א. מעמד העובר בדיני ממונות

ב”ה

המעמד האישי בהלכה – העובר בדיני ממונות

הקדמה:

המעמד האישי של העובר, שייך לכמה וכמה נושאים: ראשית האם הוא כבר אדם, בשאלת זכותו לחיים, איסור רציחה אם שייך כלפניו. שאלות בדיני ממונות כגון: האם הוא ישות משפטית לגבי קנינים, האם יתכן להקנות לו רשות, האם יורש, האם אפשר למנות לו אפוטרופוס, שאלות הקשורות לדיני נזיקין לעובר ועוד. כמו כן יש שאלות שקשורות לאבן העזר, כמו יחוסו לאם ולאב. וכן יש ראשונים שפוסקים שהאומר לחברו אם ילדה אשתך נקבה תהיה מקודשת לי, והוכר עוברה, שמקודשת (ע’ רמב”ם אישות ז’ טז). וכן נפ”מ לדיני יורה דעה, לגבי מעוברת שנתגיירה, מה מעמד העובר לגבי גירות.

בשלשת השיעורים הקרובים נדון במעמד האישי של העובר. בשיעור הראשון נדון בשאלת המעמד שלו בהלכות חושן משפט. האם הוא ישות משפטית שיכולה לקנות על ידי שמקנים לו. האם הוא יכול לירש, את אביו או לקבל בירושה מאדם זר על ידי מתנת שכיב מרע וכד’. האם הוא “עצמאי” או שהוא שייך לאמו או לאביו? האם ניתן למנות לו אפוטרופוס. לא נעסוק בשאלה מאיזה שלב של ההריון העובר נחשב כראוי לזכיה, האם רק מיום ארבעים להריון, וכיום השאלה היא האם גם לעובר מוקפא יש לו גדר ירושה (השם “עובר” לביצית מופרית, מטעה)[1].

בשיעור השני נדון בזכות העובר לחיים. האם הוא נחשב לאדם, האם הוא חי? האם יש לו בעלים? האם יש איסור רציחה לעובר וכו’.

בשיעור השלישי נדון לגבי יחוס העובר, והשלכות בירור זה לגבי מקרים שונים בפונדקאות.

האם עובר הוא אדם, נפש?:

האם בכלל העובר נקרא אדם[2]? שאלה זו נוגעת לאיסור רציחת עובר, שנרחיב בשיעור הבא, שהיא נדונה בסוגיה סנהדרין נז ע”ב:

אשכח רבי יעקב בר אחא דהוה כתיב בספר אגדתא דבי רב בן נח נהרג בדיין אחד ובעד אחד שלא בהתראה מפי איש ולא מפי אשה ואפילו קרוב משום רבי ישמעאל אמרו אף על העוברין… מאי טעמיה דרבי ישמעאל דכתיב שפך דם האדם באדם דמו ישפך איזהו אדם שהוא באדם הוי אומר זה עובר שבמעי אמו.

וכתב על זה שו”ת חוות יאיר סימן לא, שמכאן ראיה שהעובר נקרא אדם:

ונהי דאיש לא מקרי מ”מ אדם מקרי וראיה דאיכא מ”ד דמחייב בן נח גם על העוברין ממ”ש שופך דם האדם באדם בפרק ד”מ נ”ז ע”ב.

אבל העמק שאלה פרשת וזאת הברכה שאילתא קסז אות יז כתב ההיפך:

עוד ראיה דעובר אינו בכלל אדם שבתורה מדאי’ בסנהד’ ד’ נ”ז משו’ ר”י אמרו אף על העוברין שנאמר שופך דם האדם באדם איזו אדם שבאדם הוי אומר זה עובר שבמעי אמו, ואי אי’ דעובר בכלל אדם למ”ל קרא דאדם באדם לכתוב שופך דם האדם דמו ישפך, אלא ודאי לא נקרא עובר אלא אדם שבאדם ולא אדם סתם.

שאלה זו נוגעת גם לסיבה שבגללה אנו מחללים שבת עבור עובר, האם משום שהוא כבר נקרא אדם, וצריך להצילו בחילול שבת, או מטעם אחר: משום ש”חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה” שייך גם בעובר. ע’ רמב”ן תורת האדם שער המיחוש – ענין הסכנה, ששאלת חילול שבת אינה נוגעת לשאלת ההגדרה שלו אם הוא אדם או נפש, שהרי צריך להציל בחילול שבת גם אם עדין אין לו אפילו ארבעים יום לעיבור:

אפילו הכי לענין שמירת מצות מחללין עליה, אמרה תורה חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה. הלכך אפי’ בהצלת עובר פחות מבן ארבעים יום שאין לו חיות כלל מחללין עליו כדעת בעל הלכות.

ומוסיף הר”ן (על הרי”ף) יומא ג, ב:

ואיכא מ”ד שאין מחללין משום נפלים אלא עוברה שהריחה חששה דמיתה דידה היא שכל המפלת בחזקת סכנה היא.

אנו דנים האם יש לעובר מעמד עצמאי לגבי נפקות משפטית, לכאורה זה תלוי בשאלה האם עובר ירך אמו או עובר לאו ירך אמו. בכמה וכמה סוגיות מובאת המחלוקת אם עובר ירך אמו או לאו ירך אמו, ובכמה סוגיות[3] הראשונים העלו הראשונים שהיא תלויה בשאלה אם עובר ירך אמו או לא. בשאלה זו יש מחלוקת תנאים, ומחלוקת הראשונים באילו ענינים זה נאמר, וכן מחלוקת בדעת הרמב”ם. ע’ חולין נח, א:

דתנן ולד טרפה ר’ אליעזר אומר לא יקרב לגבי מזבח ר’ יהושע אומר יקרב במאי קא מיפלגי כשעיברה ולבסוף נטרפה רבי אליעזר סבר עובר ירך אמו הוא ור’ יהושע סבר עובר לאו ירך אמו הוא.

לכאורה גם שאלתנו האם יש לו ישות משפטית בפני עצמו צריכה להיות תלויה בשאלה זו, אם העובר הוא חלק מן האם או עצמאי.

אלא שבראשונים משמע שאין קשר הכרחי בין כל הענינים שלהם קשורה שאלת עובר ירך אמו.

ראה אנצקלופדיה הלכתית רפואית ערך עובר:

ויש מי שסבורים, שאין קשר הכרחי בין השאלה היסודית הזו לבין פרטי דינים שונים, ואף הסבורים שעובר ירך אמו, אין זה משפיע על מעמדו של העובר ביחס לזכיה, קידושין, טומאה וטהרה, דיני נפשות וכיו”ב, אלא שמחלוקת זו נוגעת רק ביחס לדינים או שינויים חדשים שמתרחשים בעת הריונה של האשה, ואין קשר בין מחלוקת זו לבין הגדרת מהותו של היילוד, אם הוא נגרר אחרי אמו או אחרי אביו לענייני יוחסין ופסול; או שמחלוקת זו מתייחסת רק לעניינים הנוגעים למציאות, שכן מצד אחד התפתחותו וחיותו של העובר היא באופן שונה מהאם, ומצד שני העובר תלוי באמו, אבל ביחס לעניינים הנוגעים למעמדו המשפטי של העובר, לכל הדעות הוא בבחינת ירך אמו, והיינו שהוא נגרר אחרי אמו, כי אין לו עצמו כל דעה ולא אפשרות לפעולה עצמית[, ולפיכך נוגעת המחלוקת היסודית אם עובר ירך אמו או לא רק למצבים מיוחדים שנימנו בש”ס, ולא לכל השאלות הנוגעות למעמדו הבסיסי של העובר.[4]

ולגבי דיני ממונות:

שנינו במשנה בנדה מד ע”א-ע”ב:

תנוקת בת יום אחד מטמאה בנדה בת י’ ימים מטמאה בזיבה תנוק בן יום אחד מטמא בזיבה ומטמא בנגעים ומטמא בטמא מת וזוקק ליבום ופוטר מן היבום ומאכיל בתרומה ופוסל (את) [מן] התרומה

ולאו דוקא יום אחד אלא אפילו שעה אחת, כבר נוחל, ואם אמו מתה יורש אותה, ואם מת אחריה מנחיל לאחיו מן האב. המשנה באה למעט עובר שאינו מאכיל בתרומה בת ישראל שנישאת לכהן ומת, וכ”כ הרמב”ם בפירוש המשנה שם:

…כל זה מפני שהוא בן יום אחד, אבל אלו היה עובר היה מותר לעבדים לאכל מחמת הבנים הכשרים עד שיולד החלל הזה, לפי שהכלל שהוא למעשה אין קנין לעובר. ואמרו נוחל ומנחיל רוצה לומר נוחל מן האם ומנחיל לאחין מן האב, והמשל בזה כגון שמתה אמו ביום לידתו הרי הוא יורש נכסיה, אם מת הוא אחר כך באותו היום עצמו יירשוהו אחיו מאביו, ויעברו נכסי אם הקטן הזה לאחיו מאביו בגלל היום האחד.

אם כן אין קנין לעובר, ואינו יורש.

ביבמות (דף סז ע”א) ובבא בתרא (דף קמב ע”א) נחלקו תנאים, האם עובר יורש בהיותו עובר אם לאו. על אף שלכל הדעות כשיוולד העובר יירש את חלקו, ויחולו עליו כל כללי הירושה ואף שנולד לאחר מיתת המוריש, הרי שבהיותו עובר, נחלקו תנאים, רבי יוסי וחכמים, עיי”ש[5].

מצינו בגמרא (בבא בתרא קמב ע”א) ארבע שיטות עיקריות בדינו של עובר בזכיית נכסים:

• שיטת רב נחמן שאם הקנה לעובר על מנת שיזכה בנכסים לאלתר לא קנה אבל אם הקנה לעובר על מנת שיקנה לכשייצא לאויר העולם קנה לכשיצא לאויר העולם.
• שיטת רב הונא שאין עובר קונה כלל בין אם הקנה לו לאלתר ובין אם הקנה לו לכשיולד
• שיטת רב ששת שעובר קונה ואפילו כשהקנה לו לאלתר ויש בעלות לעובר בנכסים.
• שיטת רבי יוחנן דף קמב ע”ב שכשמזכה לסתם עובר אין עובר קונה אבל המזכה לעובר שהוא בנו קונה ואפילו בעודו עובר משום שדעתו של אדם קרובה אצל בנו.

גם להלכה נחלקו הראשונים בשאלה זו.

שיטת אביי (קמב ע”א) שגם הסוברים שאין עובר קונה היינו רק כשהקנו לו את הנכסים בקנין על ידי אחר אבל אם נפלה ירושה לעובר לכולי עלמא זכה בירושה גם בעודו עובר שכן ירושה דממילא שונה.

ע’ טור חושן משפט סימן רי שלהלכה נחלקו הראשונים אם יש ירושה לעובר:

כשם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כך אין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם כמו המזכה לעובר ואפילו שהוכר העובר חשוב לדבר שלא בא לעולם והמוכר או המזכה לו לא קנה וכתב הרמ”ה אפילו אמר לכשיולד לא קנה אבל ר”ח אמר שאם אמר לכשיולד קנה ולזה הסכים א”א ז”ל…

ופסק ר”ח דה”ה נמי בירושתו שאין לעובר זכייה בה אף על פי שבאה לו מאיליה וכ”כ הרמ”ה ז”ל לא שנא הבן בירושת אביו ל”ש בשאר יורשין והראב”ד ז”ל כתב שיש לו זכייה בירושתו כיון שבאה לו מאיליה וכ”כ א”א הרא”ש ז”ל.

כאן מצאנו מחלוקת לגבי דיני ממונות, אם עובר יכול לזכות בממון וכן האם העובר זוכה בירושה לכאורה זה תלוי האם העובר יש לו מעמד עצמאי או שהוא חלק מן האם[6].

בדבר זה נחלקו להלכה הרמב”ם והראב”ד, רמב”ם תרומות ח, ד:

בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה בשביל העובר, שהילוד הוא שמאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל, לפיכך אם היה העובר חלל אינו פוסל העבדים אלא אוכלין בגלל אחיו הכשרים עד שיולד זה החלל ויאסרו העבדים מלאכול.

כלומר, לדעת הרמב”ם עובר חלל אינו פוסל כיון שאין לו זכיה בירושה, ולכן עובר אינו פוסל מתרומה.

השגת הראב”ד:

בת ישראל שנשאת לכהן וכו’ עד ויאסרו העבדים מלאכול. א”א מאי לפיכך ואם אינו מאכיל אפ”ה פוסל דקי”ל עובר אית ליה זכייה ואפילו במתנת אביו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו וכל שכן בירושה הבאה מאיליה הילכך העבדים אינן אוכלין מפני חלקו של חלל.

הרי שלדעת הרמב”ם אין לעובר ירושה ואילו לדעת הראב”ד יש לעובר זכיה בירושה.

וכן דעת רי”ף יבמות כב, ב שאין לעובר זכיה:

העובר פוסל ואינו מאכיל דברי ר’ יוסי דקסבר דעובר במעי זרה זר הוא ואית ליה קנייה ולפיכך פוסל בעבדים מלאכול בתרומה בשביל היורשים מפני חלקו שהוא זר ולית הלכתא כוותיה אלא כרבנן דאמרי אין לעובר קנייה ואין לו חלק עד שיולד הילכך אפי’ במעי גרושה לא פסיל להו לעבדים עד שיולד…

(הרב רצון ערוסי תחומין ל’): הנפקות בין השיטות היא לגבי ירושה שהושבחה ע”י היורשים לאחר מות המוריש. ההלכה היא שכל היורשים זוכים שווה בשווה באותו שבח (רמב”ם הל’ נחלות ט,א; שו”ע חו”מ רפז,א), קטנים וגדולים כאחד, גם אם העזבון הושבח ע”י מי מהיורשים (רמב”ם שם ה”ב; שו”ע שם). אם זוכה העובר בירושה רק מעת צאתו לאוויר העולם, הרי שהשבח שהושבח העזבון עד אז, אין לו בו חלק ונחלה. במקרה זה יזכו אחיו שהיו בחיים באותה עת, ואילו ממנו יוכלו לנכות את השבח של אותה תקופה.

האם שאלה זו היא מבחן לגבי השאלה האם הוא מוגדר כאישיות משפטית בעלת מעמד אישי? ע’ בפסק דין של הרב ציון אילוז בענין ירושת עובר שנולד לאחר מיתת אביו, שם דן גם על ירושת עובר מוקפא. וזה ודאי אין לו אישיות משפטית כל שהיא. הסברא היא כפי שכתב הרב אילוז שם:

ההיגיון והטעם היסודי לירושת העובר, הוא רק בגלל שיבוא לכלל וולד (ואז לכל הדעות הוא יורש), ולכן מקבל הוא כבר מעכשיו את מעמדו העתידי, כיוון שמעמד זה יבוא מאליו. היגיון זה דומה לסוגית “כל העומד ליגזז כגזוז דמי”, ו”כל העומד ליתלש כתלוש דמי”, ודומיהם, המוזכרים לרוב בש”ס. ואם כל העומד ליתלש נדון כבר מעכשיו כתלוש, על אף שנדרשת פעולת תלישה בידי אדם, קל וחומר, שעובר שעתיד להיוולד מאליו ומצבו העתידי הוא יותר ודאי, שיש להחשיבו כנולד כבר מעתה.

לפי הבנה זו, אין נפ”מ כלל מהו מצב ההתפתחות של העובר כעת. מה שיש לבחון זה רק האם הוא כבר נוצר, ועתידו כוולד הוא ודאי[7].

לכאורה לפי  שיטות אלו יש לדון האם ניתן למנות אפוטרופוס לעובר. נראה ברור שאם העובר יכול לרשת, הרי שצריך למנות אפוטרופוס על רכושו. אך אפילו אם אין לו זכות ירושה וקניה, יש צורך לעיתים למנות אפוטרופוס, לדוגמה, אם העובר צריך לעבור טיפולים רפואיים, ורוצים לחייב את האב לממן את הטיפולים, יש צורך למנות אפוטרופוס לשם כך[8]. ואכן בשו”ת הרשב”א חלק ב סימן שעא דן:

עוד שאלת מי שמת ויש לו בנים גדולים והניח אשתו מעוברת. ובאו גדולים לחלוק ביניהם כל הנכסים. והאלמנ’ מעכבת על ידם שמא זכר הוא ונוטל חלק בנכסי’ או שמא תאומים במעיה…  תשובה הדין עם האלמנה שאף על פי שאמרו שאין חוששין למיעו’, היינו דוקא שלא לפסול את העבדים מלאכול בתרומה. אבל שיטלו האחים את הנכסים כולם לא. שאם כן לקתה מדת הדין בכך שאם תלד זכר נמצא מפסיד כל חלקו דלמא שמטי האחים ואכלי כל חלקו של זה.

ותדע לך שאין למדין דין הירושה מדין עבדים שאוכלין בתרומה שהרי לרבנן דקיימא לן כותייהו דאמרי שאין זכיה לעובר הא אמ’ יש לו בנים אוכלין בשביל בנים. אין לו בנים אוכלין בשביל אחים. אין לו אחין אוכלין בשביל משפחה. ולענין ירושה ודאי לא אמרי רבנן הכי שיוכלו האחים או בני משפחה ליטול הנכסים ולומר עכשו אין זכיה לעובר ונטול את הנכסים אנו עד שיצא הוולד לאויר העולם. אלא שאם באו האחים הילודים ליטול חלקם עושים להם כרב נחמן ומעמידין אפטרופוס לעובר ליטול את חלקו עד שנדע אם זכר אם נקבה.

הרי הרשב”א כותב שיש הבדל בין דין הירושה לבין אכילת תרומה, שאף שהוא אינו יורש ולכן לגבי תרומה אינו פוסל, אבל ודאי יש לו ירושה שצריך למנות עליה אפוטרופוס. וצריך עיון מה הגדר הירושה הזו כשעדיין הוא לא זכה. ואולי זה מן גדר של שעבוד לגבי האחים לתת לו את חלקו כשיוולד.

הוסיף בשו”ת שאילת-דוד (אה”ע סי’ ל):

בביאור המחלוקת, אם יש לעובר זכייה בירושה הבאה מאליה – צריך לדעת דלדברי כולם, אפילו למאן דסובר, שעובר אין זכייה אף בירושה הבאה מאליה, עכ”ז, אין חלק העובר הפקר, וגם שארי היורשים אין להם זכות בחלקו. אלא דהעיקר, דאם נימא דהעובר, אין לו זכייה אף בנכסי אביו, עכ”ז אין חלקו הפקר להמשפחה ולשאר היורשים. אלא דהתורה שיעבדה את יתר היורשים, שיקנו הם חלק העובר, על מנת להקנותו להעובר, לאחר שיצא חי לאויר העולם, עם כל הפירות שיעשה חלקו, עד שעה שייוולד.

לאחרונה עלתה השאלה גם בבית המשפט, האם ניתן למנות לעובר אפוטרופוס. לפי החוק בישראל על פי סעיף 1 לחוק הכשרות המשפטית הקובע “כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו”, עובר אינו יכול לזכות בזכויות וחובות שכן אלו קיימות רק משעת לידתו, יוצא מכלל הוא חוק הירושה הקובע זכות ירושה למי שנולד עד 300 יום לאחאר מותו של מורישו.

על פי חוק הירושה הישראלי, סעיף 3(ב), מי שנולד 300 ימים לאחר פטירת אביו, דינו כדין מי שהיה בחיים במות המוריש, זולת אם הוכח שהורתו היתה אחר כן. כלומר, העובר יורש את אביו רק לאחר לידתו, ואולם הירושה חלה למפרע, מיום מותו של המוריש.

האם האב יכול לבקש בקשות בשמו של התינוק שטרם נולד? גם התשובה לכך שלילית.

סעיף 33 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות מאפשר אמנם למנות אפוטרופוס גם לעובר. זאת, בכל מקרה בו יהיה המחוקק סבור כי קיימת זכות של העובר, שלמען הגנה עליה יש למנות אפוטרופוס. כך למשל בסעיף 42(א) לחוק הירושה ניתן למנות לעובר אפוטרופוס על מנת לשמור על זכויותיו העתידיות. כך גם בסעיף 78 לפקודת הנזיקין, הדן בזכותם של תלויים לפיצויים עקב מות המפרנס, והעובר בכללן. (אלא שלפי קביעת בית המשפט, לא ניתן למנות לעובר אפוטרופוס על מנת שיחליט על חייו כל עוד הינו ברחם אמו).  (מתוך (leida.co.il)

על ההשוואה בין החוק לבין ההלכה ע’ הרב רצון ערוסי, תחומין ל’, זכות העובר בירושה וזכותו לחיים, שהוזכר לעיל.

לסיכום: גם בהלכה וגם במשפט הישראלי אין אמירה חד משמעית באשר למעמדו של העובר בתור אישיות משפטית. וכ”כ גם אלינסון, ובזק. וז”ל סוף הסיכום ההלכתי של בזק:

הדין הוא כי בת כהן שנישאה לישראל והניחה כשהיא מעוברת, הרי זו פסולה מאכילת תרומה, כנגד זה בת ישראל שנישאה לכהן והניחה כשהיא מעוברת, אינה אוכלת בתרומה אלא משייוולד העובר (יבמות סז, א). נמצא כי במקרה הראשון (בת כהן שנישאה לישראל) העובר אינו נחשב אדם, ואילו במקרה המקביל (בת ישראל שנישאה לכהן) העובר אינו נחשב אדם. הוא אשר אמרנו, העובר הוא יצור ביניים, הוא כבר הגיע לדרגת אדם מבחינה זו שהוא פוסל את אמו (הנשואה לישראל) מלאכול בתרומה, אולם טרם הגיע לדרגת אדם עד כדי שיוכל להכשיר את אמו (הישראלית שנישאה לכהן) לאכול בתרומה. “ילוד מאכיל, אינו ילוד — אינו מאכיל” (שם).

[1] כתב בש”ך (חו”מ סי’ ר”י ס”ק ב), שאף למ”ד עובר יורש זה רק לאחר מ’ יום, ובפחות מכן אין לו שם עובר כלל אלא מיא בעלמא. וע’ בפסק של הרב אילוז, באתר “פסקים” מאגר פסקי דין של בתי הדין לממונות. וע’ להלן.

[2] ע’ בזה אליקים אלינסון, סיני סז א-ב עמוד כ’ ואילך.

[3] ע’ לדוגמה: “א”ר יוחנן: הפריש חטאת מעוברת, רצה מתכפר בה, רצה מתכפר בולדה. – קסבר עובר לאו ירך אמו, והו”ל כמפריש שתי חטאות לאחריות” (תמורה כ”ה, א’). וכן לגבי שאלת מעוברת שנתגיירה, אם בנה צריך טבילה, קשור לסוגיה זו. וע’ חוות בנימין. שער ה – משפטי תורה, סימן סח. וע”ש עוד דוגמאות מש”ס.

[4] ע’ גם במאמרו של הרב יגאל שפרן “עובר הנמצא בגופה של נפטרת” הנמצא גם בספרית אסיף.

[5] ר’ יוסי סובר שהוא יורש, ולפיכך כהן שמת והניח את אשתו הישראלית מעוברת, לא יאכלו עבדיה בתרומה, מפני חלקו של עובר, שהעבדים הם של היורשים, וכיון שהעובר יורש יש לו חלק בהם, ואין לעובר כח להאכיל בתרומה, שעובר במעי זרה זר הוא. והעיד ר’ יוסי כן מפי שמעיה ואבטליון, וכך סובר ר’ שמעון בן יוחאי. וכן שנינו בברייתא, בגר שמת בלא יורשים וזכו ישראל בנכסיו, שאם שמעו שהיתה אשתו מעוברת, חייבים להחזיר, ואף אם הפילה אחר כך, אם רוצים הם לזכות בנכסים צריכים לחזור ולהחזיק בהם, ואין חזקתם הראשונה שהחזיקו בעוד העובר קיים מועילה, לפי שהעובר זוכה בירושה

[6] מצאנו זכין לאדם שלא בפניו לגבי גר קטן. כתובות יא, א: “אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין מאי קמ”ל דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו…” (אלא שדנו בסוגיה זו אם הגרות היא מן התורה, ואם לזכיה כזו לקטן יש תוקף מן התורה ואכמ”ל). ויש אחרונים שמשמע מהם שגם במעוברת שטבלה, אם נאמר שעובר לאו ירך אמו, הרי זה מדין זכיה לעובר.

[7] כעין זה כתב בשו”ת להורות נתן חלק יג סימן קכג ז.

[8] הביא מקרה זה הרב רצון ערוסי, תחומין ל’, זכות העובר בירושה וזכותו לחיים.