ב”ה
מעמד העובר – שייכותו ויחוסו להוריו
האם ניתן לדבר על שייכותו של העובר לאביו או לאמו? השאלות המעשיות הקשורות לבירור זה הן: האם האם יכולה למנוע טיפול רפואי מעובר, האם הוא “שלה”? האם האב חייב לשאת בהוצאות רפואיות של העובר “שלו”? האם האב יכול למנוע מהאם עישון או עשיית דבר מזיק לעובר? האם יכולה לסרב לניתוח קיסרי כשיתכן שיגרם נזק לעובר? האם הוא שייך לו או שייך לה?
מוסכם באחרונים שיש איסור להזיק לעובר. כתב שו”ת מהרי”ט חלק א סימן צז:
וכתב שם התוספות נהי דפטור על הנפלי’ אבל לא שרי וכו’ דהא דאסור מדין חבלה הוא.
וכן מבואר ברמב”ם גירושין יא, כה:
וכן גזרו חכמים שלא ישא אדם מעוברת חבירו ומניקת חבירו ואף על פי שהזרע ידוע למי הוא, מעוברת שמא יזיק הולד בשעת תשמיש שאינו מקפיד על בן חבירו…
מדין דמי ולדות המבואר בתורה בנוגף אשה ויצאו ילדיה שנותן לבעל, משמע לכאורה שהעובר שייך לבעל. ע’ רמב”ם חובל ומזיק ד, א:
הנוגף את האשה ויצאו ילדיה אף על פי שלא נתכוון חייב לשלם דמי ולדות לבעל ונזק וצער לאשה.
וכן בגמ’ ערכין ז, א מבואר שהתשלום הוא משום שהעובר הוא ממון של האב:
מתני’ האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד האשה שישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד האשה שנהרגה נהנין בשערה בהמה שנהרגה אסורה בהנאה.
גמ’ פשיטא גופה היא איצטריך ס”ד אמינא הואיל וכתיב כאשר ישית עליו בעל האשה ממונא דבעל הוא ולא ליפסדיה מיניה קמ”ל.
ובשו”ת עטרת חכמים אבן העזר סימן א:
ומדברי הגמרא בערכין דף ז’ ע”א מבואר כיון דעובר ממונא דבעל, יש במיתתו איסור מזיק, (ויעוין בתוס’ סוטה דף כ”ו ע”א ד”ה מעוברת עצמו כו’), ממילא נשמע דגם במזיק באבר העובר אף שנשאר חי, אם האב קיים והוי העובר ממונא דבעל חייב המפסיד אבר העובר מדין מזיק ממון חבירו.
וצריך עיון האם זה משום גזירת הכתוב, אבל הולד שייך לאשה, או משום שהוולד שייך לאב, (או מהותי שייך לאב, או משום שהוא ממון האם ומה שקנתה אשה קנה בעלה, ואם כן הרי זה לא יהיה נכון אם האשה התגרשה.)
וברמב”ן שמות כא, כב (פרשת משפטים):
(כב) כאשר ישית עליו בעל האשה – כשיתבענו הבעל בב”ד להשית עליו עונש על כך. לשון רש”י. ונכון הוא. וכן כאשר ייטב לך (בראשית מ יד), ורבים ככה. והכונה, כי הוא חייב בדמי הולדות כאשר ישית עליו הבעל, ולא כאשר תשית עליו האשה, כי אין לה חלק וזכות בהן… ולפי דעתי, בעבור שאין בולדות היזק ניכר, כי מי יודע אם יצליחו, אמר הכתוב אף על פי שאין כאן ממון תשלומין, נשים עליו עונש, והוא כמו קנס וממון שיטילו אחרים עליו על כרחו.:
משמע ברמב”ן שלאשה אמנם אין חלק בוולדות אלא רק לבעל. אבל לדעת הרמב”ם יש לעיין בדבר, ע’ רמב”ם חובל ומזיק ד, ב:
וכיצד משערין דמי ולדות שמין את האשה כמה היתה יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה ונותנין לבעל, אם מת הבעל נותנין ליורשיו, ואם נגפה אחר מיתת הבעל אף דמי ולדות לאשה.
השגת הראב”ד: ואם נגפה אחר מיתת הבעל אף דמי ולדות לאשה. א”א אין דבר זה מחוור מן ההלכה דאפילו לרבא דאמר בשחבל בה לאחר מיתת הגר זכיא לה איהי בגויהו הני מילי אשת הגר שאין לו יורשים דקדמה איהי וזכיא בגוייהו אבל אשת ישראל שיש לו יורשים לעולם הם ליורשיו.
ובאור שמח שם למד בדעת הרמב”ם שלא כמו דעת העטרת חכמים בדעתו, אלא ה”קמ”ל” של הגמרא אינו שאף שזה ממונו של בעל התורה אמרה להפסיד לו, אלא קמ”ל שאינו ממון של בעל אלא הוולדות הן ממון של האשה, ע’ אור שמח חובל ומזיק ד, ב:
“ואם נגפה אחר מיתת הבעל נותנין אף דמי ולדות לאשה”, נ”ב. רבינו מפרש הך דאמרו ערכין דף ז’ ע”א באשה שיצאה ליהרג דאין ממתינין לה עד שתלד, פשיטא, גופה היא, סלקא דעתך אמינא כו’ ממונא דבעל הוא ולא נפסיד מיניה קמ”ל. פירוש דקמ”ל דלאו ממונא דבעל הוי, אלא גופה, וכי חובל את גופה הרי משלם להאשה, אלא כי איתא בעל בשעת החבלה זכי ליה רחמנא לבעל ההריון, וזכות הבעל בהולדות בא בעת הנגיפה, אבל כי מת בעל בעת הנגיפה אז אין הולדות שייכים להבעל, שיהא שלו להורישן, והחובל משלם להאשה דמי הולדות, כחובל בגופה שמשלם לה.
אבל דעת התוספות ודעת הראב”ד שאם נגפה לאחר מיתת הבעל, התשלום יהיה ליורשי הבעל. וכתב האור שמח שזה אינו מסתבר שהולד שייך לבעל, שאם כן אף אם האשה עצמה מזיקה לעובר, אם נטלה סם להפלה, או שהזיקה לעובר אם לקחה סמים או עשנה וכד’ היא תצטרך לשלם לבעל וזה לא שמענו.
אם כן יש כאן מחלוקת ראשונים אם העובר שייך לבעל או שייך לאשה, וזה תלוי בפשט הסוגיה בערכין דף ז’.
ויש להעיר שלכאורה לדעת רש”י בערכין, מה שהורגים את האשה ולא ממתינים, הוא משום שעובר ירך אמו ברש”י ד”ה מתני’ אין: “אין ממתינין לה עד שתלד – אלא הורגין ולדה עמה דחד גופא הוא”[1]. ולפי זה יתכן שגם התשלומים הם משום שזה שייך לה מעיקר הדין וכמ”ש האור שמח בדעת הרמב”ם.
לגבי מעמד הולד לגבי היחוס: ידוע שלגבי השאלה אם הוא יהודי או גוי הולכים אחר האם.
לשאר דברים היחוס הולך אחר האב, ע’ משנה יבמות כב, א:
מי שיש לו בן מכל מקום פוטר אשת אביו מן היבום וחייב על מכתו ועל קללתו ובנו לכל דבר חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה ומן העובדת כוכבים.
הולד מתייחס אחר אביו לכל דבר שיש משמעות מהמושג אב. וכן כמובן לגבי יחוס השבטים אם הוא ישראל או כהן. ואף בנו מפנויה או מחייבי כריתות, הולד מתייחס אחרי האב.
אבל בנו מן הנכרית אינו בנו, ע’ רמב”ם נחלות א, ז:
כל הקרובין בעבירה יורשין ככשרים, כיצד כגון שהיה לו בן ממזר או אח ממזר הרי אלו כשאר בנים וכשאר אחים לנחלה, אבל בנו מן השפחה או מן הנכרית אינו בן לדבר מן הדברים ואינו יורש כלל.
רמב”ם איסורי ביאה יב, ז:
עון זה אף על פי שאין בו מיתת ב”ד אל יהי קל בעיניך, אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו שהבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל נחשב אף על פי שהוא ממזר והבן מן הכותית אינו בנו שנאמר כי יסיר את בנך מאחרי מסיר אותו מלהיות אחרי י”י.
רמב”ם מלכים ח, ח לגבי יפת תאר:
נתעברה מביאה ראשונה הרי הולד גר, ואינו בנו לדבר מן הדברים מפני שהוא מן העכו”ם, אלא בית דין מטבילין אותו על דעתם…
לכאורה בבן של ישראל מגויה אין יחוס לאב בכלל,אבל יש להוכיח שבכל זאת יש משמעות ליחוס האב. אך בכל זאת מפשט הפסוק יש אכן התייחסות מסויימת לאב, שהרי הפסוק אומר “כי יסיר את בנך מאחרי…” הרי שהוא כן מוגדר כבנו. וכן במשנה במגילה, שם שנינו ששליח ציבור בעל קורא האומר “ומזרעך לא תתן להעביר במולך, לא תיתן לאעברא בארמיותא משתקין אותו בנזיפה[2]” אבל בגמ’ מגילה כה, א:
תנא דבי רבי ישמעאל בישראל הבא על הכותית והוליד ממנה בן לעבודה זרה הכתוב מדבר.
ומשמע שבנו מן הכותית שאינו מתייחס אחריו לשום דבר יש בו בעיה של “מזרעך” לא תיתן. שאמנם נקרא לדבר מסויים “זרעך”
מכן למד בשו”ת משפטי עוזיאל ח”ז סימן יט אות ד’:
מכאן אנו למדים… שגוי זה הוא בן ישראל מנכרית ואביו מביאו להתגייר שבי”ד נזקקים לגרותו משום דאע”ג שהוא נקרא בנה של הנכרית אינו יוצא מכלל זרע ישראל… הא למדת רבן הבא מן הנכרית נקרא זרעו של ישראל ועובר עליו משום ומזרעך לא תיתן להעביר למולך הלכך אם בא לגיירו מצוה עלינו להזדקק לגרותו כדי לכפר עון האב מאחרי הגרות ולבל ידח מנו נדח ואין לחוש שמא יגרר אחרי אמו דאדרבא אם דוחים אותו ועוקרים אותו ממקור חייו וזרעו שהוא אביו ודאי שיטמע בין הגויים ויכפור באלהי ישראל וישנא תכלית שנאה את היהדות ותורתה ובהתגיירותו ימלט מכפירה ואביו שיגיירו יתאמץ לחנכו בתורה ולהצילו מע”ז ואביזריהו.
ויש בדבר זה חידוש, שיש יחוס גם לאב, אף בדברים שבעצם הולכים אחר האם.
ובספר “זרע ישראל” של הרב אמסלם העוסק בגיור, הגדיל במשמעות היחוס אחר האב, ורצה ללמוד מתשובת הרשב”ש שכשבית דין מגיירים גרים אלו שהאב יהודי והאם גויה שאין צריך להודיע אותם את המצוות, ואין צריך קבלת מצווות, וזה אינו תנאי בגיורם. אלא שעל ראיותיו יש לדון. ע’ בספר זרע ישראל פרק ה’ ע’ רפא, וע’ בנספח את דברי הרשב”ש.
דבר נוסף שיש לברר בהקשר זה, הוא האם המעמד של הולד ביחס לאם הוא רק משום הגנטיקה או גם בשל עצם ההריון. שאלה זו נוגעת למחלוקת בפוסקי זמנינו ביחס לאשה פונדקאית[3].
כידוע נחלקו פוסקי זמנינו ביחוס של הנולדת מפונדקאית, האם הולכים אחר המטען הגנטי או הולכים אחר האשה שבהריון.
הגרז”נ גולדברג זצ”ל אכן מביא ראיה שהלידה בלבד גורמת לייחוס, מהסוגיה ביבמות צז ע”ב:
ת”ש שני אחים תאומים גרים, וכן משוחררים, לא חולצין ולא מייבמין ואין חייבים משום אשת אח. היתה הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה, לא חולצין ולא מייבמין, אבל חייבין משום אשת אח.
כיוון ש”גר שנתגייר כקטן שנולד דמי”, א”כ בזמן הגרות שנעשה בתקופת ההריון, נעשו גם הגיורת וגם העובר, (כל אחד מהם) “כקטן שנולד”, ונותק קשר היוחסין המקורי של רגע העבור. כתוצאה מכך נוצר מצב הדומה לזה בו הושתל עובר זר ברחם אשה בזמן הגיור. וכיוון ש”יש להם שאר האם” וחייב משום אשת אח, מוכח שע”י לידה לבד נוצר יחס אמהות, והנולד מתייחס לאם להיות בנה, ואח של בניה האחרים.
אם כן גם בהשתלת עוברים, לידה לבד דיה לעשותה אם, והנולד מתייחס לאם הפונדקאית שילדתו.
הפוסקים דנו האם דין זה הוא רק למאן דאמר עובר ירך אימו או גם למ”ד עובר לאו ירך אימו. אמנם
להלכה פסק הרמב”ם בנדון זה, רמב”ם בהלכות איסורי ביאה יד, יד:
שני אחים תאומים שהיתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה חייבין משום אשת אח.
אף שלהלכה כנראה עובר לאו ירך אימו.
אלא שכדי לברר דבר זה צריך לראות את כל הסוגיה:
מתני’. הגיורת שנתגיירו בניה עמה – לא חולצין ולא מייבמין, אפילו הורתו של ראשון שלא בקדושה ולידתו בקדושה, והשני הורתו ולידתו בקדושה. וכן שפחה שנשתחררו בניה עמה.
ובסוגיה שם נחלקו רב אחר בר יעקב ורב ששת בשני אחים שנתגיירו, האם נשותיהם מותרות זה לזה. לרב אחא בר יעקב מותר ולרב ששת אסור, המחלוקת מדרבנן משום שיבואו להחליף ולהתיר בישראלית.
ומביאה הגמרא ברייתא:
… ת”ש: שני אחים תאומים גרים, וכן משוחררים – לא חולצין ולא מייבמין, ואין חייבין משום אשת אח; היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה – לא חולצין ולא מייבמין, אבל חייבין משום אשת אח; היתה הורתן ולידתן בקדושה – הרי הן כישראלים לכל דבריהן;
רש”י שם:
שני אחים תאומים – דהני ודאי אחים נינהו מן האב דקי”ל (לקמן יבמות דף צח) טיפה אחת היא ומתחלקת לשתים אפילו הכי לא חולצין ולא מייבמין.
ואין חייבין משום אשת אח – אפי’ קידשו לאחר שנתגיירו דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי הלכך אין לו אחוה ואפילו מן האם.
לא חולצין ולא מייבמין – דצד ייבום מן האב הוא והני אין להם אב דזרע מצרי כבהמה.
אבל חייבין – כרת משום אשת אח מן האם שהרי היא כישראלית שילדה בנים.
כאמור, מזה הוכיחו שדי בלידה שיתחשב אמו שהרי הורתן היתה שלא בקדושה ומתבטל יחוס האם בגירות, שנעשו כקטנים שנולדו ונעשית אמו על ידי לידה הרי שלידה הוא העושה אם .
אלא שאם נדייק ברש”י בסוגיה, המסקנה תהיה הפוכה.
המשך הגמרא שם:
אמר רבא: הא דאמור רבנן אין אב למצרי, לא תימא משום דשטופי בזמה, דלא ידיע, אבל ידיע חיישינן, אלא אפילו דידיע נמי לא חיישינן, דהא שני אחין תאומים, דטפה אחת היה ונחלקה לשתים, וקתני סיפא: לא חולצין ולא מייבמין, ש”מ אפקורי אפקריה רחמנא לזרעיה, דכתיב: בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם.
וברש”י שם:
הא דאמור רבנן אין אב למצרי – ואפילו היכא דליכא למימר כקטן שנולד דמי כגון הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה דיש לו שאר מן האם כשאר ישראל גמור ואין לו שאר מן האב.
לא תימא משום דשטופי זימה הוא ולא ידעינן – אבוה מנו אבל היכא דידיע כגון היו אביו ואמו חבושים בבית האסורים דלא נבעלה לאחר חיישינן ואי נולד בקדושה דליכא למימר כקטן שנולד ליהוי ליה נמי שאר אב דהא ודאי אבוה הוא.
דהא שני אחין תאומים – כו’.:
ה”ג וקאמר לא חולצין ולא מייבמין – ומסיפא יליף טעמא דאי מרישא לא מצי למילף דאפילו שאר האם אין לו דטעמא לאו משום דזרמת סוסים הוא אלא משום דכקטן שנולד דמי.
ומכל זה הוכיחו שאם נולד בקדושה הם אחים, אף שבעצם אין להם אם גנטית שהרי נתגיירה, אלא הלידה יוצרת את הקרבה ביניהם. אבל רש”י הרי הדגיש שכאן ליכא דין שכקטן שנולד דמי, ואם כן האחווה נוצרת מהמטען הגנטי.
יתר על כן, בחידושי רבי שמואל בכתובות סי’ יא הוכיח בדיוק הפוך מסוגיה זו:
ש”מ אפקורי אפקרי’ רחמנא לזרעי’ עיי”ש וכ’ רש”י בד”ה הא דאמור רבנן אין אב למצרי ואפי’ היכא דליכא למימר כקטן שנולד דמי כגון הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה דיש לו שאר מן האם כשאר ישראל גמור ואין לו שאר מן האב עכ”ל
והיינו דקשיא לרש”י אמאי בעי’ לדין דאין יחס למצרי תיפו”ל דאינו אביו משום דהגר שנתגייר כקטן שנולד וממילא אין המצרי אביו וע”ז תי’ רש”י דאיירי כשהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ובכה”ג ליכא דין כקטן שנולד ולכן צרין בזה לדין אין אב למצרי.
והוכיח רש”י דבכה”ג אין לו דין כקטן שנולד דאי הי’ לו דין כקטן שנולד לא הי’ לו גם שאר מן האם ומדיש לו שאר מן האם מוכח דל”ה כקטן שנולד ומשו”ה אי לאו דאין אב למצרי הי’ לו בכה”ג גם שאר מן האב
[ומדעת רש”י מוכח דלא כמו שיש שמבארים דדין שאר מן האם תלוי בלידה וזהו הטעם דיש לו שאר מן האם כיון דבשעת הלידה הם כבר ישראלים והלידה עושה אותם לאחים, דלפי”ז מה הביא רש”י כאן להא דיש לו שאר מן האם ומה שייך זה להא דאין לו דין קטן שנולד והלא אפי’ אי הי’ לו דין קטן שנולד נמי הי’ לו שאר מן האם מחמת הלידה וע”כ דגם דין שאר מן האם תלוי בתחילת יצירתם ואי אחר תחילת היצירה הי’ חל עליהם דין קטן שנולד לא הי’ להם דין שארות]
ודברי רש”י צ”ב אמאי באמת ל”ח העובר כקטן שנולד הא העובר הוי נכרי עד הגירות ומוכח מזה דס”ל לרש”י דדינא דקטן שנולד נאמר רק במי שחל בו דין גירות מצד עצמו אבל מי שלא חל בו חלות גירות באדם עצמו וכמו בעובר שחלות הגירות לא חל בו כי אם באמו והוא נעשה גר אגב אמו בזה לא חשיב כקטן שנולד.
הרי מתברר על פי שעורי ר’ שמואל ההיפך ממה שהגרז”נ הביא ראיה. ולפי רבי שמואל, אין כלל גר שנתגייר כקטן שנולד דמי לגר שנתגייר בבטן אימו. ולכן יש לו יחוס מן האם, אבל לא משום הלידה המשותפת. והסבר הדבר כתב שעורי ר’ שמואל קידושין יז, ב:
[וטעמא דמילתא כיון דגירות העובר היא אגב אמו ואינה חלות גירות בפ”ע, ואפילו אם עובר לאו ירך אמו דצריך מעשה טבילה בפ”ע כמבואר בגמ’ יבמות ע”ח ע”ב דאמרינן דהא דבנה אי”צ טבילה הוא רק משום דהיינו רביתיה, מ”מ היינו רק לענין מעשה הטבילה אבל חלות הגירות הוא אגב אמו, וכן אמר הגרי”ז זצ”ל דלגבי חלות הגירות אמרינן דירך אמו הוא, ומשו”ה אין בזה דינא דכקטן שנולד דמי, ואכמ”ל]
ובעצם מוכח מגמ’ עצמה שלא שייך דין גר שנתגייר כקטן שנולד כשהוא בבטן, שהרי הגמרא דנה רק משום שאפקורי רחמנא לזרעיה, ולא משום קטן שנולד דמי.
הרי שלגבי יחוס ומעמד העובר אין משמעות לאם מצד זה שהיא נושאת את העובר אלא המטען הגנטי הוא זה שקובע כמ”ש הגר”ש רוזובסקי.
נספח:
פתחי תשובה יורה דעה סימן רסח ס”ק י:
תשובת רשב”ש סימן פ”ט שכתב דבני המומרים הערלים הנקראים אנוסים כשבאים לחזור בתשובה אין להודיעם מצות קלות וחמורות ועונשן ואין לבהלו אבל יש למושכו חסד ואין צריך טבילה וכשמל א”ע מברך להכניסו בבריתו של א”א ומברך גם כן ב’ ברכות על המילה עמ”ש לעיל סימן רס”ז [בדין מילת עבדים] (ס”ק ב’) ואשר קידש ידיד ואינו כוללם בברכה אחת ואח”כ אומר או”א הצלח נא לעבד הנקרא שמו כך ומשוך אליו חסדך וכשם שהטית לבו לשוב בתשובה שלמה לפניך כן תטע בלבו אהבתך ויראתך ותפתח לבו בתורתך ותדריכהו בנתיב מצותיך למען ימצא חן בעיניך כי”ר ונאמר אמן ע”ש עוד.
וכן שו”ת הרשב”ש סימן שסח:
עוד שאלת. הבא להתגייר וידענו באמת שלא בא אלא לאהבת אשה בת ישראל שנתן עיניו בה, מהו מקבלין אותו או לא. ואני ראיתי בקצת ספרי המפרשים ז”ל שצריך לבדוק אחריו ואם ידוע שלא בא אלא לאהבת אשה או כיוצא בו שאין מקבלין אותו, ואם אנוסי זמן בכלל זה כיון שידוע שלא באו אלא לדרך זאת, עכ”ל.
תשובה. אין מקבלין אותו לכתחילה… מיהו זהו בגוי הבא להתגייר, אבל מהאנוסים אלו או מזרעם אין דוחין אותם מפני זה, אבל המקרבן ומכניסן תחת כנפי השכינה עליו נאמר אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה.
ואינו מדבר על מצב שגם האשה משומדת, על זה כתב שו”ת הרשב”ש סימן פט:
בני אלו המשומדים הנקראים אנוסים הערלים כשבאים לחזור בתשובה צריך לברר דינם בענין תשובתם ומילתם וטבילתם.
ואומר שדינם הוא כישראל לכל דבריהם, דהלכה רווחת היא בישראל, דישראל משומד אף על פי שחטא ישראל [הוא] כדאיתא בבכורות ובפרק עד כמה ובסנהדרין בפרק נגמר הדין, וקדושיו קדושין, ובניו כמוהו אם נולד ממשומדת, כדאיתא בפרק האומר בקדושין וביבמות בפ”ק ובפ”ב ובפרק החולץ. ולא תימא דוקא ישראל משומד, אלא אפילו גר שחזר לסורו כדאיתא בפרק החולץ, ואפילו עד כמה דורות עד סוף העולם ישראל חשבינן ליה. ולא תימא במשומד הבא על המשומדת, אלא אפילו גוי הבא על בת ישראל או משומדת, זרע זרעה עד סוף כל הדורות ישראל הוא, דרחמנא אפקריה לזרעיה דגוי במעיה דישראלית כדאיתא ביבמות ובקדושין ובדוכתי טובא.
[1] שלא כר”ן שהוא משום עינוי הדין.
[2] רש”י מגילה כה, א ד”ה משתקין אותו: “משתקין אותו בנזיפה – שעוקר הכתוב ממשמעו שהוא עבודת חוק לאמוריים להעביר בניהן לאש, ונותן כרת לבא על הנכרית, ומחייב חטאת על השוגג ומיתת בית דין על המזיד בהתראה.”
[3] ראה קובץ פונדקאות, בספריה: D:\Dropbox\AMITAL\קבצי וורד\שעורים\אבן העזר\משפחה\פונדקאות.docm