מרתת, עיין יו”ד קכ”ט סעיף א’:

במה דברים אמורים כשיש דרך עקלתון שיכול לבא עליו פתאום.

אותה שאלה יש לדון גם באופן אחר: כשאשה מתחיידת עם אדם לא בביתה אבל בעלה בעיר. ועיין לשון הרמב”ם בהלכות אסורי ביאה פכ”ב הלכה יב:

אשת איש שבעלה בעיר אינה חושת לייחוד, מפני שאימת בעלה עליה

וצ”ע אם הגדר כמו לרש”י שמפחדת רק שמא יבא או שבאופן כללי לענין זה אימת בעלה עליה. (ומה גם שלרש”י דין בעלה בעיר הוא אחר ונאמר רק לגבי מלקות).

ועיין בדבר הלכה סימן ז’ בס”ק ד’ שמביא את החיד”א שכתב שדברים אלו נאמרו לשיעורים ובמשך הזמן שבטוחה שבעלה לא יגיע אסורה להתייחד, אבל בסוף דבריו מיקל בזה וכתב בדבר הלכה “ושמענו שכ”פ מרן החזון איש”, דהיינו להקל. והסברא היא משום שאימת בעלה היינו אימה הרגשית וטבעית על האשה מבעלה שבעיר ולא תזנה.

ועיי”ש בדבר הלכה ס”ק ב’ שהביא את דברי החיד”א שסובר “דאימת בעלה אלים ממפליג ביי”נ ובכל אופן שרי דמלתא פסיקתא היא בש”ס ופוסקים בלי חילוקים ואין לנו לחלק חילוקים מדעתנו”.

וכתב בדבר הלכה את הלשון שהבאנו לעיל: “ונאמר לי שכן פסק מרן החזו”א ז”ל ואמר בלשון כעין זה (אימת בעלה – איז א נערוו) דהיינו אימה טבעית בהרגשתה, והתירו בכל באופנים” עכ”ל דבר הלכה בהערה (עמוד צ”א).

ולגבי מצב שיודעת שבעלה לא יגיע אף שנמצא בעיר, כתב בדבר הלכה סימן ז’ סעיף ד:

ד י”א שאם בעלה הפליג בתוך העיר אזי במשך הזמן שהיא בטוחה שבעלה לא יוכל לבא לביתו אסורה להתייחד (כסא אלי’ מאורי אור אפ”ז וכ”מ בעין יצחק בתשו’ הגרצ”ה ועי’ בהגה”ה בשם המקנה)

וי”א שאפי’ הפליג בעלה באותה העיר מותרת להתייחד (ידי אלי’ מרן החיד”א וכ”מ מתום’ שנץ בית דוד דובב מישרים ולכאורה כ”מ ג”כ מהכ”מ ב”ש פרישה אמרי יושר הנ”ל בס”ב) ושמעגו שכ”פ מרן החזו”א.

וראה סיכום בדבר הלכה סעיף ד’ ובגדר גודל העיר ע’ שם סעיף כא שאמרו בשם החזון איש שהורה בשנת תשי”ג שכל תל אביב ואף שכונותיה הרחוקות נחשב בכולה בעלה בעיר, ולענין תל אביב ורמת גן פסק אז דהוי כעיר אחרת, וכן ת”א ופ”ת.

ולכאורה הרי תמיד בבעלה בעיר יהיה חשש לכמה רגעים, כגון אם דברה אתו בטלפון ממקום מסויים, הרי לא נאמר שאסורה להתייחד בדקות הקרובות. וע”כ כמ”ש שם בדבר הלכה בשם החזו”א שאין לחלק אם בעלה בעיר. אבל בחוברת של טרופר כתב שאם בעלה עובד בעיר ואין באפשרותו לחזור לביתו בזמנים מסויימים אסור על האשה היחוד בביתה.

לגבי אשתו בעיר:

לכאורה באשתו מצאנו לשון “אשתו עימו” ובמשנה בקידושין “אשתו משמרתו” (מתייחד אדם עם שתי נשים באשמו שאשתו עמו וישן עמהן בפונדקי מפני שאשתו משמרתו”.

ואם כן יש הבדל בין בעלה בעיר ואשתו עמו. ע’ לשון רמב”ם איסורי ביאה כב, ד:

כל אשה שאסור להתייחד עמה אם היתה אשתו עמו ה”ז מותרת להתייחד מפני שאשתו משמרתו, אבל לא תתייחד ישראלית עם הכותי ואף על פי שאשתו עמו שאין אשתו של כותי משמרתו ואין להן בושה.

יש ברמב”ם חידוש, משום שהמשנה כותבת את היתר אשתו עמו כשמתייחד עם שתי נשים, וברמב”ם משמע שאפילו עם אחת.

מה פירוש “אשתו עמו”?

ע’ מאירי שמשמע שפירושו שממש אשתו עמו, בית הבחירה למאירי קידושין פ, ב:

כל שעסקו עם הנשים ר”ל אפילו אותו שמתעסק במלאכת נשים שהיה לנו לומר בעבידתיה טריד כגון חייט במלבושיהן או צורף בתכשיטיהן לא יתיחד עמהן ואפילו עם כמה נשים אלא יתעסק בהן ואשתו עמו ויש מפרשים בזו שעסקו עם הנשים חמור יותר ולא יתיחד אף באשתו עמו מפני שאין אשתו יכולה לשמרו תמיד כל כך ואף הנשים מתוך שצריכות לו ולבן גס בו מחפות עליו.

אבל בדבר הלכה סימן ו’ סעיף ב’ כתב שיש אומרים שאף אשתו בעיר מהני, ומקורו בפסק השו”ע אבן העזר הלכות אישות סימן כב סעיף כ:

מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות, מפני שאמות הבנים באות לבית הספר לבניהם ונמצא מתגרה בנשים. וכן אשה לא תלמד קטנים, מפני אבותיהם שהם באים בגלל בניהם ונמצאו מתייחדים עמה. ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה עמו בבית הספר, אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו.

וכתב על זה בית שמואל סימן כב ס”ק כב

…ולפי הטעם שכתבתי בסעיף לפני זה מהני כשאשתו עמו בעיר ולא חיישינן משום גירוי ולטעם זה אין חשש משום יחוד, מיהו קשה הא מבואר כאן אפילו אין אשתו עמו מותר א”כ לא שייך הטעם היא משמרתו ואפשר דס”ל אפילו אין אשתו שרויה עמו בבית הספר מ”מ בכל עת תבא אליו ושייך לומר היא משמרתו ואם הוא בעיר אחרת אסור,