ב”ה
ההבדל שבין גנב לגזלן ח”ב
א.
שאלה שעדיין טעונה בירור מהשיעור הקודם, אם גזילה צריכה להיות דוקא כשעושה בכח ובאלמות, כמ”ש הגמ’, ורמב”ם גניבה א, ג
איזה הוא גנב, זה הלוקח ממון אדם בסתר ואין הבעלים יודעין, כגון הפושט ידו לתוך כיס חבירו ולקח מעותיו ואין הבעלים רואין וכן כל כיוצא בזה, אבל אם לקח בגלוי ובפרהסיא בחוזק יד אין זה גנב אלא גזלן, לפיכך ליסטים מזויין שגנב אינו גזלן אלא גנב אף על פי שהבעלים יודעין בשעה שגנב (ע’ ראב”ד).
וברמב”ם גזלה ואבדה א, ג:
איזה הוא גוזל, זה הלוקח ממון האדם בחזקה, כגון שחטף מטלטלין מידו, או שנכנס לרשותו שלא ברצון הבעלים ונטל כלים משם, או שתקף בעבדיו ובבהמתו ונשתמש בהן, או שירד לתוך שדהו ואכל פירותיה, וכל כיוצא בזה הוא הגוזל, כענין שנ’ +שמואל ב’ כ”ג כ”א+ ויגזול את החנית מיד המצרי.
אם כן מדוע כופר בפקדון נחשב לגזלן, וכן שואל שלא מדעת, וכל המעכב ממון של חברו נחשב לגזלן, וכן הכובש שכר שכיר מבואר ברמב”ם שעובר גם משום לא תגזול, הרמב”ם שכירות יא, ב:
כל הכובש שכר שכיר כאילו נטל נפשו ממנו שנאמר ואליו הוא נושא את נפשו, ועובר בארבע אזהרות ועשה עובר משום בל תעשוק ומשום בל תגזול ומשום לא תלין פעולת שכיר ומשום לא תבא עליו השמש ומשום ביומו תתן שכרו…
והרי גזל צריך להיות על ידי מעשה?
אלא שיש להעיר. שלפי סוגית הגמרא בב”מ סא, איסור לא תגזול מדבר דוקא על עושק ולא על גזילה ממש, ז”ל הגמרא שם
אמר רבא למה לי דכתב רחמנא לאו ברבית לאו בגזל לאו באונאה… אלא לא לכתוב רחמנא לאו בגזל ותיתי מהנך דמאי פרכת מה לרבית שכן חידוש אונאה תוכיח מה לאונאה שכן לא ידע ומחיל רבית תוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שכן גוזלו אף אני אביא גזל אמרי הכי נמי אלא לאו בגזל למה לי לכובש שכר שכיר כובש שכר שכיר בהדיא כתיב ביה לא תעשק שכיר עני ואביון לעבור עליו בשני לאוין ולוקמה ברבית ואונאה ולעבור עליו בשני לאוין דבר הלמד מעניינו ובעניינא דשכיר כתיב.
וכן בבבא מציעא קי”א ע”א:
רבא אמר זה הוא עושק זהו גזל ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין:
לכאורה למסקנת הסוגיה יוצא שהלאו הכתוב בגזל איננו מלמד לעניין גזל כלל אלא לכובש שכר שכיר וכיצד מביא הרמב”ם את הלאו בגזל כנ”ל, הרי זה איסור שנלמד משני כתובים?
כתב על זה כתב שו”ת חכם צבי סימן כו:
נ”ל ברור שדעת הרמב”ם שפשוטו של מקרא הוא לכנות גוזל החוטף בחזקה וכדמייתי הרב המגיד מפרק מרובה כגון ויגזול החנית מיד המצרי… וס”ל דאף דאמרי’ בהמקבל זה הוא גזל זה הוא עושק וכן בריש איזהו נשך דף ס”א לאו בגזל למה לי אם אינו ענין לגזל תנהו ענין לכובש שכר שכיר לא להוציאו מידי פשוטו לגמרי אתא דהא אמרינן בשבת פ’ במה אשה דף ס”ג אין מקרא יוצא מידי פשוטו… אלא ע”כ הכי קאמר מדסמכינהו לעושק וגזל להדדי ועושק ע”כ בכובש ש”ש מיירי לא תגזול נמי עליה קאי מהיקישא ומ”מ אינו יוצא מידי פשוטו שעיקרו בחוטף ממון בחזקה.
אם כן כל עיכוב ממון נחשב לעושק שעובר עליו גם משום לא תגזול על פי לימודי הגמרא, אבל אין מקרא יוצא מידי פשוטו שגזל זה הלוקח בחזקה. (ובזה מיושבים הרבה דקדוקים של האחרונים על מה שמצאנו גזל באופנים שאין בהם מעשה).
וכתב על זה החתם סופר בבא מציעא סא, א:
לכובש שכר שכיר. דע כי לא תעשוק כולל כל מיני ממון שבאים ליד אדם בהיתר כגון מלוה או פקדון או שכר שכיר וכדומה והוא כובשו ת”י והוה סד”א דאין איסור אלא כשחוטף ממנו מידו כגון ויגזול החנית או ע”ד ריבית ואונאה אבל כשבא לידו מרצון חברו ובהיתר בלא איסור כלל והוא כובשו אח”כ ה”א דשרי להכי נתייחד לאו לא תעשוק ולא תגזול והש”ס דקאמר לכובש ש”ש לאו דוקא אלא לכובש ממון חברו דלא אתי’ מביניהו דהני… אבל לקושטא דמילתא עושק כולל כל הנ”ל. ומי שרוצה לצאת י”ח עיונו והבנת דברי רמב”ם על בורי’ אין לנו אלא דברי ת’ ח”צ סי’ כ”ו עש”ה כי דברי אלקי’ חיים הנה.
תשובה זו צריך לומר גם לגבי “לא תגנובו”, שהרי המשך הגמרא שם בע”ב:
לא תגנבו דכתב רחמנא למה לי לכדתניא לא תגנב על מנת למיקט לא תגנב על מנת לשלם תשלומי כפל.
הרי שגם בנוגע לאיסור גניבה עיקר איסור גניבה נלמד במה הצד מריבית ואונאה, אלא שגם כאן צריך לומר שאין מקרא יוצא מידי פשוטו.
ב.
שאלה נוספת: הרי ההבדל בין גנב לבין גזלן הוא בתשלומי כפל. מדוע כל גנב אינו גזלן, ומאידך, ניחא שאין כפל בגזלן שגוזל בפרהסיא ובגלוי, כפי שאומרת הגמרא בב”מ קי”א שבזה אין כפל, אך מדוע הגוזלים באופן שזה מוגדר גם כעושק, היינו שאינו עושה בכח, כמו כופר בפקדון, מדוע לא ישלם כפל מדין גנב?
האם כל גנב הוא גם גזלן? נפ”מ אם מצוות והשיב את הגזילה שייך גם בגנב. לכאורה ממה שכתב הרמב”ם שאין לוקין על לא תגנובו משום שזה לאו שניתן לתשלומין, אבל בגזילה זה לאו הניתק לעשה, מוכח שאין והשיב את הגזילה לגבי גניבה.
אבל יש לשאול מדין אשם גזילות, ע’ רמב”ם גזילה ואבידה ז, ב, מוכח, שגם גנב הוא גזלן ויש אשם גזילות גם בגנב:
אחד הגוזל או העושק או הגונב או שהלוהו או שהפקיד אצלו או מצא אבדה וכחש בה או שהיתה ביניהן שותפות ונשאר לו אצלו ממון או שעשה לו מלאכה ולא נתן לו שכרו, כללו של דבר כל שאילו הודה חייב לשלם בדין וכפר ונשבע משלם קרן וחומש שנ’ (ויקרא ה’ כ”א) וכחש בעמיתו בפקדון וכו’.
ובפסוק ויקרא ה, כא – כג (פרשת ויקרא)
(כא) נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה’ וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ: (כב) אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה: (כג) וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא:
בעצם זוהי שבועת הפקדון שנוהגת גם בפקדון, בתשומת יד, גזל ועושק. ואם יש מצות והשיב את הגזילה גם באבידה ובפקדון, והרמב”ם כולל בזה גם גניבה, אם כן מוכח שלרמב”ם יש מצות והשיב את הגזילה גם בגנב.
אלא שאת השאלה מדוע הרמב”ם כתב שלא לוקים על גניבה משום שזה לאו שניתן לתשלומים ולא אמר שזה לאו שניתק לעשה כפי שכתב בגזילה, צריך לענות בדרכים אחרות, ואכמ”ל.
אמנם באנצקלופדיה תלמודית כתב שזה מחלוקת אחרונים[1] אם יש והשיב את הגזילה בגנב.
ומצאנו דבר זה גם בשו”ת הרי”ף סימן קלג:
שאלה. אחד מן התלמידים גנב ספרי פרושין לחבירו וכשתבעו ממנו נשבע שבועה חמורה שלא יחזירם לו עד שיעתיק אותם ויש מי שהורה שמותר לגנבן… והגונב יש עליו ג’ לאוין אחד משום גונב ואחד משום שנשבע שלא יחזיר אותם והו”ל על דברי תורה נשבע שהיא גזלה ואחד משום גזל לפי שהוא גוזל שלא מדעת ואף על פי שהגזלה בכלל הגניבה היא אלא שנסתר בלקיחתן משום שאמר אל תגנוב את שלך מאחרי הגנב שלא תראה עליו כגנב ואם אסור בשלו כל שכן באחרים[2]
אם כן לדעתם, יש בגניבה גם איסור גזל, ויש לומר שגם אלו שסוברים שיש עשה של והשיב את הגזילה, סוברים שגנב כולל גזל.
אבל יש לשאול שאלה אחרת: בגמ’ ב”ב פח ע”א יש מחלוקת אם שואל שלא מדעת הוא גנב או גזלן.אבל יש לשאול למ”ד שהוא גזלן, מדוע שואל שלא מדעת הוא רק גזלן ומדוע אינו גם גנב וישלם כפל? ואכן כך הקשה קובץ שעורים בבא בתרא אות שיב:
ומ”ס גזלן הוי, ואף שלא נתכוין לגזול כולו אלא להשתמש בו לפי שעה, מ”מ נעשה גזלן בכולו, וקשה כיון שלקח שלא מדעת בעלים, למה לא יהא נעשה גנב להתחייב בכפל[3].
בבבא קמא קיב, א נאמר:
דא”ר פפא היתה פרה גנובה לו וטבחה בשבת חייב שכבר חייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור שאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד,
וכתב רש”י שם שלא גורסים בדברי רב פפא בפרה שאולה, “שאם אין גניבה אין טביחה ומכירה”, וכתב רש”י:
ולא היה לי לב להבין את מושל שטעם זה אין צריך לכאן שהרי אין קנס בשואל הטובח ואפילו אמרינן כרב פפא דעד השתא קם ברשותא דמרה אפילו הכי גזלן נעשה עליה ולא גנב שאין דין גנב אלא בטוען טענת גנב.
היינו שאין לומר שהפטור משום שאין גניבה משום קלב”ם, שהרי אין זו גניבה בכלל.
אם כן, מדוע שואל שלא מדעת, או כופר בפקדון אינו גם גנב שיתחייב בכפל? על שאלה זו צריך לענות בבירור ענין נוסף: האם צריך מעשה בגניבה ובגזילה. ובשיעור הקודם הבאנו את דעת קצות החושן שגם בגניבה וגם בגזילה צריך מעשה (ודעת הקצות טעונה בירור על אופנים של גוזל שלכאורה אין בהם מעשה).
קצות החושן בסימן שמח ס”ק ב’ הביא את שיטת רש”י לדעתו, שצריך מעשה גניבה. שהרי התורה אומרת שמות כב, ג: “אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם” ואומרת הגמרא בבבא מציעא י, ב:
בידו אין לי אלא ידו גגו חצירו וקרפיפו מנין תלמוד לומר המצא תמצא מכל מקום
וכתב שם רש”י בבא מציעא י, ב ד”ה גגו חצרו:
גגו חצרו וקרפיפו מנין – שאם נכנסה שם ונעל בפניה לגונבה, שהוא חייב.
רש”י מדגיש שנכנסה ונעל לגונבה. משמע שצריך מעשה לגניבה, כן הוכיח הקצות. ובאמרי משה סימן לב חולק על הקצות וסובר שיש חיוב אונסין גם אם אינו גנב, ולפחות מדין גזלן חייב באונסים.
וממילא, אם אנו אומרים שכדי להיות גנב צריך לעשות מעשה גניבה, אם כן ברור מדוע אין כפל במי שכופר בפקדון או בכובש שכר שכיר, או שלא משלם חוב, ואופנים שונים של גזל, כיון שאין מעשה.
ולכאורה יש להביא ראיה לזה, כפי שהוכיח הרב אשר וויס שצריך מעשה לגניבה: “דאפשר דידעי’ יסוד זה מדאיצטריך קרא דטט”ג הוי גנב וחייב כפל ולולי גזה”כ לא היה נעשה גנב וע”כ דבעינן מעשה גניבה ולפיכך לא היה טט”ג נעשה גנב כיון שלא עשה מעשה גניבה לולי גזה”כ. אלא אם כן נדון על כפל לחוד ועל מחייב האונסים שבגניבה שהוא באופן אחר.
וכן מצאתי שהביא חזון יחזקאל ב”מ פ”ג ה”ו הביא בשם הגר”ח:
ונראה פשוט דהנה מצינו חלוק בין גנב לגזלן דבגזלן לא בעינן לקיחת איסור, מה שאין כן בגנב דבעינן שיהא דוקא עצם הלקיחה באיסור, וכמו דחזינן דמיעטיה רחמנא גונב מן הגנב מכפל והרי בגונב מן הגנב לא חסר אלא עצם הלקיחה שלא היתה מכית הבעלים אבל זה פשיטא שמחזיק חחת ידו חפץ של הבעלים ומדמיעטיה רחמנא מכפל חזינן דבעינן דוקא לקיחה באיסור. ובאמת כן היא הדרשה וגונב ר”ל דבעינן שתהיה לקיחת גניבה מבית הבעלים. והנה התם הא קיי”K דקרן חייב גבי גונב מן הגנב, הרי דלקרן לא בעינן לקיחת איסור רק שמחזיק החפץ תחת ידי באיסור. ולענין כפל בענין דוקא שתהא עצם הלקיחה באיסור ואף דקיי”ל דגזלן גם כן בעי קנין הנו טעמא דבלאו הכי לא חשיבא הגזלה תחת ידו אבל עצם הלקיחה לא בעינן. ולפי זה מבואר היטב הטעם דשומר שכפר לא חשיב אלא גולן ולא גגב משום דגבי שומר הרי בא לידי בהיתר וליכא שום לקיחה באיסורא רק בכפירה מחזיקו תחת ידו, ואם לא הוה אלא גזלן אם לא בטוען טענת גנב דהוה גזירת הכתוב.
ולסיכום:
נראה בפשטות שיש דין והשיב את הגזילה גם בגנב כמ”ש, אף שיש חולקים על זה. הסברנו שכל המעכב דבר של חברו אצלו, שייך לעושק, אלא שהתורה רבתה שבעושק יש לא תגזול, ומכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו שגזל הוא כמו ויגזול את החנית מיד המצרי. ובנוסף, נראה שכדי להיות גנב צריך מעשה גניבה, וכשאין מעשה גניבה אין חיוב כפל. ואילו בגזילה יש מחלוקת בין האחרונים אם יתכן מעשה גביבה בלא מעשה.
וכן כתב פתחי חושן חלק ה (גניבה ואונאה) פרק א – איסורי גניבה וגזילה סעיף ה:
ה. המעכב ממון חבירו שבא לידו ברשות, ואינו מחזירו מחמת אלמות, עובר משום לא תעשוק, והוא בגלל גזל, וכן אם מדחהו בלך ושוב עובר על לאו מדרבנן.
ההגדרה שלו מתאימה למ”ש לעיל, שכל המעכב ממון הוא בעצם עושק, אלא שהתורה ריבתה את העושק שעובר משום לא תגזול.
[1] אנציקלופדיה תלמודית ערך גניבה:
“כל הגונב חייב להחזיר את הגנבה עצמה, כדרך שהגזלן חייב להשיב הגזלה, אלא שיש סוברים שאף בגנבה יש מצות עשה של והשיב את הגזלה אשר גזל, כמו בגזלה (עי’ שו”ת שאג”א סי’ פא, ע”פ חולין קמא א), ויש סוברים שבגנב אין זו מצות עשה, אלא שחייב להחזיר מפני שהדבר הוא של הבעלים (עי’ שו”ת עונג יום טוב סי’ קיח בהגה, מדיוק ל’ הרמב”ם גנבה פ”א ה”א. ועי’ אחיעזר ח”א סי’ כא שמסתפק בדבר).”
[2] שו”ת הרשב”א חלק ו סימן רפו.
[3] וע’ הגהות והערות לטור חו”מ סי’ שנט אות כט. העירו מזה בחדושי הרי”ם לעיל סימן שמח ס”א אות ד ד”ה ולדינא; קובץ שעורים ב”ב אות שיב; וחלקת יואב כדך ב סימן צג; וראה חזון יחזקאל ב”מ פ”ג ה”ו שכעין זה הקשה הגר”ח הל והובא גם במגגזי הגר”ח סימן נב בשומד שכפר ותידוצו דאין כאן מעשה גגיבה עיי”ש ואפשר דהוא הדין בשואל שלא מדעת.