ה. קניני גנב וגזלן

ב”ה

גדרי קניני גניבה וגזילה

בסוגיות ובהלכה מדובר על כך שהגנב והגזלן קונים את החפץ הגנוב. אחת הנפ”מ היא, שאם החפץ הלך לאיבוד, שלא על ידי מעשה הגנב, הגנב משלם כשעת הגזילה ולא כשוויו בשעה שהחפץ הלך לאיבוד. משום שהגנב קנה את החפץ בשעת הקנין וחייב להחזיר כמו שויו באותה שעה. אף שאם החפץ בעין, צריך להחזירו כמו שהוא משום מצות “והשיב את הגזילה”.

אנו מוצאים גישות שונות בסוגיות שונות ובראשונים שונים בנושא זה (הרחיב בנושא זה אברהם וינרוט ז”ל בספרו ‘גניבה וגזילה – פרקי יסוד, השתמשתי בו לשיעור זה).

ראשית נביא את ההוכחות לשאלה האם יש לגנב קנין או אין לגנב קנין. ראשית יש להוכיח שאין קנין לגנב, שהרי הוא צריך להחזיר את החפץ לבעלים, הרי שהחפץ אינו שלו. מה גם שהסברא נותנת שאין הוא קונה את החפץ.

שנית, הכלל המובא במסכת בבא קמא סח, ב:

והאמר ר’ יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו.

כלומר, הגנב אינו יכול להקדיש את החפץ משום שאינו שלו. דבר זה אינו אומר שהחפץ גם אינו שייך בבעלים, משום שהם אינם יכולים להקדיש מסיבה אחרת: משום שהדבר אינו ברשותם.

וכן מוכח שאין לגנב קנין בגניבה מההלכה ברמב”ם גניבה א, יא:

היתה הגניבה ביד הגנב והשביחה מאליה כגון כבשה שילדה וגזזה משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה,

הרי שכל השבח שייך לבעלים שהוא הנגנב או הנגזל.

מאידך יש ראיות שיש לגנב קנין בחפץ:

משנה בבבא קמא נה, ב:

הכונס צאן לדיר ונעל בפניה כראוי ויצאה והזיקה פטור לא נעל בפניה כראוי ויצאה והזיקה חייב נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים ויצאה והזיקה פטור הוציאוה לסטים לסטים חייבין

הרי שיש לגנב חיוב על נזקי הבהמה כאילו הם בעלים על הבהמה. שהרי הבעלים הם החייבים כמ”ש רמב”ם נזקי ממון א, א

כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה הבעלים חייבין לשלם שהרי ממונם הזיק שנאמר (שמות כ”א ל”ה) כי יגוף שור איש את שור רעהו וכו’,

הרי שחובת התשלומים הוא משום שממונו הזיק, ואם כן הגנב הוא נחשב לבעלים של החפץ ולכן חייב.

ואולי חיוב הגנב הוא משום שהוא חייב בשמירה, והחייב בשמירה משום כך לחוד מתחייב בנזיקין, אבל להלן נראה שעצם העובדה שזה ברשותו זה גם כן סוג של בעלות, ולכן יש לומר שזה מה שמחייב אותו בנזיקין.

ויש להוכיח עוד שיש קנין של גנב, מאותו ענין של חובת הנזיקין, מירושלמי בפרק הכונס:

הוציאוה לאבדה פטורין,

היינו שהליסטים שהוציאו את הבהמה ולא רצו לקנותה, פטורים מנזיקין כיון שאין להם קנין שהרי לא רצו לקנות. מכאן שהקנין הוא הגורם לחיוב בנזיקין.

ויש להוסיף הסבר בענין זה, באופן שאולי מסביר חלק מן הדברים:

לכאורה עצם הדבר לכאורה תמוה, איך יש קנין לגזלן, ובלשונו של הגר”א וסרמן הי”ד בקובץ שיעורים ב”ק סי’ יד: “ובאמת דבר תימה הוא, מאיזה טעם תועיל הגזילה לגזלן לקנות דבר שאינו שלו, אבל עכ”פ הדין הזה מוכח מגמ'”?

יש להסביר את הדבר, שבעלות מורכבת משני דברים, החפץ הפיזי שלו, וכן העובדה שהחפץ ברשותו לעשות מה שהוא רוצה זה חלק מן הבעלות. לכן להרבה ראשונים דבר האסור בהנאה, אין לו בעלות, כיון שחסרה בו האפשרות לעשות ככל העולה על רוחי. אף שהחפץ הפיזי נמצא אצלי. וראה צפנת פענח ערך “קנין” שכתב הרוגוצ’בר:

בכל דבר יש בו שני קנינים א’ צורת הדבר ומה שהדבר שוה. וכבר כתבתי בזה דזה בעצם המחלוקת אם מעות קונות או משיכה קונה ר”ל אם עיקר הדבר הוא העצם או השווי.

ואלו שני הדברים שהסברנו, ואכמ”ל.

מכאן יש אולי לענות על שאלתו של הקו”ש, מה ההגיון של קנין הגנב. אם נאמר שבעלות מתחייסת לרשות לעשות בחפץ מה שאפשר (אבל עצם החפץ, ‘השמים שמים לה’) הרי החפץ ברשותו של הגנב, והעובדה שהוא עושה מה שהוא רוצה, זה גורם לו להיות כמו שואל שיש לו קנין מסויים. ולכן מבחינה זו יש קנין לגנב.

ובזה ניתן להסביר גם את ענין הגונב על מנת למיקט שעסקנו בו, אם נאמר שזה איסור דרבנן כפי שיש שרצו לומר בדעת הרמב”ם, או שבכלל אין איסור כמו שמשמע ברבנו פרץ. ויש לומר שמדובר באופן שאינו גוזל כדי להשתמש, ולכן אין בו קנין גם של דבר שברשותו, שהרי הגדרת ברשותו היא שהוא משתמש בזה ועושה כרצונו, ובזה לא גרע גנב וגזלן משואל שחייב באונסים. אבל כשאינו רוצה לקנות, הרי אינו נחשב לגזלן לדעות אלו.

כדי לעמוד על שאלה זו, אם יש לגנב קנין או לא, צריך לעמוד על סוגית תברא או שתיא, מגמ’ בבבא קמא סה, א:

דאמר רבה האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד’ זוזי תברה או שתייה משלם ד’ איתבר ממילא משלם זוזא.

רש”י שם:

ולבסוף שויא ד’ – בשעה שאבדה מן העולם.

תברה – בידים או שתייה משלם ד’ ובהמפקיד (ב”מ דף מג) מפרש טעמא דכל כמה דאיתיה בעינא ברשותא דמרה קיימא דהא בעי לאהדורה הלכך ברשותא דמרה הוקרה וההיא שעתא דתברה ושתייה הוא דקא גזיל לה אבל איתבר ממילא אמאי מחייבת ליה אההיא שעתא דגזלה וההיא שעתא זוזא הוא דשוייא וגבי טביחה ומכירה הוי כי תברה או שתייה.

כאן לכאורה יש תרתי דסתרי:

אם תברא או שתיא, ההיא שעתא הוא שגזיל לה, אם כן הרי עד אז היא של הבעלים. ואם איתבר ממילא, אני טוען שהגנב קנה בשעת הגניבה ולכן חייב לשלם כשעת הגניבה, ומוכח שהגניבה שייכת לגנב.

ונראה להסביר את הענין על פי מה שכתב בקובץ שיעורים ב”ק בדין זה של שינוי שקונה, ע’ בבא קמא סו, א:

אמר רבה שינוי קונה כתיבא ותנינא כתיבא והשיב את הגזלה אשר גזל מה ת”ל אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעלמא בעי שלומי.

וכתב בקובץ שעורים בבא קמא אות יד

בהא דילפינן דשינוי קונה מקרא דאשר גזל, לכאורה קשה, דמקרא לא ידעינן אלא דאינו חייב להחזיר לאחר שנשתנה, וגם אינו יכול לומר הרי שלך לפניך, אבל אכתי מנא ידעינן דנקנה להגזלן ע”י שינוי, וצ”ל דהא בהא תליא, דכיון דפקע דין השבה ממילא הוא קנוי להגזלן מגזילה הראשונה[1]… אבל בהא דבלאו חיוב השבה נקנית הגזילה להגזלן כו”ע ס”ל הכי, ובאמת דבר תימה הוא, מאיזה טעם תועיל הגזילה לגזלן לקנות דבר שאינו שלו, אבל עכ”פ הדין הזה מוכח מגמ’ ומשו”ה בשינוי, כיון שנפטר מחיוב השבה ממילא נעשית שלו ע”י מעשה הגזילה הראשונה.

לפי דבריו יש לומר שהגזלן קנה את החפץ, אלא שחיוב השבה מפקיע את הבעלות, ולכן זה עדיין שייך לנגזל, ולכן אם השביח, כל השבח שייך לנגזל. מה שאין כן אם הגנב טבח את הבהמה, או הזיק את החפץ, פקע חיוב השבה, ולכן חוזר הקנין של הבעלים למקומו.

ומוסיף שם הקו”ש:

ואין להקשות, איך יקנה לאחר שנשתנית ע”י המשיכה הראשונה, דהא אפילו במוכר מדעת ואומר ללוקח משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל’ יום לא קנה, רק היכא דקיימא בחצירו, ומאי עדיפותא לקנות בגזילה לאחר זמן, היכא דמונחת ברה”ר, יותר ממקח מדעת בעלים, י”ל דהתם חלות הקנין הוא לאחר זמן ולא מהני משום דכלתה קנינו, אבל בגזילה חלות הקנין הוא לאלתר, אלא דחיוב השבה הוא דבר המפקיע קנינו בכל רגע, וכיון דנפקע חיוב השבה ע”י שינוי ממילא נשארת שלו דמיד בשעת הגזילה נעשית שלו על הזמן שלאחר פטור השבה, וזה דומה למוכר גופא מהיום ופירי לאחר ל’ דהשדה נעשית שלו מיד, על הזמן שלאחר ל’ ובכה”ג לא אמרינן כלתה קנינו.

ראיה נוספת שהגנב קונה את הגניבה כדין כל קנין שעושה הקונה מבעלים, היא מסוגיה בעבודה זרה עא ע”ב שם דנה הגמ’ האם קנין משיכה מועיל בגוי:

ת”ש דאמר ר’ חייא בר אבא א”ר יוחנן בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה ולא ניתן להישבון ואי אמרת משיכה בעובד כוכבים אינה קונה אמאי נהרג משום דצעריה לישראל ומאי לא ניתן להישבון דאינו בתורת הישבון ומאי לא ניתן להישבון דאינו בתורת הישבון. אי הכי אימא סיפא בא חבירו ונטלה ממנו נהרג עליה בשלמא רישא משום דצעריה לישראל אלא סיפא מאי עביד אלא ש”מ משיכה בעובד כוכבים קונה ש”מ.

רש”י שם:

בן נח – שגזל את ישראל פחות משוה פרוטה אף על גב דגבי ישראל לאו ממונא הוא דמחלי עליה גבי עובד כוכבים ממונא הוא ובן נח נצטוה על הגזל בסנהדרין (דף נו) ואזהרה שלהן זו היא מיתתן ואין צריכין התראה.

ולא ניתן להישבון – ולא מחייב לאהדורה להאי ישראל דהא מחיל עליה.

אמאי נהרג – הא לא קניא להך גזילה וכל היכא דאיתא של ישראל היא.

ומשני האי דנהרג – משום צעריה דישראל.

ומאי לא ניתן להישבון – הא לא שייך ביה הישבון דכיון דעובד כוכבים לא קנייה דישראל היא.

אינה בתורת הישבון – כלומר ה”נ קאמר אינה בתורת שום גזילה דעובד כוכבים דכל היכא דאיתא דמרה היא וה”ה לשוה פרוטה והאי דנקט פחות לאשמועינן דנהרג עליה.

אלא ש”מ משיכה קונה – הלכך קניה קמא והדר קניה האי ונהרג על שגזל ולא ניתן להישבון דרישא דוקא פחות משוה פרוטה דישראל מחיל ולא מיחייב עובד כוכבים לאהדורה.

אם כן, מוכח שגניבה שנעשתה שלא לפי כללי הקנין, אין לה דין של גניבה, וצריך מעשה קנין כדי לגנוב.

אמנם תוספות עבודה זרה עא, ב ד”ה ואי ס”ד, באמת הקשו:

ואי ס”ד משיכה בעובד כוכבים אינה קונה אמאי נהרג – (פי’) הא לא קניה וכל היכא דאיתיה ברשותיה דישראל הוא וקשה דהא ישראל נמי לא קנה הגזילה להיות שלו ואפ”ה קנייה להתחייב באונסין החיוב דשייך ביה וה”נ יש לנו לומר בבן נח שקנאו להתחייב בה מיתה דהיינו החיוב דשייך בה

וי”ל דודאי אי גזל שוה פרוטה דהוי ממונא לגבי ישראל וחיסרו אית לן למימר כדפי’ אבל פחות משוה פרוטה שלא חיסר הישראל דלאו ממונא הוא וגם ממון העובד כוכבים לא נתרבה שהרי לא קנאה משום הכי פריך אמאי נהרג ומשני צערא דישראל.

סברת התוספות שהקנין אינו יכול להיות תנאי למעשה הגניבה. ולכן התקשו בפירושו של רש”י.

כמו כן יש לדון בסוגיה בסנהדרין שנינו במשנה עב, א:

משנה הבא במחתרת נידון על שם סופו היה בא במחתרת ושבר את החבית אם יש לו דמים חייב אם אין לו דמים פטור:

ובגמ’ שם:

אמר רב הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מאי טעמא בדמים קננהו אמר רבא מסתברא מילתיה דרב בששיבר דליתנהו אבל נטל לא והאלהים אמר רב אפילו נטל דהא יש לו דמים ונאנסו חייב אלמא ברשותיה קיימי הכא נמי ברשותיה קיימי ולא היא כי אוקמינא רחמנא ברשותיה לענין אונסין אבל לענין מקנא ברשותיה דמרייהו קיימי מידי דהוה אשואל.

ופרש”י שם:

הבא במחתרת – חתר את הבית ממש.

פטור – מלהחזירם אף על פי שהם קיימין.

בדמים קננהו – בדמי נפשו קנאן, הואיל ונתחייב מיתה בלקיחתם.

מסתברא – מילתא דרב דפטור בששבר בין עכשיו בין לאחר זמן, דליתנהו, ותשלומין מדידיה לא מצינן לחיוביה במקום מיתה.

אבל נטל לא – מסתברא בהא מילתא דרב דפטר בה, דכיון דקיימין הן כל היכא דאיתנהו דמרייהו נינהו, ואין זה חייב בתשלומין דפקדון בעלמא נינהו גביה.

והאלהים – שבועה, אמר רב דפטור ואפילו איתנהו, וטעמא מהכא דהאי אם יש לו דמים כגון אב על הבן דמודה בהו רב דלא קנה וחייב להחזיר, אחרי כן אמרינן דאפילו נאנסו מיניה משבאו לרשותו חייב להחזיר דמיהן, אלמא לא אמרינן פקדון הוו גביה ואבדו לבעלים, אלא אמרינן: ברשותו הן ואבדו לו, הכא נמי לענין אין לו דמים, אף על פי דאיתנהו אמרינן לאו פקדון נינהו – אלא ברשותו ובאחריותו קיימי, וכי גבו להו בי דינא מיניה יש כאן תשלומין עם חיוב מיתה כאילו גובין משאר נכסים.

ולא היא – מסקנא דמילתא דרבא הוא, ולא היא – לא מסתברא טעמא דרב בהא, דאף על גב דהיכא דיש לו דמים חייבין באחריותו לאו קנין הן לו להיות כשאר נכסיו, דכי אוקמיה רחמנא ברשותיה וחייב את הגזלנין לשלם הני מילי לענין שלומי, דלא מצי למימר ליה: נאנסו, דאשכחן בשומרין דחייבן הכתוב לישבע אם לא שלח יד במלאכת רעהו – הא שלח אף על גב דטעין מת או נשבר, דהיינו אונס – חייב, דנעשה עליה גזלן בשליחות יד.

אבל לענין מקנא לא קני – אם קיימין הן אצלו והוא היה בא לעכבו ולומר דמים אני מחזיר לך – לא קני ומהדר להו בעינייהו, דכתיב (ויקרא ה) והשיב את הגזילה, והאי דכי נאנסו מחזיר דמים ולא מצי אמר ליה נאנסו ומיפטר – משום דלא גרע גזלן משואל, דמשום דכל הנאה שלו אוקמינהו רחמנא ברשותו לשלומי אם נאנס, דכל כמה דקיימא הדרא בעינא, הא נמי כל הנאה שלו ומיחייב לשלומי.

לדעת רבא, אם החפץ בעין, לא מועיל קים ליה בבדרבה מינה כדי לפוטרו מהשבה. אבל סתמא דגמרא אומרת שגם אם החפץ בעין קלב”ם פוטר.

וע’ אצל אברהם וינרוט ז”ל שם, שמסביר באריכות את החילוק. ותלוי אם חיוב השבה של האבידה הוא חובת החפץ (והמהלך הוא כמו קהילות יעקב, שכשיש חיוב השבה לא יכול לחול קנין הגנב) או שחובת ההשבה היא חובת האדם, גם אם המדובר בחפץ)[2] וכמובן צריך להסביר את כל הסוגיה לפי הסברות שנדונו לעיל בדבר מהות הקנין של הגנב.

[1] המשך דבריו: “ויסוד לזה, מסוגיא דסנהדרין ע”ב דאמר רב, הבא במחתרת בדמים קנינהו דקלב”מ, ואיזה קנין יש בקלב”מ, ומוכרח מזה, כיון דמשום קלב”מ מיפטר מהשבה, הגזילה נקנית להגזלן, דאי לאו חיוב השבה הגזלן קונה את הדבר, והא דלא קיי”ל כרב בהא, היינו דס”ל דלא שייך קלב”מ אלא היכא שצריך לשלם משלו, ולא בהשבת חפץ שאינו שלו.”4ר

[2] ומסביר את זה שם במונחים משפטיים: יש תביעה In Rem  שהיא חובה על החפץ הנובעת משם בעלות על החפץ. ויש תביעה שהיא חיוב אישי: In Personem של הגברא שגנב את החפץ.

למשל סמכות בורר להכריע בענייני בעלות במקרקעין היא הכרעה בזכות חפצית (in rem).

לעומת זה צו–מניעה שמופנה לאדם והוא מורה לו לעשות מעשה או להימנע מעשותו . הצו , על–כן , מחייב אותו אישית לקיימו . אף אם הצו מתייחס לעשייה או להימנעות מעשייה בנכס , אין הצו מתייחס לאותו נכס וזהו צו In Personem