ב”ה
בין גזלן לחמסן
חמסן הוא מי שלוקח דבר שלא ברצון בעליו ומשלם את מחירו. על איזה איסור עובר החמסן? האם הוא אסור מדאורייתא או רק מדרבנן? האם כל מי שמשלם אינו גזלן?
ראשית יש לברר שיש חמסן דאוריתא שהוא שם נרדף לגזלן, ויש חמסן דרבנן דיהיב דמי וע’ להלן.
שתי גמרות דנות בענין זה:
- בבא קמא סב, א:
א”ל רב אדא בריה דרב אויא לרב אשי מה בין גזלן לחמסן א”ל חמסן יהיב דמי גזלן לא יהיב דמי א”ל אי יהיב דמי חמסן קרית ליה והאמר רב הונא תלוה וזבין זביניה זביני לא קשיא הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני.
תוספות בבא קמא סב, א
מה בין גזלן לחמסן – בלישנא דקרא אין חילוק ביניהם והכא קבעי מה בין גזלן דרבנן לחמסן דרבנן דתניא בפ’ זה בורר (סנהדרין דף כה:) הוסיפו עליהם הגזלנים והחמסנים ומפרש גזלן לא יהיב דמי ובמציאת חרש שוטה וקטן כדמוקי ליה התם דאין פסול מן התורה אלא משום דרכי שלום.
בדאורייתא אין הבדל ושניהם גזלנים, חמסן הוא שם נרדף לגזלן, וכן אנו מוצאים בספר המצוות לרמב”ם מצות לא תעשה רפו, שם משמע שחמסנים של הבריתא פסולים מן התורה:
והמצוה הרפ”ו היא שהזהיר הדיין שלא לקבל עדות בעל עבירה ומעשות על פי עדותו. והוא אמרו יתעלה (משפטי’ כג) אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. בא בפירוש (מכיל’) אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד להוציא את החמסנים ואת הגזלנים שהן פסולין לעדות שנ’ (שופטי’ יט יו) כי יקום עד חמס באיש. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בשלישי מסנהדרין (כד ב – כז ב).
הרמב”ם מדבר כאן על חמסן בלשון התורה, שהוא גזלן, וכן בהלכות עדות בתחילת הלכה ד’ בפרק י’ בתחילת ההלכה:
ועוד יש שם רשעים שהן פסולין לעדות אף על פי שהן בני תשלומין ואינן בני מלקות, הואיל ולוקחים ממון שאינו שלהם בחמס פסולין שנאמר כי יקום עד חמס באיש, כגון הגנבים והחמסנים אף על פי שהחזיר פסול לעדות מעת שגנב או גזל…
ולהלן בהמשך ההלכה מדבר על חמסן דרבנן:
…וכן כל העובר על גזל של דבריהם הרי הוא פסול מדבריהם, כיצד החמסנים והם הלוקחים קרקע או מטלטלין שלא ברצון הבעלים אף על פי שנותנין הדמים הרי אלו פסולין מדבריהם…
בפשטות בתחילת ההלכה נקט הרמב”ם לשון חמסן של התורה, ובהמשך לשון חמסן דיהיב דמי שהוא חמסן דרבנן. וכן כתב הכסף משנה שם.
אבל שאלת הגמרא על ברייתא בסנהדרין שמונה גזלן וחמסן בין פסולי העדות דרבנן, ומה ההבדל בין גזלן ממש ובין חמסן, ותרצה שיהיב דמי ולא אמר רוצה אני.
העולה מסוגיה זו שחמסן לא שייך לדין תליוהו וזבין, כיוון שלא אומר רוצה אני[1].
- סנהדרין כה, ב
תנא הוסיפו עליהן הגזלנין והחמסנין גזלן דאורייתא הוא לא נצרכא אלא למציאת חרש שוטה וקטן מעיקרא סבור מציאת חרש שוטה וקטן לא שכיחא אי נמי מפני דרכי שלום בעלמא כיון דחזו דסוף סוף ממונא הוא דקא שקלי פסלינהו רבנן. החמסנין מעיקרא סבור דמי קא יהיב אקראי בעלמא הוא כיון דחזו דקא חטפי גזרו בהו רבנן.
וברש”י:
חמסן – יהיב דמי, אלא שאין רצון הבעלים למכור.
…
כיון דחזו דחטפי – ושקלי, כלומר דאפילו דמי קא יהבי אתי לידי גזלנות, כלומר: שהיה קשה לבעלים למכור ובעל כרחן חוטפין וזורקין המעות לפניהם.
מסוגיה זו עולה שאיסור החמסן הוא מדרבנן, לכן נפסל לעדות רק מדרבנן, שאילו היה עובר על איסור דאוריתא היה נפסל מן התורה.
האם סוגיה בסנהדרין וסוגיה בב”ק הם בדרך אחת, שחמסן זה רק שלא אומר רוצה אני? לכאורה אין הבדל בין הסוגיות, וחמסן זה כשלא אומר רוצה אני.
אם כן כיון שכל חמסן הוא גם נוגע לדברי רב הונא בדין תליוהו וזבין, יש לברר האם בדינו של רב הונא צריך לומר רוצה אני. ומה הדין בחמסן כשלא אומר רוצה אני, האם הוא גזלן או לא?
תליוהו וזבין, לפי הסוגיה בב”ק הרי צריך לומר רוצה אני, אך בסוגיה בבבא בתרא בין רב הונא בתליוהו וזבין לא הוזכר צורך ברוצה אני במסקנת הסוגיה:
אמר רב הונא תליוהו וזבין זביניה זביני מ”ט כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין ואפילו הכי זביניה זביני ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני אלא כדתניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו תלמוד לומר לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ודלמא שאני התם דניחא ליה דתיהוי ליה כפרה ואלא מסיפא וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ודלמא שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים אלא סברא הוא אגב אונסיה גמר ומקנה.
רשב”ם בבא בתרא מח, א ד”ה עד שיאמר
עד שיאמר רוצה אני – אלמא היכא דכופין אותו עד דאמר מתוך יסורין רוצה אני קרינא ביה לרצונו דגמר בלבו להקריב והוא הדין לזביני אם אמר רוצה אני הוי זביני דגמר בלבו להקנות.
אבל צ”ע אם גם למסקנה שהטעם הוא סברא, זה דוקא אם אומר רוצה אני. אבל פשטות הגמרא לכאורה שדוקא אם אומר רוצה אני, שאם לא כן יש חילוק גדול בין תליוהו וזבין ואלו, שלגבי תליוהו זה אפילו בלא רוצה אני. ומשמע שצריך לומר רוצה אני.
ברמב”ם לא משמע שיש חילוק בין אומר רוצה אני ללא אומר רוצה אני, ע’ פרק י’ מכירה הלכה א’. אלא כתב שמפני אונסו גמר והקנה. רמב”ם מכירה י, א:
מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח, אפילו תלוהו עד שמכר ממכרו ממכר בין במטלטלין בין בקרקעות שמפני אונסו גמר ומקנה, אף על פי שלא לקח הדמים בפני העדים…
וכן בשו”ע חושן משפט רה, א:
מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח, אפילו תלוהו עד שמכרו, ממכרו ממכר בין במטלטלים בין בקרקע, שמפני אונסו גמר והקנה אף על פי שלא לקח הדמים בפני העדים.
השו”ע לא חילק בין אמר רוצה אני או לא אמר.
כתב בית יוסף חושן משפט סימן רה שאין סתירה בין הסוגיות, וגם תלויהו וזבין יש ריצוי:
ומשמע בהכונס בסוף (ב”ק סב.) דכי אמרינן תליוה וזבין זביניה זביני היינו דוקא כשאמר רוצה אני הא אם לא אמר רוצה אני אף על גב דיהיב דמי זביניה לאו זביני ואפשר דלא בעינן שיאמר בפירוש רוצה אני אלא כל ששתק וקיבל דמים אומר רוצה אני קרינן ביה:
על פי הבית יוסף עקרונית צריך המקח חל רק כשאומר רוצה אני, אלא שעצם קבלת המעות נחשבת כאמירת רוצה אני.
אלא שלפי הבית יוסף, מדוע חמסן פסול לעדות, והרי יש מתן מעות?
אבל אם כן, מדוע הגמרא בב”ק אומרת שתליוה וזבין זה רק באומר רוצה אני? ועוד, אם כן האם חמסן פסול לעדות מדרבנן גם כשאומר רוצה אני או לא?
ובלחם משנה ביאר את דברי הבית יוסף שתליוהו וזבין לא צריך לומר רוצה אני, ואם כן בחמסן מדוע צריך לומר רוצה אני, כתב לחם משנה מכירה י, א:
ביאור דבריו דחמסן היינו דצווח מתחלה ועד סוף וקבל הדמים בע”כ אבל תליוה וזבין דזביניה זביני היינו דלבסוף שתק וקבל הדמים וזהו שאמרו בגמ’ הא דאמר רוצה אני, ונקבל זה כל זמן שלא נמצא טוב ממנו.
ולפי זה בחמסן נתינת הדמים לא מועילה.
ועדיין יש לשאול, אם חמסן פסול מדרבנן כשלא אמר רוצה אני או שאין גילוי דעת שרוצה, מדוע אין זה גזלן מן התורה, שהרי מבחינת דיני ממונות אין החפץ שלו?
תוספות בבא קמא סב, א משמע שאמנם בחמסן לא חלה המכירה אלא שבכל זאת אינו גזלן:
חמסן יהיב דמי – וכשלא אמר רוצה אני כדמפרש אבל מן התורה אינו פסול אלא היכא דלא יהיב דמי אבל היכא דיהיב דמי כשר אף על גב דלא אמר רוצה אני אף על פי שעובר על לאו דלא תחמוד הא אמרי’ בפרק שנים אוחזין (ב”מ דף ה: ושם ד”ה בלא) לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו…
לתוספות גזלן הפסול מדאורייתא, הוא רק כשלא יהיב דמי. אם משלם הוא חמסן וזה מדרבנן. לפי זה יתכן שגם אם לא אומר רוצה אני אינו גזלן, אלא חמסן. לפי זה יתכן שהתוספות הבינו שאם משלם אינו עובר בכלל בלא תגזול גם כאשר המוכר לא אמר רוצה אני. אמנם תוס’ שאנץ ב”ק ותוס’ רא”ש ב”מ כתבו שעובר על איסור גזלה אם המוכר לא הסכים.
ואף אם בכל תליוהו צריך לומר רוצה, בחמסן דיהיב דמי, אף שבלא רוצה לא חלה המכירה אף על פי כן אינו גזלן כיון שגזלן לשיטתם הוא רק מי שלוקח ממון בכח.
אם כן כשלא אמר רוצה אני אכן המכר לא חל, ובכל זאת לא נחשב לגזלן לגבי פסול עדות, כמו שכתבו התוספות בב”ק.
אבל צריך עיון האם נפסל מדרבנן כשאומר רוצה אני? לכאורה מהסוגיה משמע שאם אומר רוצה אני לא נקרא חמסן בכלל.
ע’ רמב”ם עדות י, ד:
…וכן כל העובר על גזל של דבריהם הרי הוא פסול מדבריהם, כיצד החמסנים והם הלוקחים קרקע או מטלטלין שלא ברצון הבעלים אף על פי שנותנין הדמים הרי אלו פסולין מדבריהם…
צ”ע האם כשאומר רוצה אני גם כן נפסל?
הגר”א הולך כאן בדרך אחרת[2]:
שו”ע חושן משפט רה, א
מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח, אפילו תלוהו עד שמכרו, ממכרו ממכר בין במטלטלים בין בקרקע, שמפני אונסו גמר והקנה אף על פי שלא לקח הדמים בפני העדים.
כתב בבאור הגר”א חושן משפט סימן רה ס”ק א:
מי שאנסוהו כו’. ולא הזכירו הא דאמרינן ס”פ הכונס דוקא בשאמר רוצה אני דס”ל דסוגיא דשם ס”ל דחמס הוא דאורייתא כמ”ש מה בין גזלן כו’ אבל לסוגיא דפ”ג דסנהדרין דחמסן מדרבנן.
א”כ ל”ק מדר”ה דאמר תלוה וזבין כו’ כיון שהוא מדרבנן אין יוצאה בדיינין וזביניה זביני אפילו לא אמר רוצה אני וכן הרמב”ם בפ”א מה’ גזילה[3] לא הזכיר החמסן רק שעובר משום לא תחמוד אפילו אמר רוצה ומשום זה אינה יוצאה בדיינין וכן אין נפסל לעדות דלא תחמוד לאינשי כו’ וכ”כ תוס’ שם ד”ה חמסן כו’
אלא דמפרשי מה בין כו’ גם כן בחמסן שאסור מדרבנן אלא דהסוגיא ק’ לפי’ מאי פריך מר”ה וע”ל סי’ שנ”ט ס”ט הכופה כו’ וא”צ לזה דאפילו הפציר בו כו’ אסור כמש”ש ס”י אלא דקמ”ל דאין נפסל לעדות מדאורייתא ולא שייך הדין שם וכבר השמיענו הדין בסי’ ל”ד סי”ג אבל הרמב”ם השמיטו (ע”כ):
הגר”א טוען שישנה מחלוקת בין הסוגיות: “הסוגיה בב”ק שדרשה שיאמר “רוצה אני” סוברת שכל זמן שהמוכר לא הסכים עובר על איסור דאו’ של לא תגזול. לעומת זה הסוגיה בסנהדרין סוברת שאם יהיב דמי אינו עובר על איסור דאו’, ולכן לא הקשתה הגמ’ שם מדינו של רב הונא, מפני שגם אם לא אמר רוצה אני אינו עובר על איסור דאו’, ולכן המקח חל. לדעתו, זו גם הסיבה שהרמב”ם אצלנו לא הזכיר בדין חמסן אלא שעובר על לא תחמוד
לפי הגר”א הסוגיות חולקות, וסוגיה בב”ק סוברת שאיסור החמסן אף שיהיב דמי הוא מדאורייתא, ולכן שואלת הגמרא מה בין גזלן לחמסן. ואליבא דסוגיה בסנהדרין שחמסן הוא דרבנן כיון שמשלם, באיסור דרבנן לא יוצא בדיינים. ולכן אפילו אם לא אמר רוצה אני ולא קנה, מכל מקום כיון שזה רק איסור דרבנן, אי אפשר לכפות ולהוציא מידו.
ההלכה בשו”ע חושן משפט שנט, ט:
הכופה את חבירו למכור את שלו, ונותן לו דמיו, אסור אבל אין לו דין גזלן ליפסל מדאורייתא, אלא מדרבנן, כמו שנתבאר.
סמ”ע סימן שנט ס”ק יד לגבי שאלת לא תחמוד בזה:
אבל אין לו דין גזלן ליפסל מדאורייתא. פירוש, אף דהוא עובר בלאו דלא תחמוד [וכמ”ש בסעיף שאחר זה, וכ”כ בטור [סעיף ט’]], מ”מ אינו נפסל לעדות ולשבועה, דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו [ב”מ ה’ ע”ב]. ודלא כעיר שושן שכתב ז”ל, שאינו עובר על לאו דאורייתא. ועיין לעיל סימן ל”ד מ”ש עוד מזה [ראה שם סקל”ב]:
כשנותן דמים ואומר רוצה אני, הרי זה שייך לאיסור לא תחמוד, שיש לדון עליו בנפרד[4].
סיכום דין החמסן:
בלשון התורה גזלן וחמסן הם היינו הך. לגבי דיני דרבנן בפסולי עדות דרבנן, הרי הלוקח חפץ ומשלם, אם אמר רוצה אני לא נפסל, ואם לא אמר רוצה אני, הרי זה פסול מדרבנן.
האם חלה המכירה כשלא אומר רוצה אני: לפי דברי הלחם משנה הנ”ל, תלוי אם זה באופן שיש ראיה מנתינת המעות שמסכים, או שאין ראיה ומדובר בכפיה שלא הסכים לה כלל.
[1] וע’ ספר המצוות לרמב”ם מצות לא תעשה רפו, שם משמע שחמסנים של הבריתא פסולים מן התורה: “והמצוה הרפ”ו היא שהזהיר הדיין שלא לקבל עדות בעל עבירה ומעשות על פי עדותו. והוא אמרו יתעלה (משפטי’ כג) אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. בא בפירוש (מכיל’) אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד להוציא את החמסנים ואת הגזלנים שהן פסולין לעדות שנ’ (שופטי’ יט יו) כי יקום עד חמס באיש. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בשלישי מסנהדרין (כד ב – כז ב)”. אלא שזה לשונו בהלכות עדות בתחילת הלכה ד’ בפרק י’: “ועוד יש שם רשעים שהן פסולין לעדות אף על פי שהן בני תשלומין ואינן בני מלקות, הואיל ולוקחים ממון שאינו שלהם בחמס פסולין שנאמר כי יקום עד חמס באיש, כגון הגנבים והחמסנים אף על פי שהחזיר פסול לעדות מעת שגנב או גזל,”
[2] הרב גדעון: הגר”א טוען שישנה מחלוקת בין הסוגיות: “הסוגיה בב”ק שדרשה שיאמר “רוצה אני” סוברת שכל זמן שהמוכר לא הסכים עובר על איסור דאו’ של לא תגזול. לעומת זה הסוגיה בסנהדרין סוברת שאם יהיב דמי אינו עובר על איסור דאו’, ולכן לא הקשתה הגמ’ שם מדינו של רב הונא, מפני שגם אם לא אמר רוצה אני אינו עובר על איסור דאו’, ולכן המקח חל. לדעתו, זו גם הסיבה שהרמב”ם אצלנו לא הזכיר בדין חמסן אלא שעובר על לא תחמוד.” – אבל נראה שלא כהבנתו, לגר”א הדאורייתא של חמסן אינו איסור הגזל, אלא זהו חמסן דאוריתא שאמנם דינו כגזלן, אבל זה שם של חמסן.
[3] רמב”ם גזלה ואבדה א, ט: “או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה שנ’ +שמות כ’ י”ד+ לא תחמד, ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה, ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד, כענין שנ’ +דברים ז’ כ”ה+ לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך חימוד שיש בו מעשה.”
[4] הרב גדעון בנימין: “ראשונים רבים כתבו שעובר על לאו דלא תחמוד. הבנה זו נסמכת על הגמ’ בב”מ ה ע”ב “דלא תחמוד בלא דמי משמע להו” – משמע שאמנם זו דעת בני אדם, אבל האמת שגם אם שילם עובר בלא תחמוד.
נחלקו הראשונים האם עובר על האיסור גם אם המוכר אמר “רוצה אני”.
מדברי הרמב”ם ברור שעובר, שהרי לדעתו גם במקרה שהקונה כלל לא הכריח את המוכר למכור אלא רק הפציר בו עד שמכרו עובר בלא תחמוד, וא”כ כל שכן כאשר כפה אותו בכח למכור, אע”פ שהמכירה חלה.
בדברי הראב”ד מפורש שאם אמר רוצה אני אינו עובר. אמנם יש לדון, שהרי הראב”ד התייחס למקרה שהפציר בו עד שלבסוף הסכים, ושמא במקרה שכפהו למכור עובר גם אם אמר רוצה אני. אמנם המ”מ כתב במפורש שמקורו של הראב”ד בהא שתליוהו וזבין זבינו זביני, ומוכח שהבין שגם במקרה שכפה את המוכר אם אמר רוצה אני אינו עובר על איסור.
מדברי תוס’ בסוגיה וגם מתרוצם השני בסנהדרין כה ע”ב מוכח שדווקא אם אמר רוצה אני אינו עובר בלאו.
בתרוצם הראשון בסנהדרין כתבו תוס’ ש”לא תחמוד” הוא רק כאשר אינו משלם, אבל כאשר משלם אינו עובר, ומשמע שאף אם המוכר לא אמר רוצה אני.
כתבו תוס’ הא דאיתא בב”ק קיט שמי שחומס אף שמשלם דמי כאילו נוטל נשמתו של חברו אין זה אלא אסמכתא בעלמא. ונראה פשוט, שגם במקרה שמשלם דמים ואומר רוצה אני י”ל שאסור אלא שאינו עובר על איסור תורה.”