א. הכסף בהלכה

ב”ה

מהות הכסף בכלכלה ובהלכה

לכסף מעמד מיוחד בהלכה: מצד אחד גופו ממון ולכן יש עליו דיני ארבעה שומרים. לעומת שטרות שאין גופן ממון[1] אין דיני שומרים (וגם לא שבועה ואונאה), מאידך הכסף לא יכול לשמש לקנין חליפין (אלא שחליפין יתכן שמצד הקנין יש לו דין נפרד כמו פירות שלא עבדי חליפין). הכסף קונה קרקעות ועבדים וניתן לקדש בו אשה ולפדות מעשר שני.

כפי שיתברר, הכסף שלנו אינו הכסף של חז”ל. לכסף של חז”ל היה ערך עצמי, ולכסף שלנו אין בכלל ערך עצמי. יתכן שהיום אין להבדיל מבחינה הלכתית בין כסף של מטבעות ובין כסף של שטרות, ואם אפשר לפדות את הבן במטבעות, הרי גם בשטרות, ואם אי אפשר בשטרות, אולי גם אי אפשר לפדות במטבעות, שגם הם רק מייצגים הסכמה כל שהיא. שאלה נוספת היא לגבי קנין כסף, האם הכסף של היום מועיל לקנין חמץ לגוי בערב פסח? וסודר לא מועיל בגוי ומטלטלין לא נקנים בשטר, ואם כן במה ימכר החמץ?

האם הכסף שלנו הוא “כסף” או “פירות” לענין הלוואת סאה בסאה? שהרי הערך שלו עולה ויורד (ומדינא דגמרא הפירות הם שעולים ויורדים וערך המטבע קבוע, אבל מה אם ערך השקל משתנה לפי ערך הדולר?), אם כן אם האם ניתן לומר שאין דינו ככסף, ולכן אסור מדרבנן לקחת הלואה. כפי שלדעת כמה פוסקים אסור לקחת הלואה בדולרים כאן בארץ, כיון שהדולר כאן הוא מוגדר כפירות, ויש איסור להלוות סאה בסאה.

ושאלה נוספת: כסף שנמצא בבנק, הרי אינו נמצא פיזית אלא דיגיטלית, אם כן יש לשאול האם בכור נוטל בו פי שנים, שהרי בכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק?

קשה לתאר עולם בלי כסף כאמצעי חליפין, לא יתכן שאפילו בעולם פרימיטיבי סנדלר המעוניין לרכוש דג נדרש למצוא דייג המעוניין לרכוש סנדלים. יתכן שאת תפקיד הכסף מילאו סחורות אחרות שהסחירות שלהן גבוהה, כגון מלח[2] וכדו’.

השקל שמוכר לנו מתקופת אברהם אבינו שקנה את מערת המכפלה בארבע מאות שקל כסף, הוא מונח שהתייחס לאמת מידה של משקל, וכמטבע. השימוש הראשון במונח הגיע ממסופוטמיה[3] בסביבות 3000 לפני הספירה (בערך בתקופת אברהם אבינו), ויוחס לערימה מוגדרת של שעורה[4], אשר יוחס לערכים אחרים, כגון כסף, נחושת, ברונזה וכו’. השקל למשל היה בראשיתו יחידה של משקל, והפך למטבע בהדרגה; כמו הפאונד הבריטי היה מיועד לשקול כמו פאונד (יחידת משקל) של כסף.

במשך הזמן, ערך המטבע לא היה לפי ערך המתכת שבו, אלא לפי הערך שהמלך או המדינה קבעו כערך המטבע. דבר זה כבר מצאנו בדברי הראב”ד המובאים בשיטה מקובצת בבא מציעא דף ס’ ע”ב:

כי כל הדברים שבעולם תמצא בהן כל מין ומין מעלה זה על זה מחשיבות גופם בטעם או בריח או במראה או שהוא מתקיים זולתי המטבע שאין צרכו אלא בדמיו במקנתו ואם אין מה תועלת יש בריבויו או מיעוטו בגסותו ובדקותו

בעבר גם הכסף שהמדינה או הממלכה מנפיקה, מגובה באבנים או מתכות יקרות. הכסף שהודפס תאם במדויק את הרכוש היקר שנשמר במחסני הממלכה או המדינה. אם המדינה צברה עוד רכוש כזה, רק אז היא הרשתה לעצמה להדפיס כסף נוסף. אוצר המדינה התחייב לשלם כמות מסויימת של זהב עבור שטרות הכסף[5].

עד 1970 היה הדולר האמריקאי, המטבע המרכזי בעולם אז כמו היום, צמוד לזהב (לפי “תקן הזהב” שעוגן בהסכמים). כל אדם יכול היה לקחת את שטר הדולר שלו, ולדרוש מהממשל האמריקאי זהב במקומו[6], מתוך מצבור שהוחזק בכמויות תואמות במרתפי הבנק המרכזי ב”פורט נוקס” (מתחם מבוצר שבו יתרות הזהב של ארה”ב) עקב המצוקה התקציבית של ארה”ב כתוצאה ממלחמת וייטנאם, החליט הנשיא ניקסון כי לא ניתן יהיה להמיר יותר את הדולרים לזהב. מטבעות של מדינות אחרות היו צמודים לדולר, כך שגם הם הוצמדו, בפועל, לזהב.

אלא שאז הפתיע הנשיא ניקסון, ובמה שכונה ה”שוק של ניקסון”, הופסק משטר ההצמדה לזהב: מאותו רגע עבר הדולר, ואתו המטבעות של המדינות אחרות, לעולם שכולו Fiat Money כל מדינה יכולה לייצר כמה כסף שהיא רוצה.

בעקבות צעד זה השתנו המערכות של המטבעות הגדולים בעולם ומאז הכסף נקרא בכלכלה: “כסף פיאט”. פירוש הדבר הוא שערכו של הכסף נקבע בזכות האמון של הציבור בשלטונות, אלו שמייצרים ומפקחים על הכסף במדינה. כמו בעבר, שוויו של הכסף נובע מהכמות שיש ממנו, אך אם בעבר החליטו כמה כסף להדפיס על פי מאגרי הזהב של המדינה, כיום מחליט הבנק המרכזי כמה להדפיס על פי ניתוחי שוק מורכבים.

החזון איש, יו”ד סי’ ע”ב ס”ק ב’ מגדיר את המטבע:

וענין מטבע, כל שהסכימו עליו בני המדינה למכור ולקנות בו ולהעריך בו את כל השוק כמו שנוהגין המדינות.

החתם סופר מגדיר באופן שונה את המטבע. החתם סופר שואל, מה ההבדל בין שטרות לבין מטבעות ושטר כסף, הרי שניהם יש להם רק את הראיה שבהם, ואם כן אין גופן ממון, אבל כותב החתם סופר, שכל שטר הוא רק לראיה שבו, ואף אם יש שווי לנייר, זה נחשב שאין גופו ממון משום שעיקרו עומד לראיה ואינו דומה לשטרות כסף.  ע’ חתם סופר יו”ד תשובה קלו:

ואם כן תיקשי לן גם אמטבע טבוע דידוע דרובם בזמנינו אינם שוים כ”כ כמו שיוצאי’ ומסגי בעלמא ולפעמים בשעת מלחמה שהמלכיות פוחתי’ וגורעי’ אין שוה אפילו השליש ומטבע זיבענע”ר /מטבע שערכו שבע יחידות/ שהיה בזמנינו לא היה שוה ג’ צ”ל[7] כסף ורוב מטבע נחושת כן ולא אאריך במובן ואיננו הולך ומסגי אלא מפני הצורה שבו והיינו אין גופו ממון ואינן עומד אלא לראי’ שבו אעפ”י ששוה משהו ואיך מצאנו ידינו ורגלינו.

אבל גדר מטבע הוא שגזר המלך עליו שתצא ומי שממאן מלימכר וליקח באותו המטבע יחייב ראשו למלכות ודינא דמלכותא דין אמת ומשפט צדק הוא בזה ולא מלכותא דארעא לחוד גזר עליו אלא גם מלכותא דרקיעא ית”ש כמבואר פ’ מקום שנהגו נ”ד ע”ב והיינו מטבע שגופו ממון ואין חילוק אם יהי’ זהב או כסף או נייר

הבדל נוסף בין מטבעות ושטרי כסף לשטרות רגילים, כותב בשו”ת ר’ משולם איגרא[8], חו”מ סי’ טז, ששטר שעיקרו לראיה, אם ישרף השטר והלוה ידע, יתן לו את כספו. אבל בשטרי כסף אם ישרפו אף אחד לא יתן את תמורתו, הרי שהכסף הוא גופו ממון.

לדעת החתם סופר עיקר גדר המטבע הוא דינא דמלכותא שחייבים לקבל את המטבע כאמצעי תשלום, ולכן לדעתו אין הבדל בין מטבעות ובין שטרי כסף. אבל לדעת החזון איש, המטבע הוא משום הסכמת בני המדינה. ונפ”מ לגבי הביטקוין, שמצד אחד הוא מטבע יותר מאשר המטבעות שלנו שאין להם שום כיסוי, לביטקוין יש כיסוי דגיטלי שנוצר על ידי “כריה” של המטבע ולכן אינו “כסף פיאט”, אבל מאידך כיון שאינו מוכר על ידי הממשלה, אין לו דין של מטבע. (וכן מסקנתו של הרב שלמה אישון, ע’ להלן בהערה 11).

בשו”ת עונג יום טוב[9] סימן קב חולק על החתם סופר וסובר שהמטבע נחשב לגופו ממון משום ערך המתכת שבו, ואינו דומה לשטרות ניר:

ולי נראה דלא דמי כלל דמטבע כסף או נחושת נהי שאינו שוה כל שווי’ מ”מ הא אינו דומה כסף מטבע קטנה לכסף מטבע גדולה ובכל מטבע יש כסף לפי ערכו ואף שאין שיווי הכסף מגיע לשיווי המטבע בזה אמרינן דכיון שיש על הכסף מטבע שטבע המלך מתעלה גם שיווי הכסף עי”ז ושוה הכסף יותר ע”י הטבעא שחתום עליו. ומקרי שפיר גופו ממון דהא בכל מטבע יש כסף או נחושת לפי ערכו הגדול לפי גדלו והקטן למי קוטנו.

… אבל מעות נייר שהנייר שהוא יוצא בא’ רוביל אינו שוה פחות מהנייר שהיא יוצאה במאה רו”כ רק שזה כתוב עליו מספר א’ וזה כתוב עליו מספר מאה או חמשים ובעצם שויה אין חילוק בין נייר שיוצא למספר קטן לנייר שיוצא למספר גדול. ואין החילוק ביניהם אלא המספר שכתוב עליו וה”ז שטר גמור שאין גופו ממון ואינו אלא לראיה ואין פודין בו.

לדעתו של העונג יום טוב שטרות ניר הם כשטר ראיה, בניגוד לדעתו של החתם סופר. ברור שדבריו על מהות המטבע אין לו בסיס כיום שכל הכסף הוא “כסף פיאט”.

אלא שכיום הדברים יותר מורכבים. אם בעבר היה רוב הכסף אמצעי תשלום פיזי, כמו מטבעות ושטרות, כיום חלק גדול מהכסף עובר בשיטות אחרות, כאלה שאינן פיזיות כמו העברה ממוחשבת בשינוי רישומים דיגיטליים, או חיוב כרטיסי אשראי.

המדינה יכולה “להדפיס” כספים על ידי הלוואות של כספים, שאין להם שום גיבוי. יתר על כן, כל בנק מסחרי יכול לתת הלוואות בסכומים העולים עשרות מונים על ההון העצמי שלו[10]. למעשה כך הוא “מדפיס” כסף. גם כנגד הפקדונות שהבנק המסחרי מחזיק, הוא אינו מחויב להחזיק בידו כסף אמיתי בכמות השווה לפיקדונות שניתנים בידו, אלא רק חלק יחסי מתוך הפיקדונות. היחס האמור נקרא יחס הרזרבה[11].

רוב היצע הכסף הקיים במערכת הכלכלית של ימינו אינו נמצא בצורה של שטרות ומטבעות אלא רשומות דיגיטליות במחשבי הבנקים.

החזון איש ביו”ד ע”ב, ח, דן על הכסף מבחינה עקרונית:

האידנא נשתנו ענין המטבעות דבימי הראשונים כל שיש לו כסף עושה מטבעות והמלך לא היה מקפיד רק על צורת מטבעת מדינתו, והמטבע היה שוה ערכו בכסף משקלו, ועכשו כל המטבעות אינן שוות ערכן ואינן רק שטרי חוב על אוצר הממשלה והיא חייבת לשלם ע”פ החוזה שבינה ובין יתר הממלכות וע”פ הקצבה שקצבוה להציא שטרותיה היא מוציאה מטבעותיה במדינת ממלכתה, וערך המטבע במדינה כערכו ביתר הממלכות לעומת יתר מטבעות הממלכות והמטבעות נעשות מכסף וזהב וגם מניירות כלן ע”פ חורה מיוחדת כחפץ המלכות.

והנה ערך המטבע מג’ חומרים ערך כספה וזהבה, ערך הלואתה, וערך שימושה שנהנין ע”י בשוק המשא ומתן, והנה סיבת השתנות הערך שייך במטבע כבשאר מטלטלין, והנה יוכל להשתנות ערך המטבע מפאת שפעת כסף וזהב ואז נופל ערך המטבעות כנגד המטלטלין [אניפלציה] בכל המדינות יחד וכן בשאר סיבות המתהוות בכסף וזהב או בשאר הנמצאים או בשאר שינוים בחיים המעלים או מורידים את אהבת המותרות והנוי, דהיינו סיבת ערך מטבע ושב על ידי זה קביעות ערך המטבע בכל המדינות יחד אך לפי ערך ההלואה שבמטבע ישוב שער המטבע ממלכה וממלכה לקראת רעותה, כי בהמוט ממלכה אחת יוזל טבעה בעולם מפאת אי בטחונם בתשלומי חלק הלואתה, ולעולם אין השער וכל ענין שנגוע לתנועת השער נשען על יסוד מספרי בחכמת המספרים אלא כשנים הלוחמים יחד, ולכן אף שעיקר ערך המטבע בתוך המדינה כערכה בחוץ למדינתה בכל זאת נקל תנועה חוץ למדינת מתנועתה תוך מדינתה ששם מתעורר בקל שינוי’ ובתוך המדינה לא ישונה ערך החפצים נגד המטבעות עד שיאריך שנוי’ חוץ למדינתה ימים רבים.

החזון איש מתייחס כאן לעובדה שכיום המטבעות לא מייצגות ערך מסויים שקיים כנגדם אלא ביחס לכח הקניה שבהם. וכן מתייחס לערך המטבע ביחס לשוק הבין לאומי.

מה שכותב החזון איש “הנה ערך המטבע מג’ חומרים ערך כספה וזהבה, ערך הלואתה” כוונתו שערך המטבע יכול להיות בנוי משווי החומר של המטבע, דבר שהיה קיים בתחילת ההסטוריה של המטבע. “ערך הלוואתה” – מתוך דבריו בהמשך מבואר שכוונתו לערך הכיסוי של המטבע או השטר בכמות זהב במרתפי הבנק המרכזי. והדבר האחרון הוא “ערך שימושה שנהנין ע”י בשוק המשא ומתן”. וטוען החזון איש שערך המטבע אינו חישוב מתמטי אלא ” אין השער וכל ענין שנגוע לתנועת השער נשען על יסוד מספרי בחכמת המספרים אלא כשנים הלוחמים יחד”.

כיום, כשהכסף הוא כסף פיאט ואין לו שום כיסוי, ערך המטבע מבוסס על אימון הציבור בכסף. אימון הציבור בא לידי ביטוי גם בהלכה שסמכות המלך היא תלויה בכך ש”מטבעו יוצא”, ע’ רמב”ם רמב”ם הל’ גזלה ואבדה פ”ה הלכה הי”ח

במה דברים אמורים במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים אבל אם אין מטבעו יוצא הרי הוא כגזלן בעל זרוע וכמו חבורת ליסטים המזויינין שאין דיניהן דין וכן מלך זה וכל עבדיו כגזלן לכל דבר.

ההסכמה של הציבור למלך באה לידי ביטוי בעובדה שהם משתמשים במטבע שלו.

ומטבעו יוצא, אין פירושו שהוא הטביע מטבעות עם צורתו, שהרי אם כן היה צריך לומר שמלך שיש לו סמכות הוא מלך שמטביע מטבעות. מטבעו יוצא פירושו שהציבור נותן אימון למטבע ומשמש במטבע. כלומר, לו יהיה מצב שתהיה כאן אינפלציה של אלפי אחוזים והציבור יתחיל להשתמש בדולרים (דבר שכמעט היה כבר)  במצב זה השלטון מאבד את סמכותו.

החזון איש שם (יו”ד ע”ב ב) דן גם על שאלה, אם הכסף תלוי בהסכמה של הציבור, מה יהיה אם תהיה הסכמה שלא להשתמש בכספים – דבר שלא מופקע היום, שיתכן שבעתיד כל העברות הכספים יהיו דרך הפלאפון או כרטיס האשראי – וכותב החזון איש או שבמקרה כזה כל מתכת כמו כסף וזהב יהיה לה דין של כסף, או שכיון שיש בתורה דברים שתלויים בכסף, הרי שיש מצוה להטביע ולהדפיס כסף.

בכסף היום, שהוא “כסף פיאט” נשארה לנו הגדרת החזון איש שהבאנו לעיל:

וענין מטבע, כל שהסכימו עליו בני המדינה למכור ולקנות בו ולהעריך בו את כל השוק כמו שנוהגין המדינות.

ולדעת החתם סופר עיקרו של המטבע הוא משום דינא דמלכותא דינא. ונפ”מ כאמור לגבי ביטקוין שהוא מטבע דגיטלי עובר לסוחר אבל אינו מוכר על ידי המדינה.

השאלה היא איך ניתן לעשות קנין בכספים שרק רשומים דגיטלית, ולכאורה המדובר הוא בהעברת חוב מאחד לשני. ע’ בספר תורת ריבית פרק יח סעיף י’ והערה כב, שכתב שהעברה מחשבון לחשבון ודאי שהוא קנין המועיל. אבל לא פירש שם מהו הקנין (ראה הצ”ק בהלכה פרק יט ענף ב’ שדן באופן הקנין בהעברות בנקאיות, שם דן על קנין אודיתא, סיטומתא או שקיימת התחייבות של הבנק להעביר לפי ההוראה). ומסתבר שזה בנוי על דינא דמלכותא דינא, וכפי שכתב באגרות משה אה”ע סי’ קה שם דן על ירושה בדינא דמלכותא:

וגם בדברים כאלו ודאי מהני דינא דמלכותא אף במלוה דעלמא אם היה דד”מ שיכולין לקנות היה מהני לפסק הרמ”א בחו”מ סי’ שס”ט סעי’ ח’ וכן סוברין רוב הפוסקים.

ולפי זה העברות במטבע ביטקוין[12], שאין על זה דינא דמלכותא, יש שאלה לגבי הקנין. וצריך לומר שזה משום ההתחייבות של יוצרי התוכנה לתת למי שמעבירים לו את הכסף.

מקורות נוספים:

מנחת אשר ח”א סי’ מז, פדיון הבן בשטרות כסף.

שעור של הרב אשר וייס באתר קול הלשון

הרב חיים בניש, ‘גדרי מטבע בהלכה’, תחומין יט, עמ’ 385–391.

הרב איתי אליצור | אמונת עתיך 124 (תשע”ט), עמ’ 112-120, “ערך הכסף בכלכלה המודרנית”.

[1] רש”י שבועות לז ע”ב ד”ה מיעט שטרות.

[2] במקומות רבים, כולל באימפריה הרומית, היה המלח מצרך יקר ערך לאורך ההיסטוריה וכרו אותו במכרות המלח. בזכות ערכו הרב, חיילי רומי נהגו לקבל משכורות במלח. קראו לשכר הזה “סאלריום”, שפירושו היה “קצבת מלח”. ממנו באה המילה “סאלארי”(salary)  משכורת באנגלית, או המילה “סולרי”, בצרפתית, כמו גם מילים נוספות בשפות לטיניות אחרות.

[3] מֵסוֹפּוֹטַמְיָה הוא אזור גאוגרפי-היסטורי שהשתרע בין נהרות הפרת והחידקל, בחלק המזרחי של האזור המכונה כיום “הסהר הפורה”.

[4] אכן הגאונים שיעורו בשעורים, ושיעור פרוטה הוא חצי שעורה, שיעור דינר הוא 96 שעורים. וראה רמב”ם הלכות שקלים פרק א’. היום ידוע שהשקל הקדמון היה במשקל השווה ל-11 גרם גרעיני שעורה.

[5] ראה כת”ר, מחקרים בכלכלה ומשפט, ח”א “חוזים על פי ההלכה”, הרב דוד בס, עמ’ 144 הערה 342: “למשל שטר רוסי בן חמישים רובל מסוף המאה התשע עשרה התנוססו זו מעל זו הכותרות “שטר חוב ממלכתי” ו”חמישים רובל” ומתחת להן המלים “בנק המדינה פורט שטרות למטבע זר בלי הגבלת סכום, רובל אחד שווה ל 1/15 של אימפריאל והוא כולל בתוכו 17.424 חלקי זהב טהור” מצדו השני של השטר נכתב בין השאר “פריטת שטרות המדינה למטבע זהב מובטחת ע”י כל רכוש המדינה שטרות המדינה תקפים ברחבי כל האימפריה בשווה למטבע זהב”. נוסח זה היה מופיע על השטרות הרוסיים אפילו לאחר המהפכה הקומוניסטית… במדינות אחרות לא היו רגילים לציין בשטר גופו את שיעור הזהב שניתן לקבל תמורת השטר אבל הדבר היה כתוב בספר החוקים או התקנות משום כך ניתן היה לפחת מדי פעם את המטבע בצו ממשלתי.”

[6] וערכו של הדולר נקבע לאחר מלחמת העולם השניה, מול הזהב כך ש–35 דולר יהיו שווים אונקייה אחת של זהב (31.1 גרם).

[7] כנראה צ”ל הוא קיצור של צלם, ומדובר על מטבע שהיה עליו צלב.

[8] רבי משה משולם בן שמשון איגרא מהעיר טיסמניץ (נפטר תקס”ב) היה רב, פוסק, ומגאוני דורו בגליציה. הובא בספר הצ’ק בהלכה פרק ג’ ענף א’ בהערה 25.

[9] ר’  יום טוב ליפמן ב”ר ישראל היילפרין, שימש ברבנות בקהילות שונות בליטא ופולין. בשנת תרי”ט (1859) מונה לרבה של ביאליסטוק, ובה נפטר בשנת תרל”ט (1879).

[10] לפי חוק חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (שירותים פיננסיים מוסדרים), תשע”ו-2016: תוספת ראשונה, לסעיף 37 שם מפורטים הסכומים שהבנק יכול להלוות לפי ההון העצמי שלו, ברשיון האשראי שבו.

[11] לדוגמה, אם נקבע יחס רזרבה של 6% הקיים בישראל, כאשר לקוח מפקיד בבנק 100 שקלים, הבנק נדרש לשמור 6 מהם כרזרבה ואת ה-94 האחרים הוא יכול להלוות ללקוח אחר. יחס הרזרבה המינימלי הנדרש מבנק מסחרי נקבע על ידי הגורם המפקח על הבנקים וכל שינוי בו משפיע משמעותית על כמות הכסף שבידי הציבור וכתוצאה מזה על רמת המחירים במשק.

[12] ראה מה שכתב הרב שלמה אישון, במאמר באתר כתר, “מטבע וירטואלי (ביטקוין) – האם נחשב מטבע על פי ההלכה“, ומסקנתו: “אין מניעה הלכתית להגדיר מטבע וירטואלי כמטבע – אם הוא הוכרז כמטבע על ידי המדינה. מטבע שהציבור נותן בו אמון ורואה בו אמצעי תשלום ויחידת שומא עשוי להחשב מבחינה הלכתית כמטבע גם אם לא הוכר רשמית על ידי שלטונות המדינה – לפחות לעניין תשלומים וכדו’. הביטקוין לא הונפק על ידי המדינה, וגם האמון שהציבור נותן לו הוא מוגבל, ועל כן במצב הנוכחי הוא לא יוגדר כמטבע אלא כסחורה או שטר חוב.