ב”ה
הביטוח בהלכה
במבוא לפוליסת ביטוח מצויה מופיע נוסח מעין זה:
“פוליסה זו היא חוזה בין חברת הביטוח לבין המבוטח ששמו מפורט ברשימה לפיו מסכימה החברה לשלם למבוטח תגמולי ביטוח בשל מקרי ביטוח שאירעו בתקופת הביטוח בגבולות הסכומים וגבולות האחריות שבפוליסה וברשימה. תמורת דמי הביטוח, זאת בכפוף לתנאים ולהוראות אשר בפרקי הפוליסה ובכפוף לסייגים ולתנאים הכלליים של הפוליסה והרשימה המצורפת אליה”
בביטוח כיום מדובר מצד אחד, על קבלת אחריות של חברת הביטוח[1], ומאידך על פיצוי או שיפוי (וראה בהערות כאן על עקרון השיפוי).
האם תשלום דמי הביטוח הוא עבור הנזק שנגרם, או עבור עיסקה שנעשתה בין המבטח למבוטח בגין הנכס. והיינו שעיסקת הביטוח הינה לכאורה דבר נפרד מחיובי השמירה או הנזיקין בחפץ המבוטח, ואינה תשלום בעד נזקי החפץ, אלא עיסקה תמורת דמי הביטוח [לכאורה זה תלוי אם יש אפשרות לבטח נכס אחד כמה פעמים ובסכומים שונים, ולאו דוקא בשווי החפץ][2].
לשאלה זו יש כמה נפ”מ שנדונו בפוסקים, חלק מהם כבר לא רלוונטיות על פי החוק, ונעיר עליהם בהערת שוליים:
- האם ניתן לתבוע את המזיק, כשהניזוק מבוטח[3] (מבלי להכנס לדיון על כך שיתכן שהחברה תתבע בעצמה את המזיק בסופו של התהליך).
- אם זה תשלום עבור הנזק, האם אפשר לתבוע את הביטוח בדבר שעל פי דין תורה אין בו חיוב נזיקין[4]? ואם התחייבות החברה חלה, איך היא חלה?
- מבחינה הלכתית איך חלה התחייבות החברה, האם צריך לעשות קנין להתחייבות, ואם מועיל מדין סיטומתא, האם תלוי במחלוקת אם סיטומתא מועילה במקום שקנין אינו מועיל[5]?
- כשאני מבטח נכס של אדם אחר (דוגמא: גבאים שמבטחים ספר תורה של אדם שהפקיד אותו בבית הכנסת, והספר נגנב, שוכר שעשה ביטוח לדירה, מי מקבל את דמי הביטוח[6])?
- האם יש מצות השבת אבידה, לאדם שכבר קיבל שיפוי מחברת הביטוח?
- האם בכור יורש פי שנים בדמי ביטוח חפץ שנזוק לפני מות האב (למשל נזקי תאונה שמשולמים לאחר מיתת האב) האם זה בגדר “ראוי” שאין בכור נוטל פי שנים[7]?
- האם חמץ המבוטח בחברת ביטוח, האם אין בזה משום קבלת אחריות על חמצו של יהודי בפסח, המבוטח בחברת הביטוח. האם קבלת האחריות עושה אותם כעין שומרים[8]?
כפי שיבואר, על רוב הפוסקים מקובל שתשלום הביטוח אינו על הנזק אלא תשלום כתוצאה מהסכם הפוליסה, ואינו קשור לנזק. כפי שיבואר, הנחה זו כיום בעייתית לאור עקרונות הביטוח היום.
בספר כת”ר, חלק ב’ ישנו חלק של הספר שעוסק בעקרונות הלכתיים בהסכמי הביטוח. בהם אופן ההתחייבות של החברה כלפי המבוטח. בהלכה יש צורות שונות של התחייבויות, יש התחייבות של שומר, התחייבות של ערב, אחריות של גנב וגזלן וכיו”ב.
לגבי ביטוח אנו נמצאים במצב שתוקף הפוליסה הוא בנוי על דינא דמלכותא דינא. אפילו אם נבנה כל סיטומתא שנדונה בשיעורים קודמים, הרי יש מחלוקת בין הפוסקים אם סיתומתא מחליף קנין אחר כגון קנין סודר, ולכן מועיל רק בדברים שקנין מועיל עליהם, או שסיתומתא מועיל גם בדברים שאין קנין מועיל עליהם. ובשיעור על כרטיס אשראי הבאנו: ולגבי דבר שלא בא לעולם, ע’ קצות החושן סימן רא ס”ק א
ואם מנהג המדינה. כתב במרדכי שבת פרק הבונה (סי’ תע”ג) ז”ל, לרבינו יחיאל הא דסיטומתא קניא דוקא בדבר הבא לעולם ומועיל בו הקנין הלכך מועיל המנהג להחשיבו כקנין גמור, אבל דבר שלא יועיל בו קנין כגון בדבר שלא בא לעולם, לא מצינו שיועיל בו המנהג להחשיבו כקנין גמור עכ”ל. ועיין מ”ש בסימן קכ”ו סק”ג:
וראה רע”א תשובה קלד בענין זה. אבל ראה פתחי תשובה חושן משפט סימן רא ס”ק ב שכתב:
אולם בתשובת חתם סופר חלק חו”מ סי’ ס”ו [סוף] אות ב’ כתב בפשיטות דסיטומתא מהני גם בדבר שלא בא לעולם, דכ”כ הרא”ש בתשובה כלל י”ג סי’ (כ’) [כ”א], דאם מנהג העולם להקנות בשטרי חכירות דברים שלא באו לעולם מהני מטעם סיטומתא,
לכן צריך להתייחס לתוקף הפוליסה בדינא דמלכותא. התייחסות כזו, לפי דברי הגרז”נ גולדברג זצ”ל גם נותנת את האפשרות לתבוע יותר ממה שהיה ניתן לתבוע על פי ההלכה, לתבוע עוגמת נפש, הוצאות עו”ד וכיו”ב וגם לקבל את התשלום על פי עדויות פסולות מדין תורה. אמר הגרז”נ בהרצאה ששוכתבה בספר שערי צדק כרך ז’:
ברור שאין איסור להעיד עד א’ בהוצאת ממון לחייב את חברת הביטוח כי מראש חברת הביטוח התחייבה גם על עדות יחיד וכן הדבר בעדות ודיינים פסולים כי קבלו עליהם מראש והרי זה כאומר נאמן עלי עד א’ שאז בודאי מותר לעד להעיד. יש להדגיש שבודאי יש לתבוע את חברת הביטוח בדיני ישראל שיפסקו ע”פ דיניהם מאשר ללכת לערכאות שבכלל מחייבים שלא כדין מלכתחילה אבל גם בדייני ישראל יש לפסוק ולחייב את חברת הביטוח כפי שמונח בהתחייבות לחייב ע”פ עד א’ ואומדנא ולחייב על שאר דברים שאין המזיק חייב מדין מזיק או בקנסות שאין מחייבים בזה”ז כי אם שכמתחייב מראש.
החברה מתחייבת מראש לשלם על פי הפוליסה ועל פי החוק, ולכן זה תקף גם כלפי התובע שיכול לתבוע את האמור בפוליסה.
הביטוח הראשון בהלכה מוכר לנו מתוספתא מסכת בבא מציעא (ליברמן) פרק יא הלכה כה – כו (חלקה הובאה בגמ’ ב”ק קטז ע”ב):
רשאין החמרין לומר כל מי שתמות חמורו נעמיד לו חמור אחר מתה בבוסיא (רש”י: בפשיעה) אין צריכין להעמיד לו חמור דלא בבוסיא צריכין להעמיד לו ואם אמ’ תנו לי ואני לוקח לעצמי אין שומעין לו אלא לוקחין ונותנין לו.
רשאין הספנין לומר כל מי שתאבד ספינתו נעמיד לו ספינה אחרת אבדה בבוסיא אין צריכין להעמיד לו דלא בבוסיא צריכין להעמיד לו ואם פרש למקום שאין בני אדם פורשין אין צריכין להעמיד לו.
הביטוח הזה ודאי היה שיפוי, שהרי אם אומר “תנו לי ואני לוקח לעצמי, אין שומעין לו אלא לוקחין ונותנין לו”.
מתקופת הראשונים אנו מוצאים צורת ביטוח אחרת. זוהי “הלואה ימית”, שהיתה נהוגה בין הסוחרים בפרובנס (הביטוח בהלכה, סליי, ע’ 26). המבטח הלווה כסף לסחור, וקבל יחד עם תשלום מעותיו גם תוספת עבור קבלת אחריות סיכוני דרך שנטל על עצמו. והיה אם הסחורה תאבד, הלווה יהי הפטור מלשלם את דמי הלוואתו כלל. ופסקו שאין בתשלום נוסף כזה משום ריבית, משום הסיכון הריאלי שהמלווה המבטח יפסיד את כל קרן ההלוואה, לכן לא נחשבת תוספות התשלום הבאה עבור קבלת אחריות הדרך כריבית על ההלוואה אלא כתשלום מיוחד עבור השרות הביטוחי[9].
הריב”ש בתשובה מדבר על ביטוח מעין זה, והובא בבית יוסף יורה דעה סימן קעג
יח (ב), יט כתב הריב”ש (סי’ שח) נראה ברור [שאסור] להלוות לישראל דינר זהב השוה עשרים דינרים על אחריות ספינה ההולכת מעבר לים ושיתן לו בשובה כ”ד דינרים לפי שזו הלואה היא וקוצץ לו דבר קצוב ברבית…
ומה שנוהגים לתת עשרים ליטרין למי שיבטיח מאה ליטרין שיש לו [לנותן העשרים] בספינה זו דרך אחרת היא לפי שאין כאן הלואה אלא כעין מכר שמקבל עליו אחריות מעות האחר, בעד הסך ההוא שנותן לו זה, ואף אם יקדימו לו עתה העשרים ליטרין אין חשש בזה. וכי תימא זה שלוקח עתה עשרים ליטרין ולאחר זמן אם יארע הפסד בספינה יצטרך להשיב מאה ליטרין נמצא שהאחר יקדים עשרים ליטרין ויקבל ק’ ליטרין אחר זמן והרי זו רבית, אין זה, שהדבר ידוע שאין נותן מאה ליטרין מפני הקדמת העשרים ליטרין שהוא נותן אלא מפני ההפסד שהגיע בספינה שקבל עליו אחריותן, והעשרים ליטרין הראשונים כבר קנאם המקבל מתחלה. ועוד שאין זה מתרבה מעט מעט אלא כעין קנס הוא שמתחייב יחד עתה בכל המאה ליטרין באבד הספינה ואין כאן אגר נטר ליה.
על הגדרת הריב”ש זה “כעין קנס” ראה ראה כתר ע’ 247 על הגדרת הריב”ש שזה כעין קנס, והרדב”ז כתב שהחברה קונה את הטובין המבוטחים.
לדעת שו”ת מהרש”ם[10] חלק ד סימן ז נראה שתשלום הנזק של חברת ביטוח אינו עבור נזק אלא הוא מילוי תנאי שבו החברה חייבת בתשלומים, ולכן פסק בנדון שלו שהמזיק משלם למבוטח שמקבל גם את תשלום החברה:
ומה ששאל בדין מי ששרף בית חבירו שהי’ אסיקירירט /מובטח/ ושלמו לו בעלי האסיקיראציאן /הביטוח/ בעד ביתו שנשרף אם חייב השורף לשלם לו והשורף טוען הלא לא גרמתי לך היזק וזה טוען שתשלומין הללו באים מצד אחר מחמת שנתן מעות תשלומי אסיקיראציאן כנהוג ועוד דעכ”פ מחויב לשלם לבעלי אסיקיראציאן דמי ההיזק ויוכל הוא לתבעו וכהא דנמצא הגנב משלם כפל לשומר כדאי’ בר”פ המפקיד עכ”ד…
לענ”ד גם מסברא פשוט דהשורף חייב לשלם להבעה”ב אם עבור עצמו ואם עבור חבורת האסיקראציע ואם הוא יקחהו לעצמו ולא יתן לבעלי האסיקראציע מה לו להשורף בזה וכמש”ל…
ומלבד כל אלה הדבר פשוט בעיני מסברא שאין להשורף שום זכות במה שעשה זה לעצמו מסחר עם הסיקיראציע והוא ריוח של מסחר והלא גוף הבית הוא של הבעה”ב והוא שורפו ואיך יעלה עה”ד שהוא ירויח ע”י שזה עשה לעצמו מסחר מבחוץ וגובה דמי ההיזק גם מאחרים שיופטר השורף עי”ז ולכן לענ”ד גם מסברא פשוט דהשורף חייב לשלם להבעה”ב אם עבור עצמו ואם עבור חבורת האסיקראציע ואם הוא יקחהו לעצמו ולא יתן לבעלי האסיקראציע מה לו להשורף בזה וכמש”ל.
הרי שלדעתו אין הכסף שמתקבל מהביטוח עבור הנזק, אלא סכום שבא כתוצאה מהסכמים.
ובשו”ת שואל ומשיב מהדורה תניינא חלק ג סימן קכח, הביא שאלה שנשאלו חכמי ברוד על מי שמבטח נכס חברו:
נתתי לבי לעיין במה שהגידו לי שאירע מעשה ב”ק בראד אחד שכר דירה אצל בעה”ב אחד והנה השוכר נתיירא מפני הדליקה המצוי בעוה”ר אמר להבעה”ב שישלם בעד הבית סוקראציע כנהוג אשר אם חלילה יקרה מקרה כי תצא אש ח”ו משלמין לו מן הקאסע כפי ערך סוקראציע שלו וזה לא רצה ובהיות כי גם איש אחר יכול לשלם שכר הסיקראציע ומי שמראה מכתב אשר ינתן לו מהקאסי בעד התשלומין שכר הסקראציע לו משלמין והנה הלך השוכר ונתן שכר הסיקיראציע…
והנה ביני לביני אירע שיצא אש ונשרפו בתים רבים ובתוכו גם הבית הלז ר”ל ועתה טוען השוכר כי הסיקראציע שייך לו וזה הבעה”ב טוען כי שייך לו והלכו להב”ד והורו ששני שלישים יקח הבעה”ב ושליש אחד ינתן להשוכר…
חכמי ברודי פסקו בדרך של פשרה, לחלק שליש לשוכר ושני שליש למשכיר, ונדון שם בשו”מ וכן נדון באו”ש שלהלן.
אור שמח הל’ שכירות פ”ה הלכה ה”ו
נשאלתי, מי ששכר בית מחבירו, והוא דר בה, והבטיח את הבית בחברת אחריות משריפה אם ישרף, ונשרף הבית, מי יקח השאראנץ, אחרי כי החוק אשר לא יוכל אדם להבטיח בית של אחר וליקח אח”כ השאראנץ, בלתי שיהיה שלו, או שידור בתוכה[11], וזה טוען ואומר אני שלמתי התשלומין להחברה בכל שנה כפי החוק, ולכן הדמים שלי, וזה טוען דמי ביתי אני נוטל, מה יעשו ב”ד בזה.
בעל אור שמח מביא ראיה ממשנה בב”מ לה ע”ב:
השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל ישלם לשוכר אמר רבי יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו אלא תחזור פרה לבעלים.
ואומר האו”ש: “כן הכא, אף ע”פ שהשוכר השיג מי שקיבל אחריות שריפת הבית, והוא נותן דמים להחברה, בכ”ז שייך התשלומין לבעלים”, והמשנה מדברת בכל מקרה, בין אם היתה לו רשות להשאיל ובין אם לא היתה לו רשות להשאיל.
אבל למסקנה מחלק האו”ש ואומר שבפרה, לא השאיל על מנת שאם תמות ישלם, מה שאין כן בדמי ביטוח הרי על מנת שישלמו לו הוא עשה את הפוליסה. (ע’ נחום רקובר, עושה עושר ולא במשפט שער שני פרק שביעי “ביטוח נכס הזולת” ע’ 60)
למעשה כתב בפתחי חושן חלק ד (שכירות) פרק ו:
השוכר שביטח את הבית על חשבונו, שלא בציווי המשכיר, ונפל או נשרף, נראה דעת רוב הפוסקים שהפיצוי שמקבל מחברת הביטוח שייך לו ולא למשכיר, ויש אומרים שחולקים ביניהם[12].
על רוב הפוסקים מקובל שהביטוח הוא עסקה שבין המבטח למבוטח ולא תשלום נזק. אבל לאור עקרון השיפוי שנקבע בחוק יש להעלות את השאלה מחדש. בביטוח יש “עקרון השיפוי” – Indemnity – Principle, מונח בביטוחי רכוש ואחריות חוקית – עקרון שנועד להבטיח שהמוטב לא יקבל מחברת הביטוח במקרה של נזק סכום העולה על ההפסד הממשי שנגרם לו (כדי שהנזק לא יהיה “כדאי” למבוטח). עקרון זה קובע, כי תשלום תגמולי הביטוח (הפיצוי) על ידי חברת הביטוח בעקבות מקרה הביטוח (נזק) ייעשה באופן שיביא את המוטב כל שניתן למצב שהיה נמצא בו אלמלא קרה מקרה הביטוח. מעקרון השיפוי נגזרים עקרון התחלוף וביטוח הכפל. עקרון זה אינו חל בביטוח אדם שם אי אפשר להחזיר את המצב לקדמותו לאחר נזק. כך ששאלה זו אינה מעשית לכאורה.
בנוסח המקורי של הצעת חוק הביטוח, אדם היה רשאי לבטח נכס אשר אינו שייך לו, ולזכות בשיפוי על אף שלא נגרם לו כל נזק, או לזכות בשיפוי בשיעור החורג מן הנזק שנגרם לו. בפיצוי כזה היה כדי להעשיר את המבוטח. זאת בניגוד למטרת הביטוח, היא השבת מצבו לקדמותו. רק לאחר מאבק עיקש מצד חברות הביטוח, הוספו לנוסח החוק מלים אשר שינו את ההסדר שהוצע במקור. שינוי זה הכניס לחוק באופן מפורש את עקרון השיפוי, לפיו המבוטח לא יוכל לקבל ממבטחו, תגמולי ביטוח העולים על נזקיו.
אמנם עקרון השיפוי לא תמיד נשמר במלואו, ראה כאן דיון בבית המשפט העליון על חיובם של שני מבטחים שביטחו שני אנשים בביטוח אחד[13] (במקרה אחד, במקרה שני פרצה שריפה במפעל חוטים, האם שתי החברות משתתפות בתשלום התגמולים. בעלי החוטים היו מבוטחים במגדל. בעל המפעל היה מבוטח בחברת הביטוח מנורה). בשני המקרים התעוררה בין המבטחים השאלה אם מבטח ששילם למבוטח שלו את מלוא תגמולי הביטוח זכאי לקבל השתתפות בתגמולי הביטוח מהמבטח האחר, אף על פי שבכל אחת מהפוליסות המבוטח הוא אדם אחר. כך שדיון על עקרונות ההלכה תמיד יהיה מעשי[14] אף אם לכאורה במקרה פשוט, תמיד יקבע דינא דמלכותא[15].
יש להעיר שעיקרון השיפוי אינו תופס בביטוח חיים ובביטוח תאונות אישיות במקרים שאי אפשר לאמוד את הנזק למשל באובדן אבר.
יתר על כן יש יש ביטוח לפי ערך מוסכם, וזה לא לפי עקרון השיפוי כיון שמדובר בדבר שיש קושי אובייקטיבי לקבוע את סכומי הביטוח, כמו בחפצי אומנות. במקרה זה משולם הסכום של הפוליסה ללא תלות בערך הדבר. ובזה תהיה הנחת האחרונים לכאורה נכונה, שאין התשלום תשלום עבור הנזק.
חלק מהנפ”מ למעשה תלויות בחוק ובהבנת החוק. חלק מהנפ”מ נופלות עקב עיקרון השיבוב או התחלוף: כלומר חברת הביטוח ששלמה לך על נזק, זכותה לתבוע את המזיק. לכן אסור לאדם להתחייב לשכנים שגרמו נזק לדירה שלא יתבע אותם. אם יתחייב, חברת הביטוח תוכל לתבוע אותו. לכן לאור זה יש לדון מה שכתב פתחי חושן חלק ג (פקדון ושאלה) פרק ח – תשלומי השומרים סעיף יח:
דעת כמה פוסקים שאם היה החפץ מבוטח, אף על פי שהמפקיד מקבל פיצוי מחברת ביטוח, אין השומר נפטר מתשלומים[16].
כך שכל הנפ”מ שנדונו לעיל, מצד אחד, צריך לבדוק אותן לאור הפוליסות היום, סוגי הביטוח והחוק כיום. אבל מאידך, גם דבר שלכאורה ברור בחוק, יש מצבים לא ברורים שמגיעים לבית המשפט שמחייבים דיון עקרוני דוגמת הענינים שנדונו כאן.
נספח:
חוק חוזה הביטוח תשמ”א-1981
- (א) בוטח נכס בפני סיכון אחד אצל יותר ממבטח אחד לתקופות חופפות, על המבוטח להודיע על כך למבטחים בכתב מיד לאחר שנעשה ביטוח הכפל או לאחר שנודע לו עליו.
(ב) בוטח נכס ביטוח כפל ועלה סך-כל סכומי הביטוח באופן בלתי סביר על שווי הנכס, רשאים המבוטח וכל אחד מהמבטחים, בכל עת בתקופת הביטוח, לדרוש הפחתת סכומי הביטוח עד לשווי הנכס בשעת הדרישה; נדרשה הפחתה זו, יפחתו סכומי הביטוח לפי היחס שביניהם, ובמקביל יפחתו גם דמי הביטוח מיום הדרישה.
(ג) בביטוח כפל אחראים המבטחים כלפי המבוטח יחד ולחוד לגבי סכום הביטוח החופף.
(ד) המבטחים ישאו בנטל החיוב בינם לבין עצמם לפי היחס שבין סכומי הביטוח.
בנוסח המקורי של הצעת חוק הביטוח, אדם היה רשאי לבטח נכס אשר אינו שייך לו, ולזכות בשיפוי על אף שלא נגרם לו כל נזק, או לזכות בשיפוי בשיעור החורג מן הנזק שנגרם לו.
בפיצוי כזה היה כדי להעשיר את המבוטח. זאת בניגוד למטרת הביטוח, היא השבת מצבו לקדמותו.
רק לאחר מאבק עיקש מצד חברות הביטוח, הוספו לנוסח החוק מלים אשר שינו את ההסדר שהוצע במקור. שינוי זה הכניס לחוק באופן מפורש את עקרון השיפוי, לפיו המבוטח לא יוכל לקבל ממבטחו, תגמולי ביטוח העולים על נזקיו.
בהערה הובא מקרה ששני אנשים שונים ביטחו את אותו חפץ, ולשניהם זיקת ביטוח. עיקר המחלוקת בסוגיה זו סבה על השאלה, האם הוראת סעיף 59 האמורה חלה רק כאשר יש כמה פוליסות ביטוח אשר יש בהן מבוטח אחד, כפי שטענה סיגנא, או שמא הוראה זו עשויה לחול גם במצב של מבוטחים אחדים, כפי שגרסה מגדל.
בית משפט השלום (השופט א’ קדר) קיבל את עמדתה של סיגנא, וקבע כי סעיף 59 לחוק חוזה הביטוח אינו חל על המקרה. בית המשפט קבע לענין זה, כי הוראת סעיף 59 חלה רק מקום בו מדובר במבוטח אחד אשר ביטח את אותו נכס מפני אותו סיכון אצל מבטחים שונים לתקופות חופפות. מגדל ערערה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, במסגרת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתביעת סיגנא. בית המשפט המחוזי (השופטים א’ אבן ארי, ד’ בר אופיר, ח’ אביטוב) דחה את הערעור, ואישר את מסקנתו של בית משפט השלום. שאלה זו כאמור, הגיע לפתחו של בית המשפט העליון.
לשון החוק:
פרק ד’: ביטוח נזקים
סימן א’: ביטוח נכסים
מהות הביטוח
- (א) בביטוח נכסים חייב המבטח לשפות בעד נזק שנגרם למבוטח או למוטב מחמת שהנכס המבוטח אבד או ניזק.
(ב) הנכס המבוטח יכול שיהיה של המבוטח או של זולתו.
היקף החבות
- (א) חובת השיפוי של המבטח תהיה כשיעור הנזק שנגרם ובלבד שלא תעלה על הסכום שנתחייב בו בחוזה (להלן – סכום הביטוח); סכום הביטוח – למעט סכום ביטוח הנקוב במטבע חוץ או במטבע ישראלי הצמוד למטבע חוץ – ישתנה בהתאם לשינויים במדד המחירים לצרכן, המתפרסם מדי פעם מטעם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – או במדד אחר שמתפרסם כאמור ושהצדדים הסכימו עליו – בין המדד שפורסם סמוך לפני כריתת החוזה לבין המדד שפורסם סמוך לפני קרות מקרה הביטוח.
…
ביטוח כפל
- (א) בוטח נכס בפני סיכון אחד אצל יותר ממבטח אחד לתקופות חופפות, על המבוטח להודיע על כך למבטחים בכתב מיד לאחר שנעשה ביטוח הכפל או לאחר שנודע לו עליו.
(ב) בוטח נכס ביטוח כפל ועלה סך-כל סכומי הביטוח באופן בלתי סביר על שווי הנכס, רשאים המבוטח וכל אחד מהמבטחים, בכל עת בתקופת הביטוח, לדרוש הפחתת סכומי הביטוח עד לשווי הנכס בשעת הדרישה; נדרשה הפחתה זו, יפחתו סכומי הביטוח לפי היחס שביניהם, ובמקביל יפחתו גם דמי הביטוח מיום הדרישה.
(ג) בביטוח כפל אחראים המבטחים כלפי המבוטח יחד ולחוד לגבי סכום הביטוח החופף.
(ד) המבטחים ישאו בנטל החיוב בינם לבין עצמם לפי היחס שבין סכומי הביטוח.
נושא זיקת הביטוח:
קשר כלכלי בין בעל פוליסה לבין הנכס המבוטח המצדיק עריכת פוליסת ביטוח ניתן לבטח בביטוחים מסויימים רק נכס שלגביו יש לבעל הפוליסה זיקת ביטוח. זיקת ביטוח קיימת גם בין בני זוג עובד ומעביד וכדומה.
זיקת ביטוח היא העניין הכספי שיש לאדם או לחברה על פי כללי היושר בשימורו ובקיומו של נשוא הביטוח.
חוק חוזה הביטוח, תשמ”א-1981 מתייחס לזיקת הביטוח רק בעת קרות הנזק או האובדן. ההנחה הרווחת היא כי אם לא קיימת זיקת ביטוח הרי שבסיס החוזה הינו הימור והחוק אינו מאפשר אכיפה של חוזה הימור או חוזה הנוגד את תקנת הציבור.
גם בביטוח חיים דורש החוק הסכמתו של אדם זולת המבוטח, שמקרה הביטוח הוא מותו, משמע חייבת להתקיים זיקת ביטוח. בביטוח חיים נחשב האדם כבעל זיקה כספית (בלתי מוגבלת) לחייו שלו ולפיכך הוא רשאי לבטחם בכל סכום.
המחלוקות בין הצדדים בשאלת הנזק בגין מקרה הביטוח עוררה צורך לדיון בסוגיית זיקת ביטוח.
סוגיה זו זכתה לליבון בפסק – דינו של כב’ השופט שאול מנהיים מיום 15/11/10 בת”א 5744/06 ד.ל.ט.ה פוד בע”מ ואח’ נ’ אריה חברה ישראלית לביטוח בע”מ והדברים שנקבעו שם מקובלים עלי: “כידוע, עם כניסתו לתוקף של חוק חוזה הביטוח… שהכניס שינויים רבים ויש האומרים מהפכניים בדיני הביטוח בישראל, בוטלה הדרישה לזיקת ביטוח כפי שנקלטה במשפטנו מהמשפט המקובל הבריטי. במקומה באה הדרישה (בנוגע לביטוחי רכוש) כי הביטוח יכסה את נזקו של המבוטח או המוטב עקב קרות מקרה הביטוח (הנכס המבוטח אבד או ניזוק, כלשון המחוקק), אולם הנכס המבוטח יכול שיהיה של המבוטח או של אדם אחר (סעיף 55 לחוק חוזה הביטוח). עסקינן בהוראות חוק ברורות ומפורשות המנתקות את דרישת הקשר הקנייני בין המבוטח לבין הנכסים נשוא הביטוח, ומחליפות אותה בדרישה גמישה המסתפקת בכך שהמבוטח או המוטב יינזקו בקרות מקרה הביטוח שבו יאבד או יינזק הנכס המבוטח.
קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זיקת ביטוח:
[1] בהסטוריה של הביטוח: חברת “יהודה” החברה הישראלית הראשונה נקראה “יהודה, חברה לאחריות ובטחון בע”מ”, חברת מנורה נקראה “מנורה חברה לאחריות ולביטוח משנה בערבון מוגבל”, חברת “הסנה” נקראה בתחילת דרכה “הסנה חברה ארץ ישראלית לאחריות בע”מ”
[2] ראה גם באתר עולמות, שיעור בענין ביטוח בהלכה
[3] פתחי חושן חלק ג (פקדון ושאלה) פרק ח – תשלומי השומרים סעיף יח, בהערה נה. פתחי חושן חלק ד (שכירות) פרק ו. משפטיך ליעקב ח”ה לו,ג; ח”ב לב ד-ו.
[4] ראה קובץ שערי צדק, כרך ז’ ע’ 58 מהרב זלמן נחמיה גולדברג זצ”ל.
[5] כל אלו נדונו בכתר כרך ב’ מעמ’ 223 “עקרונות הלכיים בהסכמי ביטוח”, הרב יהודה פרומן.
[6] אור שמח הלכות שכירות פרק ה’, פתחי חושן (ח”ד) דיני שכירות קרקע (פרק ו סעיף יט) ובהערה מד שם. לפי סעיף 55 בחוק חוזה הביטוח “הנכס המבוטח יכול שיהיה של המבוטח או של זולתו”
[7] שו”ת בנין אב, הרב בקשי דורון, ח”א חו”מ סי’ ע’.
[8] ע’ משפטיך ליעקב ח”א יח,ג; ח”ז ו,ד.
[9] כן הביא הכפתור ופרח בפרק מד. והביאו רדב”ז בתשובה ח”א סי’ תצז וחלק עליו וכתב שאין לסמוך על היתר זה.
[10] ביוגרפיה – מהרש”ם: רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון, המהרש”ם, נולד בשנת ה”א תקצ”ה (1835) באזור גליציה שבפולין ושם נפטר בשנת ה”א תרע”א (1911). הוא נחשב לגדול הדור בהלכה. לאחר פטירתו של ר’ יצחק אלחנן ספקטור מקובנה נחשב המהרש”ם פוסק הדור.
[11] “זיקת ביטוח”.
[12] וראה שם באריכות בנושא זה.
[13] עיקר המחלוקת בסוגיה זו סבה על השאלה, האם הוראת סעיף 59 האמורה חלה רק כאשר יש כמה פוליסות ביטוח אשר יש בהן מבוטח אחד, כפי שטענה סיגנא, או שמא הוראה זו עשויה לחול גם במצב של מבוטחים אחדים, כפי שגרסה מגדל.
[14] דיון זה הוא דוגמא לכך שאף במקרה שלכאורה החוק הוא 67ברור, ודינא דמלכותא דינא, בכל זאת צריך לברר את המקרה גם על פי ההלכה, וגם משום חוק יסודות המשפט הקובע: “ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של המשפט העברי ומורשת ישראל”.
[15] חוק חוזה הביטוח תשמ”א-1981
- (א) בוטח נכס בפני סיכון אחד אצל יותר ממבטח אחד לתקופות חופפות, על המבוטח להודיע על כך למבטחים בכתב מיד לאחר שנעשה ביטוח הכפל או לאחר שנודע לו עליו.
(ב) בוטח נכס ביטוח כפל ועלה סך-כל סכומי הביטוח באופן בלתי סביר על שווי הנכס, רשאים המבוטח וכל אחד מהמבטחים, בכל עת בתקופת הביטוח, לדרוש הפחתת סכומי הביטוח עד לשווי הנכס בשעת הדרישה; נדרשה הפחתה זו, יפחתו סכומי הביטוח לפי היחס שביניהם, ובמקביל יפחתו גם דמי הביטוח מיום הדרישה.
(ג) בביטוח כפל אחראים המבטחים כלפי המבוטח יחד ולחוד לגבי סכום הביטוח החופף.
(ד) המבטחים ישאו בנטל החיוב בינם לבין עצמם לפי היחס שבין סכומי הביטוח.
[16] ראה שם בהערה נה באריכות.