יג. העלמת מס בהלכה

ב”ה

יג. העלמת מס בהלכה[1]

שאל פעם יהודי את הרב בעיירה מדוע ביום הכיפורים מותר להתפלל עם עבריינים כפי שמופיע בנוסח כל נדרי. ענה לו הרב כי המדובר הוא בעברייני מס. שאל היהודי ומדוע מותר להתפלל עם עברייני מס השיב הרב ללא היתר זה לא נוכל לאסוף מנין לתפילה. מצב זה מתאר לצערינו את היחס להעלמות מס. אמנם מבחינה הלכתית יש לדון על כך, מה האיסור, האם זה שייך לאיסור גזל ועוד.

בעית העלמת המס, כוללת כמה שאלות: א. שאלת הציות לחוק בכלל, ולאו דוקא בנוגע לעניני ממון. ב. האם שאלת ממון היא אחרת משום שיש כאן חשש גזל (האם המעלים עובר על הציווי דינא דמלכותא דינא או שהוא גוזל?). אם יש איסור גזל, ממי הגזל, מהממשלה, מהציבור, מהפרט שצריך לשלם יותר כיון שיש שמעלימים מס? האם אני נחשב מסייע ידי עוברי עבירה אם אני מקבל שרות בלא לקבל קבלה? האם מותר לקנות מוצר שהמוכר היה אמור לשלם עליו מכס?

שתי גישות לחובת הציות לחוק: מצד דינא דמלכותא דינא, וכפועל יוצא, דברי הרב קוק במשפט כהן. או שהחובה לציית לחוק היא מצד החובה לציית לתקנה וחוק של שבעת טובי העיר. ויש הבדל גדול בין שתי הגישות. שתי הגישות, כפי שיבואר בנויות על השאלה, האם לבסס את הסמכות החוקית על הרשות המחוקקת – הכנסת, או על הרשות המבצעת – הממשלה.

מצד דינא דמלכותא, מקור ההלכה דינא דמלכותא דינא הוא בדברי שמואל בגמרא ב”ק קי”ג ע”ב:

גופא, אמר שמואל: דינא דמלכותא דינא. אמר רבא: תדע, דקטלי דיקלי וגשרי גישרי ועברינן עלייהו.

אין ספק שדינא דמלכותא דינא תופס גם בא”י גם לדעת הר”ן בנדרים (כח א)[2] שבארץ ישראל לא אומרים דינא דמלכותא, הרי לא ייתכן שבא”י תשרור אנרכיה. ולענין מיסים ודאי שהר”ן מודה שדינא דמלכותא מחייב (וראה בהקדמת הרב יעקב אריאל לכרך ט’ של כת”ר). ע’ שו”ת חתם סופר חלק ה (חושן משפט) סימן מד

אך הר”ן בנדרים כ”ח ע”א כ’ וז”ל וכ’ תוס’ דוקא במלך או”ה אומר דדינא דמלכותא דינא מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ אבל במלכי ישראל לא לפי שא”י כל ישראל שותפים בה וכו’ עכ”ל ע”ש. ומ”מ נ”ל דלא פליג אלא במסים ומכס שמטיל על כרחם ס”ל לא שייך לומר בני מדינה ניחא להו אלא משום שהוא אדון הארץ וא”כ יש לחלק בין מלכי ישראל למלכי או”ה אבל במנהגי ונימוסי’ כמו ב”ב נ”ד ע”ב מודה ר”ן דהטעם משום דניחא להו ואין לחלק בין מלכי ישראל לאו”ה ויבואר לקמן אי”ה.

מאותו כח יש להבין מה שכתב הרב קוק במשפט כהן קמ”ד:

וחוץ מזה נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם ג”כ מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכיות של המשפטים ליד האומה בכללה. וביחוד נראה שגם כל שופט שקם בישראל דין מלך יש לו, לענין כמה משפטי המלוכה, וביחוד למה שנוגע להנהגת הכלל. ואפילו בענינים פרטיים.

יסוד זה הוא מבוסס על כח המלכות.

בדרך זו הולך הרב עובדיה יוסף בשו”ת יחוה דעת חלק ה סימן סד:

ונראה שגם במדינה שאין השלטון על פי מלך, אלא על פי ממשלה הנבחרת על ידי תושבי המדינה, שייך בהם הכלל דינא דמלכותא דינא, בכל מה שנוגע לתשלומי מסים וארנוניות ומכס וכדומה…. וכן מבואר מדברי הגרא”י קוק בשו”ת משפט כהן (סימן קמד אות יד), שגם בזמן שאין מלך בישראל, חוזרים כל משפטי המלוכה בכל מה שנוגע למצב הכללי של תושבי ארץ ישראל, אל העם השוכן בתוכה, והממשלה הנבחרת על ידו יש לה כל דיני מלכות.

מאידך יש שטוענים שסמכות החוק בכלל, היא בנויה על תקנות שבעת טובי העיר. זו גישת פר’ אלון המבססת את הסמכות על  שבעת טובי העיר. והכנסת היא בגדר שבעת טובי העיר. מקורה בגמרא בב”ב שרשאין בני אומניות לעשות תקנות ולקנוס את מי שעובר עליהן: אלא שבתקנות קהל ישנה חומרא, המבוארת בשו”ע יו”ד רכח סעיף לג:

הנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל, הוי שבועת שוא ועל כרחו חל עליו תקנת הקהל, ואם אינו נוהג כמותם נכשל בחרם תקנתם. הגה: ואפילו נשבע על איזה דבר שלא לגלותו, ואחר כך נתנו עליו חרם, חייב להגיד…

הרי שלא ניתן להשבע שלא להכנס בתקנות הקהל. וע’ באור הגר”א שם, שזה משום שכתוב ושמרתם את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי. הרי שהגר”א מדמה את הסמכות לאותה סמכות שיש לכל דיני דרבנן. ולכן מי שנשבע על זה הוא נשבע לבטל את המצוה.

ואם כן הרי דוקא אם אנו מבססים על תקנות הקהל זה יוצר חומרא גדולה, שמי שעובר עליה הרי הוא כמו מי שעובר על כל אסורי דרבנן, ואם שגג צריך לעשות תשובה.

וכתב חכמת אדם סימן קב סעיף א’:

כל בית דין שבעירו וכן שבעה טובי העיר הנבחר על פי הסכמת המנהג שנוהגים בעירם יש להם דין כבית דין הגדול שיכולים לתקן תקנות ולהחרים ולהשביע וכל תקנה שתיקנו בחרם יש לו כל דין איסורא דאורייתא והולכין בספיקו לחומרא. ואם תיקנו בלא חרם ושבועה אלא תקנה בעלמא הוא ככל מילתא דרבנן והולכין בספיקו לקולא (עיין סימן רי”ח ובש”ך ס”ק ג’ ובסימן רכ”ח ט”ז ס”ק מ”ב) כללו של דבר כמו שמחויבין לקיים תקנת חכמים שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה ותנאים ואמוראים כך מחויבים לקיים כל תקנות הקהל שתיקנו בעירם אם לא שמתקנין דבר שאין רוב ציבור יכולין לעמוד בו (סוף סימן רכ”ח) דאז אינו חל כלל ולא יוכל שום אדם לומר לא שמעתי החרם כי אף על פי שלא שמעו כלל אפילו הכי חל חרם הציבור על כל אדם ואפילו אותן שאינם נותנים מס, ואסור לעבור על חומרי המקום כל זמן שהוא בתחום העיר (סימן רכ”ח סעיף ל”ג):

פועל יוצא מגישה זו של סמכות  טובי העיר, היא שצריך יעוץ של אדם חשוב למה שהם מתקנים, ע’ רמב”ם הלכות מכירה פרק יד:

הלכה י’: רשאין אנשי אומניות לפסוק ביניהם שלא יעשה אחד ביום שיעשה חבירו וכיוצא בזה וכל מי שיעבור על התנאי יענשו אותו כך וכך.

הלכה יא: במה דברים אמורים במדינה שאין בה חכם חשוב לתקן מעשה המדינה ולהצליח דרכי יושביה, אבל אם יש בה אדם חכם חשוב אין התנאי שלהן מועיל כלום ואין יכולין לענוש ולהפסיד על מי שלא קיבל התנאי אלא אם כן התנה עמהם ועשו מדעת החכם, וכל מי שהפסיד לפי התנאי שאינו מדעת החכם משלם.

זה בעצם היסוד ההלכתי ל”יועץ משפטי” שצריך להיות לגוף שמקבל החלטות כאלו, והוא בודק את חוקיות ומוסריות ההחלטות.

שתי גישות אלו מזכיר בשו”ת רשב”א ח”ג תיא:

וכן מה שיגזרו או יסכימו רובו של קהל בצרכי קהלה, שכיון שעשו כן הרוב, אפילו בעל כרחם של יחידים, מה שעשו, עשוי. ודוקא שעשו הרוב, ובדבר שרוב הצבור יכולין לעמוד בו, כדאיתא בפרק אין מעמידין. לפי שכל צבור וצבור היחידים כנתונין תחת יד הרבים, על פיהם הם צריכין להתנהג בכל עניניהם, והם לאנשי עירם ככל ישראל לב”ד הגדול או למלך, ובין שיהיו במעמדם ובין שלא יהיו.

הרי שהנהגת הציבור גדרה או כבי”ד – שזהו מקור מעמד טובי העיר, או למלך – גדרי מלכות.

לפי הגישה של דינא דמלכותא, הרי מי שמפר הוראה של המלך הוא מורד במלכות. המורד במלכות יש למלך כח להורגו. ולענייננו יש למלך כח להעניש. אם כן אדם צריך להיזהר מהעונש הצפוי. לפי גישת סמכות טובי העיר, כפי מה שהבאנו מחיי אדם, הרי יש איסור הלכתי כמו כל איסור דרבנן. הסמכות להטלת מס בנויה על אחת משתי גישות אלו. אבל האיסור להעלים מס, האם יש בו גם מימד של גזל?

יתכן לראות בכך איסור גזל  משום שהמעלים מס מכביד, בעקיפין, על אחרים שאינם מעלימים, שהרי אם לא תהיינה כלל העלמות מס ניתן יהיה להפחית את נטל המס מכלל הציבור. ולכן הגזל הוא מן הציבור כך עולה מדברי הבית יוסף (חו”מ ל”ד) הכותב:

צריכים ליזהר ראשי הקהל כשמטילים מס מאומד הדעת על כל אחד ואחד לפי ממונו שלא יחניפו לאוהב ולא יכבידו לשונא כדי שלא יפַסלו לעדות ולשבועה,

ומדייק במהרשד”ם (חו”מ סימן תמ”ב):

“שמי שפוטר עצמו ומכביד עול חברו בענין המיסים הוי גזלן ופסול לעדות”.

ומעין זה כתב בשו”ת משנה הלכות (חלק ו’ ס”י שי”א):

דאם יגזול והמדינה תצטרך אח”כ להוסיף מיסים וכיוצא בו על השאר בני ישראל הכשרים א”כ גורם להפסד ממון שלהם ועתיד ליתן עליו את הדין.

והרב משה שטרנבוך כותב בשו”ת תשובות והנהגות, ד, שיט:

דהיום הממשלה משתמשים בהכסף של המיסים לתועלת ולהנאת התושבים ולא מגיע היום לכיסו הפרטי של המלך, ולכן היום אם נהנה מהשירותים שהממשלה נותנת ולא משלם עבורם הוא גזלן… ובפרט שאחרים וביניהם גם יהודים ישלמו להנאתו… ובזה גם זוכה להיות ישר בכל דרכיו בלא לשקר לעולם.

נראה שהגורם לאיסור גזל הוא שותפות הציבור, והוא זה שגורם למימד של גזל בהעלמת המס. שהרי הציבור הוא שותף בכל הצרכים הציבוריים. ועל כורחינו שיש יסוד של שותפות שהוא מכריח להשתתף במיסים, שהרי מבואר במשנה שכופין לבנות בית שער ובריח לחצר. והרי בחצר אין דינא דמלכותא או טובי העיר. ע”כ שיש חיוב מצד עצם השותפות.

וזה מלבד מימד השקר שלעיתים כרוך בהעלמת מס על ידי הצהרה שיקרית, וזה איסור לעצמו. לדעת ספר יראים (סימן רל”ה) האיסור של מדבר שקר תרחק נכלל בכלל במנין המצות. ומשמע שכולל בזה לא רק אזהרה  לדיינים אלא גם לכל אדם כשאומר שקר שיש בו נזק לחברו.

וכן בתשובת תרומת הדשן סימן שמג מפורש לשענין מיסים הציבור הם כשותפים:

יראה דבני העיר ואנשי הקהל המצורפים יחד בנתינת המסים יש להן כל דין שותפין, והכי מוכח במרדכי ובאשירי פ’ הגוזל בתרא משום רבינו שמחה דמדמינן לדיני שותף. ובענין השותפין תנן פ’ כל הנשבעים (שבועות מה ע”א) ואלו נשבעים שלא בטענה השותפין והאריסין כו’, ומפ’ עלה בגמרא דנשבעים שלא בטענת ברי אלא אפי’ בטענת שמא משום דמורו היתרא. ופירש”י לפי שטרחו בנכסים מורו להיתר לעכב בידם משל חבריהם. וא”כ בני העיר הואיל ושותפין הן בצירוף המסים יכול כל א’ להשביע את חבירו בטענת שמא, אולי יש לך ממון רב ואין אתה נותן כ”כ לפי הערך, ומורה לך אתה התירא משום דאתה טורח בצרכי הקהל לפקח על צרכיהם נגד המושלים וכה”ג להקל המסים ולהרחיב הזמנים.[3]

לדעתו, תתכן גם שבועת שותפין על חובת המיסים!  וכ”כ רמ”א בשו”ע חו”מ קסג, ג’ לגבי נתינת מיסים:

אם היו רגילין תחלה לתת ע”פ הערכה, יכולין לשנות ולתקן על פי השבועה, דהוו כשותפין זה עם זה שיכולין להשביע אחד את חבירו בשבועת השותפין (ב”י בשם רשב”א ות”ה סימן שמ”ב).

הרי שהציבור הוא כשותפים. וכן שו”ת נודע ביהודה מהדורא תניינא – חושן משפט סימן מ:

בודאי שבעניני המסים הולכים אחר המנהג וכל מדינה ומדינה משתנית במנהגי המס והמנהג בזה עוקר הלכה אך אם אין מנהג פשוט שדין תורה שהם שותפים ויכולים להשביע זה את זה שבועת השותפים.

כתב על זה הרב יהודה שביב בתחומין ג’

הנה קובע הרמ”א (שו”ע חו”מ, קעו, כה) בשם המרדכי:

“בני העיר בענייני צרכי העיר הם כשותפים”. ויסוד זה שימש לבעל ה”חתם סופר”, להסבר ההלכה המחייבת השתתפות של כל בני העיר גם בהוצאת בנין מוסדות שאין הכל זקוקים להם :

“כל צרכי העיר, אף על פי שמקצתן אינן צריכין כגון חתנות או מקוה וכדומה, אפילו הכי צריכין ליתן חלקן” (מהר”י מינץ) (רמ”א, שו”ע, חו”מ סי’ קסג, סוף סעיף ג’.)

ומסביר ה”חתם סופר” – “והנה לפי”ז, כיון שבני הקהילה דין שותפין יש להם ואפילו כל נשיהם זקנות, אי אפשר להם בלא מקוה לפעם אחת בשנה… ועל כן כופין זה את זה לבנותו”. וביתר הבהרה בדברי תלמידו מהר”ם שיק: “והנה כל ציבור וציבור במקהלות בית ישראל הם כשותפים, ויש לכל אחד ואחד זכות ורשות לכל ענייני הציבור כמו שאר שותפים. אבל כדי שלא להיות הדבר כקדירה דבי שותפי ויהיה זה מושך לכאן וזה מושך לכאן… ולזאת המנהג… לבחור להם טובי העיר ולהם מסרו זכות שלהם כדי לעשות כל הדברים”.

כשותף, יכול אף היחיד לתבוע מחבריו לעיר או לחצר להקים את שמקובל להקים בעיר או בחצר, או את שהכרחי ביותר. (כלשון הרמב”ם :”חצר השותפין כל אחד מהם כופה את חבירו לעשות בה בית שער ודלת וכל הדברים שחצר צריכה להם צורך גדול או דברים שנהגו בני המדינה לעשות!”)

וכן במאמרו של הרב כתריאל פ. טכורש “מערכת המיסים לאור התורה”[4] דן גם על נקודה זו וכתב:

והנה נוסף לאמור, יכולים לדעתי, לדון בדבר סמכות הטלת מסים וחיובים שונים מתורת שותפות. שכל בני העיר המה כשותפים בכל מה ששייך לענינים השיתופיים של צרכי העיר וחלים עליהם גם הדינים של שותפים. ואותו הדבר כלפי הממשלה מבחינה ארצית, שכל אזרחי הארץ הרי הם כשותפים, והממשלה מהווה גוף הנבחר לנהל את השותפות הישראלית של כל התושבים. [וראה זה פלא, עיקרי ענייני המסים התרכזו במסכת ב”ב בפרק השותפין, וכן בש”ע (חו”מ בהל’ “שותפות בקרקע” ס’ קסג) משמע שישנו קשר בין שותפות לעניני מסים].

וכן הביא בספר דינא דמלכותא דינא פרק נב בסופו בשם הגר”נ גולדברג זצ”ל, שהחיוב הוא מגדר שותפים. אם החיוב הוא מגדר שותפות, הרי שיש דברים שאין השותפים מקפידים זה על זה. ונפ”מ בדברים שהציבור לא מקפיד על המס. לדוגמא, תשלום על שיעורים פרטיים, שעורי נגינה וכו’, דומני שאין מורה שמשלים את משכורתו בכמה שיעורים פרטיים שנוהג לדווח למס הכנסה, ואין הורה ששולח את בנו לשיעורים פרטיים דורש קבלה למס ומע”מ. אם היינו דנים רק מצד דינא דמלכותא או תקנות הקהל, היה מקום לדון בגדר גזירה שלא נתפשטה, כמ”ש בספר כת”ר כרך ט’ (חלק א’ חוק והלכה: תוקף חוקים אזרחיים ומשמעותו, ע’ 90).

אלא שברמב”ם הל’ גזלה ואבדה פ”ה הלכה הי”א מוכח שמי שאינו משלם את המס הרי הוא גוזל את המלך, אלא שמשמע שהוא “גוזל מנת המלך”[5].

במה דברים אמורים שהמוכס כליסטיס בזמן שהמוכס גוי או מוכס העומד מאליו או מוכס העומד מחמת המלך ואין לו קצבה אלא לוקח מה שירצה ומניח מה שירצה, אבל מכס שפסקו המלך ואמר שילקח שליש או רביע או דבר קצוב והעמיד מוכס ישראל לגבות חלק זה למלך ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שגזר המלך אינו בחזקת גזלן לפי שדין המלך דין הוא, ולא עוד אלא שהוא עובר המבריח ממכס זה מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה המלך גוי בין שהיה מלך ישראל.

אלא שזה נכון בזמן שיש מלך שהכל שלו, ראה מ”ש בשו”ע הרב בהערה כאן. אבל כשאין מלך יש לומר שהחיוב הוא מדין שותפות וכמ”ש

אבל בשו”ע חו”מ שסט, ו’ ברמ”א מביא את הר”ן שאינו סובר שיש איסור גזל אלא מדבר בענין הפקעת הלוואתו של המלך:

וכן אם ישראל קנה המכס מהמלך, המבריח עצמו הרי זה גוזל ישראל שקנאו. (וי”א דאפילו ידוע דהישראל לוקח יותר מן הקצבה, מ”מ אסור להבריח ממנו דבר הקצוב, דהוי כגוזל מן הגזלן, דאסור) (ב”י). אבל אם קנאו עובד כוכבים, מותר, משום דהוי כהפקעת הלואתו דשרי במקום דליכא חלול השם. הגה: וי”א דאפילו המוכס ישראל, אם לא קנאו לעצמו רק גובה למלך עו”ג, אף על גב דאסור להבריח מכח דינא דמלכותא, מ”מ אם אדם מבריח אין למוכס לכוף אותו ליתן, דהוי כהפקעת הלוואתו דשרי. מיהו אם יש בזה משום יראת המלך, ודאי יכול לכוף אותו (ר”ן פרק ארבעה נדרים)[6].

ואם זה מגדר חובת השותפים, יתכן לדון על כך גם בנושא העלמות המס, כמו שכתבנו למעלה.