יח. מונופול בהלכה

ב”ה

מונופול בהלכה

בשיעור זה נדון ביחס ההלכה למונופול ולזכיון (זכיון בדרך כלל הוא דבר שמעניקה רשות שלטונית) שנותנת לאדם בלעדיות למכירה או נתינת שרות כל שהוא. יש מונופול שהממשלה מעניקה, כמו מפעל הפיס שיש לו מונופול על הימורים. או בזמנו לחברת האוטובוסים אגד, או לרשות השידור, מפעלי ים המלח וכדו’. יש סוג נוסף של מונופול והוא שנוצר על ידי בני העיר או על ידי בני אומנות  (ראה שילם ורהפטיג, דיני מסחר במשפט העברי, בפרק על מונופול) ויש מונופול שנוצר באופן טבעי, לדוגמה יש מי שיש לו “קו” של אספקה של מיצים טבעים בישובנו או במספר ישובים סביב או בלעדיות שנוצרה במכירה מותג קוסמטי מסויים. לא נדון בשאלת היחס ההלכתי העקרוני למונופול בהשוואה להסתכלות כלכלית על הנושא, אלא מה יחס ההלכה למונופול כאשר הוא כבר קיים בתור עובדה.

לא כל דבר שאנו עוסקים בו יהיה מוגדר כמונופול בשפה הכלכלית. למונופול יש מאפיינים מובהקים: הספק הוא הספק היחיד של המוצר או השירות, אין לו חלופות דומות, יש לו שליטה מוחלטת בהצע וגם במחיר, ובמצב של מונופול טהור גם אסורה ההתחרות בבעל המונופול. כאן נעסוק בסוג אחר של מונופול, שהוא קרוב יותר לזכיון שיש או שנוצר באופן טבעי לספק בלעדי של מוצר מסויים, גם אם לא יהיה מוגדר בשפה הכלכלית כמונופול. יש דברים שבעצם אינם מונופול אלא זכיונות להפצת מוצר או שרות. מה ההלכה אומרת על כך?

בהלכה יש הלכות הנוגעות לתחרות עסקית: דין יורד לאומנות חברו, עני המהפך בחררה, יש דין עני המנקף בראש הזית, ויש דין מצודת הדג. האם המונופול שבעל מפעל או ספק של מוצר מסויים רכש, יכול להיות שייך לאחד מסוגיות אלו?

בהקבלה לחוק, יש חוק יסוד חופש העיסוק. החוק בנוי על זכותו הבסיסית של האדם להיות בן חורין ולעסוק בכל מה שיחפוץ. מה אומרת ההלכה על אדם שרכש מונופול על מוצר או שרות מסויים, האם אחר יכול להכנס לתחומו ולקפח את פרנסתו?

ההלכה והחוק כאן לעיתים הפוכים בנושא זה. לעיתים במקום שהחוק דואג לחופש העיסוק ומתיר תחרות, ההלכה תאסור את התחרות, לדוגמה כזו שתגרום לשני שלא יוכל לגמרי להתפרנס בזה. בשיעור על תחרות עיסקית הובאה דעת האביאסף שהובא להלכה בדרכי משה חו”מ קנו, ובשו”ת הרמ”א סי’ י’, שבמקום שמקפח את פרנסתו לגמרי גם בן מבוי יכול לעכב. כמו כן לפי ההלכה בן עיר יכול לעכב בן עיר אחרת לעסוק באותו עסק (ואם מוכר יותר בזול מותר, ע’ ערוך השולחן חו”מ קנו יא).

ההלכה לא מתייחסת להיתר ליצור מונופול אלא להיתר או לאיסור להכנס לתחומו של מי שכבר עוסק בנושא. לפי ההלכה זה יהיה במגבלות של הכללים של עני המהפך בחררה, או בכללים של מצודות הדג, כפי שנראה, ואילו חוק ההגבלים העיסקיים אוסר את זה.

שו”ע חו”מ קנו, ה’ – בסעיף שמתחיל ב”כופין בני המבוי שלא להושיב ביניהם וכו’ היה שם במבוי אחד מבני מבוי אומן ולא מיחו בו, או שהיתה שם מרחץ או חנות או רחים ובא חבירו ועשה מרחץ אחרת כנגדו, אינו יכול למונעו ולומר לו: אתה פוסק חיי וכו’:

אדם שיש לו עובד כוכבים מערופיא יש מקומות שדנין שאסור לאחרים לירד לחיותו ולעסוק עם העובד כוכבים ההוא[1], ויש מקומות שאין דנין. ויש מתירין לישראל אחר לילך להעובד כוכבים ההוא להלוות לו ולעסוק עמו ולשחודיה ליה ולאפוקי מיניה, דנכסי עובד כוכבים הם כהפקר[2], וכל הקודם זוכה. ויש אוסרין[3] (כל זה במרדכי פרק לא יחפור והגהות מיימוני פרק ו’ דשכנים וע’ לקמן סי’ שע”ו). ואפילו ישראל שעושה מלאכה אצל עובד כוכבים, ורגיל בכך, אסור לישראל אחר ליכנס שם ולהוזיל המלאכה, ואם רוצה לעשות גוערין בו. מיהו אם עבר ועשה, אין מוציאין מידו (בית יוסף בשם הרשב”א).

מערופיא[4] הוא זיכיון בלעדי שיש לאותו אדם שנוצר מכוח הנסיבות ללא שיש הסכם בין הצדדים לגביו. זה בעצם מונופול שנוצר מאליו, זהו לקוח קבוע שלו ויש לו יחס עסקי קבוע איתו. והשאלה היא האם יכול אחר למכור או להלוות לאותו גוי.

אין ללמוד מהלכה זו את יחס ההלכה למונופול מבחינה כלכלית. היהודים בתקופות האמורות באותם מקומות שדנו דיני מערופיא היו נתונים תחת משטר מסויים ומציאות שלא היה בידם לשנות. אין זה מלמד על יחסם ל”חופש המסחר” אלא על התמודדתם עם זה כעובדה.

הסוגיה השייכת ל”מערופיא” ול”אורנדא” (ראה הערה 1), היא סוגית מצודת הדג. בבא בתרא כא ע”ב:

אמר רב הונא האי בר מבואה דאוקי ריחיא ואתא בר מבואה חבריה וקמוקי גביה דינא הוא דמעכב עילויה דא”ל קא פסקת ליה לחיותי לימא מסייע ליה מרחיקים מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג וכמה אמר רבה בר רב הונא עד פרסה שאני דגים דיהבי סייארא

ומרדכי מסכת בבא בתרא פרק לא יחפור רמז תקטו:

אמר רב הונא האי בר מבואה כו’ יש מקומות שדנין דין מערופיא וכן ראיתי בתשובת רבינו יוסף ט”ע ומדמה לה לדגים דיהבי ציידא ויש מקומות שאין דנין ומתירין לישראל לילך למערופא של חבירו ולהלוות לו ולשחודי ליה ולאפוקי מיניה דאין כאן גזל דנכסי עובד כוכבים אנס היו הפקר וכל הקודם בהם זכה בהם כדאיתא פרק חזקת הבתים[5] וכן היה ר’ אבא ור’ אלעאי וכל רבותינו שוין בדבר ועוד ראיה מפ”ק דב”מ דקאמר נפל לו עליה או פירש טליתו עליה מעבירין אותו הימנו.

אלא שבטעם הגמ’ “שאני דגים דיהבי סייארא” הובאו כמה הסברים.

דעת רש”י בבא בתרא כא ע”ב שמשום כך זה הוי כמו מטא לידיה:

שאני דגים דיהבי סיירא – נותנין עין בהבטם להיות נוהגים לרוץ למקום שראו שם מזונות הילכך כיון שהכיר זה חורו ונתן מזונות בתוך מלא ריצתו בטוח הוא שילכדנו דה”ל כמאן דמטא לידיה ונמצא חבירו מזיקו אבל הכא מי שבא אצלי יבא ומי שבא אצלך יבא.

ובתוספות קידושין נט ע”א “כאילו גוזל ויכול לומר לו תעשה במקום אחר”:

ועוד אומר רבינו מאיר אביו של ר”ת דמיירי בדג מת שכן דרך הדייגים להשים במצודות דג מת והדגים מתאספים שם סביב אותו הדג וכיון שזה פירש מצודתו תחילה וע”י מעשה שעשה זה מתאספים שם סביב ודאי אם היה חבירו פורש הוה כאילו גוזל לו ויכול לומר לו תוכל לעשות כן במקום אחר

בהסבר דין מצודות הדג, כות ר”י מיגאש בבא בתרא כא ע”ב שפירושו שהוא מפסיק לחיותו לגמרי, בדומה לסברת אביאסף שהובא בשיעור קודם:

מרחיקין מצודת הדג מן הדג. כלומר מרחיקין מצודת הדג ממצודת דייג אחר כמלא ריצת הדג במים. אלמא מצי אמר ליה האי דייג לחבריה קא פסקת ליה לחיותי ומעכב עליה למעבד מצודה אחריתי גבי מצודה דיליה הכא נמי מצי אמר ליה קא פסקת לי לחיותי ומעכב עליה מלאוקמי רחייא גבי רחייא דיליה. ודחינן שאני דגים דיהבו סייארא. כלומר משלחין שילוחין לראות אם יש שם מצודה אם לאו וכשרואין מצודה הראשונה יודעין שיש שם מצודות הרבה ובורחין מאותו מקום כולו ואין נכנסין אליו כלל נמצאת אותה מצודה מפסקת ליה לחיותיה לגמרי. אבל אלו לא הוו יהבי סייארא ולא הוו בורחין מאותו מקום שנמצא שמו שלא נאחז באותה מצודה אפשר שילכו בזו המצודה האחרת כמו ברחים שאפשר שיהיו מקצת אנשים טוחנין בזו ומקצת טוחנין בזו ולא מפסקת ליה לחיותיה כלל יש לומר שאין מעכב עליו ואף על גב דהוה מפחית ליה לחיותיה מצי אמר לי’ את מטי לך מאי דפסקו לך מן שמיא ואנא מטי לי מאי דפסקו לי מן שמיא.

בחדושי הר”ן בבא בתרא כא ע”ב כתב “נמצא זה גוזל” ומשמע שהראשון קנה ממש:

שאני דגים דיהבי סידא – פי’ רב נתן בעל הערוך ז”ל דפעמי’ לאחר שנכנס הדג במצודה נותן עיניו במזונות שרואה במצודה אחרת ויוצא מכאן כדי לאכול באותה מצודה ונמצא זה גוזל את הראשון, וזה יותר נכון מפרש”י ז”ל.

ובחדושי הרמב”ן בבא בתרא כא ע”ב ג”כ הביא דעת הערוך שזה גזל גמור כיון שכבר נצודו:

שאני דגים דיהבי סירא, מפרש בערוך לפי שהם מביטים למרחוק וכשאוכלין כאן הם נותנין עינים לראות אם יש מזונות במקום אחר ופעמים שנצודו ברשת ומתוך שהם רואין מזונות במקום אחר הם הולכין שם וזה גזל גמור הואיל וכבר נצודו

בשו”ת חתם סופר חלק ה (חושן משפט) סימן עט כתב ששתי הדעות תלויות בנ”ל:

והנה לכאורה י”ל הא דפליגי במרדכי יש דנין דין מערופי’ ויש שאין דנין דמערופי’ הוה קצת בטוח כעין יהיב סייארי דפירש”י ולא הוה בטוח כפירושו של רמב”ן שכבר בא לידו וניצוד והשתא פליגי בפירש”י ורמב”ן.

יש אחרונים שכתבו שאם כפירוש רש”י שצריך להרחיק משום שהראשון ודאי ילכוד את הגד וזה כמו שבא לידו ממש גם במערופיא אסור לאחר להכנס לתחומו של הראשון. אבל אם נפרש כר”י מגאש, הרי זה נאמר רק אם אני מפקיע את פרנסתו לגמרי ואין לו אפשרות להתפרנס, ע’ באור הגר”א חושן משפט סימן קנו ס”ק כח:

ומחלוקתם תליא בפי’ הגמ’ שם שאני דגים כו’ דס’ הראשונה מפ’ כפ’ רש”י וכ’ תוס’ אף על גב דבדבר הפקר אף רשע לא מקרי כמ”ש ממתני’ דנפל עליה פירש טליתו כו’ ראה את המציאה כו’ ב”מ י’ א’ ואמרינן נכסי העכו”ם ה”ה כהפקר כו’ ב”ב נ”ד ב’ ופי’ ר”ת דאפי’ רשע לא מקרי דלא אמרי’ עני המהפך כו’ אלא במכר או בשכירות דאפשר למצוא במקום אחר שאני הכא דאפשר לפרוס מצודתו במקום אחר ועוד דהכא אומנתו בכך ולפ”ד במערופיא ג”כ אסור. וס’ האחרונה ס”ל כפי’ הר”י מיגא”ש דיהבו סייארא כלומר משלחין שלוחם לראות אם יש שם מצודה אם לאו וכשרואין מצודה הראשונה בורחין מאותו מקום כולו ונמצא מפסיק לחיותיה לגמרי אבל בלא”ה אין מעכב עליו אף על גב דמפחית לחיותיה דמצי אמרי ליה את מטי לך מאי דפסקי לך מן שמיא ואנא מטי לי כו’:

ובחוות יאיר סימן מב למד במחלקותם, שדעת הדנים מערופיא הוא כרש”י ששאני דגים דיהבי סיארא הוא משום שכמעט נתפס ולכן זה גזל מדרכי שלום. אבל המתירים סבורים שזה משום שנכסי הגוי הם כהפקר, ולכן אין דנים דין מערופיא.

ובערוך השולחן חושן משפט סימן קנו סעיף יח כתב:

כתב רבינו הרמ”א שיש מקומות שדנין דין מערופי”א והוא מי שיש לו עסק עם אחד העשירים והשרים אסור לאחר לירד לחיותו ולעסוק עם העשיר ההוא ויש מקומות שאין דנין וטעם המחלוקת הוא ע”פ מה שיתבאר בסי’ רל”ז דעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלו דנקרא רשע דדיעה הראשונה סוברת דגם זהו בכלל עני המהפך בחררה כיון דכל עסקי העשיר על ידו נעשתה והוי כגמר מקח וסברא שנייה ס”ל דלא דמי לזה דזה אינו רק בדבר פרטי שעומד על המקח לקנות חפץ פלוני או קרקע פלונית

אלא שיש להעיר שדין זה של מצודת הדג לא הובא ברי”ף ברא”ש ברמב”ם או בשו”ע. ועוד יש להעיר, שאם אכן סוגיה זו היא דוגמא למונופול, אם כן הרי הפוסקים התייחסו אליה ככל היורד לאומנות חברו, ובגדרים שנדונו שם, ואין דבר מיוחד למונופול.

סוגיות אלו שמשו מקור לדיון בכל מיני מצבים של מונופול וזיכיונות. בין התקנות לגבי מניעת תחרות, ידועה היא תקנת ה”ארנדה” שהיתה בימי הבינים ואילך בעיקר בפולין וליטא. כלומר שמי שיש לו חזקה בארנדה, כלומר חכירה של בתי מזיגה של יי”ש או חזקה אחרת מהמלך, אסור לשום בר ישראל אחר לשכרה ולהשיג את גבול המחזיק בה. טעם התקנה כותב הב”ח. שו”ת ב”ח (ישנות) סימן סא:

שהחוכר הראשון מוציא הוצאות בבנינים ובכמה דברי’ לצורך האורנדא גם אין להכנסת האורנדא שום הפסק כי החכירות הוא הולך ושב בכל יום ויום ובצירוף שעל הרוב נשארו לחוכר הראשון חובות אצל גוים ומלצין ויין שרף והנלוה אל האורנדא דבלי ספק היה מגיע היזק גדול לחוכר הראשון אם הי’ נדחה ממנו הלכך הכרח גדול הוא לתקן התקנה שלא יהיה נדחה הראשון.

מה שכתב הב”ח זה טעם לתקנה שתקנו, אבל לולי התקנה, מה שבפועל הפך להיות בלעדי בתחום זה, לא מונע מאחרים להכנס במקומו, וכן כתב שם הב”ח:

מדינא אין תורת חזקה לא באורנדיש ולא בטשפאוי כי המלך והבאי’ מכחו מחכירין לכל מי שימצא לו מעות וכל הקודם זכה זריז ונשכר וכן באורנדריש שמחכירין השרים והבאים מכחן וברשותן ואין לדון בזה דין חזקה אלא נוגע קצת בדין עני המהפך בחררה ובא אחר ונוטלו דנקרא רשע כדאיתא בקידושין ר”פ האומר אכן מאחר שעל הרוב יש ריוח גדול בחכירות אורנדריש וטשפאוי כל זמן שאין יד המקלקלים שולטים להוסיף תמיד על הקצבה להוציא מיד החוכר הראשון א”כ כיון דאיכא ריוח גדול דלא נמצא במקום אחר חשיב כהפקר ומציא’ דבזה אינו נקרא רשע וכדפסק ר”ת לשם כתוספתא ואשר”י ובח”מ סי’ רל”ז וע”ש

ובני העיר רשאין לתקן תקנות ורשאין להסיע על קיצתן, כמ”ש בגמ’ ב”ב.

וכיון שזו תקנה שהקהל תיקן, כתב הב”ח בשו”ת סי’ ס’ שכל זה רק ביחיד נגד יחיד, אבל אם הציבור רוצה לשכור לטובת כל הקהל שיהיה לרבים פרנסה, הוא פסק שהדין עם הקהל, משום שהתקנה ודאי נתקנה לטובת הקהל ולא במקום שהקהל יפסיד מכך.

בשו”ת ישועות מלכו[6] חלק חושן משפט סימן א עוסק באפשרות לתת מונופול לרב במכירת השמרים:

דבר שאלתו אם יש בידי הקהל לתקן שמכירת השמרים בעירם תהי’ הכנסת הרב שלהם, ועד כה היו מתפרנסים איזה אנשים מזה. רואה אנכי דבריו נכוחים ומוכיחים להלכה דשפיר דמי ובפרט שכן עמא דבר בהרבה קהילות ובפרט במדינת פולין קטן נהגו כן וכ”מ שהלכה רופפת צא וראה איך נוהגין כש”כ כאן שאין הלכה רפוי’ ויען כי אין אנכי מופנה לא הארכתי בפלפול כיאות לאיש כמוהו: ידידו דוש”ת ישראל יהושע.

וראה עוד תקנות כאלו בספרות השו”ת בספר דיני מסחר במשפט העברי, ד”ר שילם ורהפטיג, בפרק על מונופול. גם ללא תקנות אלו, יש בחז”ל כללים מתי מותר לפתוח עסק מתחרה (בני מבוי) מתי זה נחשב ליורד לאומנות חברו, או עני המהפך בחררה. בחז”ל הדיון הוא בדינו של המתחרה, לעומת זה, לפי החוק ולפי גישת הרשות השופטת, יש שני ערכים המנחים במתן עדיפות להתחרות: א. חופש העיסוק. ב. עקרון תחרות הוגנת.

עם זה לגבי יצירת קרטל שקובע את המחירים, בספר פתחי-חושן (לרב יעקב בלוי, פי”ד הע’ לא) השווה התאגדות של סוחרים לצורך קביעת מחיר לדין אוצרי פירות (ראו שו”ע חו”מ רלא,כד), ועל כן קבע שהדבר אסור: “כל המפקיע שערים או שאצר פירות – הרי זה כמלווה בריבית. (לכן) אסור לגרום להפקעת שערים בשוק, כקרטל, בדומה לאוצרי פירות”. וז”ל ה שו”ע חו”מ רלא, כ”ד:

אין אוצרין פירות שיש בהן חיי נפש בארץ ישראל, וכן בכל מקום שרובו ישראל. בד”א, בלוקח מהשוק, אבל לאצור הגדל בשלו, מותר. ובשנת בצורת לא יאצור יותר מכדי פרנסת ביתו לשנה.

לכן כל הפקעת שערים אסורה[7]. הדבר אסור גם לפי חוק ההגבלים העסקיים. על פי סעיף 5 לחוק, אסור למתחרים להגיע להסכם של חלוקת השוק ביניהם או לתאם ביניהם את גובה המחירים: “קו פעולה שקבע איגוד עסקי לחבריו או חלקם העלול למנוע או להפחית תחרות בעסקים ביניהם, יראו כהסדר כובל”.

דיני מסחר במשפט העברי, ע’ 183

כתר – ה פרק שישי ע’ 121 (124)

תחרות עסקית בהלכה פרק חמישי ע’ 103

תחומין לב, אריאל בראלי ע’ 147 איסור שיבוש דרכי מסחר

זכות המתחרה במי שיש לו מונופול, ניצני ארץ יב

[1] בשו”ת חוות יאיר סימן מב שהאריך לתמוה על המהרש”ל בתשובה סי’ לו שכתב שדעת הדנין דין מערופיא הוא אף להוציא בדיינים שזה אינו. רק שאם שלקח חבירו על בקובלנא אחד בא המערופיא שלו אוסרין אותו על חבירו בעונש ובקנס בתוקף גזירת בית דין והביאו בפתחי תשובה חושן משפט סימן קנו ס”ק ז בקצרה).

[2] נראה לי כוונתו שזה כהפקר במושגים של שיטת ר”ת בעני המהפך בחררה.

[3] בשו”ת חוות יאיר שם פירש את דברי הרמ”א דחוזר שוב על פלוגתא ראשונה אם דנים דין מערופיא דאלו שהביא הרמ”א שאין דנים דין מערופיא הן הן המתירים ואותם שדנים המה האוסרים וכן פירש הגר”א סקכ”ח. אך בשו”ת חתם סופר חו”מ סי ע”ט פירש דברי הרמ”א באופן אחר דאף לדיעה שאין דנים משום מערופיא יש אוסרים משום עני המהפך בחררה דכל שבא אחר ונטלה נקרא רשע וכמו שנפסק בסי רל”ז סעיף א ע”ש והיש מתירין ס”ל כשיטת רבינו תם קידושין נט תוד”ה עני ב”ב כא ד”ה מרחיקי דבדבר הפקר ומציאה ליכא איסור דמהפך בחררה כיון דהשני לא ימצאנו במקום אחר וכיון דנכסי עכו”ם כהפקר הם מותר לכתחילה לרדת לאומנותו של חברו והיש אוסרין ס”ל כדעת רש”י שם דאף בהפקר איכא איסורא דעני המהפך בחררה ולכך אף שאין דנים בזה משום מערופיא מ”מ אוסרים עליו מדין עני המהפך בחררה.

[4] ויקפדיה: מערופיא היה עיקרון פנימי בקהילה היהודית בימי הביניים, באשכנז ובדרום אירופה, המתייחס לקשרים העסקיים בין יהודים לנוצרים. המושג מערופיא מופיע בעיקר בספרות השו”ת של חכמי התקופה ופירושו – “לקוח נוכרי קבוע” או “יחס עסקי קבוע” בין יהודי לנוכרי… כתוצאה מהמגע הקרוב והיום יומי בין יהודים לנוצרים בערי אירופה, הותקן בקרב הקהילות היהודיות עקרון המערופיא כתקנה ולצידה סנקציות על המפירים אותה. במקומות בהם יושם דין זה, הגנה הקהילה באמצעות חרם על בלעדיות היחס בין היהודי לבין לקוחותיו הנוכריים ואסרה על התחרות העלולה לפגוע בעסקיו של בעל המערופיא מצד חברים אחרים בקהילה. דין מערופיא ידוע מקהילות בצרפת ובגרמניה כבר במאה ה-10, אך לא היה בתוקף בכל הערים בהן ישבו יהודים.

נגזרת של מערופיא מתפתחת בעיקר בפולין החל מהמאה ה-16 בה מוצאים מקרים רבים בהם יהודים הופכים לחוכרי אדמות ובעלי עסקים נרחבים עם האצולה הפולנית. היהודים יוזמים קשרים עסקיים עם האצילים הפולנים שהיו מעוניינים בפיתוח נחלותיהם ובשיווק תוצרתם לערים שהתפתחו בקצב גבוה בתקופה זו. עסקי החכירה באחוזות ובכפרים כונו “ארנדה” (Arenda)  ונשאו גם גוון של שירות אישי המוענק על ידי היהודי לאציל הנוכרי. ועד היהודים של מדינת ליטא (חלק מהממלכה הפולנית) קבע כי אסור ליהודי אחר להתחרות עם יהודי חוכר על ידי הצעה כספית גבוהה יותר או תמורת שירותים רבים יותר לאציל.

[5] בבא בתרא נד ע”ב: “אמר רב יהודה אמר שמואל נכסי עובד כוכבים הרי הן כמדבר כל המחזיק בהן זכה בהן מ”ט עובד כוכבים מכי מטו זוזי לידיה אסתלק ליה ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה הלכך הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהן זכה בהן”.

[6] רבי ישראל יהושע טרונק נולד בשנת ה”א תק”פ (1820) בפלוק, פולין, ונפטר בקוטנא, פולין, בשנת ה”א תרנ”ג (1893). לאחר שכיהן כרב בקהילות שונות בפולין, נתמנה רב בקוטנא בשנת ה”א תרכ”א (1861). הוא הצטרף לתנועת חיבת ציון ונטל חלק במחלוקת ההלכתית המפורסמת, שהתלקחה סביב בעיית היתר העבודה בארץ ישראל בשנת השמיטה. בתשובותיו מונצחות בכתב פעולותיו למען ארץ ישראל והיישוב החדש בה, ובכלל זה מאמציו לעודד את השימוש באתרוגי ארץ ישראל באירופה.

[7] ע’ הרב אריאל בראלי, תחומין לב, שיבוש דרכי המסחר.