ח. ריבית בהצמדה למדד

ב”ה

ח. בעית ריבית בהצמדת חובות למדד

האם מי שהיה חייב כספים ועבר זמן, ניתן לחייב אותו בהצמדה למדד או לא? כיו”ב השאלה יכולה להיות גם בהלואה כספית ממש, האם ניתן לחייב בהצמדה את התשלומים, תוכנית חסכון המוצמדת למדד,  וגם בחובות שנובעים ממקח וממכר: בקונה דירה מקבלן, ומצמיד את התשלומים למדד יוקר הבניה, האם יש בעיה של ריבית או לא?

האם יש נפ”מ אם המדובר בהלוואה הצמודה למדד, שם הכסף ניתן כהלוואה. או שמדובר בחוב כתוצאה מנזיקין או מקח ומכר או הלנת שכר שכיר? האם יש נפ”מ אם זה קבוע מראש או שזה בא כתוצאה מפיגור בתשלומים?. הפסק המקובל הוא שיש איסור בהצמדת חוב למדד או ליוקר המחיה, ואם יש צורך להצמיד, אפשר רק כשיש היתר עסקא. יש להדגיש שריבית כזו אם אסורה, אינה אסורה אלא מדרבנן, משום שמן התורה אסורה רק ריבית קצוצה, היינו שמלוה מאה במאה ועשרים וכד’.

השאלה היא, האם איסור ריבית הוא כאשר מבחינה נומינלית הלוה משלם יותר למלוה, כלומר אם לוה מאה ₪, שלא ישלם, גם אם יש אינפלציה, מאה ועשר ₪, או שהתורה אסרה בריבית שהמלוה יתעשר כתוצאה מהריבית, ולכן הריבית צריכה להתייחס לערך הריאלי של ההלואה, ואם כתוצאה מעלית מדד יוקר המחירים, סל מוצרים שהיה ניתן לקנות בזמן ההלוואה במאה שקלים, אפשר בזמן הפרעון לקנות רק במאה ועשרה שקלים, אולי חייב לשלם לו מאה ועשרה שקלים שהם הערך הריאלי של ההלואה כיום.

בסוגיה בבבא מציעא מד ע”ב ובדף ס’ ע”ב מבואר שכשיש שינוי ערך בין הכסף לבין המטלטלין, הרי ערך הכסף הוא הקבוע, וערך המטלטלין הוא זה שמשתנה, כלומר היוקר והזול תלוי בפירות אבל ערך המטבע הוא קבוע. לכן הזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב, כיון שהכסף הוא חריף לצאת בהוצאה, כלומר, משתמשים בו כאמצעי תשלום ולא בזהב, לכן הזהב הוא המטלטלין.

בבא מציעא מד ע”ב

ואף רבי חייא סבר דהבא טבעא הוי דרב אוזיף דינרי מברתיה דרבי חייא לסוף אייקור דינרי אתא לקמיה דרבי חייא אמר ליה זיל שלים לה טבין ותקילין אי אמרת בשלמא דהבא טבעא הוי שפיר אלא אי אמרת פירא הוי הוה ליה סאה בסאה ואסור.

וכתב רש”י שם:

אוזיף דינרי – לוה זהובים.

אתא לקמיה דר’ חייא – חושש היה משום רבית.

אי אמרת בשלמא דהבא טבעא הוי – ואין היוקר והזול תלוי בהן, אלא הזול תלוי במעות, דמעות הכסף הם שהוזל להנתן הרבה בדינר, וזה – מטבע הלוה, ומטבע יקבל.

הוה ליה סאה בסאה – שהיוקר והזול תלוי בפירות.

ואסור – דתנן לקמן /בבא מציעא/ (עה, א): לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חטין ואני נותן לך בגורן – שמא יוקרו ויבא לידי רבית.

הרי פשוט שהיוקר והזול תלוי בפירות ולא במטבע, ומשום כך המטבע נחשב למטבע, כיון שהמחיר שלו קבוע ואין בו יוקר וזול. ולכן מי שלוה פירות והמחיר התייקר, אינו יכול להחזיר לו אותה מידה של פירות, אלא צריך להחזיר לו פחות, ורק את השווי של הפירות. וכך גם מוכח בהמשך הסוגיות שם.

[וכן מצאנו במשנה בשקלים פ”ב מ”א: “מצרפין שקלים לדרכונות מפני משוי הדרך” ופרש רש”י במסכת בכורות דף נא ע”א:

בני העיר ששולחין שקליהם לירושלים מצרפין אותו ולוקחין מהן דרבונות הוו זהובים טבועים דרבונות אין שאר זהב לא שאינו טבוע ובמסכת שקלים (דף ד) מפרש טעמא שמא תיזול מרגליות כו’ והוא הדין לכל שוה כסף שמא יזול ונמצא הקדש מפסיד אבל טיבעא לא זייל.

וכן הבית יוסף יורה דעה סימן קסב הביא את תשובת הרשב”א, שכסף מחירו קבוע והיוקר והזול תלוי בפירות:

וזה לשון הרשב”א שאלת דינר בדינר [שאסרו] כסאה בסאה (ב”מ מה.) אם יש שער קבוע לדינרים ולבסוף נתייקרו מי שרי כסאה בסאה או יש שום טעם לחלק. תשובה דינר זה שאמרת שיש לו שער קבוע איני יודע אם הוא מטבע היוצא שם לכל מקח וממכר כשאר המטבעות היוצאין במקומן או הוא דינר שאינו יוצא שם כמו זהוב שאינו אלא כפרי והוא העולה והיורד כפירות שאין המטבע עולה ויורד אלא הפירות והדינרים הנקנים והנמכרים שלא במקומם ואם זה שאתה בא לשאול עליו הוא מטבע היוצא זה ודאי מותר דאיהו מטבע הוא ולאו איהו דאייקר וזל אלא הפירות.]

אלא שכפי שבארנו בשיעור הראשון, הכסף היום הוא “כסף פיאט”, כלומר כסף שאין עליו שום כיסוי בזהב בבנק ישראל וכך בכל העולם, האם ניתן לומר שכיום ערך הכסף כאמצעי תשלום הוא משתנה ואינו קבוע, ולכן צריך לבדוק את הערך הריאלי שלו, ואין משמעות לערך הנומנלי שלו. האם יש משמעות הלכתית לעובדה שהכסף של היום אינו הכסף של חז”ל[1]?

דעת מהרשד”ם[2] יו”ד סי’ קעו, שהערך שצריך לחשב הוא הערך הריאלי ולא את הסכום הנומינלי, וז”ל:

תשובה מיו’ שאירע עלית הגרושות וראיתי המריב’ בין הסוחרים ונושאים ונותנים ומי שהיה חייב לחברו מאה גרוש’ מסחורה או מהלואה ומי שהיה צריך לקבל היה אומר מאה גרושי אתה חייב לי תן אותם לי ומי שהיה צריך לפרוע היה אומר שזה מאה גרוש’ אני חייב והנה עתה תשעים שוים ק’ אין לי ליתן יותר ועל זה נתרבו ההפרשים והמחלוקות בין הסוחרים ואני החתו’ למטה סדרתי פסק אחד והארכתי והוכחתי מן הדין הגמור אינו חייב ליתן אלא שוה מאה גרוש’ לא ק’ גרוש’ ממש וזה כי עינינו הרואים דרך משל כי בשביל גרוש’ א’ היו נותנים סאה קמח ועתה אחר העליה זילי פירי ונותנים בעד גרוש’ סאה ורביע הייטב בעיני ה’ הא ודאי לא ומה גם עתה בעניין זה דאיכא צד רבית ודבר זה אין הדעת סובלו והוכחתי בראיות כאשר יראה המעיין אבל בנדון זה נר’ בעיני שאינו כן שהרי אין כאן צד רבי’ כלל אחר שאין כאן אלא מקח וממכר.

הרשד”ם כאן מדבר על מקרה של דפלציה, של עלית ערך הכסף, ויש עוד תשובה של מהרשד”ם שבה מדבר על אינפלציה, והיא בשו”ת חו”מ סי’ ע”ה, ושם מוכיח הרשד”ם על פי הסוגיה בב”ק צז לגבי המלוה את חברו על המטבע ונפסל. ומוכיח שצריך לתת את שווי המטבע הראשון ולא יתן מטבע חדש שאי אפשר לקנות בו מה שקנו בישן.

לדעתו של מהרשד”ם הכסף צריך להמדד בערך הריאלי שבו, גם לענין ריבית. אבל הרבה אחרונים חולקים על מהרשד”ם. הרב אשר וייס בשיעור ציין לשו”ת דברי ריבות סי’ תיט, מהרש”ך ח”ב סי’ סב, עב, ספר אורים גדולים (לימוד קצח, דף צד ע”א) שהם חולקים וסוברים כפי שמשמע בפשטות הסוגיות שהבאנו לעיל, שכשיש שינוי ביחס בין הכסף לבין הסחורות, השינוי הוא בסחורה אבל הכסף הוא תמיד קבוע[3].

בשו”ת דברי ריבות[4] סימן תיט, דן גם הוא בסוגיה בב”ק הנ”ל ומסיק:

…בנדון דידן להיות מכר סחורה אפי’ היה סתם היה חייב ליתן לו גרושוש לערך היוצא בשעת הפרעון כל שכן השתא שקיצץ ופירש כל וואלינסייא לערך ק”א לבן דפשיטא ופשיטא דנותן לו לערך של שעת הפרעון אליבא דכולי עלמא דהוה ליה כהתנה עמו על מנת שישלם לו מעות דכזה בין בהלואה בין במכר משלם ממטבע היוצא בשעת הפרעון

בשו”ת אגרות משה יו”ד ב’ סי’ קיד, רוצה לומר ששטרות הניר שבזמנינו שאין להם ערך כלל, צריך לשלם לפי השווי הריאלי שלהם. שם נשאל גם לגבי מעשר כספים, האם צריך לחשב את הערך הנומינלי, או שצריך לתת לפי הערך הראלי, וכן לגבי איסור ריבית:

…ולכן אם היה במטבע ממש ודאי אף שהזול הוא מצד המטבע לא שייך שיתחייב יותר וכשיטול יותר יהיה ריבית, וכן לענין מעשר כספים יתחשב מה שהרויח מסחורתו יותר מטבעות ריוח אף שלא יוכל לקנות בהם יותר פירות מכפי שקנה במעט המטבעות דמתחלה שהיו לו, והוא ממש כמו אם יוקר הפירות היה מצד הפירות דכן נקבע שהמטבע הוא דבר קייץ ובכל שינוי נידון שהשינוי הוא בהפירות ולא בהמטבע, אבל במטבעות דהניירות שרק מטבעות אלו איכא במדינותינו שאין בעצמן שום שיוי, ואף שיוי דשטרי מלוכה שהיו להם שצריכים למי שרוצה להחליפם על מטבעות כסף וזהב שהיו מחליפין להם ג”כ אין להם…

…הרי ודאי אין מקום להחשיב זה לדבר שיהיה קייץ ולא יהיה ביוקר וזול, דכיון דכל חשיבותם הוא מצד שהמלכות מקבלתן בחשיבות מעות הרי זה שייך להוקיר ולהוזיל ענין זה דתלוי לפי אופן הצורך להמטבע לדברים שבני המדינה משלמין להמלכות וכן אף כשיש סבות אחרות לזה שקונים בעד ניירות אלו נמי שייך שיוקרו ויוזלו ולא שייך שיהיה דבר קבוע וקייץ בשויו מאחר דאין לו שום שיוי בעצם.

לדעת האגרות משה, היום שטרות הכסף הם רק אמצעי תשלום ואין לו ערך עצמי ולכן אי אפשר לומר שהוא הקבוע והזול והיוקר שייך רק לפירות. החלוקה שלו בין מטבע לבין שטר נייר, לפי מה שבארנו בשיעור הראשון בנושא כסף, הרי היום גם למטבע אין שום ערך ריאלי והוא רק אמצעי תשלום.

הרב אשר ווייס חולק על סברתו של האגרות משה, משום שאין לומר שבזמן הגמרא הכסף היה קבוע משום הערך של המתכת שבו, אלא גם בזמן חז”ל הערך של המתכת היה שולי, וזה מודגש בדברי הראב”ד שיטה מקובצת בבא מציעא דף ס’ ע”ב[5] (שהובא בשיעור הראשון, על הכסף):

כי כל הדברים שבעולם תמצא בהן כל מין ומין מעלה זה על זה מחשיבות גופם בטעם או בריח או במראה או שהוא מתקיים זולתי המטבע שאין צרכו אלא בדמיו במקנתו ואם אין מה תועלת יש בריבויו או מיעוטו בגסותו ובדקותו

הרי שהמטבע אין חשיבותו בגופו אלא בהיותו אמצעי תשלום, ואם כן הרי הכסף של זמנינו מבחינה זו הוא אותו דבר. ובעצם דברי הראב”ד הם סיוע לסברת המהרשד”ם[6] המתיר הצמדה, כיון שהמטבע אינו אלא כח הקניה שבו, ואם כן לפי זה צריך למדוד אותו ולשלם לפי כח הקניה.

שאלת ההצמדה תלוייה גם בסוגיה בתחילת איזהו נשך, ס’ ע”ב בהסבר דיון הגמרא אם בתר מעיקרא או בתר סוף אזלינן[7], ותלויה גם במשנה ב”ק צו ע”ב, האומרת שגזל מטבע ונסדק משלם כשעת הגזילה, אבל גזל מטבע ונפסל אומר לו הרי שלך לפניך. משום שנסדק הוא שינוי שניכר ואינו יכול להחזירו בניגוד לנפסל. ושם בגמ’ צז ע”א מחלוקת רב ושמואל במלוה על מטבע (רש”י: המלוה את חברו שום פרקמטיא)  ונפסלה, שלרב נותן לו מטבע היוצא באותה שעה ולשמואל, יכול לומר לו הוציאו במישן, וע’ רש”י ותוספות שם. ובהמשך הסוגיה דנה הסוגיה במלוה חברו על המטבע והוסיפו עליו.

סוגיה זו בב”‘ק שייכת לשאלת פיחות וייסוף המטבע[8]. אמנם בגמ’ לא הוזכר פיחות אלא “נפסל”, אבל ייסוף המטבע הוזכר שם בסוגיה, שהוסיפו על משקל המטבע. ושם נחלקו הראשונים אם דין הפיחות כדין הייסוף, ואין כאן מקום לברר סוגיה זו[9].

וראה בתשובת מהר”ם בנעט לחתם סופר הובא בשו”ת חתם סופר חלק ה (חושן משפט) סימן סה:

ע”ד מטבע שנפסל ופשיטא דאין חילוק בין נפסל כולו לנפסל מקצתו ונפחת מערכו ותדע דהרי אף בנפסל כלו עדיין יש לו שיווי רב מפני הנסכא שלו ומכ”ש בזמן הש”ס שלא הי’ שיווי הצורה של המטבע יותר מהנסכא רק בערך חמישית כמ”ש הרא”ש ב”ק דף צ”ח א”כ גם בנפסל כלו ה”ל רק נפחת מערכו ועוד דהא הש”ס מדמי לה לתרומה ונטמאת דיש לה שיווי מכ”מ להסיק תחת תבשילו ועוד דהא התוס’ כתבו שמשו”ה לר”ה א”ל הרי שלך לפניך משום דה”ל כהוזל וא”כ גם בנפסל כולו ה”ל רק כהוזל וממילא הה”ד בנפחת מערכו גם הפוסקים לא חלקו בנפסלו בין נפסל כולו למקצתו

הרי שלדעתו דין מטבע ונפסל הוא כמו מטבע שנפחת. כאמור, חלק מן האחרונים שייכו שאלה זו של הצמדה לסוגיה זו בב”ק,  ולא נכנס לסוגיה זו.

הרב אשר ווייס עצמו סובר שיש הבדל בין זמן הגמרא לזמנינו, משום שבזמן הגמרא היה ברור כשהפירות התייקרו או הוזלו, ולא היה ניכר שינוי במטבע וגם לא היתה אפשרות למדוד את ערך המטבע, לכן חז”ל קבעו את היוקר והזול רק בפירות ולא במטבע. אבל היום כשיש מדע סטסטיסטיקה ויש מאגרי מידע, ובודקים את ערך הכסף כל הזמן לפי כח הקניה וביחס למטבעות אחרים בעולם, ודאי שכיום גם הכסף הוא עולה ויורד ולכאורה דינו כמו פירות, ולכן היה מקום לומר שבודקים את הערך הריאלי ובזה ישלם. אבל למעשה טוען הרב וייס, שבהלוואת כסף אינו אומר סברא זו כיון שיש כאן חשש ריבית דאורייתא. אבל כשבתי דינים דנים על הלנת שכר, על פיצויי מנזיקין, או מקח וממכר, יש להצמיד את התביעה למדד. אי הצמדה גורמת לאנשים לפנות לבתי משפט במקום לבתי דין כדי לקבל את הערך המלא של כספם.

סיכום הדברים לגבי הצמדה, ראה בספר תורת ריבית, הרב הרשלר ז”ל, פרק יט סעיף לה:

הלוואה שניתנה במטבע הנהוג במדינה וירד כח הקנייה של הכסף ללא שינוי בשער הרשמי או פיחות ושווה הכסף פחות ממה שהיה בעת ההלוואה אם מחמת עליית מחירי המוצרים ואם מחמת הדפסת כסף והזרמתו ע”י הממשלה אסור ללווה להוסיף על סכום ההלוואה בכדי שיהיה בערך שווה לכח הקנייה של שעת ההלוואה שכן תוספת זו הרי היא רבית אלא פורע את אותו הסכום שלווה בלבד לו לפיכך אסור להתנות בהלוואה שתהיה צמודה למדד יוקר המחיה או לכל מדד אחר כגון מדד יוקר הבנייה מדד מחירי התעשיה, אלא על פי היתר עסקא שיפורט בו תנאי זה שהפרשי ההצמדה למדד הם מתנאי וסכום ההתפשרות.

וכן אם עלה כח הקנייה של המטבע ושווה עכשיו יותר באופן שיכול לקנות יותר מוצרים אם מחמת שהוזלו המחירים או שהתחזק המטבע מחמת ספיגת כספים ע”י הממשלה מהציבור חייב הלווה להחזיר למלווה אותו הסכום שלווה ואינו מנכה כלום.

הרב דייכובסקי כתב פסק דין בענין זה, ראה תחומין ו’, הצמדת חוב למדד. הדברים נכתבו בזמן שהיתה בארץ אינפליציה גבוהה, ושם דן באריכות על תשלום ההצמדה מדין מבטל כיסו של חברו ומדין נהנה.

וראה עוד ב”כתר” א’ תשנ”ו במאמר על חוזים על פי ההלכה, ע’ 148 על השפעתו של דינא דמלכותא על שאלת ההצמדה למדד. אלא שעיקר הדיון שם הוא על דינא דמלכותא שלא להצמיד. וע’ עמ’ 157

שו”ת מנחת שלמה תניינא (ב – ג) סימן עא

א. קנס על איחור החזרת החוב

לענין קנסות הנהוגים בגמ”חים אשר הקנס הוא לפי ערך הזמן, שכשמאחר בהחזרת ההלואה חצי שנה משלם שקל אחד, וכשמאחר שנה משלם שני שקלים. וטענו רבים שדינו כריבית ולא כקנס, י”ל דכיון שאחר שהגיע זמן הפרעון יכול הגמ”ח לגבות החוב, נמצא דלאחר הזמן הו”ל כגזילה אצלו, ואין כאן שכר המתנת מעות כי אם שיעור גודל העוולה, ועל עוולה של חצי שנה משלם רק שקל אחד, ושל שנה שלמה משלם שני שקלים, ורק אם היתה תקנה שאם התנאי הוא שאם יתן את הקנס של שקל אחד שוב אין הגמ”ח יכול לתבוע ממנו עד סוף חצי שנה שפיר חשיב אגר נטר. ועיין בזה היטב בסי’ קע”ז סעיף י”ד ובמפרשים ודו”ק היטב, כי אף על פי שבכל הלואות ריבית אפי’ אם התנה המלוה שיוכל לגבות בכל שעה שירצה ואז יעשו חשבון לשלם עבור כל שבוע ושבוע ודאי חשיב ריבית, מ”מ הכא דשלא בהיתר הוא מאחר את הפרעון, שפיר שייך שם של קנס.

אלא שעל שאלה כזו כסר דן שו”ת הרשב”א חלק א סימן תרנא:

שאלת שהורגלו שם לכתוב בשטרי הלואה אם לא אפרעך לזמן פלוני אתן לך כך וכך. אם יש בזה שום רבית או לאו?

תשובה איברא מיפשטה של משנתי’ שאין כאן משום רבית כלל. דתנן באחרון של בבא בתרא (דף קס”ח) מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לו אם לא נתתי לו לך מכאן ועד זמן פלוני החזיר תן לו את שטרו. הגיע זמן ולא נתן רבי יוסי אומר יתן רבי יהודה אומר לא יתן. ואוקימנא לשם פלוגתיהו באסמכתא אי קניא אי לא קניא. אלמא אי לא משום דאסמכתא יחזיר וליכא משום רבית. וטעמא דמילתא משום דאין רבית אלא דבר שמתרבה משום אגר נטר לי וזה אינו כן. שאלו פרעו בזמנו לא היה מרבה לו כלום. ואם לא פרעו במשלים זמניה ממש חייב ליתן לו באותה שעה קרן וקנס ואינו ממתין לו על הקרן כלל. ואם כן ליכא אגר נטר לו כלל. וכן כתב הר”ר יוסי הלוי אבן מיגש ז”ל בפירושיו… שו”ת הרשב”א חלק א סימן תרנא

אלא שאני אומר שאסור לעשות כן משום דלא גרע מרבית מאוחרת. שאף על פי שאין כאן אגר נטר לי כיון שהנאה באה לו מחמת הלואתו אסור.

הרי שהרשב”א אוסר את זה. וכן כתב בשו”ת ח”ג סימן רכ”ז. וע’ תחומין ו’ ע’ 215, הרב דייכובסקי שהביא תשובת הריב”ש על זה:

מוהריב”ש (שו”ת סימן של”ה) הביא דברי הרשב”א וחלק עליהם, והסיק : “ומ”מ נראה שאף הרב ז”ל לא אסר לכתחילה אלא במי שמלוה מעות ומתנה לתת יותר אם לא יפרע בזמנו דהויא הלואה גמורה והוי כהערמה. אבל בנדון זה שלא היתה הלואה מתחילה אלא מכירת סחורה … מותר אפילו לכתחילה ואין כאן משום הערמה כלל, ואע”פ שנוטל יותר ממה שנתן לו כיון שלא היה בדרך הלואה אלא בדרך מכירה”.

לפ”ז, אין לחשוש בנידונינו גם לריבית דרבנן, כיון שלא מדובר בדרך הלואה אלא בדרך מכירה (מכירת מים וחשמל).

אבל צריך בירור סברת הגרש”ז שמתיר בהלואה ממש. ואולי משום שזה לא נמצא בתנאים של ההלואה אלא אלה הם כללי הגמ”ח.

ע”ע כתר, מחקרים בכלכלה ומשפט כרך א’ ע’ 139.

תורה תמימה הערות ויקרא פרק כה הערה קצב:

והנה דבר ידוע הוא, שבדורות האחרונים המציאו היתר הלואה ברבית בהיתר עיסקא שנבאר ענינו בסמוך, ולכאורה דבר פלא הוא שלא מצינו כל רמז קל בתורה להמצאת היתר לאיסור זה, ולא נתבאר היסוד והבסיס על מה ראו חז”ל לבנות עמודי ההיתר. ונראה בזה שראו חכמינו יסוד וגם הכרח להיתר ענין זה בכלל, משום דחקרו ובאו עד תכונת האיסור הזה ביסודו ועיקרו שבתורה הבנוי ומיוסד על הענין וחי אחיך עמך, שאז בימי נתינת התורה היו עיקרי יסוד חיותם ועסקם של ישראל – עבודת האדמה, והוא היה היסוד והעמוד לעשרם ולמצבם, כי מי שהיה לו תבואות בהמון היה נחשב לעשיר, והכסף לא היה נחשב להם לעיקר ויסוד החיים, וכשהיו לוים כסף לא היה למען עשות מסחר וקנין, רק למען השג על ידו לחם ובגד למי שחסר לו כזה משדהו ועבודתו, ולפי”ז ממילא מובן כי להעני הלוה הזה לא היה כל חשבון לשלם רבית וגם להמלוה העשיר לא היה חסרון ניכר בהלואת כספו בלא רבית, אחרי כי בכלל לא היה להם עסק כספים ולא שייך בשניהם בזה וחי אחיך עמך. אבל בימי הבינים שאבדה לישראל חלק ונחלה בעבודת האדמה, ונשארו גוי החי רק על המסחר לבדו, לא יכלו עוד להחזיק באיסור רבית, כי הכסף נעשה ליסוד עיקרו לאמצעית החיים והמסחר, ונעשה עסק הרבית עסק שוה גם להלוה גם להמלוה, ושייך בשניהם בזה וחי אחיך עמך, ולכן ראו חכמים למצוא היתר לאיסור זה, וחשבו שעל דעת כן לא אסרה התורה ענין זה בכולה, כך נ”ל. והנהיגו בדבר רבית בדרך הלואה לכתוב בהשט”ח שנותן לו המעות בתורת עיסקא, ומבואר ענינו ביו”ד סי’ קס”ז ס”א ובסי’ קע”ז ס”ב, והיינו שיתעסק הלוה במעות המלוה לריוח המלוה בערך הריוח שמשתוים, והמותר ריוח יהיה להלוה, ובאופן כזה אם הפסיד הלוה בעסקו אסור להמלוה לקבל השכר הזה. אך לענין הרבית בדרך מקח כפי שכתבנו הוא מעשים בכל יום בלא כל הוראת היתר, וכ”מ בתוספתא פ”ה דב”מ הלוקח מכר מחבירו על מנת ליתן לו מכאן ועד י”ב חודש רשאי שיאמר לו תן לי מיד בפחות ואינו חושש משום רבית, ע”כ. וצ”ע על מה נסמך היתר כזה, וצ”ל משום דמחשבים ערך שווי הסחורה פחות כשנמכרת במזומן מאשר בהקפה, וא”כ הוי זה דרך עיסקא. – כתב בנמוק”י דכיון דמ”ע היא וחי אחיך עמך, לכן ב”ד כופין אותו להחזיר רבית קצוצה כדין כל מ”ע שמכין אותו עד שתצא נפשו לקיימה אבל אין ב”ד יורדין לנכסיו משום דאין לו עליו שעבוד נכסים, וכ”פ ביו”ד סי’ קס”א ס”ה, ולי קשה הדבר לומר דנכוף אותו בגופו עד שתצא נפשו ולא נכוף אותו בממונו, והלא בתורה כתיב דרכיה דרכי נועם, לזה הלא לא יקרא נועם היכי שאפשר לקיים גופו בחליפי ממון ונעשה להיפך, וברמב”ם לא מצאתי דין זה, ודברי הר”ן בענין זה מוקשים לי מאוד, דכאן כתב הנמוק”י בשמו דכופין אותו עד שתצא נפשו ואין יורדין לנכסיו, ובריש פ”י דכתובות כתב הר”ן מפורש דכמו שכופין לקיים מ”ע בגופו כך כופין בממונו עיין שם, וגם בצדקה קיי”ל דב”ד יורדין לנכסיו כשאינו רוצה לקיים מ”ע דצדקה, ולכן לדעתי דין זה צריך תלמוד:

[1] ועיין בספר ברית יהודה עמ’ שכ”ז : “מבוא לדיני מטבעות”.

[2] רבי שמואל בן משה די מדינה (המהרשד”ם), אחד מגדולי החכמים הספרדיים אשר בשאלוניקי – ירושלים של הבלקנים – נולד בשאלוניקי בשנת ה”א רס”ו (1506) למשפחה ספרדית, שם למד ונהיה לרב ולמנהיג. הוא לקח חלק פעיל בעיצוב דמותה של הקהילה הספרדית במקום והעלה את רמת הארגון בה לזו שבקהילת האם בספרד. ישיבתו בשאלוניקי משכה תלמידים רבים מקרוב ומרחוק. ר’ שמואל ענה לשאלות מכל איזור הבלקנים ומאיטליה, ופסקיו התקבלו גם על הדורות הבאים. למרות אסונות וצרות אישיים רבים לא נפלה רוחו. הוא נפטר בשנת ה”א שמ”ט (1589).

[3] החולקים על רשד”ם, ע’ ברית יהודה פרק כ’ סעיף ה’ וסעיף ז’ והערות שם.

[4] רבי יצחק בן שמואל אדרבי נולד בשנת ה”א ר”ע (1510), כנראה בשאלוניקי שבתורכיה (יוון של ימינו), ושם פעל כרב וכדרשן. מאות מתשובותיו בהלכה ראו אור בספרו דברי ריבות. תקיף בדעתו, הוא ביקר רבים מפסקיו של המהרשד”ם, בעל פלוגתיה. הוא נפטר בשנת ה”א שמ”ד (1584?).

[5] ע’ שם בהסברו לסוגיה, ורמב”ן שם הביאו בשם “וראיתי מי שפירש” ודחה את פירושו.

[6] סברה שהביא בספר משכן גבריאל, ב”מ, ע’ קכו

[7] ע’ אדני כסף, הרב אפרים וויזר, שער כח, סאה בסאה ב. בביאור הסוגיה.

[8] מחנה אפרים הלכות מלוה ולוה – דיני ריבית סימן כה דן מסוגיה זו על שיטת הרשד”ם. אור שמח על הרמב”ם הלכות מלווה ולווה פ”ד הי”ב ד”ה והנה.

[9] על הסוגיה שם, ע’ משפט הכתובה מהדורה תניינא, חלק ח’  ע’ קסד; וע’ חוות דעת על שו”ע יו”ד קסה ס”ק ד’.